בית החולים יפצה הורים וילדיהם בגין החלפת הילדים בלידה

"אז תבאנה שתים נשים... אל המלך ותעמדנה לפניו: ותאמר האשה האחת בי אדני אני והאשה הזאת ישבת בבית אחד ואלד עמה בבית:  ויהי ביום השלישי ללדתי ותלד גם האשה הזאת ואנחנו יחדו אין זר אתנו בבית זולתי שתים אנחנו בבית: וימת בן האשה הזאת לילה אשר שכבה עליו: ותקם בתוך הלילה ותקח את בני מאצלי ואמתך ישנה ותשכיבהו בחיקה ואת בנה המת השכיבה בחיקי: ואקם בבקר להיניק את בני והנה מת ואתבונן אליו בבקר והנה לא היה בני אשר ילדתי: ותאמר האשה האחרת לא כי בני החי ובנך המת וזאת אמרת לא כי בנך המת ובני החי" (מלכים א, ג, יז-כב)

1.                     1.                     עניינו של המשפט שהובא בפני המלך שלמה בהתרחשות שבסיסה בחשש טמיר המקנן בלבם של רבים הבאים לחדרי הלידה באשר הם: התרחיש הדמיוני כמעט של החלפת פרי בטנם היקר מכל בצאצאו של אדם אחר. התממשות חשש נורא זה היא העומדת בבסיס התובענות המאוחדות שבפני.

2.                     2.                     התובע מוחמד דעיס (התובע בת.א. 12077/05; להלן: "מוחמד") והתובע זוהדי משני (התובע בת.א. 12078/05; להלן: "זוהדי") נולדו שניהם ביום 4.1.1977. לטענתם, כמו גם לטענת בני הזוג משני (התובעים בת.א. 12117/05; להלן: "בני הזוג משני", "משפחת משני" או "ההורים"), הוחלפו השניים בבית החולים מקאסד (להלן: "הנתבע" או "בית החולים") לאחר לידתם. בדיקות דנ"א שביצעו בשנת 1999, כאשר למוחמד וזוהדי מלאו למעלה מ- 22 שנים, אישרו מעל לכל ספק סביר כי זוהדי אינו בנם של בני הזוג משני, וכי מוחמד דעיס הוא בנם הביולוגי. בדיקה חוזרת שבוצעה בבית החולים הדסה במהלך ניהול התובענה אישרה תוצאות אלה.

3.                     3.                     התובעים דרשו בתביעותיהם, שאוחדו בהסכמה, כי בית החולים יפצה אותם עקב הנזק הלא ממוני שנגרם להם בשל ניתוק זוהדי ומוחמד ממשפחותיהם הביולוגיות. בית החולים כפר בכל המיוחס לו, ובכלל זה אף טען שלא הוכח כלל שהתובעים נולדו בבית החולים ולא הוכח כי הוחלפו על ידי איש צוות של בית החולים. כן טען כי דין התביעה להידחות בשל התיישנות עילתה. הנתבע אף כפר בטענות הנוגעות לנזק, כמו גם בזכאות בני הזוג משני לפיצוי כלשהו לנוכח הקביעות שבהילכת אלסוחה, השוללות לטעמו את זכות התביעה של ההורים. טענות אלה ידונו כסדרן.

האחריות להחלפת התינוקות

4.                     4.                     אף בית החולים אינו חולק על תוצאות בדיקות הדנ"א, מהן עולה כי מוחמד הוא בנם הביולוגי של משפחת משני ולא זוהדי. אין גם מחלוקת כי מוחמד וזוהדי נולדו שניהם ביום 4.1.1977. אין גם מחלוקת כי זוהדי הוא הנושא את שם המשפחה משני, והוא רשום כך במרשם האוכלוסין, כפי שעולה מתעודת הזהות שהוא נושא ומתעודת הלידה שהציג כראיות. בתעודת הלידה של זוהדי נרשם כי הוא נולד בבית החולים "מקצאד אסלמי" (הנתבע), והוריו הם נעמה ואסחאק משני. כאמור, בדיקות הדנ"א מבהירות כי זוהדי לא יכול להיות בנם הביולוגי של הזוג משני. מוחמד, שהוכח מעבר לכל ספק סביר כי הוא בנם הביולוגי של בני הזוג משני, רשום במרשם האוכלוסין כבן למשפחת דעיס, ונושא תעודת זהות המעידה על כך.

5.                     5.                     נעמה משני מסרה בעדותה כי ביום לידתו של זוהדי שהתה בחדר הלידה במקאסד עם אשה בשם פאטמה דעיס (סעיף 2 לתצהירה). אחרי הלידה "המיילדות לקחו את שני הילדים ורחצו אותם והחזירו לנו אותם" (סעיף 3 לתצהירה). בעדותה הבהירה כי את התינוקות נטלו מיד לרחצה ו"לא הראו לי את הבן שלי. לקחו את התינוקות והלכו" (עמ' 19 לפרוטוקול, שורות 14-15). פאטמה היתה בחדר כשנעמה הגיעה אליו (שם, שורה 15), והיא זיהתה אותה בשל הכרותן מהכפר (שם, שורות 17-19). בחדר היו רק שתיהן (שם, שורות 22-25). ב"כ הנתבע הפנה לנעמה שאלות רבות בכוונה לבחון את זכרונה לפרטים אחרים, ותשובותיה לשאלות אלה הוכיחו כי לעדה זכרון טוב מאד לתאריכים ושמות (עמ' 20 לפרוטוקול, שורות 7-23).

6.                     6.                     בית החולים לא הביא כל ראיה מטעמו. בסיכומיו טען כי לא הוכח כלל שהשניים נולדו בין כתלי בית החולים. טענה זו יש לדחות. עדותה של נעמה היתה נאמנה עלי, והיא נתמכה ברישום בתעודת הלידה של זוהדי (בנוגע לבית החולים בו נולד), וברישום בתעודות הזהות של השניים. תעודות הזהות ותעודת הלידה הן בגדר "תעודה ציבורית" כמשמעה בסעיף 29 לפקודת הראיות [נוסח חדש], וככאלה - מהוות ראייה לתוכנן. למותר לציין כי הנתבע מעולם לא חלק על תוכנם של מסמכים אלה ולא התנגד לקבילותם. אם היה עושה כן - לא היתה כל מניעה לפנות ולקבל גם תעודת עובד ציבור הנוגעת לעניינים אלה (ולו כדי להסיר כל טענה בנוגע למקוריות המסמכים, שלא הועלתה). לכך יש להוסיף כי הנתבע נמנע מלהביא כל ראייה מטעמו. לכאורה לא היה קל מלהביא את הרישומים בנוגע ללידות שהתרחשו ביום 4.1.1977 בבית החולים, האמורים להיות בשליטתו המלאה של בית החולים (שלא טען כי איבדם) ולהוכיח כי ביום זה לא נולדו השניים בין כתליו. הימנעותו מהבאת ראיות אף היא פועלת כנגדו בעניין זה.

7.                     7.                     כללו של דבר: עדותה המהימנה של נעמה, יחד עם עובדת לידתו של זוהדי בבית החולים (הנתמכת ברישום במסמך רשמי של מדינת ישראל) מוכיחים כי נעמה ילדה בבית החולים ביום 4.1.1977. בנה הביולוגי מוחמד נרשם אף הוא כמי שנולד ביום 4.1.1977 (למרבה הצער לא הוגשה תעודת הלידה של מוחמד כראיה). אף הנתבע לא העלה השערה לפיה מוחמד הוברח מבית החולים ותחתיו הובא ילד אחר מהחוץ. ממילא המכלול העובדתי מצביע על מסקנה אפשרית אחת ויחידה, והיא שהשניים נולדו בבית החולים והוחלפו זה בזה.

8.                     8.                     עדותה של נעמה בנוגע לנסיבות ההחלפה, כאשר הילדים נלקחים מיד עם לידתם לרחצה ומוחזרים לאמהותיהם, עולה בקנה אחד גם עם הגיונם של דברים. ההשערות התמוהות בסיכומי הנתבע לפיהן יתכן כי השתיים הראו זו לזו את ילדיהן והחליפו ביניהן בטעות, אינן עולות בקנה אחד אף עם נסיון החיים. דומה כי אם שהחזיקה את ילדה לא בנקל תחליפהו באחר. מראהו, ריחו, מגעו, כל אלה מוכרים לה תוך פרק זמן קצר. גם ההנחה כי תציג את ילדה בפני אחר או אחרת ולאחר מכן תיטול מאותו אדם בטעות ילד אחר, היא מופרכת על פניה. מכאן כי תיאורה של נעמה - שכאמור יצרה רושם אמין - יש בו כדי להסביר את מקור התקלה. היילודים כלל לא הוצגו לאמהותיהם לאחר הלידה עד לאחר רחיצתם, ומרגע זה ואילך שהו כל אחד בחיק אם חברו.

9.                     9.                     מאחר והגעתי לכלל מסקנה כי עלה בידי התובעים זוהדי ומוחמד להוכיח שהוחלפו בטעות לאחר לידתם ורחיצתם בידי המיילדות בבית החולים, אין כלל צורך להידרש לסוגיית האחריות המשפטית. מעשה מעין זה נשוא התביעה נגוע ברשלנות רבתי, והוא מקים אחריות בנזיקין. למצער היה מקום לקבוע כי הוא מבסס את הטענה בעניין היפוך נטל ההוכחה בשל התקיימות הכלל בעניין "הדבר מדבר בעדו". קביעה אחרונה זו היא מיותרת במקרה דנא, מאחר ואין כל ספק שהתוצאה מעידה על התרשלות קשה של עובדי בית החולים, תוך הפרת חובתם כלפי היולדות והיילודים גם יחד, וגרימת נזק עקב מעשה זה.

10.                 10.                 לפיכך אני קובע כי בית החולים חב בנזקי התובעים בגין החלפת מוחמד וזוהדי בחדר הלידה בסמוך לאחר לידתם.

האם התיישנה עילת התובענה?

11.                 11.                 כאמור, נולדו מוחמד וזוהדי ביום 4.1.1977. מעדויותיהם עולה כי בדיקת הדנ"א הראשונה שהוכיחה כי מוחמד הוא בנם הביולוגי של בני הזוג משני נמסרה לידי המשפחה בחודש מאי 1999. התביעה הוגשה לבית המשפט ביום 13.12.2005.

12.                 12.                 סיכומיו של הנתבע סובבים בעיקרם את טענת ההתיישנות. לטעמו חלה במקרה דנא הוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין") ולפיה מתיישנת תובענה בנזיקין שאחד מרכיביה הוא נזק ב"תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק". לשיטת הנתבע אירע הנזק מיד בעת בה הוחלפו התינוקות ביום לידתם (4.1.1977) ולפיכך התיישנה תביעת ההורים ביום 4.1.1987 (לאחר עשר שנים מ"אירוע הנזק"), ואילו עילת תביעתם של הילדים התיישנה עם הגיעם לגיל 28, ביום 4.1.2005 (שהרי לעניין סעיף 89(2) הנ"ל "אין מביאים במניין את הזמן שבו עדיין לא מלאו לתובע שמונה-עשרה שנה" - ע"א 220/84 אגיוף נ' קיבוץ גבת, פ"ד מ(1) 528 (1986)), כאחד עשר חודשים בטרם הוגשה התובענה לבית המשפט.

13.                 13.                 יוער כי חקירתם הנגדית של העדים סבבה, רובה ככולה, את שאלת המועד בו נערכו בדיקות הדם והמועד בו הושמעו הערות כאלה ואחרות מפי שכנים וקרובים בנוגע לדמיון שבין מוחמד דעיס לאסחאק משני ובני משפחתו. על טענות אלה לא שב הנתבע בסיכומיו, כשהוא מבהיר כי לדידו אין זה משנה כלל "גם אם הנזק התגלה בשנת 1999" (עמ' 6 לסיכומים, פיסקה שניה). דומה כי טענה זו באה לא מעט על רקע העובדה כי מהעדויות עלה בבירור שתוצאות בדיקת הדנ"א אכן נשלחו לידי התובעים רק בחודש מאי 1999 (כעולה גם מחותמת הפקס על אחד מהעמודים). לעניין זה תאמו עדויות העדים כמעט בכל הפרטים. לאלה ניתן להוסיף את העובדה שבדיקת הדם שנשלחה לגרמניה לצורך ביצוע בדיקת הדנ"א בוצעה בבית החולים מקאסד, אולם זה לא מסר העתק ממנה לתובעים גם לאחר מספר החלטות בעניין זה שניתנו במסגרת ההליך (החלטה שניתנה ביום 15.10.06 בעקבות הבקשה מיום 19.9.06 והתגובה; החלטה מיום 26.11.06 לאחר שהנתבעת לא קיימה את הצו; ובקשה נוספת מיום 5.2.07 ממנה עולה כי גם עד לאותו מועד לא נמסרו תוצאות הבדיקה, ולפיכך נאלצו התובעים לפנות לבית החולים הדסה לצורך הכנת חוות-דעת מתאימה). יש להניח כי אם הבדיקה, או למצער התיעוד הנוגע לה, היה מעיד על מועד מוקדם יותר של ביצוע הבדיקה מזה הנטען על ידי התובעים, לא היה בית החולים נמנע מלהציגו.

14.                 14.                 כאמור, בית החולים טוען שיש להחיל בנסיבות העניין את סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, ולא את סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), שעניינו בהתיישנות שלא מדעת. לטענתו, מאחר והנזק נוצר מיד עם החלפת הילדים בסמוך ללידה, הרי שרכיב הנזק הוא הרכיב הרלוונטי לבחינת טענת ההתיישנות. לגבי רכיב זה חלה גם כיום הוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, ולפיכך יש לקבוע כי עילת התובענה התיישנה. טענה זו תידון להלן.

15.                 15.                 במקרה דנא חלות על הארוע, לכאורה, שתי מערכות דינים מתנגשות שעניינן "כלל הגילוי המוקדם": זו הקבועה בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, וזו החלה מכוחה של הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות. סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע כי "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". הסעיף אינו פוגע "בתקופת התיישנות הקבועה לענין פלוני בדין אחר" (סעיף 27 לחוק ההתיישנות). סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין קובע כי כאשר עילת התביעה היא עוולה שהנזק הוא אחד ממרכיביה יחל מרוץ ההתיישנות ב"יום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק".

16.                 16.                 שאלת היחס בין שתי מערכות דינים אלה נדונה ארוכות בפסיקה ובספרות. כך נקבע כי סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין אינו קובע תקופת התיישנות עצמאית, במנותק מחוק ההתיישנות (ע"א 244/81 פתאל נ' קופ"ח של ההסתדרות הכללית, פ"ד לח(3) 673, 682 (1984)). כל מטרתו אינה אלא להציב מחסום אחרון להתיישנותן של תביעות במקרים שבהם התגלה הנזק לאחר התרחשותו, כך שאף אם התובע פעל בזהירות סבירה והוקנתה לו הזכות מכוח סעיף 8 להגיש את תביעתו לאחר תום שבע שנות ההתיישנות, עדיין אין בידו להגישה משחלפו עשר שנים מיום האירוע נשוא התביעה (ע"א 831/80 זמיר נ' כימיקלים ופוספטים בע"מ, פ"ד לז(3) 122, 130 (1983); ע"א 220/84 אגיוף נ' קיבוץ גבת, פ"ד מ(1) 528, 531 (1986); ע"א 2509/98 גיל נ' קופ"ח של ההסתדרות, פ"ד נד(2) 38, 48 (2000)). "שאלת היחס בין סעיף 89 לפקודת הנזיקין לסעיף 8 לחוק ההתיישנות אינה שאלה קלה" (ע"א 34/95 גבעון נ' ברמה, פ"ד נ(4) 462, 468 (1997); ע"א 4114/96 אבידור המאירי נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח, פ"ד נב(1) 857, 864 (1998); ראו גם ישראל גלעד "התיישנות בנזיקין ומחלות סמויות" משפטים יד (תשמ"ה) 500; ישראל גלעד "התיישנות בנזיקין - הצעה לשינוי החוק" משפטים יט (תש"ן) 81, והמשך בעמ' 369). סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין לא בא "להיטיב את מצבו של התובע, שנזקו נתגלה לו באיחור" (ע"א 4954/94 מינהל מקרקעי ישראל נ' בנימין מזרחי, פ"ד נא(1) 559, 572 (1997)). תנאי סף להפעלתו הוא כי "אם הנזק מתגלה באיחור, עשוי האיחור להצדיק דחיית מועד תחילת ההתיישנות. בשאלה אימתי קיים הצדק לכך יש להכריע לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות" (ע"א 148/89 שיכון עובדים נ' עזבון בליבאום, פ"ד מט(5) 485, 508 (1996), וראו גם בעניין מזרחי הנ"ל).