1.         הרקע לערעור:

בפני ערעורו של המערער על פסק דינו של בית משפט לעניינים מקומיים בחדרה (כב' השופט מסארווה מוחמד) (להלן: " בימ"ש קמא") בעמ"ק 20101/04. המערער מערער הן כנגד הכרעת הדין מיום 6.9.05, בה הורשע המערער בעבירה של אי קיום חובת שמירה, עבירה על חוק העזר למנשה (הסדרת שמירה), התשכ"א - 1961 (להלן: " חוק העזר") והן כנגד גזר הדין מיום 6.9.05.

המערער הואשם בכך כי בשתי הזדמנויות שונות בשנת 2003 (בתאריך 28.8.03 ובתאריך 29.10.03) שובץ לשמירה בישוב מאור, בו הוא מתגורר והנמצא בתחום שיפוטה של המועצה האזורית מנשה, ובשתיהן לא התייצב לקיום חובת השמירה בישוב. בימ"ש קמא קבע כי הנאשם לא מילא אחר הוראות המטכ"ל, המסדירות את יחסי חובת השמירה לחובת השירות הביטחוני ובכך הפר גם את הוראות חוק העזר. על כן, הרשיע בימ"ש קמא את המערער בעבירה של אי קיום חובת שמירה וגזר עליו תשלום קנס כספי בסך 250 ש"ח וחתימה על התחייבות כספית בסך 270 להימנע מביצוע עבירה נוספת למשך 3 שנים.

2.         טענות הצדדים:

המערער טוען כי בימ"ש קמא שגה משקבע כי המערער לא המציא ראיה כדין בתמיכה לבקשתו לפטור מחובת השמירה בישוב, מאחר ובימ"ש קמא התעלם מסעיף 11(ב) להוראות המטכ"ל, לפיו במידה והוטל על חייל בשירות קבע שמירה מכוח חוק השמירה ולחייל לא היה זמן להודיע על היעדרותו משמירה לפני מועד השמירה, ימציא אישור בכתב כאמור בסעיף 11(א). כלומר, ניתן להמציא את האישור בדיעבד. המערער הודיע מראש לרשות כי לא יוכל לשאת במשימת השמירה והמציא את אישור מפקדו בדיעבד.

עוד טוען המערער כי טעה בימ"ש קמא משהעדיף את חוק השמירה על פני חובה על פי חוק שירות בטחון ובניגוד לקבוע בסעיף 11 לחוק השמירה. לטענת המערער, הוא הוכיח את החובה שהוטלה עליו מכוח שירותו הצבאי באמצעות אישור מפקדו ודי בכך לצורך סעיף 11 לחוק השמירה כדי שחובת השמירה בישוב תדחה מפני חובת שירותו הצבאי.

לטענת המערער, טעה בימ"ש קמא משקבע כי שירות קבע לא נחשב לשירות אשר מוטל מכוח חוק שירות הביטחון.

המערער טוען אף כי דין פסק הדין של בימ"ש קמא להתבטל מכוח הגנה מן הצדק, זאת לאור החומה הבירוקרטית של הרשות בה נתקל המערער במקרה זה, שכן דחתה היא את בקשותיו והודעותיו לעניין אי יכולתו לשאת בחובת השמירה וזאת ללא טעם, נימוק והצדקה של ממש ואף ללא התייחסות או מתן מענה או פתרון לבעיה ובכך נהגה הרשות בחוסר הגינות כלפיו. על כן, טוען המערער, יש בהתנהגות הרשות משום התנהגות שערורייתית שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בו.

עוד טוען המערער להגנות בשלן אין עליו לשאת באחריות פלילית למעשה שעשה: הגנה של צורך, מאחר ולטענתו בעצם המעשה שעשה הציל חיים שלו ושל זולתו מסכנה מוחשית של פגיעה חמורה, זאת כאשר סיכן את חייו בלכידת מחבלים מתאבדים באזור שכם במועדים בהם נדרש להתייצב לשמירה במושבו; הגנה של כורח, מאחר שהמערער נצטווה על ידי מפקדיו להגיע ללכידת מחבלים בעיר שכם, תוך איום שנשקפה ממנו סכנה מוחשית של פגיעה בחירותו (כליאה בשל סירוב פקודה ו/או נפקדות); הגנה של צידוק מאחר שעשה מעשה שהיה חייב לפי דין לעשות ושהיה דרוש באופן מיידי לשם הצלת חיי אדם; הגנה של זוטי דברים מאחר שברור, לטענת המערער, לאור טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי, כי המדובר בעניין קל ערך שאין להעמידו בדין פלילי בגינו, זאת מאחר שמדובר באזרח שומר חוק וקצין מצטיין שהשליך נפשו למען הצלת נפשות בישראל ולא עסקינן באדם המנסה להשתמט מחובת השמירה האזרחית; הגנה של טעות במצב הדברים, מאחר שהמערער חשב שמכתביו לרשות, בהם צוין כי אינו יכול להתייצב לשמירה, הספיקו לשם קבלת פטור משמירה; הגנה של טעות במצב משפטי, מאחר שהמערער סבר שקיום חובתו הצבאית ביחד עם הודעתו מראש לרשות על אי יכולתו למלא אחר חובת השמירה הינה פעילות חוקית וטעותו הייתה בלתי נמנעת באורח סביר.

המערער טוען גם כי בימ"ש קמא פעל בחוסר סמכות כאשר קבע כי המערער פעל בניגוד להוראות המטכ"ל.

המערער מבקש לאשר צירופה של ראיה חדשה, את מכתבו של מח"ט הצנחנים (נספח ג' לערעור) וזאת לשם עשיית צדק וחשיפת האמת.

המשיבה טוענת כי לא נפל כל פגם בפסק דינו של בימ"ש קמא מאחר שקיומה של חובת שמירה בישובים חלה גם על חיילים בשירות קבע. לטענת המשיבה, המערער פנה לרשות להודיע כי לא יוכל לשמור רק לאחר שחלף המועד הראשון שבו היה אמור להתייצב לשמירה. כן לא טרח המערער להסדיר את השמירה במועד אחר ולהשלים את חובתו. הוא לא התייצב לשמירה באוקטובר 2003 למרות שידע במועד זה שבקשתו נדחתה על ידי הרשות. המערער גם לא פדה את השמירה בשכר, למרות שהיה באפשרותו לעשות זאת.

המשיבה מתנגדת להגשת המסמך הנוסף לערעור, מסמך שלא הוגש לבימ"ש קמא ונכתב רק לצרכי הערעור. עוד טוענת המשיבה כי לא מדובר בזוטי דברים, זאת לאור אופי הישוב ומיקומו ופריצות וגניבות המתבצעות בישוב ומסכנות אותו.

3.         האם המערער ביצע את העבירה המיוחסת לו:

סבור אני כי אין להתערב בקביעתו של בימ"ש קמא לפיה המערער ביצע את העבירה המיוחסת לו. אפרט להלן.

על פי סעיף 11 לחוק הרשויות המקומיות (הסדרת השמירה), תשכ"א - 1961 (להלן: "חוק השמירה"), " חובת שירות שהוטלה על אדם לפי חוק ההתגוננות האזרחית, תשי"א - 1951, או חובה שהוטלה על אדם לפי חוק שירות בטחון, תשי"ט - 1959 [נוסח משולב], דוחה חובה שהוטלה עליו לפי חוק זה". חוק העזר לפיו הורשע המערער חוקק מכוח סעיף 3 לחוק השמירה ולכן אין ספק שחוק השמירה גובר על חוק העזר.

על כן, יש לבחון אם במקרה שלנו מדובר ב" חובת שירות" ש" הוטלה לפי חוק שירות בטחון". חוק שירות בטחון [נוסח משולב], התשמ"ו - 1986 (אשר בא במקום חוק שירות בטחון, התשי"ט-1959 [נוסח משולב]), מגדיר בסעיף 1 " שירות בטחון" כ" שירות סדיר או שירות מילואים". החוק איננו מתייחס במפורש לשירות קבע. עם זאת נראה מלשון החיקוק כי שירות קבע הוא שירות סדיר. למעשה קיימים שני סוגים של שירות צבאי, שירות סדיר ושירות מילואים. משרתי הסדיר נחלקים לשניים - חיילים המשרתים שירות חובה וחיילי צבא הקבע. גם משרתי הקבע נמנים על המערך הסדיר של הצבא, להבדיל ממשרתי המילואים.  

עם זאת לא שאלת סיווגו של השירות כסדיר או אחר היא החשובה לעניננו. השאלה היא האם כמשרת בשירות סדיר מילא המערער את חובתו. ניתן ללמוד לעניין זה מפקודת המטכ"ל שהציג המערער בפני בימ"ש קמא מאחר והיא מתייחסת באופן ספציפי לחיילים בשירות קבע אשר הוטל עליהם תפקיד במסגרת שירותם הצבאי, המונע מהם למלא את חובת השמירה האזרחית בישוב.

בדף המידע של צה"ל, אשר הגיש המערער והמהווה פקודת מטכ"ל (סומן נ/1 בבימ"ש קמא), נקבע כך: