השופט ח' מלצר:
1. בני זוג מוסלמיים, אשר היו נשואים על פי דין, התגרשו בבית הדין השרעי. במסגרת הליך הגירושין, הסדיר בית הדין את חלוקת הרכוש בין הצדדים. מספר ימים לאחר הגירושין, הגיש הבעל-לשעבר תביעה לבית הדין השרעי, ובה ביקש שבית הדין יצהיר כי אין לאשתו-לשעבר כל זכות בנכסים מסוימים, מעבר לזכויות שניתנו לה בגדרי הליכי הגירושין. האם יש סמכות עניינית לבית הדין השרעי לדון בתביעה הנ"ל? - זו השאלה שההליכים שלפנינו מעלים.
בפתח הדברים אעיר כי התשתית העובדתית, הרלבנטית להכרעה כאן - לא נפרסה לפנינו במלואה, מאחר ומספר מסמכים הנוגעים לעניין כלל לא הוגשו וחלק מהאחרים נמצאו חסרים. אשר על כן אציג להלן את התשתית העובדתית, כפי שהיא עולה מן המכלול הלא-שלם שהביאו הצדדים בפנינו (ולנפקותו של המחסור המסוים בראיות - אדרש בהמשך).
העובדות הרלבנטיות
2. המבקש ב-בע"מ 2284/09 (להלן: המבקש) והמשיבה ב-בע"מ 2284/09 (להלן: המשיבה) נישאו זה לזו בתאריך 1.10.2001, על פי הדין השרעי. השניים חתמו על הסכם נישואין טרם שהתחתנו. שני הצדדים מסכימים שאחד מתנאיו של ההסכם קובע, כי במקרה של סכסוך, יחול על הצדדים - הדין השרעי בלבד. עם זאת, המשיבה טוענת כי היא חתמה על ההסכם בלא שהוא הוסבר לה במלואו, וכי היא לא הסכימה לאמור בו (לטענה עובדתית זו - אחזור לאחר מכן).
במהלך הנישואין נולדו לזוג שתי בנות, מהן אחת נפטרה. בתאריך 17.1.2008 התגרשו בני הזוג, בהתאם לפסק דין של בית הדין השרעי. במסגרת הליכי הגירושין, הגישו הצדדים מספר תביעות לבית הדין השרעי, וביניהן: תביעות בוררות ("תחכים"), תביעת משמורת קטין, תביעת מזונות אישה, תביעת מוהר, ועוד. גם הליכים אלה לא הוצגו לפנינו במלואם, אך ניכר מטענות הצדדים השונות, כי שאלה של חלוקת רכוש מסויימת בין בני הזוג נדונה והוכרעה על ידי בית הדין השרעי (למצער - בחלקה), במסגרת דיוניו בהליכים אלה.
3. בתאריך 20.1.2008 (קרי - לאחר הגירושין), הגיש המבקש תביעה לבית הדין השרעי הנכבד בעכו, למתן פסק-דין הצהרתי, בגדרה הוא ביקש כי בית הדין הנכבד יקבע כי למשיבה אין עוד זכויות בנכסים מסוימים, ובהם דירה שבה התגוררו בני הזוג בתקופת נישואיהם, וכי כל זכויותיה של המשיבה בנכסים נקבעו זה מכבר על ידי בית הדין השרעי ומעבר לכך - אין לה זכויות רכושיות כלשהן. תביעה זו היא שעומדת, למעשה, במרכז ההליכים שלפנינו.
המשיבה התנגדה לתביעה, בין היתר בטענה כי לבית הדין השרעי אין סמכות לדון בענייני רכוש בין בני הזוג, משהסתיימו הליכי הגירושין, ובלא הסכמת שני הצדדים.
בתאריך 22.5.2008 דחה בית הדין השרעי הנכבד בעכו (כב' הקאדי ז' ח' להוואני) את טיעוניה של המשיבה, תוך שהוא קובע כי סעיף 13(ב) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון) העניק לבתי הדין הדתיים את הסמכות לדון בתביעה, אף בלא הסכמתה של המשיבה.
המשיבה הגישה ערעור על החלטה זו לבית הדין השרעי לערעורים בירושלים. הערעור נדחה בתאריך 21.6.2009 (בהרכב: כב' נשיא בית הדין, הקאדי ד"ר א' אלנאטור, כב' הקאדי ד' זיני וכב' הקאדי הממונה מ' אבו-עביד), תוך שנקבע כי סמכותו של בית הדין לדון בתביעתו של המבקש אכן מעוגנת בחוק יחסי ממון. לחלופין, קבע בית הדין לערעורים הנכבד כי העניין נופל לתוך סמכותו הכללית של בית הדין, לדון ב: "תביעות בקשר עם נישואין וגירושין" (וזאת מכוח סעיף 52 לדבר המלך במועצה על ארץ-ישראל, 1947-1922 (להלן: דבר המלך במועצה) וסעיף 7(7) לחוק הפרוצדורה של בתי הדין המוסלמים הדתיים, 1933 (להלן: חוק הפרוצדורה)). קביעה זו מהווה את אחד מסלעי המחלוקת בהליכים שלפנינו, ועל כן נקדיש גם לה מספר הערות, בהמשך הדברים.
4. במקביל לאמור לעיל, ניהלו הצדדים הליכים בבית המשפט לענייני משפחה, שזו תמציתם: בתאריך 11.3.2008 הגישה המשיבה תביעה לפירוק שיתוף - לבית המשפט הנכבד לענייני משפחה בקריות (בתאריך 17.4.2008 הוגש כתב-תביעה מתוקן). המבקש הגיש כתב הגנה כנגד התביעה, ובו טען, בין היתר, כי לבית המשפט לענייני משפחה אין סמכות לדון בתביעה, שכן תביעה מקבילה, העוסקת באותן השאלות, מתנהלת בבית הדין השרעי, ולחלופין מאחר שהצדדים קבעו בהסכם הנישואין, כי הדין שיחול עליהם יהיה הדין השרעי בלבד.
בית המשפט הנכבד לענייני משפחה (כב' השופט נ' סילמן) דחה, בתאריך 15.9.2008, את טענותיו של המבקש, וקבע כי הסמכות לדון בתביעה מסורה לבית המשפט לעניני משפחה בלבד, וכי לבית הדין השרעי אין סמכות עניינית לבחון בתום הגירושין - שאלות רכושיות הנובעות ממהלך הנישואין. עוד קבע בית המשפט הנכבד לענייני משפחה כי הסכמת הצדדים איננה רלבנטית לעניין סמכותו, אלא לעניין הדין שיחול בלבד, ועל כן בטענותיו של המבקש לעניין ההסכמה לגבי הדין - אין כדי לשנות את התוצאה אליה הגיע. לבסוף, נתן בית המשפט הנכבד את דעתו לעובדה, כי בפסק דינו הוא סותר למעשה את הכרעת בית הדין השרעי הנכבד, בכל הקשור לסמכות העניינית. בית המשפט הנכבד ציין כי הוא מודע להלכה, לפיה כאשר ערכאה אחת הכריעה כי בסמכותה לדון במחלוקת רכושית בין בני זוג, הרי שככלל הערכאה האחרת אליה הוגשה תביעה תיזקק לטענות הנוגעות לסמכות השיפוט רק במקרים נדירים, ובהתקיים "טעם מיוחד" שיצדיק זאת (ראו: בג"ץ 8497/00 פייג-פלמן נ' פלמן, פ"ד נ"ז(2), 118 (2003) (להלן: פרשת פלמן)). בהקשר זה בית המשפט הנכבד היה בדעה כי בהתחשב בכך שלבית הדין השרעי לא מסורה הסמכות לדון בתביעתו הנוכחית של המבקש, הרי שהמקרה שלפנינו נופל לגדרי החריג לכלל הנ"ל, ולכן יש מקום להתערב כאן בסוגיית הסמכות.
בקשה לרשות ערעור על ההחלטה הנ"ל, שהגיש המבקש במסגרת רמ"ש 6165-11-08 - נדחתה בתאריך 8.2.2009 על ידי בית המשפט המחוזי הנכבד בחיפה (כב' השופטת צ' קינן).
5. המבקש מבקש להשיג, בגדר בע"מ 2284/09, כנגד החלטת בית המשפט המחוזי הנכבד הנ"ל, ואילו המשיבה הגישה עתירה (בג"צ 7212/09) במסגרתה ביקשה כי תבוטל החלטתו של בית הדין השרעי הנכבד לערעורים - ומכאן ההליכים שלפנינו, שהשמיעה בהם אוחדה. ראוי לציין עוד כי בתאריך 11.10.2010 הוצאנו צו על-תנאי בעתירה ופסק דין זה ניתן לאחר שהוגשו תצהירי תשובה ותגובות ונתקבלה עמדת היועץ המשפטי לממשלה ולאחר ששמענו טענות בעל-פה מטעם הצדדים והיועמ"ש.
6. להשלמת התמונה יש להוסיף כי במסגרת תביעתה של המשיבה לפירוק שיתוף, עלתה בערכאות לעניני משפחה גם שאלת מועד החלת הסדר איזון המשאבים על פי חוק יחסי ממון: האם ההסדר חל מיום החתונה, או מיום החתימה על הסכם הנישואין (שקדם לחתונה). בית המשפט המחוזי הנכבד פסק בעניין זה כי המועד הקובע הינו יום החתונה של בני הזוג. המשיבה הגישה בקשת רשות ערעור על החלטה זו (בע"מ 2098/11), אשר נידונה אף היא לפנינו. לבקשה זו - לא ראינו מקום להיענות מן הטעמים שפורטו בפסק דיננו במסגרת בע"מ 2098/11 פלונית נ' פלוני (19.9.2011). לפיכך נותרה לפנינו כעת ההכרעה בשאלת הסמכות בלבד ובה נתמקד להלן.
טענות הצדדים
7. הטענה העקרונית שמעלה המבקש בבקשת רשות הערעור הינה כי לבית הדין השרעי נתונה סמכות עניינית לדון בתביעות רכוש, כגון זו שהוא הגיש. לעניין זה הוא מפנה לחוק יחסי ממון, ובנוסף לסמכותו הכללית של בית הדין השרעי, כפי שנקבעה, לשיטתו, בדין. בנוסף לכך, המבקש טוען כי התנגדותה של המשיבה לסמכותו של בית הדין השרעי - בעייתית, נוכח העובדה כי היא הגישה, בתאריך 19.10.2008, תביעה לבית הדין השרעי בעכו, אשר נושאת מאפיינים רכושיים (תיק מס' 2080/1372). לכן, לגישתו, תמוהה עמדתה של המשיבה, שמצד אחד טוענת כי לבית הדין השרעי הנכבד אין סמכות לדון בתביעות רכוש לאחר גירושיהם של בני הזוג, ומן הצד השני הגישה היא עצמה לבית השרעי תביעות רכושיות.
8. המשיבה סומכת ידיה על ההחלטות שיצאו תחת ידיהם של בית המשפט הנכבד לענייני משפחה קריות ובית המשפט המחוזי בחיפה, והיא מבקשת כי לא נשנה מההחלטות הללו.
9. מאחר שהליכים אלו עוסקים בשאלת סמכותו העניינית של בית הדין השרעי, ביקשנו כי היועץ המשפטי לממשלה יציג את עמדתו בסוגיות שעלו לדיון במכלול. בתאריך 3.7.2011 מסר היועץ המשפטי לממשלה כי בנסיבות המקרה דנן, ובהתחשב בכך שבני הזוג הינם גרושים לפי פסק דינו של בית הדין השרעי, עמדתו היא כי הסמכות העניינית לדון בענייניהם הרכושיים של בני הזוג שקשר הנישואין שביניהם פקע - איננה נתונה לבית הדין השרעי. ברם היועץ המשפטי לממשלה סייג את דבריו במידת מה, והעלה סברה, לפיה בית הדין השרעי עשוי להחזיק ב"סמכות נמשכת" לדון בתביעתו של המבקש.