1.התובעת, אישה מבוגרת המתגוררת באשדוד, הועסקה באמצעות הנתבעת כעובדת ניקיון בסניף סופר פארם באשדוד מיום 21.11.10 ועד תחילת פברואר 2012. ביום 9.2.12 או בסמוך לכך קיבלה התובעת מכתב מהנתבעת על שיבוץ מחדש, בו נכתב שהנתבעת התבקשה על ידי הנהלת החנות לסיים את עבודתה באתר, ומתוך כוונה להמשיך ולהעסיקה אצל הנתבעת, הנתבעת מציעה לתובעת מקום עבודה חלופי באותן שעות ובאותם תנאי שכר ועליה להתייצב ביום 13.2.12 בסופר פארם בצומת ביל"ו.
2.התובעת תבעה פיצויי פיטורים בסך של 3,887 ₪; פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה בסך של 2,798 ₪; פדיון חופשה בסך של 881 ₪ ופדיון הבראה בסך של 1,834 ₪. לטענתה יש לראות בהעברתה לעבודה בסניף אחר כהרעת תנאים מאחר שעבדה בכל התקופה אצל הנתבעת באשדוד באותו סניף של רשת סופר פארם ולכן היא זכאית לפיצויי פיטורים מלאים מעבר לפיצויים שהיו אמורים להיות מופרשים ע"פ צו ההרחבה.
3.בכתב הגנתה טענה הנתבעת שמדובר בתובענה טורדנית, קנטרנית, סתמית ומיותרת. לטענתה בשל תפקודה הלקוי של התובעת, זלזולה בעבודה ואיחוריה החוזרים ונשנים הודיעה רשת הסופר פארם שהיא לא חפצה בהמשך העסקתה של התובעת ולכן התובעת התבקשה לעבור לאתר חלופי בסניף סופר פארם בצומת ביל"ו באותם תנאים במרחק נסיעה של 26 דקות באוטובוס. מטבלת המרחקים שצירפה עולה שמרחק מביתה של התובעת לצומת ביל"ו הוא 45 דקות. הנתבעת טענה שלאור סירובה של התובעת להתייצב לעבודתה עליה לשלם לנתבעת דמי הודעה מוקדמת בסך של 3,506 ₪ שאותם יש לקזז מכל סכום שמגיע לתובעת. כן טענה הנתבעת שלזכות התובעת הופרשו לקופת הפיצויים סך של 3,606 ₪ וטענה בכתב ההגנה שאין תחולה לצו ההרחבה בענף הניקיון שנחתם רק ביום 5.2.14 לאחר סיום העסקתה של התובעת. הנתבעת צירפה את תלוש השכר האחרון של התובעת עבור חודש פברואר 2012 בו התובעת קיבלה דמי חופשה בסך של 551 ₪, תשלום הבראה בסך של 1,200 ₪, בתלוש זה לא קוזזה מהתובעת תמורת הודעה מוקדמת. הנתבעת צירפה מסמך פנימי לפיו הפרישה לטובת התובעת 988 ₪ ו-184 ₪ בשתי הפקדות במהלך עבודתה.
4.בפתח הדיון הודיע ב"כ התובעת שיש להפחית מסכום התביעה את ימי החופשה ותשלום ההבראה שקיבלה התובעת בתלוש השכר האחרון, וכן יש להפחית את הסכומים שהופרשו לטענת הנתבעת לקופת פנסיה אם הופרשו. ב"כ הנתבעת הסכים שהיה צריך להפריש לתובעת פנסיה בשיעור של 6% מהיום הראשון לעבודתה ואישר שהופרשו לתובעת לקופת הפיצויים סך של 3,606 ₪ (עמ' 3 שורה 18).
5.השאלות שנותרו במחלוקת: האם יש לקזז מהסכומים להם זכאית התובעת (קופת הפיצויים, הפרשות פנסיה, חופשה והבראה) את דמי ההודעה המוקדמת, והאם התובעת זכאית להשלמה לפיצויי פיטורים מעבר לסכומים שעל הנתבעת היה להפריש בהתאם לצו ההרחבה.
6.התובעת העידה לגבי נסיבות סיום עבודתה, לטענתה לאחר שעבדה כשנה ושלושה חודשים בסניף סופר פארם באשדוד, ביום עבודתה האחרון הייתה חולה, לאחר מכן התקשר אליה נציג הנתבעת שאמר לה לא לבוא יותר לעבודה, ובהמשך קיבלה בדואר את המכתב שעליה להתייצב בסופר פארם בצומת ביל"ו. התובעת העידה שזמן ההליכה מביתה לתחנת האוטובוס ממנה יש לנסוע לצומת ביל"ו הוא 20 דקות, לטענתה בשל מצב הבריאותי ובשל המרחק הרב לא הייתה יכולה לעבור לסניף בצומת ביל"ו. בחקירתה הנגדית לא זכרה התובעת בדיוק מה היה היום האחרון לעבודתה והעידה שלאחר שנאמר לה להפסיק להגיע לעבודה פנתה אל עמותת "ידיד" שפנתה לנתבעת על מנת שהתובעת תקבל את זכויותיה אך פניות עמותת ידיד לא נענו.
7.מטעם הנתבעת העיד מר שרון הרוש שסיפר שהנתבעת קיבלה תלונות ממנהל הסניף באשדוד ולכן הנתבעת החליטה להפסיק את עבודתה באשדוד. לדבריו ב-9.2.12 בעת מתן תלוש השכר מסר לתובעת את המכתב בו נכתב שעליה לעבור לעבוד בסניף סופרפארם בצומת ביל"ו. מר הרוש זכר שהיו פניות מעמותת "ידיד" בעניינה של התובעת אך לא זכר את תוכן הפניות מאחר שלטענתו רוב השיחות נערכו עם הפקידה שלו, שאותה הנתבעת בחרה לא להעיד. מר הרוש אישר שהוא זה שקיבל את התובעת לעבודה בסניף אשדוד, הוא הסכים שהדרך מהבית של התובעת לביל"ו היא לפחות 45 דקות. לדבריו לא יכול היה למצוא לתובעת חלופה יותר קרובה. כשנשאל מדוע הנתבעת לא קיזזה לתובעת הודעה מוקדמת מתלוש השכר האחרון השיב שזה לא בידיים שלו והוא לא מטפל בזה.
8.בסיכומיו טען ב"כ התובעת שגם אם התובעת לא זכרה מה יום העבודה האחרון שלה, האם מדובר ב-6 בפברואר או ב-10 בפברואר אין זה משליך על זכויותיה. ב"כ התובעת חזר על הסכומים שהתובעת זכאית להם וטען שמדובר בהרעה מוחשית בתנאי העבודה והפנה לעובדה שהנתבעת בחרה לא לקזז משכרה האחרון של התובעת את דמי ההודעה המוקדמת.
9.ב"כ הנתבעת טען בסיכומיו שהתובעת כשלה בגרסה העובדתית. לטענתו נערכה עם התובעת שיחה ב-9 בפברואר באותו מעמד נמסר לה המכתב. לטענתו מצבה הרפואי של התובעת לגביו טענה שלא אפשר לה לעבוד בצומת ביל"ו יוצר בדיעבד לצורך ההליך המשפטי. מה גם שמדובר בעבודת ניקיון, אותה עבודה שעבדה בסניף באשדוד. לטענתו החוק קובע רף של 40 ק"מ שבתוך מתחם זה אין מניעה להעביר את העובד ממקום למקום ולא ניתן לצפות מהנתבעת שהיא חברת כח אדם שלא תנייד עובדים לפי הצורך. כמו כן, טען שהנתבעת התנהגה עם התובעת לפנים משורת הדין בכך שהנתבעת בחרה לא לפטרה אלא הציעה לה עבודה באותם תנאים בסניף של אותה רשת.
10.הנתבעת בסיכומיה לא התייחסה לטענות התובעת לגבי ההפרשות לקופת הפיצויים, קרן הפנסיה, החופשה וההבראה, על כן אני קובע שהתובעת זכאית לפדיון חופשה בסך של 330 ₪, דמי הבראה בסך של 634 ₪, פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה בסך של 2,798 ₪ כאשר סכום זה כולל את הסכומים שהפרישה הנתבעת לפנסיה. כמו כן, התובעת זכאית להפרשות לפיצויי פיטורים בסך של 6% משכרה- ב"כ הנתבעת הודיע שהופרשו לקופת הפיצויים סך של 3,606 ₪ ועל כן על הנתבעת לשלם את הכספים הללו לתובעת.
11.הנתבעת לא טענה שמסרה לתובעת הודעה לעובד על פי חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), התשס"ב – 2002 וממילא לא הציגה כל הודעה כזו, על כן התובעת שעבדה אצל הנתבעת רק בסניף הסופר פארם באשדוד לא הייתה צריכה לצפות שהנתבעת תעביר אותה לסניף אחר. יתרה מכך, גם במעבר של עובד מסניף לסניף, בייחוד כשמדובר בעיר אחרת שהיא לא עיר מגוריו, יש לערוך לו שימוע, שימוע כזה לא נעשה, נציג הנתבעת העיד שמסר את המכתב לתובעת (מכתב מודפס שעליה לעבור לסניף ביל"ו) בעת מסירת תלוש השכר ובאותו מועד אמר לה שעליה לעבור (בעניין החובה לתת לעובד זכות שימוע לפני מעבר ממקום למקום ראו בהרחבה- י' לובוצקי חוזה עבודה וזכויות העובד הוצאת ניצן, מהדורת 2008, פרק 10, עמ' 25-27 וההפניות שם). אינני מקבל את טענת הנתבעת שזכותה בתוך מתחם של 40 ק"מ להעביר את העובדת למקום אחר. יש לערוך בחינה סובייקטיבית של השפעה תנאי העבודה ואת מכלול הנסיבות, תוספת של 45 דקות לכל כיוון לעובדת שאינה עובדת במשרה מלאה יכול להיחשב כהרעה מוחשית בתנאי העבודה (לדיון מקיף בעניין שינוי מקום עבודה או תפקיד בעבודה כהרעה מוחשית, ראו י' לובוצקי סיום יחסי עבודה הוצאה לאור של לשכת עורכי הדין, מהדורת 2013, פרק 9, עמ' 6-9 וההפניות שם). זאת ועוד, ב"כ הנתבעת בסיכומיו טען שהנתבעת התנהגה עם התובעת לפנים משורת הדין בכך שהיא לא פיטרה אותה. טיעון זה לא ברור, דווקא ניתן להסיק מטיעון זה שהנתבעת התכוונה לפטר את התובעת אך כדי להימנע מתשלום פיצויים החליטה להעבירה לעבודה בסניף בצומת ביל"ו, זאת למרות שנציג הנתבעת אישר בעדותו שהתובעת אמרה שצומת ביל"ו זה רחוק מידי. הנתבעת כאמור בחרה לא לקזז הודעה מוקדמת מהתובעת. את משכורת חודש פברואר 2012 שילמה לתובעת לאחר סיום עבודתה וכבר ידעה שהיא לא התייצבה לעבודה בצומת ביל"ו, הנתבעת ערכה באותו תלוש שכר גמר חשבון של ימי חופשה ותשלום הבראה ולא קיזזה את דמי ההודעה המוקדמת. הטענה עלתה לראשונה רק כאשר התובעת הגישה תביעתה לקבל את הזכויות שממילא מגיעות לה (הפרשי חופשה, הבראה, הפרשות לפנסיה ופיצויים על פי צו ההרחבה). התנהלות הנתבעת מלמדת שהנתבעת לא סברה שהתובעת חבה לה בגין הודעה מוקדמת ולכן גם מסיבה זו אני דוחה את טענת הנתבעת לקיזוז ההודעה המוקדמת. עם זאת, אין מקום לחייב את הנתבעת להשלים את פיצויי הפיטורים שהתובעת תבעה מעבר לכספים שהופרשו לקופת הפיצויים שהם ממילא שייכים לתובעת, מאחר שהתובעת לא הוכיחה שנתנה הודעה בכתב על כוונתה להתפטר עקב ההרעה המוחשית, אמנם נציג הנתבעת אישר שמטעם עמותת "ידיד" יצרו קשר טלפוני עם הנתבעת, אך המכתב שנשלח מטעם עמותת "ידיד" שצורף לכתב התביעה נשלח ביום 4.6.13 לכן אין מקום לחייב את הנתבעת להשלים את תשלום פיצויי הפיטורים מעבר לסכומים שהופרשו על פי הצו בסך של 3,606 ₪, סכומים שממילא שייכים לתובעת.
מעדויות התובעת ונציג הנתבעת התרשמתי שנאמר לתובעת בשיחת הטלפון לא להגיע יותר אל העבודה בסניף אשדוד, בהמשך קיבלה את המכתב בו התבקשה להגיע לסניף בצומת ביל"ו, האמנתי לתובעת שלא הייתה יכולה להגיע לעבודה בצומת ביל"ו בשל המרחק הרב ממקום מגוריה אל תחנת האוטובוס שמובילה לצומת ביל"ו וזמן הנסיעה הרב שאמור היה להתווסף לכל כיוון.
12.הנתבעת לא הוכיחה שנתנה הודעה לתובעת בתחילת עבודתה לפיה היא יכולה להעביר אותה לעבודה בסניף מרוחק ממקום מגוריה, די בכך כדי לדחות את טענת הנתבעת שהיא זכאית לקבל מהתובעת דמי הודעה מוקדמת. התובעת עבדה בכל תקופת עבודתה באותו סניף, ב"כ הנתבעת טען שהנתבעת התנהגה עם התובעת לפנים משורת הדין בכך שלא פיטרה אותה, מכאן דווקא אפשר ללמוד שהנתבעת רצתה להימנע מתשלום פיצויי פיטורים. ממילא כאמור הנתבעת לא סברה בזמן אמת שהתובעת אמורה לתת לה הודעה מוקדמת. גם במכתב מיום 9.2.12 לא נכתב לתובעת שאם היא לא תתייצב בסניף בצומת ביל"ו ייראו בה כמתפטרת.
13.סופו של דבר- על הנתבעת לשחרר לטובת התובעת את הכספים הצבורים בקופת הפיצויים בסך של 3,606 ₪, מאחר שלא הוצגה אסמכתא שהכספים נמצאים בקופת הפיצויים, אם הסכום לא נמצא בקופת הפיצויים על הנתבעת לשלם סכום זה לתובעת בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.
כמו כן על הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה בסך של 2,798 ₪ - ככל שהופרשו כספי מעסיק לקופת הפנסיה, הכספים שהופרשו יופחתו מסכום זה בכפוף למתן מכתב שחרור הכספים שהופרשו עבור התובעת לקרן פנסיה, לידיה, בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.
על הנתבעת לשלם לתובעת סך של 330 ₪ בגין פדיון חופשה וסך של 634 ₪ בגין פדיון דמי הבראה. טענת הנתבעת לפיה היא רשאית לקזז את דמי ההודעה המוקדמת מהתובעת – נדחית. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.
אם הסכומים שפסקתי בגין פיצויים, הפרשות לפנסיה, חופשה והבראה לא ישולמו בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין הם יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.3.12 ועד התשלום המלא בפועל.
14.מאחר שהתובעת מיוצגת על ידי הלשכה לסיוע משפטי הנתבעת תישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך של 3,000 ₪ שישולמו בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.
15.פסק הדין ניתן בדן יחיד לאור ההחלטה מיום 21.2.16.
16.המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים גם באמצעות הפקסימיליה.
ניתן היום, י"ג אדר א' תשע"ו, 22 פברואר 2016, בהעדר הצדדים.
