הורה שמינה בן ממשיך איננו יכול לבצע דיספוזיציה במשק

כלום רשאית הנתבעת 1 לבצע דיספוזיציה במשק במושב שהיא בת רשות בו, הגם שלפי בקשתה ובקשת בעלה המנוח כבר הוכר בנה החורג כבן ממשיך?

העובדות הצריכות לעניין

1. כשני עשורים ניטש בין הצדדים מאבק בנוגע לזכויות במשק במושב ב' (להלן: המשק, המושב, בהתאמה), מחלוקת שהגיעה עד לפתחו של בית המשפט העליון (להלן: פסיקת בית המשפט העליון). דא עקא, למרות שנות המאבק הרבות, מסתמא כי יורת המחלוקת ממשיכה לרתוח.
2. אביו של התובע (להלן: האב) היה נשוי, עוד כשהגיע לישראל במבצע "מרבד הקסמים" בשנת 1950, לשתי נשים. האחת היא אמו של התובע, האחרת היא הנתבעת 1 (להלן: הנתבעת), והנתבע 2 (להלן: הנתבע) הוא אחד מבניה. אבי התובע היה חתום מאז שנת 1957 על הסכם עם הסוכנות היהודית לארץ ישראל (להלן: הסוכנות) כבר רשות במשק. כל בני המשפחה התגוררו במשק, שחולק לשתי יחידות מגורים: האחת לאם התובע וילדיה, בהם התובע, האחרת לנתבעת וילדיה.
3. בשנת 1978, לאחר שאם התובע הלכה לעולמה, חתמו האב והנתבעת (להלן יחד: ההורים) על הצהרה (להלן: התחייבות ההורים) לפיה התובע יהיה בן ממשיך במשק. זמן קצר לאחר מכן אישרה הסוכנות את התובע כבן ממשיך במשק. בשנת 1985 נפטר האב ולאחר פטירתו המשיך התובע להתגורר ביחידת המגורים של אמו המנוחה, בעוד הנתבעת המשיכה להתגורר ביחידת המגורים שלה.
4. משפרץ סכסוך בין התובע לנתבעים בנוגע למעמדו של התובע כבן ממשיך, הגיש התובע תובענה לסעד הצהרתי כי הוא הבן הממשיך במשק. המחלוקת נסבה בעיקר סביב השאלה, האם המתנה שנתנו האב והנתבעת לתובע הושלמה. הנתבעים טענו, כי הסוכנות לא אישרה סופית את התובע כבן ממשיך, ולכן מדובר בהתחייבות ליתן מתנה, ממנה רשאית הנתבעת לחזור. ביום 10.2.1997 ניתן בבית המשפט לענייני משפחה פסק דין, שקיבל את התביעה והוצהר כי התובע הוא בן ממשיך במשק. הנתבעים ערערו על פסק הדין וביום 29.10.1997 הפך בית המשפט המחוזי את הקערה על פיה, וקבע כי המתנה לא הושלמה ולכן רשאית הנתבעת לחזור בה מהתחייבותה. התובע הגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, ובפסיקת בית המשפט העליון נהפכה בשנית הקערה על פיה והוחזר על כנו פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה. בפסיקת בית המשפט העליון נקבע, בין השאר, כי במערכת היחסים בין הנתבעת לתובע הושלמה המתנה, ולכן הנתבעת איננה יכולה לחזור בה, גם אם העברת הזכויות בפועל תלויה בהסכמת הסוכנות, ובלשון פסק הדין:

"...דבר המתנה שניתן לבן ממשיך מצד הוריו הוא הזכות לקבל מן המושב מעמד מסוים באגודה ובמשק. נמצא, כי מסירת מסמך לידו, המזכה אותו לקבל את הזכות מאת צד שלישי, היא דרך ההקניה במובן סעיף 6 לחוק המתנה. המסמכים, הכוללים בתוכם הצהרות של ההורים בפני ועד המושב והצהרות בפני נוטריון, הם המזכים אותו לקבל את הזכות כבן ממשיך. כלומר, במתן המסמכים האלה הסתיים תפקידם של ההורים לשם קבלת הזכות על-ידי בנם. התוצאה היא כי בכך נסתיימה הקניית המתנה מצד נותני המתנה, כך שאין להם עוד רשות לחזור בהם מן המתנה. עיין ודוק את הדיון בסוגיה של מתנת מניה בחברה, הטעונה הסכמת הנהלת החברה..."

5. ביום 16.11.2009 הגיש התובע את התובענה דנא, בה טען כי הנתבעים מנסים "לעקוף" את פסיקת בית המשפט העליון, על ידי העברת הזכויות במשק לנתבע, ולכן עתר למתן צו מניעה קבוע. הנתבעים מצדם הגישו תביעה שכנגד לפינוי התובע ובני משפחתו מהמשק (ולמצער לחייבו לחתום על חוזה שכירות ותשלום דמי שכירות), וכן לתשלום דמי שימוש בגין העבר. התובענות נדונו בפני שני מותבים קודם שהגיעו לטיפולי, אך לא התבררו לגופן לנוכח מאמצי הצדדים להגיע להסכם מחוץ לכותלי בית המשפט, שלא עלו יפה.
   
   המושב הודיע, כי אין לו עניין במחלוקת וכי יכבד כל הכרעה שתתקבל, הודעה שקיבלה תוקף של החלטה. בהסכמת הצדדים נמחקה הסוכנות כצד לתובענה, משעה שכיום החוזה בין המושב למנהל מקרקעי ישראל (להלן: המנהל) הינו חוזה דו-צדדי שהסוכנות איננה צד לו. גם המנהל הודיע לבית המשפט, כי יכבד כל הכרעה שתתקבל ולפיכך הופטר מחובת התייצבות.
6. הצדדים הסכימו, כי התובענה לצו מניעה קבוע תוכרע על סמך טיעונים בכתב וככל שהכרעה זו תסתום את הגולל גם על התביעה לפינוי ודמי שימוש, יינתן פסק דין בשתי התובענות.

טענות הצדדים

7. המחלוקת דהיום הינה, מה משמעות העובדה שהתובע הינו בן ממשיך במשק, האם (כגרסת הנתבעים) מדובר בתואר מתחום דיני האגודות השיתופיות בלבד שאין בינו לבין זכויות במשק ולא כלום, או שמא (כגרסת התובע) זכויותיו של התובע במשק הבשילו מניה וביה בעת שהוכר כבן ממשיך ואין נפקא מינה, כי זכויות אלה תשתכללנה במלואן רק לאחר פטירת הנתבעת.
8. הנתבעים טוענים, כי הורתו ולידתו של המושג "בן ממשיך" הינה בתקנה 3א לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), תשל"ג-1973 (להלן: תקנות האגודות), שמטרתה הסדרת מעמדו של הבן הממשיך (בנדוננו, התובע) באגודה השיתופית (בנדוננו, המושב), הא ותו לא. עוד טוענים הנתבעים, כי מעמד של בן ממשיך מקנה זכויות במשק רק מקום בו זכויות אלה מוקנות ב"הסכם המשבצת" (המכונה גם "ההסכם המשולש"), הוא ההסכם בין המנהל כבעלי הקרקע לבין הסוכנות והמושב (להלן: הסכם המשבצת) (לעניין הרקע ההיסטורי והרציונאל של הסכמים אלה ר' ו. דשא, המשפט החקלאי בישראל, עמ' 247, להלן: המשפט החקלאי בישראל). לשיטתם של הנתבעים, משעה שבהסכם המשבצת משנת 1978, שהיה רלוונטי בעת חתימת התחייבות ההורים (להלן: הסכם המשבצת הישן), אין זכר לזכויות של בן ממשיך במשק, הרי התובע הינו (בלשוני) "בן ממשיך לשם כבוד" נטול זכויות כלשהן במשק, וממילא רשאית הנתבעת לעשות בזכויותיה במשק כאוות נפשה.
9. התובע טוען, כי עמדת הנתבעים מנוגדת לפסיקת בית המשפט העליון שהשיבה על כנה את פסיקת בית המשפט לענייני משפחה בה נקבעו זכויות התובע במשק. עוד טוען התובע, כי הכרה בו כבן ממשיך מבססת זכות לקבל זכויות במשק לאחר אריכות ימיה ושנותיה של הנתבעת, ולכן מנועה הנתבעת מלבצע כל פעולה שנועדה לסכל זכות זו. בנוסף טוען התובע, כי פניית הנתבעים להסכם המשבצת הישן איננה אפשרית לנוכח פסיקת בית המשפט העליון. עוד נטען, כי הסכם המשבצת איננו המקור היחיד לקביעת זכויותיו של התובע, וכי יש לפנות להתחייבות ההורים, ממנה עולה, כי הוקנו לתובע זכויות במשק.
   התובע מפנה לפסיקה לפיה פרשנות המושג "בן ממשיך" הינה בזיקה ישירה לזכויות במשק. עוד מפנה התובע לטיעוניהם של הנתבעים עצמם בהליכים הקודמים, מהם עולה הודאה, כי בן ממשיך הינו בעל זכויות במשק, בניגוד לעמדתם דהיום.

דיון והכרעה

מעשה בית דין והשתק

10. הלכה פסוקה היא, כי מעשה בית דין איננו חל רק מקום בו נטענה הטענה מושא ההשתק בפועל, ודי בכך שהיה לבעל הדין יומו לטעון את טענתו בהליך הקודם, בין שטען אותה בפועל ובין שנמנע מכך ("תנאי זה מהווה את העילה להקמתו של הכלל, לאמור, משכבר הייתה לבעל הדין שנגדו נטענת טענת ההשתק הזדמנות להתדיין בפלוגתא נושא טענת ההשתק בהליך קודם, יש הצדקה למנוע מבעדו מלחזור ולהתדיין בקשר לאותה פלוגתא במסגרת הליך נוסף בין אותם צדדים. די שכבר היה לבעל הדין "יומו בבית המשפט" באותה פלוגתא למנוע ממנו "יום" נוסף, העשוי אך להכביד על תפקודה של המערכת השיפוטית או להטריד את בעל הדין יריבו." – נ. זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי (1991), 171). אכן, הלכה פסוקה היא כי "מעשה בית דין אינו חל רק לגבי פלוגתאות שהועלו על ידי בעלי הדין בהליך משפטי קודם, אלא אף על טענות שהיה על בעלי הדין להעלותם במסגרת הליך זה." (ע"א 4087/04 גורה נ. בנק לאומי לישראל בע"מ (8.9.2005), רע"א 8973/10 בנק אוצר החייל בע"מ נ. בן ברוך (23.7.2012), רע"א 4870/12 פלוני נ. פלוני (25.7.2012) ).
11. בנסיבות המקרה דנא, אין ספק, כי היה על הנתבעים להעלות במסגרת ההתדיינות הקודמת את טענתם, לפיה התובע כבן ממשיך אינו זוכה לזכויות כלשהן כל עוד הנתבעת בין החיים. מדובר בטענה מהותית שהייתה מבטלת את הצורך בהכרעה בשאלת הדירות המתנה. משלא הועלתה הטענה למרות שהיה לנתבעים את יומם בשלוש ערכאות, מהווה פסיקת בית המשפט העליון מעשה בית דין גביה.
    יפים לכאן הדברים שנאמרו בהפ (ים) 5000-03-12 יוסף נ. מדינת ישראל - מנהל מקרקעי ישראל (7.2012) לאמור:

"הנה כי כן, נתבע חייב להעלות במסגרת הגנתו את מלוא טענותיו המשפטיות הרלוונטיות הנוגעות לפלוגתאות העיקריות שבמחלוקת במסגרת התביעה שהוגשה נגדו. נתבע אינו רשאי לשמור טענות, על מנת לנקוט הליכים נוספים לאחר שההליך הראשון כבר הוכרע.".

12. זאת ועוד, הימנעות הנתבעים מלהעלות בהליכים הקודמים את טענתם דהיום, טענה שלו התקבלה הייתה חוסכת התדיינות ארוכה ביותר משך שני עשורים בשלוש ערכאות, מוכיחה כי הנתבעים ידעו והסכימו, שהכרה בתובע כבן ממשיך משמעותה הכרה בזכויותיו במשק, ולא מעין "בן ממשיך של כבוד". ברי שהנתבעים לא ניהלו הליכים ממושכים רק על מנת להכריע במשמעותו האקדמית של המונח "בן ממשיך", אלא כדי לנסות ולטרוף את זכויות התובע מידיו, זכויות שידעו כי הן מוקנות לו כבן ממשיך. לפיכך, מושתקים הנתבעים כיום מלטעון טענה הפוכה לחלוטין למצג המשפטי שהציגו (רע"א 4928/92 עזרא נ. מועצה מקומית תל מונד, פד"י מז (5) 94, 100, רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט (6) 625, 633, להלן: פרשת עזרא, פרשת בית ששון, בהתאמה).
13. לאור האמור, דין עמדת הנתבעים להידחות בשל מעשה בית דין והשתק.
    למען שלמות התמונה (ופורמלית - למעלה מן הצורך) יבוארו להלן הטעמים בגינם דין עמדת הנתבעים להידחות גם לעיצומם של דברים.

אגד הזכויות הכלול במושג "בן ממשיך"

14. ההורים חתמו ביום 19.11.1978 על התחייבות ההורים, שהינה הצהרה בפני נוטריון, בה נאמר כלהלן:

"הננו מצהירים בזה ומאשרים כי בננו מר מ.מ... יהיה הבן הממשיך במשקנו...  במושב ב' ואנו מסכימים שיבנה בית מגורים בחצר משקנו בתנאים המקובלים במשרד השיכון לגבי בנית בית נוסף לבן ממשיך".

15. את ההתחייבות האמורה, המהווה חוזה שנכרת במערכת היחסים בין ההורים לבין התובע (פסק דינו של הנשיא ברק בע"א 1662/99 חיים נ' חיים, פ"ד נו (6) 296, להלן: פרשת חיים, ע"א 103/89 אזולאי נ' אזולאי, פ"ד מה (1) 478), לרבות את התיבה "בן ממשיך" הכלולה בה, יש לפרש כ"יצור החי בסביבתו" (בהשאלה מדבריו הידועים של הנשיא זוסמן לגבי פרשנות חוק, בבג"צ 58/68 שליט נ' שר הפנים, פ"ד כג (2) 477, 513). רכיבי הנוף המרכזיים בסביבתה הנורמטיבית של התחייבות ההורים הן תקנות האגודות והתכליות שעמדו מאחורי התקנתן (בראשן "עקרון העיבוד הרציף, שלמות הנחלה כיחידה משקית אחת ויצירת רצף בין דורי" - המשפט החקלאי בישראל, עמ' 310), והסכם המשבצת.          
    
    יפים לכאן הדברים שנאמרו בהפ (ת"א) 1542/93 מגעיד נ' מגעיד (13.7.2000), אליו הפנה ב"כ הנתבעים לאמור:

"...ניתן לקבוע כי זכויותיו של הבן הממשיך תקבענה בעיקרן, בהסתמך על מסמכי היסוד שהיוו את הבסיס לקבלת הזכויות. בעיקר אמורים הדברים לגבי תוכן ה"חוזה המשולש" שנחתם בין מנהל מקרקעי ישראל, המושב והסוכנות, וכן לעניין תוכן ההצהרה של בעל החזקה (החוכר) לגבי הבן הממשיך".

16. סעיף 1 לתקנות האגודות מגדיר "בן ממשיך" כלהלן:

" "בן ממשיך" - בן אחד בלבד או בן מאומץ אחד או נכד אחד של בעל משק, לרבות בן זוגו, המחזיק בעצמו או מכוח התחייבות בלתי חוזרת בכתב של הוריו או מכוח ירושה, במשק חקלאי, כבעל, כחוכר, כחוכר משנה, או כבר-רשות לתקופה בלתי קצובה או לשנה לפחות של מוסד מיישב והאגודה או של האגודה כשאין מוסד מיישב; לענין זה, "הורים" – לרבות אחד מהם במקרה שהשני חדל להיות בעל זכויות במשק החקלאי או שנפטר." (ההדגשה לא במקור).

סעיף 3א(ז) לתקנות האגודות קובע לאמור:

"הייתה העברת זכות במשק חקלאי טעונה אישור האגודה על-פי תקנותיה, יראו כאילו ניתן לבן ממשיך אישור כאמור אלא אם לא נתקבל הבן הממשיך כחבר באגודה על-פי פסק הבוררות כאמור בתקנת משנה (ג)."

סעיף 20ה(1) להסכם המשבצת קובע לאמור:

"במקרה של פטירת חבר ברקת או מתיישב ביישוב יועברו כל זכויותיו בנחלה לבן/בת הזוג שנותר בחיים. באין בן/בת זוג לחבר ברקת יועברו כל זכויותיו בנחלה לבן ממשיך שנקבע ע"י ההורים ושאושר ע"י הסוכנות. באין בן ממשיך כנ"ל יועברו כל הזכויות בנחלה בהתאם לעקרונות הקבועים בסעיף 114 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965". (ההדגשה לא במקור).

17. שמע מניה, זכויותיו של התובע כבן ממשיך כוללות זכות אובליגטורית (תהא הגדרתה הפורמלית אשר תהא, ור' לעניין זה המשפט החקלאי בישראל עמ' 305), כלפי האגודה השיתופית וכלפי בעלי הזכויות במשק, להחזיק במשק ביחד עם ההורים בימי חלדם, ולקבל את זכויות ההורים במשק לאחר אריכות ימיהם ושנותיהם. זו משמעותה של הגדרת "בן ממשיך" בסעיף 1 לתקנות האגודות ביחד עם סעיף 3א(ז) לאותן תקנות, כשהן משולבות בהוראת סעיף 20ה(1) להסכם המשבצת.
    לשון אחרת, הסדרת מעמדו של בן ממשיך במסגרת יחסיו עם האגודה השיתופית הינה פועל יוצא של הסדרת מעמדו ביחסים עם הוריו בנוגע לזכויותיו במשק (ע"א 2836/90 בצר נ' צילביץ, פ"ד מו (5) 184, 195, להלן: פרשת בצר). מדובר בשני מישורים משפטיים שונים אך קיים ביניהם קשר הדוק. על הקשר בין ההכרה בבן הממשיך במישור דיני התאגידים לבין מעמדו לגבי המשק הן בחיי ההורים והן לאחר מותם נפסק לאמור:

"בכך נוצר הקשר בין מעמד דה-פאקטו של בן החי ומחזיק את המשק יחד עם הוריו לבין מעמדו המשפטי לאחר מותם. במקביל נוצר הקשר המשפטי השני במישור של דיני התאגידים (חברות באגודה) ובמישור של דיני הירושה, או העברת הקניין במשק בדרך אחרת (ההגבלה על העברת הזכות עם מותם של ההורים). הבן, שחי במשק ועיבד אותו יחד עם הוריו ואגב כך נעשה חבר באגודה, הופך, עם מות ההורים, לבעל הזכות שהייתה להוריו במשק, בכפוף לחובתו לתת פיצוי כספי לשאר היורשים החוקיים של הזכויות הקנייניות שהיו למוריש במשק."       
(עא 633/82 אליהו לוקוב נ' צפורה מגדל, פ"ד מג (1) 397,  407).

18. לטעמי, בהעדר נסיבות מיוחדות, רוכש הבן הממשיך אגד זכויות הכוללות, הן זכות להחזיק במשק ביחד עם ההורים למשך אריכות ימיהם ושנותיהם, והן זכות לקבל את הזכויות שהיו להורים ערב פטירתם, עם לכתם לבית עולמם. לעניין זה דעתי כדעתו של כב' השופט א. זגורי שקבע כי "...תכלית המינוי והקביעה של "הבן הממשיך" היא להבטיח את ההעברה הבינדורית של הזכויות בנחלה, כאשר בדרך כלל, לאחר אותה קביעה של "הבן הממשיך" הוא בונה את ביתו בתוך הנחלה של הוריו" (תמ"ש (טב') 14340-09-09 ש.ב. נ' נ.ב (4.10.2011), אליו הפנה ב"כ התובע). אני שותף למהלך הפרשני המפורט באותה פרשה, לרבות לקביעה בדבר קיומה של חזקה, שהמושג "בן ממשיך" כולל, בהעדר ראיות לסתור, את אגד הזכויות הנ"ל.
19. אמור מעתה, חתימת הנתבעת על התחייבות ההורים מכוחה הוכר התובע כבן ממשיך, מהווה התחייבות חוזית (בנדוננו הוסכם, כי מדובר במתנה) מכוחה זכאי הבן הממשיך לאגד הזכויות (וחב באגד החובות) הנובע ממעמדו כבן ממשיך (ור' האנלוגיה למתנת מנייה, סעיף 9 לפסיקת בית המשפט העליון). חוזה זה מותנה, במישור דיני התאגידים, בקבלת הסכמת הגורם המיישב (שהתקבלה בנדוננו) , אך במישור היחסים בין בעלי הזכויות במשק לבן הממשיך עומד החוזה על רגליו הוא (ר' סעיף 19 לפסיקת בית המשפט העליון, סעיפים 8-9 לפסק דינו של הנשיא ברק בפרשת חיים, פרשת בצר בעמ' 193, בע"מ 445/05 איזמן נ' מחלב (2.8.2006), המשפט החקלאי בישראל עמ' 322). כפועל יוצא, הוכרה זכותו של התובע להחזיק במשק ביחד עם הנתבעת (כבת זוגו של אביו) עד לאריכות ימיה ושנותיה, וכן זכותו לקבל את זכויות הוריו במשק לאחר לכתה של הנתבעת לבית עולמה. ממילא לא רשאית הנתבעת לסלק את ידו של התובע מהיחידה בה הוא מתגורר במשק או לדרוש ממנו דמי שימוש, ואף איננה זכאית לנקוט פעולות שיסכלו את זכויותיו, שתבשלנה במלואן לאחר אריכות ימים ושנים.

20. אינני מקבל את טיעונם של הנתבעים, לפיו העובדה שהמונח "בן ממשיך" איננו נזכר בהסכם המשבצת הישן יש בה כדי לרוקן את התחייבות ההורים מתוכן. מסמך היסוד החוזי היא התחייבות ההורים (ר' פרשת חיים), הכוללת את המושג "בן ממשיך", שיש לפרשו כמבואר לעיל, בין שבהסכם המשבצת הישן ננקב השם המפורש ובין אם לאו. יתירה מזו, המושג "בן ממשיך" נזכר מפורשות באישור הסוכנות (נספח ב' לכתב התביעה), אישור המעיד כי מבחינת הגורם המיישב מוסדרת העברה בין-דורית של משק במושב באמצעות המנגנון של "בן ממשיך", וזאת על רקע סעיף 6א להסכם המשבצת הישן, הקובע כי "הסוכנות רשאית להעביר את זכויותיה לפי הסכם זה לאגודה ו/או לחברי האגודה בהתאם לאמור בהסכם זה". יתירה מזו, הסכמי המשבצת שנחתמו לאחר הסכם המשבצת הישן כוללים תניה לאמור: "אם ניתנו עד לתאריך חתימתו של חוזה זה אישורים או התחייבויות בכתב של הסוכנות כלפי חבר האגודה, בדבר מסירת זכויות שימוש במשק שלו לאחד מילדיו ששמו ננקב במפורש – תימסרנה הזכויות הנ"ל במשק, לאחר פטירתו של אותו חבר אגודה, בהתאם להתחייבות הסוכנות כלפיו." ממילא ברי, כי התובע זכאי לאכוף את התחייבות הסוכנות כלפיו לקבל את המשק כבן ממשיך, גם אם הסכם המשבצת הישן לא נקב בשם המפורש. זאת ועוד, בטיעוניהם בהליכים שקדמו לפסיקת בית המשפט העליון התייחסו הנתבעים להסכם המשבצת העדכני כהסכם המחייב (ר' סעיף 14.4 לסיכומי הנתבעים בבית המשפט העליון, סעיף 6.1 להשלמת טיעוני הנתבעים בבית המשפט המחוזי), וכפועל יוצא צוין גם בפסיקת בית המשפט העליון, כי הסכם המשבצת מבטיח את זכותו של בן ממשיך לאחר פטירת הוריו (סעיף 9 לפסק הדין). משכך, ניסיונם של הנתבעים לטעון כיום, כי התובע איננו יכול לרכוש זכויות של בן ממשיך מכוח הסכם המשבצת הישן, הינה טענה חסרת תום לב לגביה חל השתק מכוח מצג העבר (פרשת עזרא ופרשת בית ששון).
21. אינני מקבל אף את הטענה, לפיה כל זכויותיו של התובע יבשילו רק לאחר אריכות ימיה ושנותיה של הנתבעת, ולכן עד לאותו מועד היא זכאית לנהוג במשק כראות עיניה. ראשית וכמבואר לעיל, לתובע זכות חזקה במשק (ביחד עם הנתבעת) גם בהווה ובזכות זו אין הנתבעת רשאית לפגוע. שנית, במערכת היחסים בין התובע לנתבעת, התחייבות ההורים איננה חוזה מותנה, אלא חוזה הקובע כי חלק מהזכויות על פיו תתממשנה בעת פטירה, בדומה לחוזה הקובע כי זכות פלונית תתממש בהגיע מועד פלוני (ר' ג. שלו, דיני חוזים-החלק הכללי (תשס"ה) 467). לא מדובר בתנאי המתלה את החוזה, אלא באחת מתניות החוזה עצמו. כך עולה גם מפסק דינו של בית המשפט העליון. שלישית, גם אם אקבל את התיזה, כי התחייבות ההורים תכנס לתוקף רק עם פטירת שניהם, הרי בהתאם לסעיף 27(ג) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, זכאי התובע לסעדים שנועדו למנוע את הפרת החוזה, גם בטרם התקיים התנאי.
22. סיכומו של דבר, משנקבע בפסיקת בית המשפט העליון, כי חוזה המתנה בין התובע לנתבעת הוא מעשה עשוי, זכאי התובע לסעדים שנועדו למנוע פגיעה בזכויות המוקנות לו מכוח החוזה, ובראשם סעדים שנועדו למנוע דיספוזיציה במשק שמטרתה לרוקן את חוזה המתנה מתוכן.
23. לפיכך, דין תביעתו של התובע למתן צו מניעה קבוע להתקבל, בעוד דין התביעה שכנגד להידחות. אשר על כן, ניתן בזאת צו מניעה האוסר על הנתבעים, או מי מטעמם, לבצע כל דיספוזיציה במשק... במושב ב'. התובע רשאי להגיש פסיקתה לחתימה.
24. לאור ההסכמה להכרעה על יסוד טיעונים בכתב ללא שמיעת עדויות, אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע שכר טרחת עורך דין בשני ההליכים (על הצד הנמוך) בסך כולל של 10,000 ₪. כמו כן, אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע את אגרות בית המשפט ששילם במסגרת ההליכים דנא.

פסק הדין ניתן לפרסום ללא פרטים מזהים כלשהם.

תואיל המזכירות לסגור את התיק.

ניתן היום,  י"ח שבט תשע"ו, 28 ינואר 2016, בהעדר הצדדים.