א. התביעה
1. התובעת 1, ילידת 19.10.91 (להלן: " התובעת"), והוריה, התובעים 2 - 3, עותרים בתביעה שלפני לכך שהנתבעים יחוייבו לפצותם עבור נזקי גוף שנגרמו לתובעת בעקבות תאונת דרכים, שארעה בתאריך 27.4.97.
2. אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבעת נושאת באחריות לתשלום הפיצויים לתובעת.
3. בתאונה נפגעה התובעת פגיעה קשה ורב מערכתית, והובהלה לבית החולים "קפלן" שברחובות, שם נותחה, ובוצעה כריתה מלאה של הטחול. בדיקה טומוגרפית ממוחשבת העלתה שהתובעת סובלת מדימום מוחי, והתובעת הועברה, כשהיא מורדמת ומונשמת, לטיפול במרכז הרפואי שניידר לילדים.
בנוסף לפגיעה המוחית אובחנו אצל התובעת שברים בעצם הירך משמאל, עצם הבריח משמאל ובלסת התחתונה.
בתאריך 7.7.97 הועברה התובעת לטיפול שיקומי בבית חולים "לוינשטיין", כשהיא עדיין מחוסרת הכרה. התובעת היתה במצב של חוסר הכרה כחודשיים וחצי. בחודש אוגוסט 1998 שוחררה התובעת מבית לוינשטיין לבית הוריה.
4. כיום התובעת רתוקה לכסא גלגלים, כשהיא ישובה במושב מיוחד עקב חוסר שליטה על הגו והראש. התובעת סובלת משיתוק ספסטי מלא בפלג גוף שמאל ושיתוק ספסטי חלקי המלווה באטקסיה בפלג הגוף הימני. התובעת כמעט ואינה מסוגלת לתפקד עם כף ידה השמאלית, אך מסוגלת לבצע פעולות בעזרת כף ידה הימנית: התובעת מסוגלת לאחוז בדברים, לאכול בעצמה מזון חתוך, להשתמש בעפרון ולהפעיל כסא גלגלים ממונע. התובעת מסוגלת לדבר, אך באופן לא ברור. התובעת תלויה לחלוטין בזולת, אינה מסוגלת להתלבש ולהתרחץ ואינה שולטת בסוגרים.
התובעת לומדת בבית הספר לחינוך מיוחד "הרצפלד" בחולון, בו היא עתידה ללמוד עד הגיעה לגיל 21. בבית הספר מוענקים לתובעת טיפולי פיזיותרפיה, ריפוי בדיבור וריפוי בעיסוק.
כתוצאה מהתאונה, נגרמה לתובעת נכות צמיתה בשיעור 100%, היא אינה מסוגלת לדאוג לצרכיה, ויהיה עליה להיות תלויה בעזרת הזולת כל ימי חייה.
ב. תוחלת חייה של התובעת
5. לצורך קביעת מצבה של התובעת, וצרכיה השיקומיים, מונה פרופ' זאב גרוסוסר, מומחה לשיקום ורפואה פיסיקאלית, כמומחה מטעם בית המשפט.
פרופ' גרוסוסר סבור, כי תוחלת החיים של חולים הסובלים מנזק מוחי חבלתי דומה לזו של האוכלוסייה הכללית בה אנו חיים, וזאת במידה ויובטח מתן טיפול נאות לחולים אלו. לדעת פרופ' גרוסוסר, חולים ששרדו מעבר לשנה לאחר הפציעה, ונפטרו לאחר זמן, היו חולים מבוגרים שנפטרו ממחלות שאינן קשורות לפגיעה המוחית (מוצג ת/22, בע"מ 8). בחקירתו, עמד פרופ' גרוסוסר על קביעתו, וערך אבחנה בין נפגעים מפגיעת חוט שדרה, לגביהם הוא מסכים כי קיים קיצור בתוחלת החיים, לבין נפגעי ראש (עמ' 91 לפרוטוקול), ובחוות דעתו (מוצג ת/22) קבע פרופ' גרוסוסר:
"תוחלת החיים של חולים הסובלים מנזק מוחי חבלתי הינה דומה לזו של האוכלוסיה הכללית בה הם חיים. להערכתי, אין להקיש ממצבם של חולים אחרים, כגון חולים הסובלים מנזק סב לידתי, על מצבם של החולים הסובלים מנזק מוחי חבלתי. מניסיוני במשך קרוב לשלושים שנות עבודה בתחום השיקום של חולים הסובלים מחבלות מוחיות בישראל, למדתי כי החולים ששרדו מעבר לשנה לאחר הפציעה ונפטרו לאחר מכן, היו החולים המבוגרים שנפטרו ממחלות שאינן קשורות לפגיעה המוחית. יש איפוא להניח, כי במידה ויובטח הטיפול הנאות בחולים אלה, לא יהא קיצור בתוחלת החיים."
בחוות דעתו, כמו גם בחקירתו הנגדית, התייחס פרופ' גרוסוסר למאמר שהוצג בפניו (מוצג נ/3), שנכתב על ידי ד' שטראוס ואח' (Strauss, Shavelle and Anderson, Long - Term Survival of Children and Adolescents After Traumatic Brain Injury). לדעת פרופ' גרוסוסר, התנאים הקיימים במדינת קליפורניה שבארה"ב, העומדים בבסיס המאמר, אינם זהים לתנאים בישראל, המחקר נעשה במשך 9 שנים בלבד ואף החוקרים שכתבו את המאמר אינם רופאים, "כאשר המציאות של תא משפחתי בארץ שונה מהמציאות בארה"ב" (עמ' 89 לפרוטוקול).
6. הנתבעים מתנגדים לקביעה זו של פרופ' גרוסוסר, וסבורים כי הסיבוכים הנובעים מפגיעת הראש הם שגורמים לקיצור בתוחלת החיים. לפיכך, מבקשים הנתבעים למנות מומחה בתחום הפנימי, על מנת שיחווה דעתו בנושא תוחלת חייה של התובעת.
בבש"א 2300/92 דן רחמים נ' ד"ר ליביס גנדלר (1995), התייחס בית המשפט העליון (מפי כב' השופט ת' אור) לקושי לקבוע האם קוצרה תוחלת חייו של הנפגע, וקבע:
"כל המצוי בתביעות נזיקין יודע עד כמה רב הנסתר ורבה המחלוקת באשר לקביעה אם קוצרה תוחלת חייו של הנפגע ובאיזה שיעור. מקרה רגיל הוא, שלגבי נכה פגיעה מוחית קשה או קוודרופלג, השוני בין חוות דעת המומחים בעניין זה הוא רב. שוני זה נעוץ במחלוקות בין המומחים, באיזו מידה ניתן לספק לחולה טיפול אופטימלי אשר יבטיח טיפול ראוי מידי בכל מקרה שידרש לכך. קיימת מחלוקת גם בשאלה באיזו מידה הביאה, או עשויה להביא בעתיד, ההתקדמות במדע הרפואה שיפור בתנאי הטיפול ועמו את הארכת תוחלת החיים.
קיימת גם מחלוקת בין המומחים בענפי הרפואה השונים. כך, למשל, רופאים העוסקים בשיקום מתגלים כאופטימים יותר לגבי אורך החיים הצפוי, וטוב שכך. אלה עוסקים בטיפול ודאגה לרווחתו של הנכה וטוב שהם חדורים בתקווה ואמונה בשיפור תנאי ריפויו ותוחלת חייו של החולה. רופאים אחרים אופטימיים פחות."
אין בפני אלא חוות דעתו של פרופ' גרוסוסר, הנמנה על הרופאים העוסקים בשיקום, והמסתמך על ניסיונו רב השנים. אין בפני כל ראיה המצדיקה סטיה מחוות דעתו של פרופ' גרוסוסר. בית המשפט אינו רשאי לקבוע שקיים קיצור בתוחלת החיים, רק משום כך שקיימת אסכולה רפואית, הגורסת שקיים קיצור תוחלת החיים בעקבות נזק מוחי חבלתי, אסכולה אשר לא הוכחה בתיק הקונקרטי שלפניו, בשל העובדה שהדין קבע כיצד יש להוכיח עניינים שברפואה במקרה של פגיעה בעקבות תאונת דרכים.
על פי הראיות שלפני, דהינו חוות דעתו של פרופ' גרוסוסר, שלא נסתרה בחקירתו הנגדית, לא נגרם לתובעת קיצור בתוחלת החיים בשל הנזק המוחי החבלתי שנגרם לה.