א. הרקע
1. התובע מס' 1 (להלן - " התובע"), יליד 31.10.1987, נפגע בתאונת דרכים שאירעה בתאריך 4.3.1998, ובתביעתו שלפני עותר הוא לכך שהנתבעות תחויבנה לפצותו עבור נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה.
התובעים 2 ו- 3 הם הוריו של התובע.
2. הנתבעת מס' 2 מודה בחבותה, אם כי, הביטוח נעשה במשותף, ובחלקים שווים, עם "אבנר" איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ.
3. בתאונה נפגע התובע פגיעה רב מערכתית, והובהל לבית החולים "דנה" בתל אביב, שם אושפז עד ליום 5.4.1998. בתאריך 5.4.1998 הועבר התובע לאשפוז יום בבית החולים "בית לוינשטיין" ברעננה, וזאת עד ליום 11.2.1999. במהלך אשפוזו ב"בית לוינשטיין" הועבר התובע פעמיים לבית החולים "דנה" בתל אביב, וזאת בין התאריכים 14.4.1998 עד 21.4.1998 ולאחר מכן בין התאריכים 5.8.1998 עד 6.8.1998.
ב. נכותו הרפואית של התובע
4. לצורך קביעת מצבו של התובע בעקבות התאונה, מונו ארבעה מומחים רפואיים בתחומים שונים, ולהלן אסקור את חוות הדעת הרפואיות שהוגשו:
(א) חוות דעתו של ד"ר נתנאל צלניק, מומחה לנוירולוגיה של הילד:
על פי חוות דעתו של ד"ר צלניק (מוצג ת/15), התובע היה מצוי בטיפול המכון להתפתחות הילד מאז היה כבן שנה אחת, בשל איחור מוטורי ובעיות ביציבה. בעיות הסרבול המוטורי מהן סבל התובע נמשכו עד לגיל 7 שנים. בעקבות התאונה נוספה לתובע חולשה בפלג גופו הימני, שלא הייתה קיימת בעבר.
על כן, בחוות דעתו סבור ד"ר צלניק, כי נכותו של התובע בתחום הנוירולוגיה מגיעה כדי 30% לצמיתות, והיא כוללת 10% נכות מהעבר, שאינה קשורה לתאונה, ועוד נכות בשיעור 20%, שנגרמה לתובע בתאונה. ד"ר צלניק הוסיף, כי מצא שלתובע חולשה פציאלית מזערית בצד שמאל, אך חולשה זאת אינה מגבילה אותו, ואינה מגיעה כדי נכות שניתן לכמתה באחוזים.
התובעים חולקים על קביעתו של ד"ר צלניק, כי יש לנכות מנכותו הכוללת של התובע שיעור של 10% בשל נכות מהעבר, שכן לטענתם הסרבול המוטורי עליו הצביע ד"ר צלניק טופל וחלף (וראה עדות התובעת מס' 2 בעמ' 16 לפרוטוקול, שורה 25). אציין, כי על פי עדותו של ד"ר צלניק, הבעיות המוטוריות מהן סבל התובע נמשכו עד לגיל 7 שנים, ובארבע השנים שקדמו לתאונה אין תעוד רפואי המלמד על בעיות מוטוריות וסרבול. ואולם, לדעת ד"ר צלניק, סביר להניח שהבעיות הנוירולוגיות מהן סבל התובע לפני התאונה היו קיימות ערב התאונה.
לאחר ששקלתי טענות ב"כ הצדדים, הנני דוחה טענת ב"כ התובעים, כי יש להמנע מההפחתה שבוצעה על ידי ד"ר צלניק. נאמנה עלי התרשמותו של ד"ר צלניק, כי הבעיה המוטורית ממנה סבל התובע לא נעלמה לפני התאונה, ואזכיר, כי ב"כ הנתבעות מצביע על כך שעוד בחודש ינואר 1998 התובע טופל בשל בעיות היגוי ודיבור והיה במעקב רפואי (עמ' 16 לפרוטוקול).
על כן, הנני קובע, כי בעקבות התאונה נגרמה לתובע נכות רפואית צמיתה בתחום הנוירולוגי, בשיעור 20%.
(ב) חוות דעתו של ד"ר דוד אנג'ל, מומחה לכירורגיה אורטופדית (מוצג ת/22):
בתאונה נגרם לתובע שבר בירך שמאל, והתובע התלונן על כאבים בברך ימין וביד ימין. ד"ר אנג'ל קבע בחוות דעתו, כי לא נמצאו חבלות ביד ימין ובברך ימין, וככל שהדברים אמורים בשבר שנגרם בירך שמאל קבע ד"ר אנג'ל, כי השבר התאחה "בצורה טובה מאוד", ולא נותרה לתובע נכות.
עם זאת, לתובע נותרו ארבע צלקות שקועות ומעט מאוחרות הירך שמאל, ובגין נכת זו קבע ד"ר אנג'ל כי לתובע נותרה נכות אסתטית בשיעור 5% לצמיתות.
התובעים טוענים כי ד"ר אנג'ל קיפח את התובע הן בכך שקבע, כי לתובע לא נותרה נכות אורטופדית והן בכך שקבע כי הנכות האסתטית מגיעה כדי שיעור של 5% לצמיתות ולא 10% לצמיתות. לעומת זאת, ב"כ הנתבעות טוען, כי אין מקום להתערב בממצאיו של ד"ר אנג'ל, אשר הבהיר בחקירתו הנגדית, כי לתובע לא נותרה נכות אורטופדית.
לאחר ששקלתי טענות ב"כ הצדדים, הנני דוחה טענות התובעים כי יש לקבוע לתובע נכות בתחום האורטופדיה ולהגדיל את שיעור הנכות האסתטית שנקבעה על ידי ד"ר אנג'ל. הנני סבור כי חוות דעתו של ד"ר אנג'ל, על רקע חקירתו הנגדית, משקפת בצורה אמיתית ונכונה את מצבו של התובע, ואין מקום להתערב בה.
על כן, הנני קובע, כי לתובע לא נותרה נכות אורטופדית, ונכותו הפלסטית, בשל הצלקות בירך רגל שמאל, מגיעה כדי השיעור 5% לצמיתות.
(ג) חוות דעתו של ד"ר יונתן סבר, מומחה לפסיכיאטריה של הילד (מוצג ת/24):
על בסיס המסמכים שעמדו לפניו, ובדיקת התובע, קבע ד"ר סבר, כי בעקבות התאונה נגרמה לתובע נכות נפשית בשיעור 50% למשך שלוש שנים מיום התאונה ונכות צמיתה בשיעור 30%, בתנאי שימשיך בטיפול הפסיכולוגי למשך שנתיים נוספות.