- בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בחדרה (כב' השופטת הדס גולדקורן) מיום 26.4.15 בע"ר 43337-05-12, בו נדחה ערעורו של המבקש על שתי החלטותיו של רשם ההוצל"פ מתאריכים 23.4.12 ו- 17.5.12, בהן הורה לקזז את חובה של המשיבה אל המבקש מחובו של המבקש הנובע ממזונות הילדים.
טוען המבקש כי החלטותיו אלה של רשם ההוצל"פ האמורות, שאושרו כאמור על ידי השופטת קמא בערעור רשם, הן בניגוד לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 14.4.11 בעמ"ש 9817-01-11, אשר ביטל הוראת קיזוז שנקבעה בפס"ד קמא (כפי שיפורט להלן) של חיוב המשיבה כלפיו מחובו הנובע ממזונות קטינים.
רקע ותוכן פסק הדין קמא
- ביום 24.11.10 ניתן פסק דין על ידי בית המשפט לענייני משפחה (כב' השופטת הדס גולדקורן) בשלושה תיקים שהתנהלו בין הצדדים, ביניהם תמ"ש 1872/02, ובמסגרת פסק הדין ציין בית המשפט (סעיף 41) כדלקמן:
"לאור קיומו של חוב מזונות בתיק הוצל"פ 12-00131-08-8 אני מורה כי חיובי האשה בפסק דין זה עד לגובה החוב בתיק ההוצל"פ יקוזזו מחובו של הבעל באותו תיק".
- על קביעה זו, בין היתר, הגישה המשיבה ערעור לבית המשפט המחוזי, שהורה בפסק דין מיום 14.4.11, כדלקמן:
"שקלנו את טענות הצדדים ובחנו את פסק הדין. מצאנו כי אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק דינו של בית משפט קמא. הממצאים שנקבעו תומכים במסקנה המשפטית ואין לגלות בפסק הדין טעות שבחוק, למעט ברכיב אחד שנקבע בפסק הדין, הנוגע להוראה בסעיף 41 לפסק הדין בדבר קיזוז החיוב של האשה כנגד חוב מזונות קטינים. אנו מורות שקיזוז זה יבוטל. נעיר כי ילדי הזוג לא היו צד בתובענות לפני בית משפט קמא ולא היה מקום להורות על קיזוז" (ציטוט מפסק הדין בעמ"ש 9817-01-11).
- בעקבות החלטת בית המשפט המחוזי, פתח המבקש תיק הוצל"פ בלשכת ההוצל"פ נגד המשיבה, לגביית חיוביה כלפיו בהתאם לפסק הדין קמא מיום 24.11.10.
- למרות החלטתו של בית המשפט המחוזי, הורה רשם ההוצל"פ בחדרה (מר יניב הלר), בהחלטתו מיום 23.4.12, ביוזמתו ומבלי שנתבקש על ידי מי מהצדדים, על ביצוע הקיזוז בהסתמך על סעיף 41, סעיף הקיזוז, שבפסק הדין קמא מיום 24.11.10 בתמ"ש 1872/02, שבוטל כאמור בפסק הדין בערעור בבית המשפט המחוזי .
החלטת קיזוז זו ניתנה לכאורה בניגוד לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בערעור על פסק הדין קמא מיום 24.11.10 (החלטת הרשם שצורפה לבקשה וסומנה מב/7).
- משנודע למבקש החלטתו זו של ראש ההוצל"פ הגיש לו ביום 7.5.12 בקשה דחופה לביטול ההחלטה שכן ניתנה בניגוד לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בערעור מיום 14.4.11.
ראש ההוצל"פ דחה בקשה זו של המבקש והחליט ביום 17.5.15 לשנות את החלטתו, תוך שמציין כי מדובר בחוב מזונות עבר הניתן לקיזוז.
- ערעור שהוגש על החלטות אלה של רשם ההוצל"פ לבית המשפט לענייני משפחה בחדרה, נדחה כאמור על ידי השופטת קמא בפסק דין מיום 26.4.15, במסגרתו אימצה השופטת קמא את עמדתו של רשם ההוצל"פ, ודחתה הבקשה תוך שהיא מצטטת בהסכמה את החלטת רשם ההוצל"פ כדלקמן:
"לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, מצאתי כי צדק כב' הרשם בהחלטותיו, ולכן דין הערעור להידחות.
לעניין הרציונלים העומדים בבסיס ההלכה כי אין לקזז חוב מזונות מחוב "רגיל", בחינתם ויישומם בענייננו, אין לי אלא לצטט מהחלטתו של כב' הרשם מיום 17.5.12 כדלקמן:
"ניתן להצביע על שני רציונאלים העומדים בבסיס ההלכה כי אין לקזז חוב מזונות מחוב "רגיל":
"האחד, כי חוב המזונות שונה מחוב אחר בין הצדדים, הואיל וזכותה של האם אל מול האב איננה זכותה שלה, כי אם זכותם של הקטינים הניזונים ממנה, ועל כן אין לערוך התחשבנות בין חוב זה לבין חובות אחרים במערכת היחסים שבין ההורים.
הרציונאל השני הוא שחוב המזונות הוא חוב "מועדף". מדובר בחוב בעל קדימות ותנאים ייחודיים, גם ביחס לחובות משפחה אחרים (ראה לדוגמא הוראת סעיף 76 (א3) המורה על קדימות של חוב מזונות על פני חובות אחרים בחלוקת כספים) ועל כן אין ראוי לבטלו בדרך של קיזוז בחוב רגיל ופחות ממנו בערכו.
אם נבחן את שני הרציונאלים האמורים בנסיבות ענייננו נגלה כי שניהם אינם רלוונטיים עוד:
באשר לרציונאל הראשון, של "אי זהות הצדדים", הואיל ומדובר בחוב מזונות עבר, קשה לטעון כאן כי מי שלו שייך החוב הוא הילדים. הילדים ניזונו בעבר, מן הסתם מכיסה של האם – הזוכה. משכך, התובע האמיתי להשבתם של חובות אלה הוא מטבע הדברים זה שהוציא את הכספים, דהיינו האם. בעניין זה אני מפנה גם לדיון בתמ"ש (י-ם) 2217/97 וב- בש"א 940/07 בתמ"ש (קג) 1840/05.
באשר לרציונאל השני, של "קיזוז חוב רגיל בחוב מועדף", הרי שגם הוא איננו מתקיים בענייננו.
בעל "החוב המועדף" בענייננו הוא האם – הזוכה בתיק זה. והנה, כאן דווקא הזוכה היא שמוכנה לקזז את חובו "המועדף" של החייב כלפיה בחובה "הרגיל" כלפיו.
משויתרה הזוכה על יתרונה זה, אין כל טעם, לפי קו
חשיבה זה, שלא לקזז את החיובים.
זאת ועוד: טענות החייב, שהוא עצמו זה שלא שילם את המזונות, כי אין לפגוע בזכויות הקטינים – יש בהם טעם לפגם. חובת תום הלב שוללת טענות ממן זה.
נראה כי לא החייב הוא זה שראוי שיטען לזכויותיהם הנפגעות של הילדים שאת תשלומי מזונותיהם הוא נמנע מלשלם, וגם לא הוא זה שיעמוד על זכויותיה של הזוכה בתיק זה, שלא הוא האמון על הגנתן.
בעבר נפסק כי "חובת תום הלב, חולשת גם על אופן ניהולם של ההליכים בפני ראש ההוצל"פ" (ע"א 1191/05). לטעמי, די היה בטעם זה לבדו כדי לדחות את בקשת החייב מינה ובה, להותיר החלטתי על כנה".
(ציטוט מסעיף 4 לפסק דינה של השופטת קמא).
על פסק דין זה של השופטת קמא הוגשה בקשת רשות הערעור הנדונה.
נימוקי בקשת רשות הערעור
- טוען המבקש כי היה טעם לפגם בכך שהשופטת שדנה בערעור הרשם אשר הגיש על החלטות הקיזוז של רשם ההוצל"פ, היתה השופטת קמא שנתנה את פסק הדין מיום 24.11.10 אשר הורה על הקיזוז, הוראה שבוטלה בערעור בביהמ"ש המחוזי מיום 14.4.11.
- מעבר לכך טוען המבקש בבקשתו, כי טעתה השופטת קמא כשלא קיבלה את ערעור הרשם שהגיש מהטעמים הבאים:
א. טעה רשם ההוצל"פ כשסטה מהוראות בית המשפט המחוזי, שבמסגרת פסק הדין בערעור ביטל את הוראת הקיזוז שניתנה בפסק הדין מיום 24.11.2010.
- טעתה השופטת קמא כשדחתה את ערעור הרשם שהגיש, ובכך השיבה על כנה את הוראת הקיזוז השגוייה עליה היא עצמה הורתה, תוך שעשתה כן בניגוד להוראות ביהמ"ש המחוזי בערעור שהוגש על פסק דינה ע"י המשיבה דווקא.
תגובת המשיבה לבקשת רשות הערעור
- המשיבה סבורה כי מדובר בערעור סרק, חסר בסיס, מהטעמים הבאים:
א. ביום 16.10.2013, כשנה וחצי לאחר ביצוע הקיזוז, הסכימו הצדדים בישיבה שהתקיימה בפני ראש ההוצל"פ, על גובה חוב המזונות שנותר חייב המבקש למשיבה עד למועד גיוסה של הבת לצה"ל.
על סמך הסכמה זו קיבלה המשיבה את הכספים שהיו מעוקלים בבית המשפט לענייני משפחה בהסכמת המערער.
תמוה לכן מדוע כיום, בחלוף כשנתיים וחצי, טוען המבקש כי לא היה צריך לבצע קיזוז, וזאת בחוסר תום לב.
ב. זכות הקיזוז נתונה למשיבה, והיא היתה זכאית לדרוש קיזוז חובות הדדי שבין הצדדים, קל וחומר כאשר המבקש הסכים לביצוע קיזוז.
ג. לא נפלה טעות בנימוקי רשם ההוצל"פ, שאומצו על ידי השופטת קמא.
ד. עסקינן בערעור תיאורטי, שכן הקיזוז בוטל לפני 3 שנים ויהיה קושי להחזיר המצב לקדמותו לאחר שתיק ההוצל"פ שפתח המבקש בלשכת ההוצל"פ בנתניה בעקבות חיוביה של המשיבה, נסגר לאחר הקיזוז.
תשובת המבקש לתגובת המשיבה
- בתשובתו לתגובת המשיבה ציין המבקש כדלקמן:
א. אין במסגרת הערעור מענה לטענות העובדתיות והמשפטיות שנטענו בבקשה.
ב. אין זה מדוייק לומר כי המבקש הסכים לקיזוז בישיבת יום 16.10.13 בפני רשם ההוצל"פ. המבקש לא הסכים במסגרת אותה ישיבה לבצע קיזוז כלשהו. ההיפך – נרשם בהחלטת הרשם מאותו יום כי המבקש שומר על כל זכות משפטית או דיונית הקיימת לו.
דיון והכרעה
- לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובתשובה, שוכנעתי ליתן רשות ערעור ולדון בבקשה כבערעור בהתאם לסמכותי לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.
- לא נעלם מעיני כי עסקינן בערעור שני בשאלת הקיזוז כמתואר לעיל, אך שוכנעתי כי יש מקום להתערב בהחלטת השופטת קמא, לנוכח החלטות ראש ההוצל"פ שעמדו לערעור בפני השופטת קמא, אשר התעלמו למעשה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי בערעור מיום 14.4.11 (עמ"ש 9817-01-11, שביטל את הוראת הקיזוז שנקבעה בסעיף 41 לפסק הדין קמא מיום 24.11.10), הכל כמפורט בהרחבה לעיל.
- נזכיר בקצרה את ההלכה הפסוקה באשר לסמכותו של ראש ההוצל"פ, בבואו ליישם או לבצע הוראות שניתנו במסגרת פסק דין.
כבר בהמ' 218/69 אייזנברג נ' אייזנברג (פד"י כג(2), 746), ציין כב' השופט זוסמן (כתוארו אז) כי:
"ראש ההוצאה לפועל חייב לבצע את פסק הדין כמות שהוא ואין לו להרהר אחרי פסק הדין. אם טעה שופט, תרופתו של בעל דין היא לערער על פסק הדין וראש ההוצאה לפועל אינו מוסמך לדון בהשגה שיכלה לשמש נימוק ערעור...".
בע"א 165/50 עפשטיין נ' זילברשטיין (פד"י ו1201, 1224) ציין כב' השופט חשין כי:
"אין יו"ר ההוצאה לפועל מוסמך ומוכשר להציץ מאחורי פרגוד פסק הדין ולחקור מה נאמר בכתב התביעה. מה חשב – או לא חשב – השופט בשעה שפסק מה שפסק, ומה היתה בזמנו עמדת הצדדים וכוונתם בעניין המדובר. אין ליו"ר ההוצאה לפועל אלא מה שעיניו רואות, ואם פסק הדין המוגש אליו כשר על פניו, והעדר הסמכות אינו מתבלט מגופו, הוא מצווה להוציאו לפועל בלי חקירות ודרישות נוספות... ".
ברע"א 6856/93 חוטר נ' מוקד (פד"י מח(5) 785, 789) ציין בית המשפט כדלקמן:
"מטרת הליכי ההוצאה לפועל היא אכיפת החיובים הטמונים בפסק הדין. ההוצאה לפועל אינה ערכאת ערעור. חובת ההוצאה לפועל לאכוף פסק-דין בין שהוא נכון ומדויק ובין שהוא שגוי. אכיפת החיוב מחייבת את הבנת מהותו ומשמעותו. השלב הראשון באכיפת החיוב הינו שלב ההבנה והפרשנות. כל הפעלה של פסק-דין גוררת אחריה את פרשנותו. אולם מקום בו יש אי-בהירות, יש לעולם לזכור כי שיקול הדעת של ההוצאה לפועל הוא מוגבל לפי עצם טיבו וטבעו. מקום בו הבנת החיוב ופרשנותו אינם עולים מתוך פסק הדין ונסיבותיו, רשאי ראש ההוצאה לפועל לפנות לבית המשפט לצורך הבהרת פסק הדין. במקרים של חוסר בהירות יידרש אפוא השלב השני באכיפת החיוב, היינו שלב הבהרת פסק הדין לפי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל. הפניה לפי סעיף 12 הינה של ראש ההוצאה לפועל...".
ברע"א 1557/06 שיפטן נ' קירשנבום (החלטה מיום 12.7.06 – פורסמה במאגר נבו), ציין בית המשפט כדלקמן:
"כבר נפסק בעבר כי תפקידו של ראש ההוצאה לפועל הוא להוציא לפועל את האמור בפסקי דין. אין הוא מוסמך להחסיר או להוסיף לפסק הדין, או לקרוא לתוכו את מה שלא נאמר בו. שעה שסבור ראש ההוצאה לפועל כי פסק הדין אינו ברור, וטעון הבהרה, מוקנית לו סמכות מכוח סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל התשכ"ז-1967, "לפנות בכתב לבית המשפט שנתנו כדי לקבל הבהרה" (רע"א 773/97 טנקרידרי ארנקיל בע"מ נ' חיפה כימיקלים בע"מ, פ"ד נ(5), 657, עמ' 660-659 (השופט - כתארו אז - אור)). ההוצאה לפועל אינה ערכאת ערעור, אף שלא אחת מנסים בעלי דין להשיג דרכה "מקצה שיפורים". "חובת ההוצאה לפועל לאכוף פסק דין, בין שהוא נכון ומדויק ובין שהוא שגוי" (רע"א 6856/93 בנימין חוטר נ' גבריאל מוקד, פ"ד מח(5), 785, 789, הנשיא שמגר). אילו ניתן היה לראש ההוצאה לפועל להידרש לגוף הדברים, לא הנחנו ראש הוצאה לפועל שיהא סיפק בידו לעשות מלאכתו שלשמה נתמנה, שכן כמנהג ארצנו היו רבים המתדפקים על דלתו משל היה ערכאת ערעור. והדרך הנאותה לתקוף את פסק הדין מצויה בהליך של ערעור על פסק הדין עצמו, ולא במסגרת הליכי ההוצאה לפועל...". (ציטוט מעמ' 3-4 החלטה)
- הפסיקה דלעיל מלמדת כי על ראש ההוצל"פ, בבואו ליישם או לבצע פסק דין, לעשות כן כלשונו וככתבו של פסק הדין, ובמקרה של ספק או אי-בהירות לפנות בבקשה להבהרת פסק דין לערכאה שנתנה אותו, בהתאם לסעיף 12 לחוק ההוצל"פ, התשכ"ז-1967.
- במקרה דנן, החלטתו של ראש ההוצל"פ הראשונה מיום 23.4.12 נשענה ונסמכה על סעיף 41 לפסק הדין מיום 24.11.10 בתמ"ש 1872/02, כפי שנרשם בה.
דא עקא, שסעיף זה בוטל בפסק דינו של בית המשפט המחוזי כמתואר בסעיף 3 לעיל.
על אף זאת, ומשהפנה המבקש תשומת לבו של ראש ההוצל"פ לביטול האמור (תוך שיצא מנקודת הנחה כי נעלם הדבר מראש ההוצל"פ), לא פעל ראש ההוצל"פ לביטול החלטתו מיום 23.4.12 אלא דבק בה תוך מתן פרשנות לשאלת הקיזוז, כמפורט בהחלטתו מיום 17.5.12, וכמפורט בסעיף 7 לעיל (ציטוט החלטת הרשם מתוך פסק הדין בערעור רשם).
- סבורני כי בכך טעה ראש ההוצל"פ לנוכח הפסיקה דלעיל המלמדת על מגבלות שיקול דעתו ביישום או ביצוע פסק דין, וטעתה השופטת קמא כשלא קיבלה את ערעור הרשם על החלטות אלה.
- יותר מזה – סעיף הקיזוז בוטל כאמור בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בערעור שהוגש על ידי המשיבה דווקא.
אפשרות הקיזוז כבר לא היתה קיימת נוכח ביטול סעיף הקיזוז בפסק הדין קמא (בתמ"ש 1872/02).
בנסיבות אלה גם אין מדובר בפסק דין (של בית המשפט המחוזי בערעור מיום 14.4.11) שאינו ברור והמצריך הבהרה (ואז היתה עומדת לרשם האפשרות לפנות בבקשת הבהרה לפי סעיף 12 לחוק ההוצל"פ), אלא בפסק דין ברור ומובן, השולל אפשרות קיזוז כאמור.
אפילו סבר ראש ההוצל"פ כי אין היגיון או סבירות באי אפשרות הקיזוז, מהטעמים שציין בהחלטתו, אין זה תפקידו לסטות מהוראות ברורות של פסק הדין של בית המשפט המחוזי בערעור אשר ביטל את סעיף הקיזוז.
- בכך שאיפשר או ביצע ראש ההוצל"פ את הקיזוז חרג למעשה מסמכותו, ודין החלטותיו להתבטל.
- גם אין זה מדויק לומר, כפי שציין ב"כ המשיבה בתגובתו, שהמבקש הסכים בישיבת יום 16.10.13, בפני ראש ההוצל"פ, לקיזוז האמור.
בצדק ציין המבקש כי לא מוזכרת באותה החלטה כל הסכמה לקיזוז אלא ההיפך - עובדה שנרשם על ידי ראש ההוצל"פ בהחלטתו האמורה (שצורפה לתשובת המבקש), כי:
"רשמתי לפני הבהרת החייב (המבקש דנן – ח.ש.) כי הוא שומר על כל זכות משפטית או דיונית הקיימת לו... ".
- בנסיבות אלה כאמור שוכנעתי כי טעתה השופטת קמא כשלא ביטלה את ההחלטות נשוא ערעור הרשם, ולכן דין הערעור להתקבל.
לא נעלמה מעיניי טענת המשיבה כי קבלת הערעור תגרור אחריה התחשבנות מחודשת ולא פשוטה בין הצדדים. יחד עם זאת לא ניתן להתעלם מהוראה ברורה של בית המשפט המחוזי שהורה על ביטול סעיף הקיזוז, ולפעול בניגוד לה.
תקוותי היא – כי הצדדים ישכילו לשבת ולפתור את ההתחשבנויות ביניהם בדרכי שלום ולא להמשיך בהליכי הוצל"פ מיותרים.
סוף דבר
- לאור כל האמור לעיל, אני מורה כדלקמן:
א. אני מקבל הערעור ומורה על ביטול החלטותיו של ראש ההוצל"פ מתאריכים 23.4.12 ו-17.5.12.
ב. המשיבה תישא בהוצאות המבקש, הן בערכאה קמא והן בערכאה דנן, בסכום כולל של 3,500 ₪, שישולמו תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום מתן פסק דין זה ועד ליום התשלום המלא בפועל.
ג. ככל שהמבקש הפקיד ערבון בתיק זה, הוא יוחזר לידיו.
המזכירות תעביר פסק דין זה לצדדים.
ניתן היום, כ"ג תמוז תשע"ה, 10 יולי 2015, בהעדר הצדדים.