אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ת"א 2127-04-13 אברהם נ' ערד

ת"א 2127-04-13 אברהם נ' ערד

תאריך פרסום : 08/09/2015 | גרסת הדפסה

ת"א
בית משפט השלום רמלה
2127-04-13
03/09/2015
בפני השופט:
זכריה ימיני

- נגד -
תובעים:
אברהם אברהם
נתבעים:
אמיר ערד
פסק-דין

 

 

פסק-דין

 

התובע והנתבע שירתו יחד בצה"ל. במסגרת חקירה שנוהלה ע"י מצ"ח נגד התובע, נחקר הנתבע ע"י מצ"ח. לטענת התובע, במסגרת החקירה הוציא עליו הנתבע לשון הרע בכך שאמר שיש לו דפוס חשיבה מזרחי סורי. על כן הגיש התובע את תביעתו נגד הנתבע.

 

כללי:

בעלי הדין:

  1. התובע היה פיקודו של הנתבע ביחידת חימוש בצה"ל (להלן-"היחידה"), וביחידה זו היה אחראי על נוהל העבודה המקצועית בטיפול בכלי רכב.

     

  2. הנתבע היה מפקדו של התובע, ובזמן הרלוונטי לתביעה פיקד על היחידה.

     

    העובדות הצריכות לעניין:

  3. התובע ברח יחד עם הוריו מסוריה בהיותו נער. לדבריו, אביו סייע לאלי כהן הי"ד, ועל כך נשפט בסוריה למאסר בן 7 שנים.

     

  4. בחודש ספטמבר 2008 מונה הנתבע למפקד היחידה. בעת שהגיע ליחידה נוכח לדעת כי מצב היחידה מבחינת החימוש בכי רע בשל תחלופה גדולה של כוח אדם, מוטיבציה ירודה של החיילים, תשתיות לא מתאימות, חוסר מקצועיות של נגדים וחיילים וכו'. על כן החל הנתבע לנסות לגייס כוח אדם מקצועי טוב מאד ליחידה על מנת לשפר את המצב ביחידה.

     

  5. הנתבע פעל מול מפקדיו לתגבר את היחידה בנגד ותיק ומקצועי, ולהעלות את תקן קצין החימוש ביחידה בדרגה אחת גבוהה יותר מזו של קצין החימוש ביחידה. חודש לאחר שנכנס הנתבע לתפקידו ביחידה, הצליח לשכנע את מפקדיו להביא ליחידה נגד ותיק לתפקיד מנהל עבודה. הנגד הוותיק הוא התובע, אשר עד לאותה עת היה נחשב לנגד מצטיין. התובע הגיע ליחידה בחודש אוקטובר 2008.

     

  6. לאחר שהגיע התובע ליחידה, גילה חוסר חמור בכוח אדם בנושא חימוש לעומת המשימות שהיו מוטלות על היחידה. התובע העלה נושא זה בפני הנתבע ובפני מפקד בדרגה בכירה יותר, אך התשובות שקיבל התובע הוא שיטפלו בעניין, אך למעשה לא נעשה מאומה בעניין זה. בסיכומי ראיונות עם המפקד הבכיר נכתב שמצפים מהתובע להמשיך לעבוד כרגיל למרות לחץ העבודה והמחסור בכוח אדם.

     

  7. היו חילוקי דעות על רקע מקצועי בין התובע ולבין הנתבע, חילוקי דעות שהמפקד הבכיר היה מודע להם, כפי שהעיד בפני. חילוקי הדעות נבעו מכך שהתובע הגיע מתחום החימוש והנתבע הגיע מתחום הלוגיסטיקה, ולכל אחד מהם הייתה נקודת מבט שונה על העניינים שהיו חייבים לטפל בהם.

     

  8. מספר חיילות הגישו תלונה נגד התובע, ובגין תלונה זו נפתחה חקירה במצ"ח נגד התובע. בין האנשים שחקרה מצ"ח היה גם הנתבע. להלן הקטע הרלוונטי לענייננו בחקירתו של הנתבע במצ"ח:

    "ש. אתה מאמין לחיילות?

    ת. כן. מהיכרותי עם אבי מדובר באדם אימפולסיבי, נוקשה, בעל דרך חשיבה מזרחית סורית (משם עלה בגיל מאוחר יחסית-גיל 16). הכל אצלו כי שחור לבן, דבר שבא לידי ביטוי בתלונות משמעת, גם כי הוא נהג להמליץ לי להחמיר עם חיילים בלי שנראה שהוא מפעיל שיקול דעת כלפי ענישה חינוכית ואפקטיבית. באופן כללי הוא מתנגד להקלות ת"ש בטענה שהחיילים הם חיילים...."

     

  9. לטענת התובע, הנתבע אמר כי הוא בעל דרך חשיבה מזרחית סורית עקב מוצאו מסוריה, ועל מנת להכפיש את שמו ולגרום לדעה קדומה כנגדו. על כן הגיש את תביעתו זו כנגד הנתבע.

     

    העדויות:

  10. מטעם התובע העידו התובע וקצין החימוש של היחידה. מהעדויות עולה מערכת יחסים עכורה שהייתה ביחידה מאז שהגיע הנתבע ליחידה. ב"כ התובע טען כי עדותו של הנתבע במצ"ח ניתנה על רקע מערכת היחסים העכורה ביחידה.

     

  11. מטעם הנתבע העידו הנתבע ותא"ל א. מי שהיה המפקד של שני בעלי הדין בזמן הרלוונטי לתביעה, והוא היה המפקד הבכיר בפניו שטח התובע את טענותיו לעניין החוסר החמור בכוח אדם ביחידה. מעדותו של תא"ל א. בפני עולה שהיה לו מאבק פנימי האם לומר מה הוא חושב באמת ובין האם לומר את אשר מצפים ממנו שולחיו לומר בעדותו. תא"ל א. מצא פשרה ואמר שמצד אחד הנתבע לא היה צריך לומר שהתובע בעל חשיבה מזרחית סורית, אך מצד שני ניסה להמעיט מחומרת אמירה זו.

    תא"ל א. ניסה להשחיר פניו של התובע ולהעצים את ערכו של הנתבע על ידי כך שאמר שהתובע שוחרר מצה"ל עקב בעיות תפקוד ואילו היחידה בעת פיקודו של הנתבע עליה קיבלה פרסי הצטיינות. אין בידי לקבל את דבריו אלו של תא"ל א., שכן פרסי ההצטיינות ניתנו בתקופה שהתובע שרת ביחידה. אם למרות דו"חות הביקורת קיבלה היחידה פרסי הצטיינות, משמע שגם דו"חות ביקורת אלו היו התקדמות לעומת המצב הקודם שהיה ביחידה, התקדמות שבאה מעבודתו של התובע. סבור אני שניסיונות הכפשת התובע מבחינה מקצועית באו על רקע הרשעתו בבית הדין הצבאי בכתב האישום שהוגש כנגדו.

     

  12. לאחר תום שמיעת הראיות הגישו הצדדים את סיכומיהם.

     

    דיון ומסקנות:

    האם אמר הנתבע את המיוחס לו?

  13. אין מחלוקת שהדברים שצוטטו לעיל אכן כתובים בעדות של הנתבע במצ"ח, וכי חתם על עדותו. למרות זאת, בסעיף 37 לתצהירו הצהיר הנתבע כדלקמן:

    "זה המקום להבהיר כי אף שאני חתום על העדות, ולאור מרחק הזמן, אינני יכול לאשר או להכחיש את דיוק המילים המצוטטות במסגרת העדות אותה נתתי במצ"ח, שכן הדברים נכתבו על ידי חוקר מצ"ח. אם כי אציין כי אכן זו הייתה רוח העדות."

    במלים אחרות, בתצהירו מצהיר העד כי תוכן העדות נכון, אך השימוש במלים "בעל דרך חשיבה מזרחית סורית" כנראה לא נאמרו על ידו.

     

    סבור אני שיש לדחות טענתו זו של הנתבע מהסיבות כדלקמן:

    1. הנתבע חתם על עדותו במצ"ח, לא רק בסוף העדות, אלא בסוף כל עמוד ועמוד של העדות;

    2. אין כל עדות שחוקר מצ"ח ידע שהתובע עלה מסוריה בהיותו נער, והנתבע טרח להבהיר זאת לחוקר מצ"ח;

    3. הנתבע אינו אומר מה היה בעדות עצמה, אלא מדבר על מה הגיוני היה שיהיה. המשפט עוסק במה שהיה, ולא במה הגיוני שיהיה;

    4. הנתבע לא הביא לעדות את חוקר מצ"ח, על מנת שיעיד בעניין זה לטובת הנתבע.

       

  14. לאור האמור לעיל, סבור אני שהנתבע אכן אמר דברים אלו בעדותו, ויש לדחות את דבריו שייתכן ולא אמר דברים אלו.

     

    האם יש בדברים הנ"ל הוצאת לשון הרע?

  15. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן-"החוק") קובע כי:

    "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

    (1)להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

    (2)לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

    (3)לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

    (4)לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;"

     

  16. בבחינת קיומו של לשון הרע יתחשב בית המשפט בדרך שבה נתפס הפרסום בעיני האדם הסביר. המבחן הוא מבחן אובייקטיבי המעמיד עצמו על האופן שבו האדם הרגיל היה מבין את הפרסום. על כן, לא הכוונה שמאחורי הפרסום היא שתצביע על קיומה של לשון הרע, אלא המסר עמו היא מותירה את הצופה. הכוונה יכול שתשפיע על הבחינות האחרות המתבקשות בחוק , אך לא על עצם קיומה של לשון הרע (ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ. הרציקוביץ, פ"ד נח(3) 558,565 (2004)). כאשר פונה בית המשפט לבדוק האם פרסום טומן בחובו לשון הרע, עליו לבחון את הפרסום בכללותו. משמעות הפרסום נבחנת לא רק על סמך המילים המדויקות שבהן השתמש מי שפרסם לשום הרע, אלא גם מול הנסיבות החיצוניות הסובבות את הפרסום (ע"א 723/74 הוצאת עתון "הארץ" בע"מ נ. חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2) 281, 300 (1977); ע"א 5653/98 פלוס נ. חלוץ, פ"ד נה(5) 865, 874-876 (2001)). קיומה של לשון הרע נבחן במנותק מהשאלה של אמיתות תוכן הפרסום פרסום יכול שיהיה אמת לאמיתה, ועדיין אם יש בה כדי להשפיל ולבזות, ייחשב הוא ללשון הרע. בשלב זה אין חשיבות למניע או לכוונה שעמדו מאחורי הפרסום. חוק איסור לשון הרע נועד להתמודד עם הפגיעה שנגרמת לאדם כתוצאה מירידת מעמדו וערכו בעיני הבריות. החוק לא נועד למנוע, להבדיל, פגיעה ברגשותיו של מי שרואה עצמו נפגע מהפרסום (ע"א 751/10 פלוני נ. אילנה דיין פיסקה 84 של המשנה לנשיאה (פורסם בנבו, 8.2.12)).

     

  17. הנתבע הביא לעדות את תא"ל. א. על מנת להוכיח שאין בדברים הנ"ל משום הוצאת לשון הרע. ניכר היה בתא"ל א. כי אמר את דבריו בעניין זה מן הפה ולחוץ, אך ורק משום שציפו ממנו לומר זאת. העמדה האמתית של רשויות הצבא הובעה בדברי בית הדין הצבאי לערעורים, שבהרכבו ישבו שלושה שופטים, האחד דרגתו תא"ל ושני אל"מ, שם כתבה ערכאת הערעור בעמ' 22 לפסק הדין כדלקמן:

    "טען הסניגור המלומד כי תיק החקירה נגד המערער איננו אלא פרי קנוניה של מפקדו, אשר ביקש לסלקו מהיחידה על רקע מחלוקות ורובים, אשר נתגלעו בין השניים. אכן, אם התבטא המפקד בהתייחסותו למערער כמצוין בהודעת הערעור "בעל חשיבה "מזרחית סורית' ", ראוי הדבר לבדיקה ולטיפול משפטי או משמעתי..."

     

  18. הדברים אותם הנתבע בחקירתו במשטרה נאמרו במענה לשאלה האם יש להאמין לתובע או לחיילות. אמירת הדברים שאמר הנתבע יש בהם כדי לפגוע בתובע בגין מוצאו, שכן מדברי הנתבע עולה שעקב החשיבה המזרחית סורית של התובע, יש להאמין לחיילות ולא לתובע. הנתבע יכול היה לתאר את התובע כפי שחשב, והשמטת המלים "בעל חשיבה מזרחית סורית" לא הייתה פוגעת במסר שהיה ברצונו להעביר לחוקר מצ"ח.

     

  19. לאור האמור לעיל, סבור אני שבדרים שאמר הנתבע בחקירתו במצ"ח הינם בגדר הוצאת לשום הרע על הנתבע.

     

    פרסום:

  20. סעיף 2(ב) לחוק קובע כי:

    "רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:

    (1)אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;

    (2)אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע."

     

  21. עדות במשטרה מעצם טיבה וטבעה אמורה להגיע לכל הפחות לידי רשויות התביעה ולידי הסנגוריה, כך שעל הנתבע היה לדעת שהדברים שנכתבו מפיו ועליהם חתם יגיעו לידיעת החוקר, אלא גם לידיעת אנשים נוספים.

     

  22. על כן, סבור אני שבמקרה שבפני פרסם הנתבע לשון הרע נגד התובע.

     

    הגנת תום הלב:

  23. טוען הנתבעת כי אמר את הדברים לחוקר בתום לב.

     

  24. סבור אני שיש לדחות הגנתו זו של הנתבע. הנתבע טרח לפרט את תלונותיו ואת תפקודו של התובע ביחידה בשאלה לגבי מהימנותו של התובע. תפקודו של אדם מבחינה מקצועית במקום עבודתו אינו מהווה אמת מידה האם אותו אדם מהימן או לא. ייתכן אדם בעייתי מאד במקום עבודתו אך הוא אדם אמין, ויכול להיות אדם מקצועי מאד במקום עבודתו אך אינו אמין. עצם הכללת תלונותיו של הנתבע כלפי התובע בתוך השאלה על מהימנות התובע, מוכיחה שדברי הנתבע היו שלא בתום לב.

     

    הגנת סעיף 13(9) לחוק:

  25. טוען הנתבע כי עומדת לו ההגנה הקבועה בסעיף 13(9) לחוק, והדברים שאמר בחקירת מצ"ח הם בבחינת פרסום שהיה חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור.

     

  26. בע"א 211/82 לאה נאנס נ' דר' סוזי פלורו, פ"ד מ(1), 210 , 215- 216(1986) (פורסם בנבו) נאמר "שיש לפרש את סעיף 13 לחוק, אשר בא להעניק זכיה מוחלטת, באופן דווקני , ואין מקום להרחיב את תחולתו מעבר למתבקש מלשונו". כך גם נכתב בספרו של שנהר, דיני לשון הרע בעמ' 191-192 כי אדם המפרסם לשון הרע בנסיבות סעיף 13 יהנה מהגנה גם אם הפרסום יהיה כוזב וגם אם פעל בזדון. מסיבה זו זכו ההיתרים שבסעיף 13 להיקרא "ההגנות המוחלטות". החלת ההיתרים שבסעיף 13 גם על פרסומים שקריים וזדוניים עלולה לגרום עוול לנפגע מהפרסום. לפיכך נקבע, כי יש לפרש את סעיף 13 באופן דווקני, כי אין מקום להרחיב את תחולתו מעבר למתבקש מלשונו, וכי אין להחיל את ההגנה על פרסומים של גופים שאינם נקובים בחוק במפורש".

     

  27. ב-ע"א 1104/07 עו"ד פואד חיר נ. עו"ד עודד גיל (פורסם בנבו, 19.8.09) כתב המשנה לנשיאה כדלקמן:

    "סעיף 13 קובע "הגנות מוחלטות" (ראו אורי שנהר דיני לשון הרע 191 (1997)). אחת מן ההגנות המוחלטות – זו הקבועה בסעיף 13(5) לחוק – מתירה פרסום הכולל לשון הרע שנעשה על-ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, "תוך כדי דיון" בפני גורם שיפוטי. ניתן לומר כי המונח "הגנה מוחלטת" יש בו חוסר דיוק מסוים שהרי ההגנה מותנית בהתקיימות התנאים הנקובים בסעיף. אולם סעיף 13, בניגוד לסעיפי ההגנות השכנים (סעיפים 14 ו- 15), אינו מותנה בדרישה של אמיתות הפרסום או בדרישה של תום-לב (ראו רע"א 3614/97 אבי-יצחק נ' חברת החדשות הישראלית, פ"ד נג(1) 26, 67-66). משמעות הדבר היא שגם פרסום כוזב, שנעשה שלא בתום-לב (ואף בזדון), לא יהווה עילה למשפט פלילי או אזרחי, ובלבד שמתקיימים התנאים הקבועים בסעיף המשנה הרלבנטי. במובן זה מדובר ב"הגנה מוחלטת" (ראו גם דנ"א 6077/02 חטר-ישי נ' ארבל, [פורסם בנבו]). וכפי שנאמר באחת הפרשות:

    עיון בסעיפיו המשניים של סעיף 13 לחוק מלמדנו כי כל שביקש המחוקק בסעיף זה, הוא להעניק זכיה מוחלטת לפרסומים הנוגעים לתחום תפקידם של ממלאי תפקידים רשמיים ורשויות רשמיות (ע"א 211/82 נאנס נ' דר' פלורו, פ"ד מ(1) 210 (1986)).

     

    8.ההגנה הבלתי-מתפשרת על פרסומים מהסוג הנקוב בסעיף 13 כרוכה בוודאי במחיר מבחינת ההגנה על שמו הטוב של מושא הפרסום. אין ספק שעשוי ליהנות מן ההגנות שבסעיף 13 גם מי שבמובנים רבים – מנקודת מבט פרטנית – אינו ראוי להגנה. אולם נקודת המבט של סעיף 13 אינה מצטמצמת למקרה הספציפי. הסעיף נועד להגן על שיקולים רחבים הנוגעים לאינטרס הציבורי..."

     

  28. סבור אני שיש אינטרס ציבורי שעד יאמר במשטרה את אשר ידוע לו ואת אשר הוא חושב בלי לחשוש מתביעה על לשון הרע, על מנת שלא לפגוע בעבודת המשטרה, ולאפשר לה לבצע את עבודתה כיאות.

     

  29. הנתבע אמר את דבריו בעת החקירה במשטרה. חובתו של הנתבע לומר בחקירה את האמת בה הוא מאמין נובעת מהוראות פקודת הפרוצדורה הפלילית (עדות) ומהוראות פרק ט' סימן א' של חוק העונשין, תשל"ז-1977. משהייתה לנתבע חובה ליתן את תשובותיו לחוקר, הרי שתשובות אלו מצויות תחת חסינות מוחלטת של הוראת סעיף 13(9) לחוק. יחד עם זאת התבטאות כמו של הנתבע מביאות את גורמי התביעה להתלבט האם להשתמש בעדות מעין זו של הנתבע, שכן התבטאות מעין זו מחלישה את העדות וחושפת את העד לחקירה נגדית נוקבת.

     

     

    סוף דבר:

    לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית.

     

    בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

     

    ניתן היום, י"ט אלול תשע"ה, 03 ספטמבר 2015, בהעדר הצדדים.

     

    Picture 1

     

     


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ