אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> פסק דין בעניין ביטול הסכם ממון בעילת עושק

פסק דין בעניין ביטול הסכם ממון בעילת עושק

תאריך פרסום : 03/06/2008 | גרסת הדפסה

תמ"ש
בית משפט לעניני משפחה ת"א
203797-95
06/11/2007
בפני השופט:
טובה סיון

- נגד -
התובע:
ק. י ת.ז. ...
עו"ד רוני עזרא
עו"ד סמדר גור-ארי
הנתבע:
ק.א ת.ז. ...
עו"ד יגאל מזרחי
פסק-דין

1.         האם בנסיבות ועל פי הראיות, אשר הובאו ע"י  הצדדים, יש לבטל את הסכם הגירושין והממון אשר אושר וקיבל תוקף של פסק-דין על פי העילות של עושק, טעות, הטעייה, ובשל היותו מנוגד לתקנת הציבור, זהו נושאו של פסק הדין.

2.         העובדות

            התובע והנתבעת נישאו זה לזו בדצמבר 1997, והתגרשו זה מזו באוגוסט 2003, כשבועיים לאחר שאושר הסכם הגירושין בפני מותב זה (להלן: "ההסכם").

לצדדים בן משותף, יליד 1.7.1995.

            נישואיהם של הצדדים נערכו לאחר קשר ארוך ופתלתל, עת היה התובע נשוי לאשתו הראשונה, והנתבעת בת 23, רווקה, עת הכירה אותו.

            במהלך הקשר, ועוד קודם לו, היו בבעלות התובע חברות הקשורות בבניית אתרים, ולאחר גירושיו מאשתו הראשונה, המשיכו הוא וגרושתו בניהול חלק מהחברות - בצוותא.

            היחסים בין הצדדים היו מלווים בפרידות רבות, וחזרות, כאשר התובע בעיקר, לא יכול היה לשאת את היות פרידת הצדדים - פרידה סופית, ולאורך כל עדותו והראיות מטעמו עולה התחושה, כי מוכן היה להתחייב, ולהבטיח לנתבעת את שביקשה מבחינה כספית, ובלבד שפרידה סופית לא תתקיים - דהיינו, ובלבד שיהיה סימן, הבטחה, ולו רמז, כי בעתיד תהייה אפשרות לחיים משותפים.

            יחד עם זאת, במועד אישורו של ההסכם (6.8.03), חיו הצדדים בפירוד כשנה, כשלנתבעת בן זוג אחר, איתו חלקה את חייה, וילדה לו מאוחר יותר, בת.

            כמו כן, כשבועיים לאחר אישורו של ההסכם, התגרשו הצדדים זה מזו בגט פיטורין.

            במהלך שנות הקשר, חתמו הצדדים על ארבעה הסכמים (לרבות ההסכם נשוא פסק הדין).

            ההסכם הראשון :

ההסכם הראשון עליו חתמו הצדדים עת התובע היה נשוי לאשתו הראשונה, נחתם ב - 16.12.93, בפני עו"ד, ולא אושר בפני כל ערכאה משפטית (להלן: "ההסכם הראשון").

            בפתחו של ההסכם הראשון צויין כי הצדדים ידידים, וכן כי התובע נשוי, ומצוי בהליכים משפטיים עם אשתו הראשונה, וכי הוא אב לשלשה ילדים. וכך בהמשך:

            "2.א. מוסכם כי, אם וכאשר תהרה א. (הנתבעת, ט.ס) לי. (התובע, ט.ס.) תיקנה בתום החודש החמישי להריונה של א., דירה בת 4 חדרים בת"א או בסביבתה הקרובה.

            ב. הדירה תיקנה בסכום של 200,000 $.

            ג. מימון הדירה יהא כדלהלן:

            א. תממן את חלקה בדירה סך של 115,000 ש"ח.

            י. ישלם את הסכום הנותר לקניית הדירה ....."

            ובהמשך ולענייננו:

            "3. א. הצדדים מצהירים למען הסר ספק כי זכויותיו רכושו ונכסיו של כל אחד מהם, הקיימים עובר לעריכתו וחתימתו של הסכם זה היו, מהווים ויישארו רכוש בלעדי של אותו צד לו הוא שייך.

            ב. כן מוצהר כי בכל דרך ואופן בו יתפתחו יחסיהם בעתיד, ינהגו במשטר של הפרדה רכושית מוחלטת ברכושם, אלא אם יסכימו אחרת בכתב (מודגש במקור, ט.ס).

            ג. כן מוצהר למען הסר ספק, כי לאיש מן הצדדים אין, לא יכולה להיות ולא תהא כל טענה, תביעה או דרישה לגבי זכויותיו רכושו ונכסיו של זולתו. 

            4. במקרה של פירוד או סכסוך חס וחלילה בין הצדדים, לא תהיינה למי מהם כל תביעות טענות או דרישות מכל מין וסוג שהוא כלפי האחר, נכסיו, רכושו או זכויות שהוא מחזיק בהם, מעבר למוסכם בהסכם זה, ולמה שהוסכם ביניהם בכתב.

            5. במקרה והיחסים בין הצדדים יפסקו ביזמת י. והוא ימאן לשאת במזונותיו של הילד, ישלם י. למזונותיו, מדורו וכל מותר צרכיו של הילד סך 3,500 ש"ח לחודש....."

            כאמור ההסכם הראשון לא אושר בפני כל ערכאה שיפוטית, והוא  נערך על ידי הצדדים כשנה וחצי קודם להולדת בנם.

            ההסכם השני :

            ההסכם השני נחתם על ידי הצדדים ביום 13.10.94 עת התגוררו תחת קורת גג אחת (על פי הצהרתם בהסכם, ט.ס)  מזה שלוש שנים, גם הסכם זה לא אושר בפני ערכאה שיפוטית וכך ולענייננו:

            " והואיל וי. מצהיר כי הוא נוקט בכל ההליכים על-מנת להתגרש מאשתו בהקדם האפשרי וע"פ אפשרויות בית הדין....

            והואיל: וי. מתחייב להתחתן עם א.:

            2. י. מתחייב לעשות את כל הפעולות הנדרשות על מנת להתגרש מאשתו הגב'....בהקדם, ולא יאוחר מאשר 6 חודשים מהיום, ולהתחתן עם א. מיד לאחר הגירושין, ולא יאוחר מחודש ימים לאחר סידור הגט.

            3. באם י. לא יעמוד בהבטחתו ולא ישא את א. לאישה כדמו"י בתוך 7 חודשים מהיום, מכל סיבה שהיא, למעט סירובה של א. להינשא לו או כח עליון יהיה י. חייב לפצות את א. בגין כל שנות ההכרות, בסכום של 250,000$....מיד בחלוף 7 חודשים מיום חתימת הסכם זה....

            4. עד לנישואין יהיה י. חייב לדאוג למדורה ולמזונותיה של א.

 א. בדירה בשכר הדירה בגינה לא יפחת מ-1,000$ לחודש.

            ב. מזונות והוצאות למחיה בסך של 1,000$  לחודש.

            ג. אולם כל עוד חיים הצדדים יחד י. ידאג ישירות לתשלומים הן לשכירות והן לכל ההוצאות.

            ד. אם יהיה סכסוך בין הצדדים תהיה א. רשאית לדרוש כי הסכומים הנ"ל ישולמו לה ישירות.

            5. באם י. לא ישא את א. בתום 7 חודשים מהיום, אזי עד למועד בו ישלם בפועל את הפיצוי, יהיה עליו להמשיך ולשלם את הסכומים הנקובים בסעיף 4 לעיל, וזאת בנוסף לפיצוי.

            6. א. באם א. תסרב לנישואין, יהיה י. פטור מכל תשלום, וכל צד יפנה לדרכו.

            ב. אולם אם א. תסרב לנישואין בשל בגידתו של י. בה עם אישה אחרת, ותהיה לא. הוכחה על כך ועל כן תסרב להינשא לי., יהיה י. חייב בכל התשלומים הנקובים בהסכם זה, למרות שא. תהיה זו שמסרבת להינשא........"           (להלן: "ההסכם השני").

            כאמור, הסכם זה לא אושר, והצדדים בפועל, נישאו זה לזו, בדצמבר 1997.

            ההסכם השלישי :

            בשנת 1998, שנה לאחר נישואיהם, אושר הסכם שלום בית וממון בפני מותב אחר, בבית משפט לענייני משפחה, ולאחר שהנתבעת דכאן הגישה 4 תביעות כנגד התובע  (להלן: "ההסכם השלישי").

            במסגרת הסכם זה הסכימו הצדדים לפתוח חשבון משותף להפקיד אליו את הכנסותיהם, לרבות הכנסות מגורם שלישי, כמו כן הוסכם על משיכה מחשבון זה, בחתימות שני הצדדים.

            התובע התחייב בהעברת 50% ממניותיו בחברת "..." בע"מ אשר בבעלותו, לנתבעת, לרבות זכות חתימה לאישה על המחאות מהחברה, לרבות כרטיס אשראי של החברה לשימושה, כאשר חתימת שני הצדדים בתוספת חותמת החברה, תחייב את החברה. הוסכם על שידרוג סוג הרכב לשימושה של האישה בבעלות החברה, התובע התחייב להעביר לחשבונה של האישה סך של 15,000 ש"ח, הוסכם על הפקדת סך של 7,000 ש"ח לפחות על ידי התובע לחשבון המשותף מדי חודש.

            הוסכם על רכישת דירה בסכום שלא יפחת מ- 300,000$, תוך שהנתבעת מתחייבת למכור את דירתה בבאר שבע, והעברת סך של לפחות 100,000 $ לצורך מימון רכישת הדירה, התובע התחייב להביא ממקורותיו סך זהה, והיתרה על פי המוסכם תמומן ממשכנתא.

            וכך בהמשך:

            "היה ומי מהצדדים יפגע בחיי הנישואין ובכלל זה בגידה או אז יהיה הצד התמים והמקיים זכאי ל: רק את השותפות בחברת "..." ובחשבונות הבנקים אשר הצד המפר יטול על אחריותו האישית, את כל החובות הקיימים אם  קיימים הן בחברה והן בחשבונות הפרטיים.

            הבית ימכר עם הגיע הקטין ו/או הקטינים אם יהיו, לגיל 21 והתמורה אשר תיוותר לאחר ניכוי החובות שיחולו על הדירה תחולק שווה בשווה בין הצדדים.

            חלופה שנייה - יהיה הצד הנבגד זכאי לקבל את הסך של 250,000 $ לאלתר, ובזה מסתתמים טענותיו כלפי הצד השני......"

            כאמור, הסכם זה אושר וקיבל תוקף של פסק דין בבית משפט לענייני משפחה, לאחר שהצדדים היו מיוצגים כל אחד מהם על ידי פרקליט מטעמו, ולאחר שבית המשפט ציין לפרוטוקול כי הם חתמו על ההסכם ברצון ובהסכמה מלאים וכי הבינו את תוכנו של ההסכם, את מהותו ואת התוצאות הנובעות ממנו.

            הצדדים המשיכו לחיות בצוותא ממועד אישורו של ההסכם השלישי, ומבלי שהוראותיו מומשו, ועל אף שהמשיכו הפרידות והחזרות ביניהם, במהלך השנים ועד לפרידתם כשנה קודם  לאישורו של ההסכם אותו מבקש התובע לבטל (אישור ב- 6.8.03). כעולה מהראיות - במועד אישורו של ההסכם חיה הנתבעת מזה כשנה תחת קורת גג אחת עם בן זוג אחר, מאוחר יותר ילדה   לו בת.

3.         ההסכם נשוא פסק-הדין ותהליך אישורו (להלן: "ההסכם"):

            הנתבעת דכאן הייתה מיוצגת על ידי פרקליטה, בעוד שהתובע לא היה מיוצג.

            ההסכם אושר במהלך פגרת בתי המשפט, כאשר התובע מצהיר לפרוטוקול קודם לאישור, כדלקמן:

            "לאחר שבית המשפט ברר עמי באם אוכל לעמוד בתשלום הסך של 5,000 ש"ח לחודש בעבור מזונות בני, אני משיב כי אני ער לסכום, ואוכל לעמוד בתשלום זה כפי שהתחייבתי בהסכם אבקש לציין לשאלת בית המשפט כי גם לגבי הסך שהתחייבתי לשלם לאשתי במסגרת איזון המשאבים, ובסך של 10,000 ש"ח לחודש, גם לגבי סך זה אני מודע, ואני לוקח על עצמי את ההתחייבות הזו כפי שהתחייבתי בהסכם".

            בפתחו של הדיון עתרה באת כוחה של הנתבעת (המבקשת בהסכם, ט.ס) כי ההסכם יחליף את ההסכם השלישי אשר אושר וקיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט לענייני משפחה ב- 31.12.98 (ההסכם השלישי - ט.ס.).

            לענייננו מן הראוי להביא מההסכם ומפרק "ההואיל" את ההסכמות הבאות:

            "והואיל: והצדדים מעוניינים להסדיר ביניהם באופן ממצה את כל ענייני המעמד האישי שלהם, לרבות ענייני הגירושין, החזקת הקטין והסדרי הראיה, הרכוש המשותף והמזונות בהסכם זה, על מנת שמעבר למוסכם בו לא תהיינה להם זה כלפי זה כל טענות ומענות".

            וכן:

            "ומוסכם על הצדדים כי הסכם זה מחליף את ההסכם הנ"ל ובא תחתיו, ואולם כל אשר שולם עפ"י ההסכם הקודם לא יוחזר, וכל אשר בוצע לפיו יעמוד בעינו."

            וכן:

            " והצדדים מסכימים כי להסכם הנוכחי יהיה תוקף מלא ומחייב, הן במקרה שיתגרשו זמ"ז והן במקרה שלא יתגרשו זמ"ז. מוסכם כי אף אם יחזרו הצדדים לחיות יחדיו לכל פרק זמן שהוא, לא יתבטל ההסכם בשל כך".  (ההדגשות אינן במקור, ט.ס.)

            וכבר בשלב הזה ניתן וצריך להדגיש כי על אף כותרתו של ההסכם "הסכם גירושין" הצדדים הסכימו כי ההסכמות תהיינה תקפות גם באם לא יתגרשו זה מזו.

            במסגרת ההסכם אותו מבקש התובע לבטל מן הטעמים אשר יפורטו בהמשך, הסכימו הצדדים להתגרש כדמו"י, הוסכם כי הבן ת. יהיה במשמורת אמו.

            בהסכם, מצוי פרק מפורט לגבי סדרי הראיה של הקטין עם אביו - התובע, מזונותיו של הקטין בסך של 5,000 ש"ח לחודש עד הגיעו לגיל 18 שנים, והצמדת הסכום כמקובל, בכפוף לשרות הקטין בצה"ל יופחת הסך ל-1/3 מערכו באותו מועד, בנוסף קצבת המל"ל לידי האם, וחלוקה בהוצאות הרפואיות שאינן מכוסות ע"י הביטוח הרפואי בקופת החולים מחצית, על ידי כל אחד מההורים.

            לעניין מזונותיה של האשה נקבע בהסכם בין השאר:

            "13. א. החל מיום אישור הסכם זה ישלם הבעל לאישה .....סך של 10,000 ש"ח ...עבור מזונותיה, וזאת לכל ימי חייה (ההדגשה אינה במקור, ט.ס.).

            ובהמשך.

            "ה. דין התשלומים לפי פרק זה יהא כדין מזונות האישה לעניין גבייתם בהוצל"פ ואולם מוסכם על הצדדים כי חיוב המזונות אותו נטל על עצמו הבעל עפ"י פרק זה הינו חלק מחיובו במסגרת הסדר איזון המשאבים בין בני הזוג. לפיכך אין לבעל הזכות או הרשות לשנות חיובו האמור, לגרוע ממנו, להקטינו, לשנות את חיוב ההצמדה שלו ו/או לפעול כל פעולה אחרת לצורך הקטנתו של החיוב או שינויו בכל דרך שהיא.

            ו. לאור העובדה שחיוב המזונות, כאמור לעיל, הינו חלק מהסדר איזון המשאבים של בני הזוג, ימשיך חיוב זה לעמוד בעינו, ולא ישונה מכל סיבה שהיא הקשורה לאישה בין במישרין ו/או בעקיפין, לרבות עבודת האישה, מגורים עם אחר, נישואיה מחדש או כל סיבה אחרת, או מכל סיבה שאינה קשורה לאישה בין במישרין ובין בעקיפין". (ההדגשה אינה במקור, ט.ס.)

            לעניין יחסי הממון ביניהם הסכימו הצדדים כדלקמן: לאחר הצהרה כי הצדדים הינם בעלי מניות בחלקים שווים ביניהם, וכל אחד מהם מחזיק ובעלים של 50% ממניות החברה, הוסכם כי התובע ישלם לנתבעת בתוך 90 ימים סך של 100,000 $.

            ...אשר בצוותא חדא עם מזונות האישה לפי הסכם זה יהווה תשלום עבור זכויות האישה בחברה, בנכסי החברה ובמוניטין שלה".

            ובהמשכו של פרק זה בהסכם:

            "לא שילם הבעל את הסך של 100,000 $ הנ"ל במועדו, יהא עליו לשלם לאלתר במקומו סך של 250,000 $...כנגד זכויות האישה כאמור".

            הוסכם כי האישה תקבל סכומים אלה נטו, ללא כל תשלום מס מטעמה.

            ולצורך מימוש המוסכם, נקבע:

            "18. האישה תהא רשאית לגבות את הסכומים הנ"ל, היה ולא ישולמו במועדם, מתוך חלקו בשיעור מחצית של הבעל בבית המשותף לו ולאשתו הראשונה.......

            19. האישה תהא רשאית לרשום הערת אזהרה מייד לאחר אישור הסכם זה אודות זכויותיה לפי הסכם זה על חלקו של הבעל בבית (הכוונה לנכס המפורט בסעיף 18 דלעיל, ט.ס)".

            הוסכם כי המניות בחברה תועברנה לתובע כמו כן הוצהר כי נכון למועד אישור ההסכם אין לחברה חובות או נושים, כי הנתבעת אינה חבה בחובות לבעל או לחברה, וכי אין להם חובות משותפים.

            כמו כן נקבע, כי ממועד אישור ההסכם כל חובות החברה, בעבר, הווה, עתיד, יוטלו על התובע בלבד, ואם הנתבעת תתבע על ידי צד ג' ישפה התובע אותה בסכום החיוב.

            וכך בהמשך:

            "24. למען הסר ספק, יצוין כי וויתורה של האישה על זכויותיה בחברה, יעמוד בתוקפו בכפוף לשני תנאים מצטברים:

            א. כל עוד מזונות האישה והקטין לפי הסכם זה משולמים במלואם וכסדרם.

            ב. הבעל שילם לאישה סך של 100,000 $ או 250,000 $ לפי פרק זה והם נפרעו במלואם".

            עוד הוסכם כי דירתה של האישה בבאר שבע וזכויותיה, יוותרו לאישה, וכי לבעל (התובע,ט.ס.) אין כל זכויות בה, לרבות לא מכוחו של ההסכם השלישי, אותו ואת הוראותיו, כאמור הסכימו לבטל.

            וויתור האישה על כתובתה ותוספת הכתובה במעמד סידור הגט.

                        "וויתור זה בא אף הוא כנגד התשלומים לאישה..."  (מזונות לכל ימי

חייה, ט.ס).

            לאחר שבועיים ממועד האישור הצדדים התגרשו זה מזו, ובמהלך שלשה חודשים לאחר האישור התובע העביר לנתבעת מדי חודש סך של 15,000 ש"ח כמזונות עבורה ועבור בנם, ואזי פסק לקיים את ההסכם.

            התובע נעצר לאחר שהנתבעת פתחה בהליכי הוצל"פ כנגדו, וביום 19.4.05 כשנה וחצי לאחר אישור ההסכם הוגשה תביעתו לביטול הסכם הממון, נשוא פסק דין זה.

            טענות התובע :

            התובע היטיב לתאר את עילת ועיקר טענותיו מדוע יש לבטל את הסכם הממון בעדותו בעמ' 14 לפרוטוקול (23.7.06):

            "ש. למה חתמת?

            ת. הקשר שלי עם הגב' א.ק. (הנתבעת, ט.ס) היה קשר אובססיבי, היא עשתה בי מה שהיא רוצה, היא הפעילה אותי כמו שהיא רצתה. את ההסכם אצל עו"ד אלטמן (באת כוחה של הנתבעת בהכנת ההסכם, ט.ס) זה לקח לא יותר מדקה, אפילו לא דיברה איתי, כמו שקיבלתי ככה חתמתי, גם בפני ביהמ"ש כשעמדתי לא הייתי מעורה. מה שא. רצתה בבוקרו של יום כך הייתי מבצע בסופו של יום. בעיקרון, ההסכם הזה, אני חוזר ואומר, לא ירדתי לפרטיו, לא קראתי, אפילו לא הצלחתי להבין, לדעתי גם באותה תקופה אם הייתי קורא לא הייתי מבין. גם אם הייתה כותבת 50,000 ש"ח ליום גם על זה הייתי חותם. האמנתי שלא ניפרד, שבדרך הזו אני כפי הנראה אצליח לאחוז במערכת".

            התובע מבסס את עילותיו לביטול, לא על פגם בהליך אישורו של ההסכם. לטענתו יש לבטל את  החלקים הממוניים של ההסכם לרבות מזונות האישה לכל ימי חייה  משנתקיימו נסיבות של עושק, טעות, הטעייה, ובשל היותו של ההסכם מנוגד לתקנת הציבור, כמו גם מנימוקי צדק.

            לגרסתו של התובע, טוען הוא כי בתהליך הכנת ההסכם לא היה מיוצג, לא קרא את תוכנו של ההסכם למרות הצהרותיו גם בפני בית המשפט, במהלך, ובמעמד האישור, כל הסכמותיו לרבות חתימתו ניתנו מתוך כמיהה ואמונה, כי לאחר שייעשה כדרישת הנתבעת - יחתום, ויצהיר, תשוב היא לחייו, כפי שעשתה פעמים רבות במהלך פתלתלות חייהם המשותפים.

            ועוד מדגיש התובע, כי יכול היה להאמין לאור אי אכיפת שלשת ההסכמים אשר נחתמו בינו לבין הנתבעת (ההסדרים הממוניים שבהם, ט.ס) כי כך גם לא ייאכף הסכם זה על ידה, והוא בבחינת "נשק יום הדין" - בלבד.

            הביטול מבוקש לאור התקיימם של הוראות סעיפים: 14(א), 14(ב), 15 ,18, ו- 30 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג 1973 (להלן: "חוק החוזים").

            טענות הנתבעת :

            לטענתה לא יכול התובע להישמע, משאת תביעתו לביטול ההסכם הגיש כשנה וחצי לאחר אישורו, ולאחר שהצדדים התגרשו זה מזו.

            הנתבעת מצביעה על כי בית המשפט במועד האישור את ההסכם הציג שאלות לתובע בדבר התחייבויותיו הכספיות בהסכם והוא אישר את הסכמתו להתחייבויותיו, על כי שני הצדדים גיבשו את הסכמותיהם ודבריהם הובאו לעורכת הדין מטעמה, אשר העלתה הסכמות אלה בכתב משפטי-בהסכם, על כי התובע חותם על הסכמים עיסקיים רבים ומנהל ומצליח בעסקיו במסגרת החברות אותן הוא מנהל, על כי וויתרה על זכויותיה באותן חברות, וכי העבירה לתובע במסגרת האיזונים במסגרת ההסכם את מניותיה, אשר הוקנו לה בהסכם השלישי,

            וכן, כי עד להגשת תביעתו, ועל אף שנכרו לו הזדמנויות לרבות במסגרת הליכי הוצל"פ לא טען כלפיה כי נעשק על ידה, כי הוטעה על ידה, וכי טעה - כאשר חתם על ההסכם.

            בעת שחתמו הצדדים על ההסכם והגישו אותו לאישור טוענת הנתבעת, הם חיו בפירוד מזה כשנה, והתובע היה מודע בעת ההיא כי יש לה חבר חדש. גם לו לטענתה, בעת ההיא היתה חברה, והם שניהם הסכימו כי עליהם לסיים את פרק החיים המשותפים תוך הסדרת ענייניהם הממוניים, וביצוע הגירושים.

            כמו כן טוענת הנתבעת כי חלף הזמן הסביר לביטולו של ההסכם, וכי אין בטענותיו של התובע ממש,לבד מהתחמקות מביצועו של ההסכם.

4.         נסיבות עריכת ההסכם, אישורו, וההתנהלות הכספית, קודם ולאחר החתימה:

            ממכלול הראיות אשר הובאו בהרחבה בהליך זה, עולה כי התובע לא היה מיוצג בעת עריכת ההסכם, וכך לא במועד אישורו. הנתבעת הייתה מיוצגת על ידי פרקליטה הן בגיבוש ההסכם, והן במועד אישורו.

            הבקשה לאישורו של ההסכם הוגשה בבהילות במהלך פגרת בתי המשפט (ראה במ/19) על ידי באת כוחה של הנתבעת, ובצירוף יפוי כח מהנתבעת בלבד אל באת כוחה.

            הנתבעת טענה כי פרקליטתה ערכה את ההסכם על בסיס הסכמות הצדדים אשר סוכמו ביניהם מראש, ואולם לא כך הוכח במסגרת הבאת הראיות, באת כוחה של הנתבעת נתנה ביטוי בהסכם לשמירת זכויותיה של מרשתה-הנתבעת באופן חריג וקיצוני.

            היו פערים מהותיים לענייננו בין עמדות הצדדים לעניין זה, וכפי שניסתה הנתבעת לטעון כי הוראות ההסכם-ובעיקר הממוניות לרבות תשלום מזונות האשה לכל ימי חייה (בסך של 10,000 ש"ח לחודש) גם היה ותינשא לאחר, היו בהסכמה, וסוכמו מראש ונשלחו בטיוטה על הכתוב, לפרקליטתה של האשה, אשר ניסחה אותם למסמך משפטי, בעוד שהתובע טען כי עד למועד החתימה במשרדה של באת כוחה של האשה (שם היה באותה פעם יחידה, ט.ס) לא היה מודע לתנאי החוזה, ראה "דקה" את החוזה, וחתם.

            לעניין זה אני מקבלת את גרסתו של התובע, אשר הייתה עיקבית והשתלבה עם הראיות הנוספות כפי שיובהר בהמשך:   עדותה של הנתבעת (עמ' 106 לפרוט' מיום 12.2.06) עומדת בסתירה גמורה לטענתה כי בסמוך להעברתה את הטיוטה לעריכת ההסכם ערכו הצדדים במשותף את תנאיותיו ובהסכמה.

            וכך העידה לעניין זה:

            " ש. היה נתק ביניכם עד השיחה עם אודליה? (פרקליטתה של הנתבעת, ט.ס) .

            ת. היה בצד הרגשי כאילו להגיע להחלטה שכן עושים את ההסכם ומתגרשים. הוא לא רצה לדבר על הצד של הגירושין לא הגענו להבנה...

            ש. דיברתם ביניכם?

            ת. אז אני אומרת, הוא לא רצה להגיע להבנה אז לא היה ממש דיאלוג..."

            אם כן, כיצד ניתן להאמין לגרסתה של הנתבעת כי סעיפי ההסכם גובשו ביניהם בצוותא, ובאת כוחה רק נתנה להם ביטוי משפטי?!

לא ניתן להבין את דחיפות הצורך באישור ההסכם במהלך הפגרה - וזאת על ידי הגשת הבקשה על ידי באת כוחה של הנתבעת לאור הידיעה כי בעת ההיא הצדדים חיו בנפרד כמעט שנה תמימה, והתובע דאג לצרכי הקטין והעביר כספים לנתבעת.

הנתבעת נימקה את הדחיפות  בבקשתה לאישור ההסכם בכך כי מזונותיה ומזונות הקטין (וכפי שלמדנו מגיעים לסך של 15,000 ש"ח לחודש, ט.ס) הנחוצים להם, ישולמו לאחר אישור ההסכם: ואולם, כפי שהתברר ממסכת הראיות הנרחבת, במועד הגשת בקשת דחיפות זו, על ידי הנתבעת, נמצא בחשבונה של האישה סך של 2,000,000  ש"ח, סכום שנמשך על ידה קודם לחתימה על ההסכם (כפי שיפורט בפרק נפרד) כשהתובע מעביר מחברה שבבעלותו "..."
בע"מ לחברת "..." בע"מ, את הסכום והיא כמחזיקה ב-50% ממניות החברה, משכה את הסכום לחשבונה.

            זה המקום לציין כי "רוח" הוראות ההסכמים שלושה במספר שנחתמו בין הצדדים, ועיבוד הראיות אשר הונחו בפני מלמד, כי לנתבעת הייתה את אותה יכולת והשפעה על התובע-להביאו למימוש רצונותיה על ידי החתמתו על הסכמי כוונות, אשר בדיעבד התברר כי לא מומשו, כך לגבי מימון הוצאותיה והוצאות הקטין קודם הריונה (ההסכם הראשון, ט.ס) כך בהסכם השני שם נקבע כי היה והתובע לא יזדרז ויינשא לנתבעת בתוך 7 חודשים  ממועד גירושיו ישלם לה פיצוי בסך של 250,000 $ - בנוסף לתשלומים נוספים לה ולקטין, וכמו גם העברת סכומי כספים במיליוני שקלים, מחברה שבבעלותו, לחברה - בה הצדדים החזיקו במניותיה בחלקים שווים (50% לכל צד), כך שהנתבעת משכה כספים כאמור במיליוני שקלים לחשבונה, קודם לחתימת התובע על ההסכם הרביעי.

            על כל אלה תשאל השאלה , למה? למה חתם  התובע על ההסכמים המחייבים, לרבות ההסכם נשוא פסק דין זה, אשר מימושו הכספי/ממוני אינו מותיר לו כל סיכוי כספי שיקומי, ואחר:

            תשובה חלקית ניתן לקבל מעדותו של הפסיכולוג מר פוקס, אשר טיפל בשני הצדדים ואיתר את המנגינה שהתנגנה ביחסיהם, והשפעת הנתבעת על התובע:

            יודגש כי הפסיכולוג העיד כי נושא החתימה על ההסכם עלה לאחר החתימה, והתיעוד אשר צירף (נספח ה' לכתב התביעה) הינו על הדרך והאופן שהתובע כמטופל ראה את תהליך עריכת ההסכם, ובנוסף העיד הפסיכולוג על מצבו הנפשי של התובע בתקופה הרלוונטית (בסמוך למועד החתימה על ההסכם, ט.ס.), חוות דעתו של הפסיכולוג מהווה חלק מראיות התובע ולאחר שנחקר גם על ידי ב"כ הנתבעת.

            וכך העיד מר פוקס - הפסיכולוג (עמ' 21 לפרוט' ה-23.7.06)  :

            "ההסבר לכך (ההבדל בין חתימתו של התובע כאיש עסקים על חוזים אל מול הרציונאל בחתימתו על ההסכם, ט.ס) נמצא במבנה אישיות נרקסיסטית המשתמשת במנגנון הגנה מגאלומני שנועד להסתיר מהעולם ובעיקר מעצמו את חרדת הנטישה והפגיעות הרבה שבו.

            איום הנטישה המחודש עורר בו את החרדות הללו, כך שניתן לומר כי לא יכול היה לפעול בנושא זה באופן רציונאלי...

            י. (התובע, ט.ס) התקשה להאמין שאשתו תעזוב אותו מאחר ותוכנית זו היתה מעבר ליכולתו להתמודד עמה נפשית".

            בהמשך העיד הפסיכולוג לגבי תפישתו של התובע בספטמבר 2003 לאחר אישורו של ההסכם והגירושים (שבוצעו באוגוסט 2003, ט.ס) :

            "אחת השאלות שעלו במסגרת הפגישות שאני שאלתי: "אם אתה כזה איש עסקים למה אתה חותם על כאלו דברים" ההבנה הייתה שהוא לא האמין שזה יתפוס...היה ברור שהוא חתם על הסכם ושהוא לא מבין למה הוא חתם על הסכם".

 

            ובהמשך בעמ' 24:

            "אני חושב שהוא הסכים לחתום על ההסכם כפי שהוא, מאחר ולא האמין שהוא ימומש. כך הבנתי.."

            הפסיכולוג העיד כי לא היה משנה את חוות דעתו גם לאור העובדה שהוצג בפניו כי התובע הגיש שתי תביעות גירושין כנגד הנתבעת. והעיד כי חרף הפירוד הפיסי בין הצדדים בעת ההיא  לא היה שיחרור ריגשי.

            וכך מעדותו:

            "יש שני מושגים פחד נטישה, שיש איום קונקרטי ממשי, חרדה זה לא איום קונקרטי אלא חרדה רגשית. הניתוק הרגשי הוא לא בגלל שהם אוהבים או לא,יכול להיות שהם שונאים אך לא נפרדו רגשית. חוסר פרידה רגשית, זה פחד שמתעורר בסיטואציה כזו, זו חרדת נטישה" (ראה פרוט' בעמ' 25).

            על בסיס מצבו הנפשי הזה, יש לבחון את שאר טענותיו של התובע, אל מול אלה של הנתבעת, אלה המזכות אותו לגרסתו בביטול ההסכם:

5.         טענת העושק :

            הבסיס המשפטי מצוי בסעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג 1973(להלן: "חוק החוזים") :

 

            "18. עושק.

            מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה".

            שלשה הם יסודות העושק-כשהם מצטברים: מצבו של העשוק (התובע): כפי שעלה מחוות דעת הפסיכולוג,בענייננו: חרדת נטישה אצל התובע, פנימית - חרדתית, עד כדי אי יכולת להתמודד עם המציאות שהייתה קודם לחתימתו על ההסכם: פרידה בפועל מהנתבעת, כאשר זו האחרונה מתגוררת בעת ההיא עם בן זוג אחר, ומתגוררת בנפרד מהתובע קרוב לשנה, תוך הבנה סובייקטיבית שלו כי הסיכוי היחידי לכך שהנתבעת עוד תשוב לחיקו-אם יאות ויחתום על ההסכם, היא לטעמי עונה ליסוד הראשון: חולשתו הרגשית שכלית.

            היסוד השני:  התנהגותו של העושק (הנתבעת) וניצול חולשתו של התובע - לטובת העושק: 

            בענייננו, כעולה מהראיות, הנתבעת הייתה מודעת לחולשתו של התובע, מחששו כי תנטוש אותו לתמיד, והיא אכן ניצלה זאת: ראיה ראשונה, ההסכמים שלושה במספר, לרבות סנקציות כספיות באם לא ישא אותה לאשה, בתוך שבעה חודשים ממועד גירושיו מאשתו הראשונה, תוך שהיא מציגה מצג לתובע, במהלך הכנתה את ההסכם בליווי ייעוץ משפטי - להיותו של ההסכם "הסכם מגירה" לאחר שהתובע יחתום עליו, כמו שלושת ההסכמים הקודמים שלא מומשו - וכך למשל לדבריה של הנתבעת עצמה היה לה קשר רומנטי עם גבר אחר כשמונה חודשים קודם לחתימתה על ההסכם, ובאותה עת ממש נסעה היא לארה"ב עם התובע, במהלך התקופה בה התגוררו הצדדים בנפרד.

            על כך העידה (ולא ניתן היה להאמין לה, ט.ס) בניגוד לעדותו של התובע בנקודה זו:

            "ש. וכשהייתם בחוץ לארץ בארה"ב ישנתם ביחד?

            ת.ישנו ביחד.

            ש. באותו חדר?

            ת. באותו חדר, באותה מיטה, לא היה שום מגע מיני"  (עמ' 51 לפרוט' 12.2.07)

            הנתבעת אף העידה לעניין זה כי היא זו שיזמה את הפרידה מבעלה - התובע, והיא   אף העידה כי התובע היה מוכן "לעשות הכל" על מנת שלא ינטש על ידה :

            " ברגע שהלכנו לטיפול זוגי י. הציע לי ללכת, אני כל הזמן אמרתי שאני רוצה להתגרש.... ואז י.  אמר או קיי. אני מוכן ללכת לטיפול זוגי הוא הלך לפוקס, לדני פוקס הפסיכולוג (נותן חוות הדעת ט.ס) ....אני אמרתי לדני שאני לא יכולה יותר לחיות עם הסיפור הזה ואני רוצה להתגרש. י. אמר שהוא מוכן לעשות הכל לתקן..." (עמ'59,60 פרוט' 12.2.07).

            מתוך עדותה של הנתבעת ברור היה כי הייתה ערה למצוקתו של התובע-וזאת קודם לחתימתו על ההסכם, בכך שניצלה מצוקתו זו, ובכך שהובילה אותו לחתימתו על ההסכם מבלי שהיה שותף להכנתו, מבלי שהתייעץ עם פרקליט מטעמו,  ובהצגת מצג כאמור, כי ההסכם הרביעי (נשוא פסק הדין) כשלושת קודמיו - לא ימומשו, בכך יש לקבוע כי התקיים גם היסוד השני. הפסיקה מתייחסת לכך וכפי שנפסק בע"פ 598/79 מירון נ' מדינת ישראל פ"ד לד(3) 337, בעמ' 339:

            "לא רק במקום שיש לעושק הכרה ברורה של מצבו של העשוק, מצב שאותו הוא מנצל, אלא גם כאשר ברשלנות גסה עוצם הוא את עיניו מראותו"  (וראה גם:סעיף 431 לחוק העונשין תשל"ז-1977).

            הנתבעת אף הותירה פתח לפי התנהלות הצדדים בעבר, כי הצדדים ישובו לחיות יחדיו, וכך  בתצהירה (סעיף 31):

            "בחרנו לנסח את ההסכם כפי שניסחנו אותו, מאחר וצפינו גם מקרה שיכול להיווצר היה ונחזור לחיות יחד כבני זוג" .

            וכמוסכם בהסכם כי הוראותיו יתקיימו גם אם הצדדים ישובו לחיות יחד, לכל פרק זמן שהוא:

            גם בכתובים, גם בהתנהלותה ודבריה, נתנה הנתבעת לתובע את תחושת ה- "אין סופי"  "הסכם שלא ימומש"  תוך ידיעתה הברורה והוודאית כי רק בדרך זו, תביא את התובע לכדי חתימה "עיוורת" על ההסכם, בהתאם להנחיותיה, והוראותיה-לבאת כוחה.

            היסוד השלישי: תנאי ההסכם גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל בבסיס, היכולת להתערב עד כדי ביטול חוזה בשל התקיימם של יסודות סעיף 18 לחוק החוזים, הם עקרונות המוסר והצדק החברתי (ראה: ע"א 11/84 רבינוביץ נ' שלב פ"ד מ(4) 533,541).

            המבחן הוא אובייקטיבי - חיצוני, והבירור הוא בשאלות:  "מקובל" "מידה בלתי סבירה".  (ספרה של פרופ' גבריאלה שלו "דיני חוזים", מהדורה שניה עמ' 249 - 50).

            אמת המידה בהשוואה תהייה "למקובל", או לתנאים הוגנים.

            בענייננו, בעיבוד הראיות אל מול בחינת תנאי ההסכם - התוצר: ניתן לקבוע כי תנאיו של ההסכם אינם סבירים מבחינתו של התובע.ואזי גם כאן תשאל השאלה מדוע חתם התובע על ההסכם? ואף הצהיר את שהצהיר במעמד אישור ההסכם בפני בית המשפט?

התשובה מקופלת הן בעדותו של הפסיכולוג מר פוקס, הן בעדותו של התובע ואף בעדותה של הנתבעת: בשל חרדת הנטישה, והבנתו הסובייקטיבית - תוך מצג מטעמה של הנתבעת: את שביקשה ודרשה בבוקרו של יום - ביצע התובע בערבו, לרבות חתימה על ההסכם. עקב מצגיה של הנתבעת, היו לו לתובע את כל הסיבות להאמין, כי מדובר בהסכם שלא ימומש, כקודמיו, וכי בחתימתו עליו עולה סיכוי כי הנתבעת תשוב לחיות עמו, כמו בעבר, ולאחר עשרות פרידות.

            מה היא אותה סבירות או אי סבירות בתנאי ההסכם אותם יש לבחון לצורך בחינת היסוד השלישי בטענת העושק?

            כפי שצויין, בסעיף 29 להסכם מדובר לכאורה בעריכת איזון בנכסי וזכויות הצדדים: כאמור מתוך שמיעת הראיות, לרבות עדותו של רואה החשבון של החברה, עיון בדוחות החברה, הרי ניתן לקבוע כי ההסכם הינו חד צדדי , לטובת הנתבעת, ולמעשה אין בו כלל איזונים. יש בו שיעבוד של התובע לתשלומים חודשיים של 15,000 ש"ח לחודש, מתוכם 5,000 ש"ח עבור בנם של הצדדים עד בגרותו, ו-10,000 ש"ח לחודש כמזונות האשה לכל ימי חייה, גם אם תינשא לאחר.  ובנוסף , סכומים של מאות אלפי דולרים בתנאי ההסכם, אשר יועברו לנתבעת, בעוד שהתובע לוקח על עצמו תשלומי מסים, חובות וכל דרישה כספית ככל שתהיה לגבי החברה.

            לטענתה של הנתבעת חיובו של התובע "במזונותיה" לאחר הגירושין יהיו כאלה לצרכי גבייתם בהוצל"פ, (גבייה בין השאר באמצעות פקודות מאסר, ט.ס) ואולם יחשבו כתשלומים כספיים רגילים, כ"איזונים" לוויתורה על מניות חברת "..." בע"מ.

            ובנקודה זו, מן הראוי להבהיר את שהוכח במסגרת הבאת הראיות:

            בנישואיו הראשונים, הקים התובע עם גרושתו חברה שמבצעת עבודות עפר ואיטום למאגרים בשם "..." בע"מ, חברה זו מחזיקה בציוד מכני כבד לצרכי ביצוע עבודות עפר וחפירה.

            בנוסף, חברה זו היא יבואנית של יריעות לאיטום, והיא מעסיקה עובדים (להלן: חברת "...").

            באוקטובר 1995 (שנתיים לפני נישואיו של התובע והנתבעת דכאן, ט.ס.) נחתם הסכם הגירושין בין התובע לאשתו הראשונה, ובמסגרתו הועברו לידיה זכויות החברה הנ"ל, כאשר התובע המשיך לעבוד בפועל בחברה, וממנה קיבל ומקבל משכורת בעת ההיא, וכעולה מהראיות, התובע והנתבעת היו בני זוג, ואף בנם נולד בשנה זו.

            במועד נישואיהם (שנת 1997) הוקמה חברת "..." על ידי התובע כאשר הוא מחזיק בעת ההיא ב-99% ממניותיה, וצד ג' במניה אחת.

            בשנת 1998 ובמסגרת ההסכם השלישי אשר אושר בבית משפט, הועברה לידיה של הנתבעת האחזקה ב-50% מהמניות.

            כעולה מראיות הנתבעת עצמה ידעה כי החברה הפעילה והרווחיות היא לא זו שלה יש מניות בה (... בע"מ) כי אם חברת "..." בע"מ - כאמור, החברה אשר גרושתו של התובע היא בעלת המניות והאחזקה בכללותה - בה.

            לגרסתו של התובע אשר אומתה בדוחות רואה החשבון של החברות, ובעדותו, הנתבעת לחצה עליו לקבל עבודות אותם ביצע בכלים של חברת "..." תוך שתמורתן הוכנסה לחברת "..." בע"מ, ומכאן - דרכה היתה קלה, להעברת כ-2,000,000 ש"ח לחשבונה הפרטי, כבעלת 50% ממניותיה של חברה זו, וכחודשיים קודם למועד החתימה על ההסכם.

לא זו בלבד, שעל סכום זה יש להעביר מסים (מה שנותר לכאורה על-פי ההסכם לפתחו של התובע) אלא שדבר אחד  ברור: אין ממש בטענות הנתבעת, מאחר וה"וויתור" מטעמה - העברת 50% ממניותיה לתובע, אין בבסיסם כל שווי כלכלי.

            ובנוסף, חיוב המזונות לאחר הגירושין הוא כה דרקוני בהסכם, כך שלא ניתן לבטלו בכל מצב ובכל תנאי (סעיף 13 ו' להסכם), לאור תכנון הוראות סעיפים אלה בהסכם - מה שמעיד גם הוא, כי אדם בר דעת, הסבור כי יש סיכוי כי הוראות אלה תתממשנה, לא יחתום על הסכם שכזה.

            על מנת שתתקבל עילת העושק ואפילו התקיימו בקירוב שלושת יסודותיה במצטבר - כמו בענייננו, אמורות להתקיים נסיבות מאד יחודיות וקיצוניות. את זאת בענייננו ניתן ללמוד בין השאר - מאותם סעיפים קיצוניים ובלתי אפשריים אותם דאגה הנתבעת להורות לפרקליטתה להכניס להסכם מתוך ידיעתה של הנתבעת בבירור כי תצליח לשכנע את התובע, לחתום גם בקיומם של אלה, תוך ניצול "חולשתו אליה" תוך שהיא נוטעת בהתנהגותה כלפיו את האשליה, כי לאחר שיחתום על ההסכם תשוב אליו, כפי שארע עשרות פעמים במהלך חייהם המשותפים, כמו עשרות פרידות (קודם לחזרות), וכמו שלושה הסכמים קודמים עליהם חתמו - ובפועל לא מומשו.

            לעניין זה מן הראוי להצביע גם על סעיף 18 להסכם, על פיו ולצורך הבטחת  תשלומי "הסנקציה" (אם לא ישלם התובע לנתבעת סך של 100,000 $ תוך 90 יום ממועד האישור, יהא עליו לשלם 250,000 $ לאלתר - נטו) ישמש כבטוחה הבית באבן יהודה השייך לגרושתו הראשונה של התובע (אם שלושת ילדיו, ט,ס) כאשר הוכח כי גם הנתבעת ידעה על כך קודם החתימה על ההסכם כי זכויותיו של התובע בבית זה הועברו לגרושתו עוד ביום 25.8.99.

            לא זו בלבד שבהסכם זה לא נעשה איזון משאבים בנכסי וזכויות הצדדים כנדרש, משחל  על מערכת נישואיהם, חוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג 1973, אלא שהוכח כי עובר לחתימה על ההסכם, בשנת 2003 ועד אוגוסט 2003, העבירה הנתבעת לחשבונה סך של 2,000,000 ש"ח, שהיו מיועדים לתשלום חובות לספקים ולמע"מ, חובות שלא שולמו בפועל, בעוד שעל  פי ההסכם חייב הבעל לשלם את כל חובות החברה (במיליוני שקלים) לשלטונות המס ולאחרים.

            גם לנתבעת זכויות צבורות מקק"ל שם עבדה קרוב ל- 20 שנה במועד החתימה על ההסכם, ואשר לא אוזנו - במסגרת איזון המשאבים - וכל זאת כאשר בסעיף 29 להסכם: "מוצהר כי האמור בהסכם זה מהווה הסדר סופי וממצה של איזון המשאבים בין בני זוג".

            ולזאת יצורף הסכום של 10,000 ש"ח לחודש עבור "מזונות" האשה לכל ימי חייה אשר על פי חישוב תוחלת חיים ממוצעת, עשוי להגיע לסכום נומינלי של כ- 6,000,000 ש"ח.

לפיכך, בנסיבות מאד קיצוניות אלה, יש לקבוע כי התקיימו יסודותיו של סעיף 18 לחוק החוזים, וכבר מן הטעם הזה ניתן היה לקבל את תביעתו של התובע, בעילת העושק.

6.         טעות והטעיה

            אני סבורה כי גם אלה התקיימו בענייננו:

            המתווה המשפטי:

            סעיף 14 לחוק החוזים, ובדבר טעות:

            "מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך, רשאי לבטל את החוזה"

            הוראות סעיף 15 לחוק החוזים בדבר הטעייה:

            " 15. מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעייה שהטעהו  הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה. לעניין זה "הטעיה" - לרבות אי גילוין של עובדות אשר על פי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן".

            בדיני החוזים טעות משמעותה: מחשבה או אמונה של צד לחוזה שאינה תואמת את המצב האובייקטיבי, כאשר טעות שכזו של צד א' ידועה לצד ב', רשאי הטועה לבטל את החוזה, עילת הביטול מעוגנת בסעיף 14(א) לחוק החוזים.

            יסודות הסעיף הינם: קיום חוזה (הסכם בענייננו, ט.ס), צריך להתקיים קשר סיבתי-סוביקטיבי בין הטעות לבין ההתקשרות בחוזה (הסכם בענייננו, ט.ס), כלומר: הטעות תהווה את הגורם להתקשרות בחוזה (הסכם בענייננו, ט.ס), והיסוד השלישי: יסודיות הטעות - מבחן אובייקטיבי לפיו ניתן להניח שלולא ארעה הטעות הצד הטועה לא היה מתקשר בחוזה. יסוד הידיעה של הצד השני על הטעות הוא המבחין בין הוראות סעיף 14(א) לחוק החוזים, לבין הוראותיו של סעיף 14(ב) והוא גם מסביר את התוצאות השונות של הביטול על פי סעיפי המשנה הנ"ל:  רק מי שטעותו לא היתה ידועה לצד השני תלוי לעניין הביטול בשיקול דעתו של בית המשפט.

            בהתקיים היסודות  הנ"ל קמה זכותו של הטועה לבטל את החוזה (ההסכם בענייננו, ט.ס).

            (ראה:  פרופ' ג. שלו, דיני חוזים-החלק הכללי, תשס"ה 2005, עמ' 282-285).

            מתוך מסכת הראיות הוכח כי התובע חתם על ההסכם מתוך שהאמין לנתבעת על פי התנהגותה כי עוד ישובו לחיים משותפים, לאחר שיחתום על ההסכם, כפי שארע לאחר חתימתו על שלושת ההסכמים הקודמים.

            הנתבעת על פי הראיות הציגה בפני התובע מצגי "עסקים כרגיל", כגון: נסיעתה עמו לארה"ב, ושהייה עמו באותו חדר, לאחר מספר חודשי פרידה וזמן קצר לפני החתימה על ההסכם.

            כעולה מעדותו של הפסיכולוג ידעה הנתבעת כי התובע סובל מחרדת נטישה, וכי ייעשה הכל על מנת שלא תעזוב אותו לתמיד. (לרבות חתימה על ההסכם מבלי לבחון את הוראותיו המקפחות - אותו, ט.ס) .

            ראייתו של התובע הייתה סובייקטיבית - ובשל מצבו הנפשי הקשה - בכל הקשור לסיום הקשר באופן סופי.

בבחינה אובייקטיבית ועיבוד הראיות של: עדות התובע בתמיכת עדותו של הפסיכולוג בחינת תנאי ההסכם המיטיבים עם הנתבעת וגוזרים את דינו הכלכלי של התובע (למשל: כ-6,000,000 ש"ח מזונות לגרושה), ובשים לב לכך כי הוכח מעדותו של רואה החשבון של החברה (בה החזיקה הנתבעת 50% מהמניות קודם לחתימה על ההסכם, ט.ס), ומהראיות הנוספות (משיכת סכומים של כ-2,000,000 ש"ח על ידי הנתבעת חודשיים קודם לחתימה על ההסכם), הרי שכל אלה מביאים למסקנה, כי התקיימו יסודות הטעות, ולולא הטעות, לא היה חותם התובע על ההסכם.

            הנתבעת כפי שכבר צויין ידעה על טעותו - היא הטעתה אותו, והציגה מצגיה בפניו, במטרה כי יחתום על ההסכם.

            משכך, התקיימו בענייננו גם עילת הטעות, וגם ההטעיה, המזכות את התובע בביטול ההסכם.

7.         הסכם ממון אשר אושר על ידי בית המשפט ועל פי חוק יחסי ממון, וכמו בענייננו, הינו בעל מעמד מיוחד ולא על נקלה יבוטל, כאשר ביטול הוראותיו, יגרור את ביטול פסק הדין .

            וכפי שנפסק בע"א 4/80 מונק נ' מונק ,פ"ד לו (3) , 421, בעמ' 428:

            "...בפנינו חוק מיוחד שיש בו משום תוספת על דיני החוזים הכלליים ..., בגלל היחסים המיוחדים, העדינים והמורכבים הקיימים בין בעל לאישה, קבע המחוקק כי אין תוקף להסכם ביניהם אלא אם משתכנעת ערכאה שיפוטית שההסכם נעשה מתוך רצון חופשי, ללא לחץ, וששני הצדדים הבינו בדיוק במה המדובר ומהן התוצאות האפשריות של חתימתם על אותו הסכם".

            זה המקום להבהיר, כי טענותיו של התובע אינן מופנות להליך האישור, ואין הוא טוען כי נפל פגם בהליך זה (כי לו הייתה לו טענה בגין האמור - הדרך הנכונה היתה להגיש ערעור לבית המשפט המחוזי, ט.ס) טענותיו מתמצות ומופנות כפי שהובהר, לפגמים שנפלו, מכח חוק החוזים (סעיפים 14(א) 15, 18, ט.ס.) ואשר מזכים אותו-בביטול.

            ההלכה היא, כי הסכם ממון אשר קיבל תוקף של פסק דין, ממזג בתוכו כאחת,שתי תכונות: 

            "זו של הסכם וזו של פסק דין, וכי כפילות זו משליכה על אופן ביטולו של הסכם כזה שחלות עליו הן דרישות של דיני חוזים והן דרישות דיוניות הנוגעות למעמדו כפסק דין".

            (ראה:  ע"א 442/83 קם נ' קם פ"ד לח(1) 767, ע"א 9318/03 שובל נ' גרי אלכסנדר פ"ד נט(1) 828), ולכן כאמור, ואמנם במקרים חריגים, וכבענייננו, בהתקיים יסודות העילות, עושק, טעות והטעייה, יהיה זכאי יהיה התובע, לסעד הביטול.

8.         משאלה קביעותי, איני נזקקת לשאר עילות הביטול, אשר נטענו על ידי התובע.

9.         טענת הנתבעת בדבר ביצועו של ההסכם לאחר אישורו ובכך שהתובע שילם במהלך מספר חודשים את המזונות (15,000 ש"ח), אינה משנה את קביעתי, מאחר ודינו של ההסכם להתבטל, מכח יסודות העושק, הטעות וההטעיה, כמפורט לעיל.

10.       אין גם ממש בטענתה של הנתבעת כי התובע רוקן את החברה, מאחר ועל פי הראיות, משכה היא כ-2,000,000 ש"ח לחשבונה הפרטי קודם להחתמתו של התובע על ההסכם, והכל כמפורט בס' 5 (עמ' 25) לפסק הדין.

            ויוער, הנתבעת לא נאותה לחשוף את דפי חשבונה.

11.       כמו כן, ולאור המפורט במסגרת פסק-דין זה, התוצאה אינה משתנה, גם אם התובע הגיש את תביעתו כשנה וחצי לאחר החתימה על ההסכם וזאת, מאחר וכאמור: היו לו את הסיבות להאמין כי הסכם זה לא ימומש, כפי שלא מומשו 3 הסכמים קודמים, ורק לאחר שהחלה הנתבעת לנקוט בהליכי ההוצל"פ, מספר חודשים לאחר מכן, הוגשה בקשה לביטול ההסכם.

12.       לעניין הטענה כי בעת האישור חזר התובע ואישר את הסכמותיו הכספיות בהסכם קודם לאישור, כמצביעות על כי אין ממש בעילות התביעה , והפסיקה אשר צוטטה לחיזוק טענה זו מטעם הנתבעת יאמר כי בהמשכו של הציטוט (אשר לא הובא ע"י בא כוחה, בסיכומיו), ולענייננו נפסק:

            "...יתכנו כמובן נסיבות קיצוניות בהן יוכל אדם להצליח בטענת כפיה גם לגבי הסכם שאושר על ידי בית המשפט, היינו - תיתכן כפייה שהשופט לא יגלה אותה,ואשר מי שהופעלה עליו הכפיה יחשוש לגלותה"

            (ע"א 573/82 ברק נ' ברק ,פ"ד לח(4) 626 בעמ' 632).

            לעניין זה ראוי כי נביא שוב מעדותו של התובע:

            "לשאלת בית המשפט:

            ש. למה חתמת?

            ת. הקשר שלי עם הגב' א.ק. (הנתבעת, ט,ס) היה קשר אובססיבי, היא עשתה בי מה שהיא רוצה,היא הפעילה אותי כמו שהיא רצתה. את ההסכם אצל עו"ד אלטמן זה לקח לא יותר מדקה, אפילו לא דיברו איתי, כמו שקבלתי ככה חתמתי. גם בפני ביהמ"ש שעמדתי לא הייתי מעורה. מה שא. רצתה בבוקרו של יום כך הייתי מבצע בסופו של יום. בעיקרון, ההסכם הזה, אני חוזר ואומר, לא ירדתי לפרטיו, לא קראתי, אפילו לא הצלחתי להבין, לדעתי גם באותה תקופה אם הייתי קורא לא הייתי מבין. גם אם היתה כותבת 50,000 ש"ח ליום, גם על זה הייתי חותם. האמנתי שלא ניפרד, שבדרך הזו אני כפי הנראה אצליח לאחוז במערכת..."

(עמ' 14 לפרוט' ה- 23.7.06.).

13.       ההשבה :

            עם ביטולו של ההסכם זכאי התובע לסעד הנילווה - ההשבה, כאשר הסעד העיקרי הוא -  הביטול, וזאת על פי הוראות סעיף 21 לחוק החוזים: 

            "השבה לאחר ביטול.

            משבוטל החוזה, חייב כל צד להשיב לצד השני מה שקיבל על פי החוזה, ואם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה-לשלם לו את שוויו של מה שקיבל".

            כפי שהוצג ולא הוכחש, הנתבעת גובה את מלוא משכורתו של התובע בלשכת ההוצאה לפועל מזונות, באמצעות עיקולי צד ג'.

            מאחר ויש לבטל את ההסכם מעיקרו, זכאי התובע להשבת הסכומים ששולמו בתיק ההוצל"פ למעט מזונות הקטין אשר נאכלו.

14.       תמצית הכרעתי

            לאחר עיון ודיון, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לבטל את ההסכם אשר נחתם על - ידי הצדדים, אושר וקיבל תוקף של פסק-דין ביום 6/8/03, מעיקרו.

            הטעם העיקרי נעוץ בכך כי התובע חתם על ההסכם בנסיבות של עושק וכפיה נפשית של הנתבעת כלפיו.

            הוכח בפני, במסכת ראיות מקיפה כי כפיה זו נבנתה נדבך על נדבך על-ידי הנתבעת, כך שבין הצדדים קודם לנישואיהם (בשנת 1997) ובמהלך חייהם המשותפים עת היה התובע בהליכי גירושין מאשתו הראשונה, נחתמו ביניהם שני הסכמים שלא אושרו בפני ערכאה משפטית, אצל עו"ד, כדי לחייב את התובע "להצהיר על כוונות" שלא מומשו בפועל.

            כן הוכח בפני, כי שנה לאחר שנישאו הצדדים ולהם בן משותף (יליד 1995) הגישה הנתבעת 4 תביעות בפני מותב אחר, ובשנת 1998 נחתם ביניהם הסכם רכושי לרבות פרק של שלום בית, הסכם אשר אושר וקיבל תוקף של פסק-דין, ואשר גם הוא לא מומש, פרט להעברת 50% ממניות חברת ... בע"מ לנתבעת, חברה באמצעותה נמשכו כספים בסדרי גודל של מאות אלפי ש"ח ע"י הנתבעת, בעוד שבחברה זו לא היו כלל נכסים מניבים, אשר אלה היו בבעלות חברת ... בע"מ, באחזקתה ובניהולה של גרושתו הראשונה של התובע.

            הוכח בפני, כי הנתבעת - תוך ניצול מצוקתו הנפשית של התובע, מצוקה אשר התבטאה בחוסר מסוגלותו של התובע להפנים את הפרידה הסופית ממנה, משכה מתוך חברת ... סך של 2,000,000 ש"ח חודשיים קודם להחתמתו על ההסכם הרביעי, נשוא פסק-דין זה.

            הוכח בפני, כי הכפיה הנפשית של הנתבעת התבטאה בכך: כי בהצגת מצגי חוסר סופיות ביחסיה עם התובע, (למשל: נסיעה עמו לארה"ב ושהייה בחדר משותף, חודשיים לפני החתימה על ההסכם), ניצלה את מצוקתו הנפשית, תוך הבטחה כי חתימתו על ההסכם תשאיר פתח לחזרה לחיים משותפים מבחינתה, וכהצהרתה שלה בסעיף 31 לתצהירה: "בחרנו לנסח את ההסכם כפי שניסחנו אותו, ומאחר וצפינו גם מקרה שיכול להיווצר היה ונחזור לחיות יחד כבני זוג".

            הוכח כי הנתבעת העבירה לבאת-כוחה (אשר הצהירה לפרוטוקול במועד אישור ההסכם כי היא מייצגת רק אותה, ט.ס.) את הוראות ההסכם בלבד, ומבלי שהתובע היה שותף ל"הסכמות" אלה.

            הוכח כי ההסכם הינו מיטיב באופן קיצוני לטובת הנתבעת ואינו משקף את האיזון הרכושי והכספי בין הצדדים - וממה שנצבר בחייהם המשותפים (גם קודם לנישואין) והרסני, ובלתי אפשרי למימוש, לתובע, כך שלא ניתן בכל דרך שהיא לסבור כי התובע סבר כי הסכם זה ימומש אי פעם. (חיובו לדוגמא, בתשלום מזונות - לגרושה, בסך של 10,000 ש"ח לחודש, גם אם תינשא לאחר, סכום שיכול ויגיע באריכות ימים לנתבעת, לסך של כ-6,000,000 ש"ח, ט.ס.).

            את כל האמור לעיל, ועוד ובנוסף, לא ניתן לפרש אלא על בסיס ותמצית חוות דעתו של הפסיכולוג מר פוקס, הנכנסים לגדר עושק ועשוק (ס' 18 לחוק החוזים, ט.ס.).

            על פי חוות הדעת מיום 30/1/05, ועליה נחקר מר פוקס, הוגדר התובע - "אישיות נרקיסטית המשתמשת במנגנון הגנה מגלומני שנועד להסתיר מהעולם ובעיקר מעצמו את חרדת הנטישה והפגיעות הרבה שבו.

            איום הנטישה המחודש עורר בו את החרדות הללו, כך שניתן לומר כי לא יכול היה לפעול בנושא זה (חתימה על ההסכם אותו ראה "דקה", ומבלי להיוועץ בפרקליט - ט.ס.) באופן רציונלי...    י. (התובע) התקשה להאמין שאשתו אכן תעזוב אותו, מאחר ותכנית זו היתה מעבר ליכולתו להתמודד עמה נפשית".

            את כל זה ידעה הנתבעת ממערכת יחסיה המפותלת עם בעלה - התובע, והיא ניצלה מצוקה זו - לטובתה.

15.       נפסק כדלקמן:

15.1     ההסכם מיום 6/8/03 בטל מעיקרו.

15.2     השבה כאמור בסעיף 13 לפסק-הדין.

15.3     הנתבעת תישא בהוצאות התובע, לרבות בשכ"ט עו"ד, בסך של 30,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק. הסכום יוצמד באם לא ישולם בתוך 60 יום, וישא ריבית כחוק, וזאת עד לתשלום בפועל.

16.       המזכירות תסגור את תמ"ש 203797/95 ותשלח עותקי פסק-הדין בד.ר. לב"כ הצדדים.

ניתן היום כ"ה בחשון, תשס"ח (6 בנובמבר 2007) בהעדר הנ"ל.

טובה סיון, שופטת

א.ד.

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ