(5)אחד מתוך 25 השיקים שנתבעו (שיק מס' 93) הינו מקבוצת שיקים שמספריהם 100-81, ואשר לגביהם נתנה המנוחה בבנק הוראת ביטול ביום 15.2.2012. שיק זה, שזמן פירעונו היה 7.3.2013, הוצג לפירעון רק ביום 5.6.2013 וסורב;
(6)ששת השיקים האחרונים מתוך 25 השיקים שנתבעו (מס' 68-63), ואשר זמני פירעונם 7.5.2015 - 7.10.2015, ניתנו בעבר לתובע על-ידי המנוחה בגין חוב קודם.
ההודעה לצד שלישי
4.הנתבעים הגישו הודעה לצד שלישי נגד שַי, בה טענו כי הוא, ולא המנוחה, קיבל כספים מהתובע, וכי המנוחה נפלה קורבן למחלת ההימורים שלו.
5.בכתב ההגנה להודעה לצד שלישי טען שַי כי התקשרות המנוחה עם התובע נעשתה ללא כפיה מצידו, וכי היא נטלה על עצמה את החזר חובו לתובע ומסרה לו את השיקים, מתוך ידיעה כי אין ביכולתו להתחייב כלפיו להחזר החוב.
החתימות בהסכם ועל גבי השיקים
6.ביום 23.3.2015 מיניתי את פנינה אריאלי כמומחית מטעם בית המשפט על מנת שתחווה דעתה בשאלה: האם החתימות המתנוססות על ההסכם ועל השיקים נחתמו על-ידי המנוחה והאם הכיתוב על גבי השיקים הינו בכתב ידה. בחוות דעת המומחית מיום 5.5.2015 נקבע כי קיימת סבירות שהחתימה על גבי ההסכם נכתבה על-ידי המנוחה, וכי קיימת סבירות גבוהה מאוד שהחתימות על גבי השיקים נכתבו על-ידה, וכך אף כתב היד בחלק הקדמי של השיקים. לחוות הדעת צורפו אף צילומי החלק האחורי של ששה מתוך 25 השיקים (שיקים 6-1 בטבלה שלהלן), בהם נרשם שמו של התובע ומספר תעודת הזהות שלו. המומחית ציינה כי קיימת סבירות גבוהה מאוד שכתב היד בגב שיקים אלו הינו של התובע.
7.לאחר שכל הצדדים הגישו תצהירי עדויות ראשיות, בישיבה שהתקיימה ביום 19.6.2016 הודיעו באי-כוח התובע והנתבעים כי הם מוותרים על חקירות נגדיות. לאחר מכן, הגישו כל הצדדים את סיכומיהם בכתב.
ההסכם
8.בהסכם מיום 10.12.2010 בין התובע לבין המנוחה נכתב:
"אני מרים פרגר ת.ז. 06797971 מאשרת בזאת שנתתי לעופר גולקו ת"ז 31761265 44 צ'קים ע"ס 2500 ₪ המתחילים ב-6.3.2012 ואשר מסתיימים 7.10.2015 על מנת שיעזור לבני שי פרגר ת"ז 027469444 בגין צ'קים אילו נתן עופר גולקו את הסכום הנ"ל במזומן לשי פרגר. אני מתחייבת בזאת לפרעונם המלא של צ'קים אילו בכל שלב שיהיה גם לאחר מותי אני מצהירה בזאת שנתתי את הצ'קים הנ"ל מרצוני הטוב ושכנעתי את עופר שיעזור לבני, שי פרגר
עדים לחתימת הסכם זה: אדווה מזרחי ת"ז 04267148 שי פרגר ת"ז 027469444 עופר גולקו ת"ז 31761265
על החתומים עדים: (-) (-) מרים פרגר (-) עופר גולקו (-)".
9.על נסיבות כריתת ההסכם אנו למדים מתצהיר התובע מיום 30.12.2015, בו נכתב, בין היתר:
"4. ביום 10/12/10 נחתם הסכם דברים בין התובע לבין הנתבעת (המנוחה) למתן הלוואה ב-44 המחאות של 2500 ₪ להמחאה.
.
.
6. כן סוכם במהלך ההלוואה כי הנתבעת (המנוחה) ביקשה שההמחאות לא יופקדו וכי כל מועד פירעון תשלם במזומן עבור ההמחאה למרות שבתחילת ההלוואה ההמחאות כן הופקדו".
.
.
12. הנני רוצה לציין כי השתכנעתי לתת את ההלוואה הנ"ל לאחר פנייתה הנואשת של המנוחה אליי על מנת שאעזור לה כספית ואתן לה הלוואה כספית במטרה לעזור לבנה שי פרגר (היורש) אשר באותם ימים לפי מיטב ידיעתי היה מאויים ע"י גורמים מפוקפקים, אשר איימו עליו ואשר פקדו את ביתה".
10.שי, שנכח אף הוא במעמד החתימה על ההסכם, ציין בתצהירו מיום 25.2.2016:
".. אמי ז"ל היא זו שביקשה מחברי עופר לעזור לי והיא זו שהבטיחה כי תעמוד מדי חודש בהחזר התשלום כפי שעשתה עד יום פטירתה ... עופר הסכים להלוות והתנאי היה כי אמי תפרוס לי צ'קים והוא מכיר רק בה להחזרת ההלוואה כי ידע שלי אין אפשרות כפי שהבנקים גבו את כספם כשהיא נפטרה כך גם עופר אמור היה לקבל את כספו והשאר שייך לירושה של אחי ...".
11.מתוכן ההסכם עולה כי התובע הוא שנתן הלוואה לשי, ואילו המנוחה היא שהתחייבה כלפי התובע להחזיר לו הלוואה זו. סכום ההחזר הועמד על 44x2,500 = 110,000 ₪, באמצעות שיקים מעותדים שנמשכו על חשבון הבנק של המנוחה ושאותם היא מסרה לתובע.
היותו של שַי הלווה עולה הן מלשון ההסכם והן מעדותו של שַי, אשר אישר בתצהירו כי התובע הסכים להלוות לו כספים. ההסכם בין התובע לבין המנוחה אינו הסכם בין מלווה ללווה, שהרי המנוחה לא קיבלה את כספי ההלוואה ומכאן שהיא איננה לווה. מאידך, התובע לא טען כי קיימת התחייבות של שַי, שקיבל את הכספים, להחזירם לו. משאין בפנינו התחייבות של שַי, כמי שקיבל את הכספים, להחזירם לתובע, אין ההסכם בין התובע למנוחה נכנס להגדרת ערבות, לפי סעיף
1(א) לחוק הערבות, התשכ"ז-1967. ההסכם בין התובע לבין המנוחה - אשר אינו הסכם הלוואה ואף לא הסכם ערבות - היה התחייבות של המנוחה לשלם לתובע כספים, אשר התמורה בגינם ניתנה לצד שלישי - לשַי, בנה של המנוחה.
12.הנתבעים, כיורשי המנוחה, טענו כי אין הם מחויבים כלפי התובע למלא התחייבותה בהסכם. טענתם לזיוף ההסכם לא הוכחה, לאור הממצאים בחוות דעת המומחית מטעם בית המשפט, כמפורט לעיל. הם אף טענו, בשפה רפה ובעקיפין, לביטול ההסכם עקב פגמים אחרים בכריתתו, המנויים בפרק ב' לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 - כפיה ועושק. בתצהירה של הנתבעת מס' 4 נטען כי המנוחה הייתה קורבן להתעללות מצד שַי ונושיו, וכי היא נאלצה למסור תחת לחץ שני פנקסי שיקים לאדם שהלווה לו כספים. לתימוכין צורף לתצהירה "טופס מועמדות למרכז יום" מיום 9.9.2012 של ורדית הלד, עובדת סוציאלית שטיפלה במנוחה, ללא עדות ישירה של מי מהנתבעים. משוויתר בא-כוח הנתבעים על חקירה נגדית של שַי, ולא הביא לעדות את העובדת הסוציאלית האמורה, נותרה הטענה בגדר טענה בעלמא, אשר אינה קשורה בדרך כלשהי לנסיבות כריתת ההסכם ביום 10.12.2010. הנתבעים הצביעו על שתי עובדות שהוכחו: האחת, כי שני פנקסי השיקים מחשבון הבנק של המנוחה, וביניהם מרבית השיקים שנמסרו לתובע במעמד ההסכם וכחלק ממנו, נמסרו בסניף הבנק לידיו של שי, והשניה, כי ביום 15.2.2012 (למעלה משנה לאחר כריתת ההסכם) נתנה התובעת לבנק הוראת ביטול של השיקים שהיו באחד הפנקסים - שיקים שמספריהם 100-81. אין בשתי עובדות אלו כדי להצביע על פגם בכריתת ההסכם או על הסכמה מאוחרת שהושגה בין התובע לבין המנוחה, שכללה שינוי תוכנו של ההסכם. כאמור, בא-כוח הנתבעים לא ביקש לחקור את שי על הנסיבות בהן קיבל לידיו מהבנק את פנקסי השיקים או על הרקע למתן הוראת הביטול. בהיעדר כל ראיה בנוגע לשתי עובדות אלה, לא ניתן להסיק מהן מסקנה כלשהי על בסיס השערה בלבד. בנוסף לכך, כפי שעולה מהעתקי השיקים שצורפו לכתב התביעה המתוקן, הוראת הביטול לא התייחסה ל-24 מתוך 25 השיקים מושא התביעה הנוכחית.
מדף חשבון המנוחה בבנק, שצורף לתצהירה של הנתבעת מס' 4, עולה כי שיק מס' 93 (מס' 1 בטבלה שלהלן), שזמן פירעונו 7.3.2013, הוצג לפירעון רק ביום 4.6.2013 וסורב עקב הוראת הביטול. הנתבעים הדגישו עובדה זו, והתובע התייחס לה בסעיף 18 לתצהירו (ההדגשה הוספה - א"ג):
"לעניין טענותיהם של הנתבעים בדבר המחאה שהוצגה במועד מאוחר יותר בבנק הייתה שלמיטב זכרוני המנוחה ביקשה להקפיא את ההמחאה הנ"ל מפני שבנה לא עמד בהחזר התשלומים מולה וידעה כי לא יהיה כיסוי בחשבון הבנק, ולכן הצגתיו במועד מאוחר יותר כך קרה בעוד מספר המחאות. עוד אציין כי קיבלתי לידי כספים במזומן מהמנוחה אשר ביקשה שאמסור לה כל המחאה במועד הפירעון והיא תפרע זאת בתשלום מזומן".
לא ברור איזו מסקנה ביקשו הנתבעים לגזור מעובדה זו, אולם הסברו של התובע בתצהירו לא הופרך, ובכל מקרה - אין בהצגת השיק לפירעון שלא בסמוך למועד הפירעון הנקוב בו כדי לפטור את המנוחה מהתחייבותה שבהסכם.
13.כתב התביעה המקורי הוגש ביום 4.3.2014, בטרם הגיע זמן פירעונם של מרבית 25 השיקים. מצילומי 25 השיקים שצורפו לכתב התביעה המתוקן ולחוות דעת המומחית, מתקבלים הנתונים המפורטים בטבלה הבאה:
| |
מס' שיק
|
זמן פירעון
|
סכום
|
שם המוטב
|
גב
השיק
|
סיבת
הסירוב
|
|
1
|
93
|
7.3.2013
|
2,500 ₪
|
התובע
|
חתימת תובע
|
הוראת ביטול
|
|
2
|
101
|
7.11.2013
|
2,500 ₪
|
התובע
|
חתימת תובע
|
מושך נפטר
|
|
3
|
102
|
7.12.2013
|
2,500 ₪
|
התובע
|
חתימת תובע
|
מושך נפטר
|
|
4
|
103
|
7.1.2014
|
2,500 ₪
|
התובע
|
חתימת תובע
|
מושך נפטר
|
|
5
|
104
|
7.2.2014
|
2,500 ₪
|
התובע
|
חתימת תובע
|
מושך נפטר
|
|
6
|
105
|
7.3.2014
|
2,500 ₪
|
התובע
|
חתימת תובע
|
מושך נפטר
|
|
7
|
106
|
7.4.2014
|
2,500 ₪
|
התובע
|
|
|
|
8
|
107
|
7.5.2014
|
2,500 ₪
|
התובע
|
|
|
|
9
|
108
|
7.6.2014
|
2,500 ₪
|
התובע
|
|
|
|
10
|
109
|
7.7.2014
|
2,500 ₪
|
התובע
|
|
|
|
11
|
110
|
7.8.2014
|
2,500 ₪
|
התובע
|
|
|
|
12
|
111
|
7.9.2014
|
2,500 ₪
|
התובע
|
|
|
|
13
|
112
|
7.10.2014
|
2,500 ₪
|
התובע
|
|
|
|
14
|
113
|
7.11.2014
|
2,500 ₪
|
התובע
|
|
|
|
15
|
114
|
7.12.2014
|
2,500 ₪
|
התובע
|
|
|
|
16
|
115
|
7.1.2015
|
2,500 ₪
|
התובע
|
|
|
|
17
|
116
|
7.2.2015
|
2,500 ₪
|
התובע
|
|
|
|
18
|
117
|
7.3.2015
|
2,500 ₪
|
התובע
|
|
|
|
19
|
118
|
7.4.2015
|
2,500 ₪
|
-
|
|
|
|
20
|
63
|
7.5.2015
|
2,500 ₪
|
-
|
|
|
|
21
|
64
|
7.6.2015
|
2,500 ₪
|
-
|
|
|
|
22
|
65
|
7.7.2015
|
2,500 ₪
|
-
|
|
|
|
23
|
66
|
7.8.2015
|
2,500 ₪
|
-
|
|
|
|
24
|
67
|
7.9.2015
|
2,500 ₪
|
-
|
|
|
|
25
|
68
|
7.10.2015
|
2,500 ₪
|
-
|
|
|
כמפורט בטבלה, מרבית השיקים לא הוצגו לפירעון ובחלקם לא נרשם שם המוטב. עם זאת, לא היתה מחלוקת כי התובע אוחז בכל 25 השיקים. הנתבעים חלקו על הטענה כי שיקים מס' 25-20 שבטבלה נמסרו לתובע על-ידי המנוחה במעמד כריתת ההסכם, וטענו כי לאור ספחים של פנקס שיקים ממנו נלקחו אותם שיקים - אלו הם שיקים מסדרה קודמת, שנמסרו לתובע בגין חוב קודם של שַי, וזמני פירעונם הם משנת 2011. הטענה לזמני פירעון שונים מאלו שעל גבי השיקים אינה מתיישבת עם העובדה שזמני הפירעון על גבי השיקים הינם 7.5.2015 - 7.10.2015, כפי שאף הוכח בפני המומחית, אשר בעמ' 3 לחוות דעתה ציינה כי הוצגו בפניה השיקים המקוריים, ואשר העתקיהם צורפו לחוות דעתה.
14.ההסכם כלל התחייבות חוזית של המנוחה כלפי התובע לתשלום 110,000 ₪ באמצעות השיקים. לא נסתרה עדות התובע, לפיה לעתים היא שילמה לו את סכומם של חלק מהשיקים, מבלי שהוא נדרש להציגם לפירעון. יש, איפוא, לראות את ההסכם כהתחייבות של המנוחה לשלם את סכומי השיקים, בין בדרך של פירעון השיקים ובין בדרך של תשלום במזומן.
משנדחו כל טענות הנתבעים באשר לכריתתו ולתוקפו של ההסכם, ומשלא כפרו בעובדה כי המנוחה לא שילמה לתובע את שווי השיקים שהוצגו לפירעון וסורבו (מס' 6-1 בטבלה) ואת שווי שאר השיקים (מס' 25-7) בטבלה, יש לקבוע כי היא הפרה את ההסכם והתובע זכאי לאכיפתו, קרי - לקבל מהנתבעים, כיורשי המנוחה, 62,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית מאמצע התקופה.
ההודעה לצד שלישי
15.ראינו כי המנוחה התקשרה בהסכם עם התובע, בו התחייבה לשלם לו כספים, בתמורה לסיוע כספי שהוא נתן לשַי, בנה. עוד ראינו כי לא עלה בידי הנתבעים, יורשי המנוחה, להוכיח את טענותיהם לפסלותו של אותו הסכם ולפגמים בכריתתו. משהוכח כי הכספים בשווי של 25 שיקים בני 2,500 ₪ כל אחד לא שולמו לתובע על-ידי המנוחה ויורשיה, קבענו כי דין התביעה להתקבל. בהודעה לצד שלישי שהגישו היורשים נגד אחיהם שַי, בנה של המנוחה, הם הדגישו את העובדה כי הוא היה זה שקיבל מהתובע את הכספים אשר אמו התחייבה להשיבם. טענותיהם כלפיו לא נסבו על היותו הנהנה מכספים שקיבל מהתובע ושלהחזרתם התחייבה המנוחה בהסכם, אלא על היותו מי שהתעלל באמו וסיבך אותה עם העולם התחתון והשוק האפור. אלו טענות כלליות, שנטענו בתצהירי הנתבעים ללא כל תשתית עובדתית מכלי ראשון, ושאין להם קשר למשולש התובע-המנוחה-שי בהקשר להסכם האמור.
בסיכומים בכתב ביסס בא-כוחם של הנתבעים את טענותיו המשפטיות כלפי שַי, הצד השלישי, על אותה תשתית עובדתית ששימשה בסיס לטענותיהם כלפי התובע, קרי - על כפירה בתקפותו של ההסכם, לאור לחץ שהפעיל שי על המנוחה, זיוף חתימתה, זיוף השיקים וכיוצא באלה. ב"משקפיים" של תקנה 216 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ניתן לומר כי בהודעה לצד השלישי עשו הנתבעים שימוש בחלופה (3) מבין שלושת המקרים המתאימים להגשת הודעה לצד שלישי: "כששאלה או פלוגתה בין הנתבע לצד השלישי הכרוכה בנושא התובענה היא בעיקרה כזו השנויה במחלוקת בין התובע לנתבע, ומן הראוי שתיפתר גם ביניהם לבין הצד השלישי". אולם משכשלו הנתבעים בטענותיהם בתביעה העיקרית, אותן טענות שיש להן רלבנטיות אף לשַי, דין ההודעה לצד השלישי להידחות. אף אם נניח כי בהגשת ההודעה לצד השלישי ביקשו הנתבעים לעשות שימוש בחלופה (1) או בחלופה (2) של תקנה 216 האמורה, הרי למקרא סיכומיו בכתב של בא-כוחם ניתן לקבוע כי לא הונחה כל תשתית משפטית שתבסס את זכותם לקבלת שיפוי משַי (חלופה (1)) או לקבלת אותו הסעד שביקש התובע (חלופה (2)), כמו, למשל, טענה של עשיית עושר ולא במשפט. דומה כי טענתם הינה במישור המוסרי ולא המשפטי. מנגד, עומדת טענתו של שַי, לפיה הוא "שילם" בעבור הסיוע הכספי שנתנה לו המנוחה בחייה - בנישולו מהירושה (כפי שעולה מתוכנה של צוואת המנוחה). הקשר בין שני אלה לא הוכח על-ידי שַי, אולם כך לא הוכח אף הבסיס העובדתי והמשפטי לחיובו של שַי לשלם לנתבעים את הסכום אותו הם חויבו לשלם לתובע. כאמור, התוצאה הינה כי דין ההודעה לצד השלישי להידחות.
התוצאה
17.לאור האמור לעיל, התביעה מתקבלת. לפיכך, הנני מחייב את הנתבעים מס' 2-1 ו- 5-4 (ביחד ולחוד) לשלם לתובע את הסכומים הבאים:
(1)62,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל מיום 7.10.2014 ועד לתשלום המלא בפועל;
(2)אגרת תביעה בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל ממועד הגשת התביעה, 4.3.2014, ועד לתשלום המלא בפועל;
(3)שכר טרחת עורך דין בסך כולל של 7,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.
18.ההודעה לצד השלישי נדחית, אך בנסיבות העניין אינני עושה בגינה צו להוצאות.
ניתן היום, י"ט חשוון תשע"ז, 20 נובמבר 2016, בהעדר הצדדים.
