ע"א 22061-03-16 ש.כ. שרותי כללית בע"מ נ' הסוכנות היהודית לארץ ישראל

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט שלום בירושלים (כב' השופטת תמר בר-אשר צבן) מיום 2.2.16 בת"א 35638-04-12. בית משפט קמא דחה את תביעת המערערת (אשר לאחר תיקונה עמדה על סך של 1,062,000 ₪) תוך חיוב המערערת בהוצאות משפט בסך 25,000 ₪.

המערערת זכתה במכרז של המשיבה מיום 10.1.10 למתן שירותי ניקיון. בעקבות אותה זכייה נחתם הסכם בין הצדדים ביום 9.5.10. בסמוך לאחר תחילת העבודה עלתה מחלוקת בין צדדי ההסכם באשר להסכמתם;

המערערת - (אשר כאמור נשכרו שרותי הניקיון שלה) טענה כי בהתאם למסמכי המכרז (שאף אומצו לחוזה) והוראות החוזה - מן הדין היה לשלם לה סך של 161,000 ₪ לכל חודש בו עבדה, כל עוד עמדה בהגדרת ימי השירות שהוסכמו והיקף העבודה בהם. בהתאם להבנתה, הוגדרו כימי שירות ימים א' - ה', למעט ימי חג ושבתון הנהוגים אצל המשיבה וכן הוגדר היקף העבודה של יום מלא מהנ"ל. בהסכם אף נקבע מנגנון להפחתת הסכום החודשי, כאשר לא תעמוד בכך. כך, אם ימי העבודה בשבוע פלוני הם א' - ה', אך עובדיה לא התייצבו לעבודה באותם ימים, הרי שהחוזה קובע מנגנון להפחתת התמורה באותו חודש. ברם עת מדובר בחודש בו מלכתחילה לא היה צורך להתייצב לעבודה באחד מאותם ימים (כגון: חול המועד פסח או סוכות, עת סגורים משרדי המשיבה), ממילא אין לעשות שימוש באותו מנגנון הפחתה ואין לבצע תשלום מופחת אלא לשלם את אותו סכום חודשי עליו הוסכם. הטענה העיקרית של המערערת היא כי הסכמת הצדדים התבססה על תשלום חודשי ולא על תשלום המבוסס על שעת עבודה בפועל של כל עובד ועובד. בהתאם לעמדתה, הגדרת שווי שעת עבודה, בנספח להסכם, נועד למקרה של הפחתות כמודגם לעיל, או לחלופין - למקרה שיהא צורך בתשלום עבור שעות נוספות, החורגות מהיקף מסגרת העבודה עליו סוכם. אין באותן הוראות, לשנות את המהות של הסכמה על תשלום חודשי, להבדיל מהסכמה על תשלום על בסיס שווי כל שעת עבודה המבוצעת בפועל.

המשיבה מנגד - חולקת על כך. לטענתה הפניה לתעריף החודשי במסמכי המכרז, נועדה לאפשר השוואת שווי ההצעות שניתנו והערכת זו שתזכה, אך בחוזה עצמו ההסכמות שונות. לדידה, ההסכמה החוזית היא לתשלום המבוסס על תעריף שעתי לכל שעת עבודה, אשר בוצעה בפועל. כך לטעמה, בחודש בו לא עבדו שבוע מלא, מחמת חג, ממילא סכום התשלום למערערת הוא פחות מחודש מלא. זאת, אף אם עובדי המערערת התייצבו באותו חודש, לכל אותם ימים שהיו ימי העבודה, אליהם היה מצופה שיתייצבו, בהתאם להגדרות החוזיות. זאת, אף אם משרדי המשיבה היו סגורים בחלק מימי החודש, מחמת חג.

לבית משפט קמא הוגשו תצהירים ואף חוות דעת בדבר פרשנות נכונה של מסמכי מכרז. חוות הדעת הוצאו מהתיק וזאת בהחלטה מיום 12.7.15. נקבע כי אף כאשר מדובר במומחים בדיני מכרזים, עסקינן למעשה בפרשנות מסמכים, בעוד על מלאכה זו אמון בית משפט. כמו כן - בהמשך להסכמה שגובשה בקדם המשפט מיום 12.7.15, אף לא נחקרו המצהירים והצדדים סיכמו טענותיהם, על בסיס חומר שהונח בפני בית משפט.

מסקנת בית משפט קמא, אשר פירט ניתוחו למסמכים אלה ואחרים, הייתה כי פרשנות המשיבה היא נכונה ולכן בדין לא שולמו תשלומים נוספים, להם טענה המערערת, כתובעת. בהמשך לאמור, התביעה נדחתה וכאמור המערערת חויבה גם בהוצאות.

איננו רואים צורך לפרט את ניתוחו של בית משפט קמא, אשר עליו ניתן לעמוד מעיון בפסק הדין. נסתפק בדברים הבאים:

• בית משפט קמא סבר שאין רלוונטיות להסכמים אחרים שנכרתו עם המשיבה. בין אם אלה נכרתו עם המערערת ובין אם אחרים, בין אם בעבר ובין אם בתקופות מקבילות. בית משפט קמא קבע כי: "מערכת היחסים המעוגנת בחוזה נגזרת מן האמור בחוזה, אשר תכליתו להסדיר את כל הכרוך בהתקשרות ואת הנובע ממנו. צד לחוזה אינו מחויב להתנהל בכל התקשרויותיו באותו אופן. לכן אפילו אומנם היה ממש בטענות התובעת...אין בכך כדי להעלות או להוריד שכן כל חוזה עומד לעצמו" (ר' סעיף 13 לפסה"ד).

• בית משפט קמא סבר כי הגם שאין חולק שבכתב ההצעה במכרז, ההתייחסות היא לתשלום החודשי, הדבר היה לצורך אמות מידה, לפיהן תיקבע רשימת המציעים, אשר עימם ינוהל מו"מ באשר להצעותיהם. הדרישה לנקוב בתשלום החודשי, מטרתה הייתה רק כדי לשמש אמת מידה להשוואה בין ההצעות.

• בית משפט קמא התייחס עוד באופן מפורט להוראות אלה ואחרות במסמכי המכרז, ההסכם ונספחיו וניתח אותן, באופן התומך לטעמו במסקנתו, בדבר תשלום על בסיס שעת עבודה בפועל ותעריף שעתי. בכלל האמור, הפנה בית משפט קמא, בין השאר, לחובה להתקין שעון נוכחות, להוראות בדבר בחינת היקף העבודה שבוצעה בפועל בסוף החודש, לזכות המשיבה לשנות את היקף העבודה וכיו"ב.

• מאחר ועמדת בית משפט קמא הייתה כי הוראות החוזה תומכות בפרשנות המשיבה, ממילא הוא לא נדרש לטענה שההסכם נוסח ע"י המשיבה, באופן שדין אי בהירות בו, להתפרש כנגדה.

   

לאחר שעיינו בכלל החומר שהוצג (לרבות הסכמים נוספים ואחרים וכן דין ודברים שהיה בין הצדדים, מחוץ לבית המשפט, עת עלתה המחלוקת עובר להגשת התביעה), טענות שפורטו בהודעת הערעור, בעיקרי הטיעון והשלמה קצרה בדיון - מסקנתנו היא שלא ניתן להותיר ההכרעה על כנה ומן הדין היה לאמץ את פרשנות המערערת.

בפתח הדברים יצוין כי נראה שבית משפט שגה בהבנת טענת המערערת.

נראה כי בית משפט קמא סבר שהמערערת טוענת לתשלום חודשי גלובאלי, גם אם לא תעמוד בהיקף מינימום, זה או אחר. טענת המערערת הייתה והינה שונה. המערערת מסכימה כי היא נדרשת להיקף עבודה מינימאלי מחייב. כך כאמור בכל יום בו מתקיימת עבודה, מצופה כי תסופקנה 234 שעות עבודה ובמקרה שהעבודה אינה עומדת במינימום זה, אכן יופחת התשלום. כך גם במסגרת אותו מינימום - כאשר אין שבוע העבודה כולל חג, אך המערערת לא סיפקה עובדים כמתחייב בכל הימים, אכן יופחת התשלום. עם זאת - כאשר מעצם הגדרת היקף העבודה שעתידה להיות מסופקת, נעדרים העובדים (כגון: בימי חג), אזי - אף אם בסופו של יום, לא מבוצעות בסוף החודש 5,031 שעות עבודה (234 שעות ביום, בהכפלה ב- 21.5 ימי עבודה לחודש) - עדיין יש לשלם את התשלום החודשי עליו הוסכם: תשלום בסך - 161,000 ₪. בהתאם לגישת המערערת, אין כל משמעות לעובדה שההסכם מאפשר בהוראות אלה ואחרות, לחלץ שוויי שעת עבודה. הדבר אינו משנה את מהות ההסכמה של תשלום חודשי, אלא נועד רק לתת כלי מדידה, למקרים בהם נדרשת סטייה מאותו תשלום החודשי.

עיון במסמכים שהוצגו, בשים לב לדיוק זה - מלמד כי עמדת המערערת אכן מתיישבת עם המסמכים שהוצגו.

טרם הדגמת הדברים (ואין אנו סבורים שיש צורך להידרש לכל סעיף וסעיף) - נוסיף כי אין אנו מקבלים את עמדת בית משפט קמא שאין נפקות להסכמים אחרים ונוספים, עליהם חתומה המשיבה.

אכן, בסופו של יום, מה שהוסכם בחוזה הנדון הוא המחייב, ברם - האופן בו נוהגת המשיבה לנסח הסכמים דומים ובמיוחד הסכמים עם המערערת, יש בו לשמש כלי פרשני ומסייע.

לטעמנו, יש לתת משקל רב לעובדה שכאשר ניתנה הצעה במכרז, התבקש כל מציע בסעיף 3 לכתב הצעת המחיר, לפרט מה היא התמורה החודשית שהוא מבקש בגין כל חודש עבודה בפועל. זאת בין אם ההצעה ניתנת על בסיס תשלום חודשי ובין אם ההצעה ניתנת על בסיס תשלום בגין שווי שעת עבודה. עצם הנתון מאפשר להעריך עם איזה מן המציעים ינוהל מו"מ ביחס להצעתם.

המערערת הציגה מסמכים הנוגעים למכרז עבודות ניקיון בקריית מוריה וניתן לראות, שכאשר המשיבה מעוניינת בתשלום על בסיס שעת עבודה, אזי גם בהצעה מצוין התעריף המתבקש לשעת עבודה. זאת להבדיל כאמור מהמקרה דנן, בו התבקש כל מציע לציין בהצעת המכרז את התעריף שהוא מבקש לחודש עבודה (ר' נספח ד(1) לעיקרי הטיעון).

צודקת המערערת בהפנותה גם לכך שאותה הצעת מחיר במכרז (נתון לתשלום חודשי), לא נותרה רק בגדר הצעה מקדמית, אשר לא אומצה להסכם. עיון מלמד כי זו אף היוותה בפועל, חלק מההסכמה הסופית;

כך - ניתן למצוא ב"והואיל" השלישי להסכם שנכרת, את המלים הבאות: "והואיל והמזמינה קיבלה את הצעתו של הספק לצורך ביצוע עבודות שרותי ניקיון שונים, הכול בהתאם לתנאי הסכם זה ונספחיו לרבות המפרט האמור לעיל ובהתאם למסמכי המכרז תמורת סכום כמפורט בכתב הצעת המחיר שהוגש ע"ג נספח ב' המצורף להסכם זה וכאמור בהצעתו במכרז" (ההדגשה אינה במקור).

כך - גם בסעיף 1.1. להסכם נקבע באופן ברור כי כל נספח המצורף להסכם, מהווה חלק בלתי נפרד מתנאיו ואותה הצעה, באשר לתשלום החודשי, צורפה אליו כנספח ב'.

(ר' ההסכם שצורף כנספח ה(2) לעיקרי הטיעון).

מאחר והוצע והוסכם על תשלום חודשי, ממילא נדרש ההסכם לפרט מה העבודה שיש לבצע כנגד אותו תשלום. אכן בכך עוסקים סעיפים 4-3. בין השאר נקבע שם כי - "ימי מתן השירות יהיו הימים א'-ה', למעט ימי חג ושבתון הנהוגים בארגון המזמינה..."(ר' סעיף 3.3, שם). בכלל אותם סעיפים קיימת הפנייה גם לנספח א' להסכם, אשר כותרתו "מפרט לעבודות ניקיון במשרדי הסוכנות היהודית" (נספח זה, כמו כתב הצעת המחיר, מהווה אף הוא חלק בלתי נפרד מההסכם). גם בנספח זה קיימת הגדרה זהה באשר לימי מתן השירות (ר' סעיף 2.12 לנספח, אשר צורף כנספח ט' לעיקרי הטיעון).

בנספח קיימת גם התייחסות פרטנית למקרה בו תבוצענה עבודות נוספות, מעבר להיקף המוסכם. בעניין זה עוסק סעיף 19 לנספח. סעיף 19.3 מתחיל במילים "תעריף לביצוע עבודות נוספות" ובגופו נקבע כי "התעריף השעתי לביצוע עבודות נוספות, אשר אינן כלולות במסגרת העבודה (השוטפת התקופתית) יחושב בהתאם לרשום בסעיף 22.9 שבמפרט". סעיף 19.4 אשר אף הוא חוסה תחת הכותרת הכללית של סעיף 19 ("עבודות נוספות - זמני תגובה ותעריף"), מוסיף וקובע : "כמות השעות אשר בוצעה בפועל ואשר כפופה לאישור המנהל, תוכפל בתעריף שלעיל". עולה אפוא כי הפניה לאיתור "תעריף שעתי", בסעיף זה, נועדה לאופן התשלום בגין עבודות נוספות, אך אין בהוראות אלה, לשנות ההסכמה הבסיסית המבוטאת בהצעה למכרז, שהפכה לחלק מנספחיה, כי התמורה הינה על בסיס תשלום חודשי מוסכם, כנגד היקף עבודה אשר אף הוא מוסכם.

סעיף 22 לאותו נספח של מפרט העבודות, נושא את הכותרת: "היקף כוח האדם הנדרש - התקן היומי והתעריף לשעת עבודה". גם כאן מוגדר (ר' סעיף 22.2) כי ככלל, ימי מתן השירות הם א' - ה', למעט ימי חג ושבתון הנוהגים אצל המשיבה. מובהר עם זאת כי המשיבה יכולה לבקש שירות נוסף, כגון ביום ו' באופן תקופתי, או בערב חג, או חול המועד, אך זאת בתיאום מוקדם ובאישור מראש. כדי לוודא עמידה בהיקף עליו הוסכם (היקף שעות אותו יש לספק בכלל ימי החול ולמעט חגים ושבתונים) - נקבע בסעיף 22.8 כי יש להגיש בסוף החודש, רישום נוכחות ממערכת ההחתמה. הדבר יאפשר למנהל להשוות את כמות השעות היומית שבוצעה בפועל, אל מול כמות השעות שבתקן, המהווה "מסגרת מינימום". אם הכמות פחתה מכך, נקבע מנגנון איך לחשב את ההפחתה על בסיס תעריף ממוצע לשעת עבודה. במילים אחרות; אם ביום פלוני נדרשה עבודה מלאה, אך בפועל באותו יום, סופקה עבודה במחצית ההיקף, ממילא יש להפחית מן התשלום ועל אף ההסכמה על תשלום חודשי אזי בחודש הרלוונטי, תבוצע הפחתה ממנו.

התעריף הממוצע לשעת עבודה, הובהר בסעיף הסמוך (22.9 לנספח). אין אותו סעיף נוקט בסכום לשעה, אלא מבהיר כי יש לחלק את - "סכום ההצעה (לפני מע"מ) למספר שעות העבודה בממוצע לחודש"... מאחר והונח כי יש לבצע 234 שעות עבודה ביום וזאת באופן ממוצע במשך 21.5 ימים בחודש, הונח כי בחודש יש לבצע 5,031 שעות. מאחר וידוע כי "סכום ההצעה" הוא 161,000 ₪, אזי על אף שהדבר לא נאמר במפורש בהסכם, עולה כי במקרה בו לא עמדו במכסה היומית, או לא הגיעו כלל לעבודה, בחישוב של ההפחתה מהתעריף החודשי המוסכם, יערך על בסיס 32 ₪ לכל שעה חסרה.

בשונה מעמדת בית משפט קמא, עמדתנו היא שלא הוסכם כי יבוצע תשלום בגין שעות עבודה בפועל ותעריף של 32 ₪, לשעה, אלא הוסכם כי התשלום יהא על בסיס 161,000 ₪ בחודש, כל עוד בוצעה עבודה יומית של 234 שעות ובוצעה עבודה בימים שהוגדרו (א-ה, לא כולל חגים, שבתות וימים בהם אין עבודה גם אצל המשיבה). מקום בו לא סופקה עבודה מתחייבת והדבר לא היה נעוץ בחג או שבת וכדומה - אלא מטעם אחר (לדוגמא מקרה בו לא הגיעו שלושה עובדים, ביום פלוני, בו הגיעו היתר), תבוצע הפחתה על בסיס תעריף שעתי. תעריף שנקבע למטרה זו וחולץ מהצעת המחיר, ביחס להערכת שעות עבודה מקבילות, לפי 21 ימי עבודה בחודש.

על רקע זה יש לקרוא את הוראות סעיף 9, אשר צוטט במלואו בסעיף 16 לפסה"ד דלמטה;

כך סעיף 9.1 - קובע שבתמורה להספקת השירותים במלואם ובמועדם: "המזמינה תשלם לו בהתאם לסכום שבכתב הצעתו המצורף להסכם זה כחלק אחד ובלתי נפרד הינו ומסומן כנספח ב'" (כאמור בנספח ב' מוזכר התשלום החודשי כסכום ההצעה).

כך סעיף 9.3 - קובע כי במידה ויינתנו שירותים רק בחלק מהחודש, תחושב התמורה ע"פ השיעור היחסי של ימי העבודה שנתן הספק בפועל, "מתוך מספר הימים בהם אמור היה לתת אילו עבד את מלוא הימים באותו חודש" (ההדגשה אינה במקור). להבנתנו מלוא הימים באותו חודש שהייתה המערערת אמורה לתת - במשמע, ימים א' עד ה', בהפחתת שבתות, חגים וכו', הכול כמוגדר מלכתחילה.

בהתאמה לאמור בנספח א' של מפרט העבודות, כך גם קובע סעיף 9.9 להסכם עצמו - את ההפחתה שתבוצע כאשר לא מולאה אותה מסגרת מינימום, עליה הוסכם. על בסיס אותו תעריף ממוצע לשעה, שחולץ כאמור מתוך ההצעה בדבר התשלום החודשי, בחודש בו סופקה מלוא העבודה.

יוער באופן כללי כי הוראות שאפשרו לשנות את היקף העבודה המוסכם, גם בהן אין לשנות המסקנה. אפשרות לדרישת תוספת כאשר קיים מנגנון להעריך התשלום בגינו, או להיפך הפחתה בהיקף, עת קיימות הוראות המאפשרות גם הפסקת ההתקשרות, באותן נסיבות - אין בהן לשנות מהות ההסכמה הבסיסית. הסכמה המבוססת על תשלום חודשי, בתעריף מוסכם, כל עוד תסופק עבודת מינימום אשר הוגדרה.

מסכימים אנו עם המערערת שיש תמיכה לעמדתה לא רק בעובדה שההצעה ניתנה על בסיס תשלום חודשי, אינה סותרת הוראותיו ואף צורפה כחלק בלתי נפרד להסכם.

באשר לאותה תמיכה נוספת,

• יש לתת את הדעת לעובדה שלאחר שנחתם כבר ההסכם, הנפיקה המשיבה מסמך הנושא את הכותרת "הסכם מסגרת" (ר' נספח יב' לעיקרי הטיעון). גם כאן ההתייחסות היא לתעריף חודשי של 161,000 ₪ לחודש ובנוסף צוין ברובריקה נפרדת, תעריף לשעת תגבור. אותו תעריף הועמד בהתאמה להוראות דלעיל על 32 ₪ לשעה וזאת בגין עבודות תגבור מזדמנות.

• כאמור לעיל, במכרז לעבודות אחרות בקרית מוריה, לא רק שההצעה מלכתחילה נדרשה לשכר שעת עבודה, להבדיל משכר חודשי, אלא גם כאשר נמסרה הודעה לפני החתימה על החוזה המסודר, הובהר במפורש במכתב שם - כי התשלום הינו: "על-פי עבודה בפועל ולא גלובלי מידי חודש". במקרה דנן, לא ניתנה הבהרה דומה (ר' נספחים ד(1) ו- ד(2) לעיקרי הטיעון).

• עוד יש לתת משקל לעובדה שהמערערת הציגה הסכם קודם בו הייתה הסכמה לתשלום חודשי, תוך מתן הוראות המאפשרות קיזוז מהתשלום, בדומה למקרה דנן (ר' המפורט והמצורף לסעיף 23 לעיקרי הטיעון).

• עת הביעה המערער (כבר בסמוך להתחלת העבודות), את הבנתה השונה להסכמות, ניסתה המשיבה, בחלוף שנה מתחילת ההתקשרות, להעביר למערערת הסכם מסגרת חדש. הפעם שינתה את היחידה מ- "תעריף חודשי" לתעריף לפי יחידה של - "HOURS". (ר' נספח יב' לעיקרי הטיעון, אל מול נספח יג' לעיקרי הטיעון). לו היה ברור ההסכם הראשון, מדוע היה צורך להעביר הפעם הסכם מסגרת שונה?!

   

בשולי הדברים נציין כי בית משפט קמא התעלם מהכלל בדבר פרשנות כנגד המנסח. כך, ככל שאכן הייתה עולה אי בהירות באשר למשמעות ההסכמה, ממילא היה זה מן הדין לפרש ההסכם כנגד המשיבה. במיוחד כך הוא הדין, מקום בו הוחלט שלא תשמענה חקירות של המצהירים. כאמור, אנו מגיעים לתוצאה שהמערערת דוגלת בה גם מבלי להיזקק לכלל פרשנות זה, מהטעמים שהוסברו לעיל.

סיכומם של דברים:

שוכנענו כי הוסכם על תשלום על בסיס תעריף חודשי. התעריף החודשי צוין בהצעה למכרז ואותה הצעה צורפה להסכם, כחלק בלתי נפרד ממנו. גם הסכם מסגרת שניתן בסמוך ולאחר החתימה על החוזה, נערך על בסיס אותו תשלום חודשי (תוך הוספת תעריף - לשעת עבודת תגבור מזדמנת).

העובדה שמתוך ההצעה החודשית חילצו במפרט אחר של ההסכם, תעריף ממוצע לשעת עבודה, אין בה לשנות ממסקנתנו. הצורך שהעובדים יחתימו כרטיס בשעון עבודה; הצורך לערוך בדיקת שעות; והצורך לקבוע את אותו תעריף לשעה - נועדו למקרה שהמערערת אינה עומדת בהיקף העבודה המינימאלי עליו הוסכם, או להיפך - מבצעת עבודות יתרות, אשר יש לתמחר התשלום בגינן. עצם קביעת התעריף השעתי (כחילוץ מתוך התשלום החודשי), אין בה לשנות מההסכמה הבסיסית. בהתאם להסכמה זו אין מלכתחילה צורך לעבוד בימי חגים, או ימים בהם לא נהוגה עבודה אצל המשיבה כימי חול המועד.

כמובא לעיל, מסקנתנו מתיישבת לא רק עם המסמכים הרלוונטיים להסכמה שבין הצדדים, אלא מקבלת חיזוק גם מהאופן בו נהגה המשיבה במכרז אחר, לגבי עבודה בקריית מוריה וכן מהתנהלותה עת ביקשה לחדש ההסכם לאחר שנה ולאחר שנודעו כבר טענות המערערת.

בטרם חיתום נבהיר כי מוצאים אנו ממש בטענת המערערת שלא היה מקום להגשת הבקשה שהוגשה ביום 18.7.16. זאת לאחר שבדיון מיום 12.7.16 הסתפקו הצדדים בעיקרי הטיעון ובתוספת הטיעון שהשמיעו במסגרתו. לא היה מקום להגשת אותה בקשה גם משום שהיה ברור בדיון שיש להגיש הודעה שתהא במתכונת של אישור או דחיית ההצעה וזאת בלבד.

מכל מקום ולהסיר ספק מלב, גם לגוף הבקשה מקבלים אנו את עמדת המערערת שאין מקום להחזיר את התיק לבית משפט קמא, או לאפשר השלמת טיעון בעניין זה בפני ערכאת הערעור. בבית משפט קמא הוסכם על סיכומים בכתב. ככל שסברה המשיבה לאחר תיקון התביעה וההגנה שלא ניתן להותיר את המתכונת המוסכמת של הכרעה ללא שמיעת ראיות וככל שסברה שנותרה מחלוקת באשר לסכום המתוקן, היה עליה לבקש עוד בבית משפט קמא לפעול במתכונת דיונית שונה. לא רק זאת אלא שגם בסיכומיה שם לא העלתה המשיבה תחשיב חלופי, כפי שהיא מבקשת לעשות כעת. צודקת המערערת בטענתה שאין מקום לאפשר למשיבה לבצע מקצה שיפורים בעניין זה, אגב הדיון בערעור דנן.

די בנימוקים אלה כדי שהבקשה תידחה ויינתן עתה פסק דין כפי שניתן. זאת אף ללא צורך להיזקק לנימוקים נוספים שהעלתה המערערת, התומכים אף הם בתוצאה זו.

לנוכח כל האמור, הערעור מתקבל.

משמעות קבלת הערעור היא שהתביעה מתקבלת בהתאם לכתב התביעה המתוקן (שהוגש ב-20.7.15) ועל המשיבה לשלם למערערת סך של 1,062,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מ-20.7.15.

לנוכח התוצאה האמורה ושקלול ההוצאות הרלבנטיות לגבי בקשות הביניים בערעור, על המשיבה לשלם למערערת סכום כולל של 75,000 ₪ עבור שכ"ט עו"ד והוצאות המשפט בשתי הערכאות (בהתחשב גם באגרות ששילמה המערערת) ולהחזיר למערערת את הסך 25,000 ₪, שאותו שילמה המערערת למשיבה לאחר שחויבה בו בפסק הדין שבוטל עתה וביצוע תשלומו לא עוכב.

ניתן בהעדר הצדדים היום, כ' בתמוז תשע"ו, 26 ביולי 2016.

המזכירות מתבקשת לשלוח את פסק הדין אל באי כח הצדדים ולהחזיר למערערת את הערבון שהפקידה.