פש"ר 1395-08 קיבוץ גבעת ברנר נ' הר מלח יורם ואח'

לפניי בקשה של הנאמן על נכסי החייב יורם הר מלח (בפשיטת רגל), לקבוע כי הנאמן רשאי להפרע מידי המשיבה 2 (להלן: "המשיבה") בגין חובות החייב, מתוך התמורה שקיבלה ממכירת זכויותיה בדירת המגורים שלה ושל החייב, וכן, שהנאמן רשאי להפרע מידי המשיבה את חובותיו של החייב, מכלל נכסיה האחרים.

החייב והמשיבה נישאו זה לזו ביום 9.9.1980.

נגד החייב ניתן צו כינוס ביום 23.9.2008 ולימים הוא הוכרז פושט רגל.

אין חולק כי החייב העביר את זכויותיו בדירת המגורים למשיבה, היא רעייתו, ללא תמורה ביום 13.7.2005 והמשיבה מכרה את הדירה לצד שלישי ביום 13.5.2007, תמורת סך השווה ל- 317,000 דולר. מתמורת המכירה נוכתה הלוואת משכנתא בסך של 813,797 ₪ שנלקחה בשעתו על ידי החייב לצורך מימון עסקיו.

הבקשה מבוססת על הלכת השיתוף בחובות שנקבעה בפרשת רע"א 8791/00 שלם נ' טוינקו, (13.12.2006) (להלן: "הלכת שלם"), בה הוכרה באופן העקרוני האפשרות להטיל על בן זוג חבות כלפי נושה של בן הזוג האחר, מכח חזקת השיתוף בחובות.

החייב והמשיבה (להלן ביחד: "המשיבים") מתנגדים לבקשה משלל טעמים, והכנ"ר סבור אף הוא כי דין הבקשה להדחות, באשר הלכת שלם חלה על זוגות שנישאו לפני כניסתו לתוקף של חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג- 1973 (להלן: "חוק יחסי ממון").

לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להדחות.

בצדק טוענים המשיבים והכנ"ר כי הלכת שלם נפסקה בקשר לבני זוג שנישאו לפני כניסתו לתוקף של חוק יחסי ממון. על כן, המשטר הקנייני החל על בני זוג כאלה הוא משטר דיני השיתוף, להבדיל ממשטר איזון המשאבים הקבוע בחוק יחסי ממון.

לעומת זאת, בעניננו, מדובר בבני זוג שנישאו ביום 9.9.1980. ממילא, הדין החל עליהם הוא משטר איזון המשאבים הקבוע בחוק יחסי ממון.

ס' 4 לחוק יחסי ממון קובע כי:

"אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקנינים של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני."

משמע, עובדת היותה של המשיבה נשואה לחייב, אין בה די על מנת להטיל עליה אחריות לחובותיו.

ס' 5 לחוק יחסי ממון משמיענו כי הזכות לאיזון המשאבים היא בעת פקיעת הנישואין:

"עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה – פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג ..."

ס' 5א' לחוק יחסי ממון מפרט שורה של מקרים בהם ניתן להקדים את מועד איזון המשאבים. פשיטת רגלו של בן הזוג האחד, אינה נמנית עם המקרים שבהתרחשם מתרחש איזון המשאבים. על כן, טרם הגיעה העת לערוך איזון משאבים בין החייב לבין המשיבה, וגם הנאמן, הבא בנעליו של החייב, איננו רשאי להקדים את מועד עריכתו של איזון המשאבים, שכן אין לנאמן יותר זכויות כלפי המשיבה מאשר יש לחייב עצמו.

מכל מקום, הסדר איזון המשאבים הוא הסדר סטטוטורי בין בני הזוג לבין עצמם, ואין הוא מקנה זכויות לצדדים שלישיים, כגון, לנושים של בן הזוג האחד. מדובר בהסדר אובליגטורי ולא בהסדר קנייני. לכן, מכוחו של ההסדר, בני הזוג אינם הופכים להיות שותפים זה בנכסיו של האחר, או זה בחובותיו של האחר, אלא נערכת התחשבנות כוללת של כלל הנכסים אל מול כלל החובות, תוך שמירת בעלותו הקניינית של כל אחד מבני הזוג בנכסיו, כשם שנשמרת חבותו הבלעדית כלפיו נושיו:

"כידוע, חוק זה אינו יוצר שיתוף קנייני של בן זוג אחד בנכסי רעהו, וככלל מדובר בהסדר אובליגטורי דחוי (סעיף 4 לחוק יחסי ממון; ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, פ"ד מט (3) 529, 549; בע"מ 10916/03 צה"ל נ' פלונית [פורסם בנבו]; בג"צ 7078/05 פלוני נ' בית הדין הגדול [פורסם בנבו])."

(ע"א 11120/07 דינה שמחוני נ' בנק הפועלים בע"מ (פורסם בנבו, 28.12.2009)).

אכן, אין חולק כי גם אצל זוגות שנישאו לאחר כניסתו לתוקף של חוק יחסי ממון, ייתכן מצב של שיתוף בנכסים מכח הלכת השיתוף, אך לשם כך נדרש להוכיח כוונה לשיתוף ספציפי בנכס המסויים:

"אין בהוראותיו של סעיף 5 לחוק יחסי ממון כדי למנוע יצירת שיתוף בנכס ספציפי לפי הדין הכללי החל על העניין"

(ע"א 7687/04 ששון נ' ששון, פ"ד נט(5) 596, 615).

לא בכדי הפסיקה הכירה לא אחת בשיתוף ספציפי שנוצר בדירת מגורים אצל בני זוג שנישאו לאחר כניסתו לתוקף של חוק יחסי ממון באותם מקרים בהם הוכחה כוונת שיתוף ספציפית לגבי דירת המגורים (ראה למשל רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, פ"ד נו(6) 175, 179 (2002); בע"מ 10734/06 פלוני נ' פלונית (14.3.2007)).

ברם, כשם שנדרשת כוונת שיתוף ספציפית על מנת ליצור שיתוף בנכסים אצל בני זוג שנישאו לאחר כניסתו לתוקף של חוק יחסי ממון, כך גם נדרשת כוונה ליצור שיתוף ספציפי בחובות, על מנת להטיל על בן זוג שנישא לאחר כניסתו לתוקף של חוק יחסי ממון, את השיתוף בחובותיו של בן זוגו.

עמד על כך בית המשפט העליון במספר פסקי דין. ראה למשל את ע"א 7750/10 מרים בן גיאת נ' הכשרת היישוב ביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 11.08.2011):

"הטענה לשיתוף בחובות עשויה היתה להיות רלבנטית אילו חלה הלכת השיתוף (ראו רע"א 8791/00 שלם נ' טווינקו בע"מ (טרם פורסם)); ואולם, בהעדר אינדיקציה ספציפית לכוונת שיתוף בחובות לפי הדין הכללי, ובפרט שעה שאין מדובר בחובות הקשורים לדירה (השוו ע"א 11550/04 סיטבון נ' סיטבון (לא פורסם) פסקה 10), אין שיתוף כאמור בחובות נובע מעצם הכוונה הנקודתית לשיתוף בדירה."

ראה גם ע"א 11120/07 דינה שמחוני נ' בנק הפועלים בע"מ (פורסם בנבו, 28.12.2009):

"נציין בהקשר זה, כי משאין המדובר בחזקת השיתוף, שכן בני הזוג נישאו לאחר שנת 1980, אלא בשיתוף בנכס ספציפי, אין מקום לשיתוף בחובות, ובכך קשה, בכל הכבוד, להלום את קביעתו של בית המשפט קמא."

בעניננו, לא הובאה כל ראיה בדבר כוונה של המשיבה לשיתוף בחובותיו של החייב בכלל, ובקשר לדירה שבמחלוקת בפרט. אכן, היא הסכימה לכך שהחייב יטול בשנת 2003 הלוואת משכנתא בסך 880,000 ₪ לצורך עסקיו, וישעבד לשם כך את דירת המגורים, אך לכל היותר ניתן לייחס למשיבה הסכמה לשאת בחיובי המשכנתא שהוטלה גם על חלקה שלה בדירה, ואין לראות בכך אינדיקציה להסכמה לנשיאה משותפת בשאר חיוביו של החייב מעבר לסכום המשכנתא. בוודאי שאין ללמוד מכך על הסכמה להשתתף בכלל חובותיו האחרים של החייב, שאין להם כל קשר לדירה.

גם אם אניח שהמשיבה הסכימה למסור לידיו של החייב את התמורה שהתקבלה ממכירת הדירה, כנטען על ידי ב"כ המשיבה במכתבו לנאמן מיום 6.6.2011 שצורף לבקשת הנאמן להגשת ראיה נוספת, אין פירושו של דבר שבזמן אמת המשיבה קיבלה עצמה מחוייבות כלפי נושיו של החייב, אלא רק שהיא היתה מוכנה להושיט עזרה לחייב ביחסים שבינו לבינה.

חשוב לציין כי אין כל טענה לפיה רובצים כיום על החייב חובות בגין רכישת הדירה, ומכאן שלא מדובר במצב שבו לצד השיתוף בדירה ישנם חובות בגין הדירה, שהמשיבה מנסה להתחמק מתשלומם. במילים אחרות, הנאמן לא השכיל להצביע על מצב בו ישנם חובות משותפים בקשר לדירה שבמחלוקת. לפי הלכת השיתוף, כאשר נוצר שיתוף בנכס מסויים, ניתן להכיר גם בשיתוף בחובות בקשר לאותו נכס. לעומת זאת, כאשר אין חובות בגין הנכס המשותף, אין מקום להטיל על בן הזוג האחד שיתוף כללי בגין חובות אחרים של בן הזוג השני, שאינם קשורים לנכס המשותף.

סוף דבר, משלא הוכחה כוונת שיתוף ספציפי בחובות מצידה של המשיבה, דין הבקשה להדחות.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

הנאמן ישלם למשיבה את הוצאות הבקשה בסך 12,000 ₪.

המזכירות תשלח את ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, כ"ט ניסן תשע"ו, 07 מאי 2016, בהעדר הצדדים.