פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שרותים משפטיים | פורום
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> נדחה ערעורו של רב הישוב עומר להכרה כ"רב עיר"

נדחה ערעורו של רב הישוב עומר להכרה כ"רב עיר"

ע"ע
בית דין ארצי לעבודה
291-03
24/10/2006
בפני השופט:
1. סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין
2. עמירם רבינוביץ
3. שמואל צור


- נגד -
התובע:
הרב יוסף שמחה גינזבורג
עו"ד לימור עמית-פינקר
הנתבע:
1. המועצה מקומית עומר
2. מדינת ישראל -משרד הדתות

עו"ד עמירם קראוס
עו"ד דלית גילה

סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין

השאלה שבמחלוקת היא מהי הגדרת תפקידו של המערער, הרב יוסף שמחה גינזבורג. על פי קביעתנו יקבע השכר והזכויות להם הוא זכאי.

העובדות

הרב יוסף שמחה גינזבורג משמש כרב הישוב עומר מיום 1.9.1975 ועד היום. המועצה המקומית עומר הוקמה כמושב עובדים בסמוך לאחר קום המדינה. בסוף שנת 1974 שונה מעמדה המוניציפאלי והיא קיבלה הכרה כמועצה מקומית. מאז כינונה של עומר כמועצה מקומית לא הוקמה בה מועצה דתית. שירותי הדת ניתנו על ידי הועד הדתי במקום. תפקידו של ועד דתי הוא מתן שירותי דת למושבים ולישובים שאין בם מועצה דתית. עובדיו מוגדרים כ"משרתים בקודש". הנימוק בגינו לא הוקמה מועצה דתית בעומר כאשר הפכה למועצה מקומית היה שבעומר קיימת קהילה רפורמית גדולה. היה רצון למנוע חיכוכים בין זרמים דתיים שונים בעומר.

ביום 18.4.1975 פנה מנהל המחלקה לרבנות במשרד הדתות לסמנכ"ל משרד הדתות במכתב בו ציין כי הועד הדתי במושב עומר פנה אליו בבקשה לבחור רב למקום שכן המדובר במושב  המונה  כ-180 משפחות. ביום 11.5.1975, התפרסם בעיתון "הצופה" מכרז למשרת "רב מקומי" בעומר אשר היה מוגדר אז כיישוב כפרי בנגב. המודעה פורסמה מטעם "ועד לבחירת רב מקומי בעומר". המועמדים התבקשו להגיש את מועמדותם למועצה המקומית. במודעה צויין כי על המועמד להיות בוגר ישיבה בעלת שם, מי שלמד אצל רבנים גדולים ובעל תעודת כושר משני הרבנים הראשיים לישראל. כן צויין כי ישנה עדיפות לבעל הסמכה לשחיטת עופות וסופר סתם.

ביום 1.6.1975 התקיימה ישיבה של "הגוף הבוחר לבחירת רב מקומי" בה נבחר הרב יוסף שמחה גינזבורג כרב מקומי בעומר. הגוף הבוחר כלל 6 חברים - שני נציגי המועצה המקומית עומר, שני נציגי הועד הדתי עומר, ושני נציגי בתי הכנסת. נציג משרד הדתות השתתף בישיבה אך לא הצביע. הפרוטוקול של הגוף הבוחר הודפס על נייר של המועצה המקומית אך נכתב על ידי נציג משרד הדתות. הרב יוסף שמחה גינזבורג נבחר פה אחד. במועד מינויו היה מעמדה המוניציפאלי של עומר מעמד של "מועצה מקומית". לאחר בחירתו של הרב יוסף שמחה גינזבורג  שלח כל אחד משני הרבנים הראשיים בישראל למערער מכתב המודיע לו כי בחירתו אושרה והוא מונה לרב המקום במושב עומר.

שכרו של הרב יוסף שמחה גינזבורג היה שכר של "רב ישוב". הרב יוסף שמחה גינזבורג שהיה רבה של עומר במשך כל העת קיבל כל השנים שכר של רב מושב. רק בחודש אפריל, 1988 החל הרב יוסף שמחה גינזבורג לקבל שכר של רב אזורי. שכר זה הוא ממשיך לקבל עד היום.

ראש המועצה המקומית עומר דאז, מר ג'ק ארז, פנה ביום 24.5.1989 במכתב למשרד הדתות בבקשה לשפר את תנאי העסקתו של הרב יוסף שמחה גינזבורג ולעדכן את שכרו בהתאם לשכרם של רבנים בישובים אחרים. כמו כן ביקש כי ישולמו לו כל הרכיבים הצמודים לשכר כגון: אחזקת רכב ואש"ל. בקשה זו נומקה בכך שמדובר ביישוב המונה כ- 6,500 תושבים, כאשר שכרו של המערער משולם לו כרב מושב.

ביום 23.2.1990 נשלח למערער מכתב מאת מר יצחק בריגה, מנהל מחוז ירושלים והדרום במשרד הדתות, בו הודע לו כי הועדה לשירותי דת בהתיישבות החליטה ביום 3.2.1990 לאשר לו דרגת רב אזורי לרבות תשלום הפרשי דרגה מאפריל 1988 ואושרו לרב יוסף שמחה גינזבורג 400 שיחות טלפון. לאחר שאושרה לרב יוסף שמחה גינזבורג דרגת רב אזורי הוא מונה להיות גם רב של הישוב להבים שנוסד כישוב קהילתי במסגרת "בנה ביתך" ולא כמושב.

בנובמבר 1990 אושרה בקשת הרב יוסף שמחה גינזבורג לשכר בהתאם למי שיש לו השכלה של תואר שלישי. בקשתו אושרה על ידי ועדת ההתיישבות במשרד הדתות. המערער קיבל הפרשי שכר, כפי שפורט במכתבה של הגב' שרה נידם, מנהלת מדור דת והתיישבות במשרד הדתות, למערער.

עד ליום 1.1.1994 היה נהוג הסדר לפיו משכורות המשרתים בקודש בהתיישבות שולמו באופן שהמדינה נשאה ב-90% מעלות השכר והמועצה ב- 10%. המדינה העבירה את חלקה למועצה וזו הוסיפה את חלקה. הסכום כולו הועבר על ידי המועצה לועד הדתי לשם ביצוע התשלומים בפועל למשרתים בקודש ובם הרב יוסף שמחה גינזבורג. הועד הדתי העביר לרשויות המס את ניכויי החובה בגין שכרו של הרב יוסף שמחה גינזבורג. החל מ- 1.1.1994 נושאת המדינה במלוא שכרם של רבני ההתיישבות ואילו לגבי יתר המשרתים בקודש נותרה החלוקה של   10% - 90%. המדינה העבירה למועצה את חלקה בתקציב המשרתים בקודש כולל עלות המעביד. עד לשנת 1993 קיבל הרב יוסף שמחה גינזבורג את שכרו ישירות מן הועד הדתי.

בשנת 1 985, לפי דרישת מבקרת המדינה,  החלה המועצה להתייחס לועד הדתי כאל גוף נתמך. לפיכך דרש גזבר המועצה אותה עת שהיה אחראי על העברת הכספים לגופים השונים המתוקצבים או הנתמכים על ידי המועצה, שיוגשו דו"חות ומסמכים מהועד הדתי כתנאי לקבלת התמיכה. הועד הדתי החל להגיש תקציב ודו"ח כספי למועצה מדי שנה, כאשר חישוב השכר לרבות שיעור התשלומים בוצע על ידי מנהל חשבונות פרטי מטעם הועד הדתי. גזבר המועצה ביקר את הדו"ח הנ"ל. מאחר וטיב עבודתו המקצועית של מנהל החשבונות לא סיפק את גזבר המועצה הוסכם על ידי ראש המועצה המקומית לבצע במועצה, ללא חיוב כספי, את כל חישובי השכר עבור הועד הדתי. הסדר זה פעל מאז 1987 לערך.  החישובים נעשו על פי נתונים שנמסרו למועצה על ידי הועד הדתי. כך היה גם לגבי שכרו של הרב יוסף שמחה גינזבורג.

החל משנת 1992 החלו שיבושים בהעברת חלקה של המדינה למועצה עבור המשרתים בקודש. למרות האמור המשיכה המועצה להעביר את כל התקציב לועד הדתי כדי לא לפגוע בפעילותו השוטפת, תוך שהיא הסתמכה על הבטחת משרד הפנים ומשרד הדתות להעביר את חלקם למועצה עבור הועד הדתי. ברם המשרדים הללו לא עמדו בהבטחתם וגרמו למועצה גירעון בשיעור של כ-100,000 ש"ח שהביא להפסקת הזרמת הכספים לועד הדתי על ידי המועצה.

ההליכים בבית הדין האזורי

בעקבות עיכוב בהעברת הכספים לא שולם לרב יוסף שמחה גינזבורג שכר. הרב יוסף שמחה גינזבורג הגיש תביעה לתשלום משכורת חודש 1.94 בלבד. תביעתו לקבלת שכר נענתה בפסק דין שניתן על ידי הרשם  (נד/843-15 מיום 9.12.96). בפסק דין זה נקבע בין השאר כי בין המערער למשיבות התקיימו יחסי עובד-מעביד.

המדינה הגישה ערעור על פסק דינו של הרשם. השופטת רות בהט בפסק  דינה בתיק נז/12-11 ביטלה את פסק דינו של הרשם. נימוקה לביטול פסק הדין היה בין היתר כי שני הצדדים הודיעו בכתב לבית הדין ששכר חודש ינואר, 1994 הוסדר וכי אין בדעתם לתבוע מהרב יוסף שמחה גינזבורג את השבת השכר לחודש האמור ולכן קביעת הרשם באשר לקיומם של יחסי עובד-מעביד היא אקדמית בלבד.

טענות המדינה בבית הדין האזורי התמקדו בכך שבמשך כל השנים תקצבה המדינה את  המועצה בגין עלות שכרם של המשרתים בקודש. בעקבות פסק דין הרשם שולם שכרו של המערער ישירות מהמדינה. אולם בעקבות ביטול פסק דין הרשם הודיעה המדינה למועצה כי היא רק מתקצבת את המועצה במגמה לסייע לרשויות המקומיות במתן שירותי דת. המדינה עמדה על כך שהחובה המשפטית לספק שירותי דת מוניציפאליים חלה על המועצה בלבד.

במהלך הדיון בבית הדין האזורי הגיעו ביום 26.9.2000 המשיבות להסכם לפיתרון הסכסוך. בהסכם זה נקבע כי המדינה תממן את מלוא עלות העסקת הרב יוסף שמחה גינזבורג הן בעבר והן בעתיד. בכפוף לכך הסכימה המועצה להגדיר את עצמה כמעבידתו של הרב יוסף שמחה גינזבורג. המשיבות הסכימו כי תנאי העסקתו של הרב יוסף שמחה גינזבורג על ידי המועצה יהיו על פי הכללים המקובלים במועצה להעסקת עובדים לרבות לפי הקבוע בהסכם הקיבוצי להעסקת רבני שכונות ומושבים או כל הסכם קיבוצי אחר שיחול על הרב יוסף שמחה גינזבורג. המשיבות ביקשו ליתן תוקף של החלטה להסכם זה על מנת שזה יהווה פיתרון לסכסוך בין הצדדים. הרב יוסף שמחה גינזבורג סירב לתת את הסכמתו תוך שהוא טען כי יש לראות גם במדינה את מעבידתו. עם זאת הוסכם כי ההסכם ישמש ראיה בפני בית הדין.

ביום 5.4.1998 הגיש הרב יוסף שמחה גינזבורג תביעה להצהיר כי בינו לבין המשיבות  התקיימו יחסי עובד-מעביד וכי  מעמדו, לצורך חישוב שכרו, הינו מעמד של רב עיר (רב מקומי) שכן הינו רב של רשות מקומית. מכוח זה תבע הרב יוסף שמחה גינזבורג כי המשיבות תשלמנה לו הפרשי שכר, לרבות הפרשות לקרן השתלמות וזכויות נוספות רטרואקטיבית לתקופות עבודה שונות.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות:     הורד קובץ     לרכישה     הזדהה    

שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
  

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ