פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שרותים משפטיים | פורום
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> אופן חישוב הפיצוי בגין אבדן זכות אלמנה לחלק מן הפנסיה של בעלה המנוח

אופן חישוב הפיצוי בגין אבדן זכות אלמנה לחלק מן הפנסיה של בעלה המנוח

רע"א
בית משפט העליון
5585-05
06/08/2006
בפני השופט:
1. א' ריבלין
2. א' גרוניס
3. ע' ארבל


- נגד -
התובע:
1. כלל חברה לביטוח בע"מ
2. אבנ"ר-איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ

עו"ד מיכאל מגידיש
עו"ד יריב מדר
הנתבע:
1. בלומה מן
2. עיזבון המנוח פרופ' יעקב קלמן מן ז"ל
3. ד"ר רות פיין
4. ד"ר גדעון מן
5. פרופ' יונתן מן
6. ד"ר נעמי ארנון

עו"ד יהלי כהנוב
עו"ד שלומי שלום
פסק-דין
 

השופט א' ריבלין:

1.        זוהי בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטים מ' רביד, מ' מזרחי וא' אפעל-גבאי), שבו נדחה ערעורן של המבקשות והתקבל הערעור שכנגד של המשיבים על פסק-דינו של בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופט כ' מוסק).

העובדות

           המשיבה 1, הגברת בלומה מן (להלן: המשיבה) ופרופ' קלמן יעקב מן ז"ל (להלן: המנוח) נישאו זה לזו ביום 16.1.1995. ביום 24.4.1996 היו מעורבים בני-הזוג בתאונת דרכים, בה נגרמו להם נזקי גוף (להלן: התאונה הראשונה). כעשרה חודשים לאחר מכן, ביום 28.2.1997, נפגעו בני הזוג בתאונת דרכים נוספת (להלן: התאונה השנייה). בתאונה השנייה הוסבו למשיבה נזקי גוף נוספים, והמנוח, אשר נפגע בה אנושות, נפטר, למרבה הצער, ביום ה-14.3.1997. המבקשות הן חברות הביטוח אשר ביטחו את רכבם של המנוח ושל המשיבה בעת קרות התאונה השנייה (להלן: המבקשות). יתר המשיבים הם עזבונו של המנוח וארבעה מיורשיו (להלן, יחד עם המשיבה: המשיבים).

2.        המנוח היה חבר בקרן הפנסיה של עובדי הדסה (להלן: הפנסיה). על פי תנאי קופת הפנסיה, אלמנה של חבר תהא זכאית לקבל 60% מהתשלומים שהגיעו לו, זאת בהתקיים תנאים שונים ובהם התנאי לפיו חלפו שלוש שנים מיום נישואיהם או, אם היו ידועים בציבור, בחלוף שלוש שנים מיום שעברו להתגורר יחד. המנוח נפטר בטרם הספיקו בני הזוג להשלים אף לא אחת מהחלופות של תקופת האכשרה, ועל כן אין המשיבה זכאית לתשלומים מקרן הפנסיה. אולם, המנוח, בעודו בחייו, נתן דעתו לאפשרות זו, ובצוואתו, אשר נערכה זמן קצר לפני שנשא את המשיבה לאישה, קבע באופן כללי כי אם לאחר מותו לא תהא המשיבה זכאית לקבלת כספים מהפנסיה, תוקם לטובתה קרן נאמנות, אשר תעביר לה סכום חודשי קבוע לצורך מחייתה. קרן זו הוקמה בינתיים, והמשיבה מקבלת ממנה כספים מידי חודש.

3.        המשיבה הגישה תביעה לפיצויים על-פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים) כנגד המבקשות, הן כנפגעת ישירה, הן כתלויה של המנוח. תביעתה אוחדה בבית משפט השלום עם תביעתם של יתר המשיבים.

           בית משפט השלום קבע כי המשיבה זכאית לפיצויים בגין הנזק הישיר שנגרם לה בתאונה הראשונה ובתאונה השנייה, ובגין תלותה במנוח שנפטר עקב התאונה השנייה, ופסק לה פיצויים בסכום כולל של 2,983,000 ש"ח (בצירוף הוצאות משפט). על פסק-דינו של בית משפט השלום ערערו שני הצדדים - המבקשות והמשיבים שבפנינו - לבית המשפט המחוזי. בית המשפט דחה את ערעורן של המבקשות וקיבל את הערעור שכנגד. ביחס לערעורן של המבקשות, קבע בית המשפט המחוזי, ראשית, כי בית משפט השלום לא חרג מסמכותו בכך שפסק פיצוי העולה על התקרה הקבועה בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט). זאת, משום שהדבר נבע מתוספת ריבית והצמדה. שנית, כך פסק, אבדן הסכומים שהיו מגיעים למשיבה מקרן הפנסיה, אילו הייתה מושלמת תקופת האכשרה, הינם נזק שיש לצפותו, ואין להחיל כאן את עקרון ריחוק הנזק הקבוע בסעיף 76(1) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. שלישית, כך נקבע, אין להגביל את גובה סכום הפנסיה ממנו מחושב חלקה של המשיבה (60% כאמור לעיל) בתקרה הקבועה בסעיף 4(א)(1) לחוק הפיצויים, קרי, שילוש השכר הממוצע במשק. בית המשפט המחוזי פסק כי יש להחיל את תקרת שילוש השכר הממוצע במשק רק על הסכום המתקבל לאחר חישוב חלקה היחסי של המשיבה מן הפנסיה. ורביעית: אין להפחית מהפיצוי על אבדן הפנסיה את סכום ההטבה שקיבלה המשיבה מקרן הנאמנות שציווה לה המנוח. קביעה אחרונה זו התבססה על תפישת הקרן כמיטיבה (במובנו של החוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), תשכ"ד-1964), כמו גם על הצהרת המשיבה כי בדעתה להשיב את הסכומים שקיבלה מהקרן לאחר שתפוצה על-ידי המבקשות. לאור כל זאת דחה בית המשפט המחוזי את ערעורן של המבקשות. מנגד, קיבל בית המשפט את הערעור שכנגד של המשיבים והורה על תיקון טעות חישוב שנפלה בפסק דינו של בית משפט השלום, באופן שסכום הפיצויים הועמד על סך של 3,050,000 ש"ח (בצירוף הוצאות משפט). כמו כן הורה בית המשפט על עדכון הסכום בגין נזק לא ממוני.

הערעור

4.        המבקשות חזרו והעלו בפנינו טענות רבות כנגד פסק דינו של בית משפט השלום וכנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לדידן, לא היה זה ראוי לקבוע כי מוטלת עליהן חובה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט לפצות את העיזבון או את היורשים בגין הסכומים שמקבלת המשיבה מקרן הנאמנות שהוקמה לטובתה, זאת לאור הוראת סעיף 19(ב) לפקודת הנזיקין, הקובע לגישתן הסדר שלילי בעניין זה. לטענתן, לא ניתן לראות בקרן מיטיבה של נזקי המשיבה, שכן היא איננה "אישיות משפטית". יתר על כן, לטענת המבקשות, ראוי היה לנכות מהפיצויים להם זכאית המשיבה את התשלומים שהיא מקבלת מן הקרן שהוקמה לטובתה, לאור "הלכת הניכוי".

           באשר ליחס שבין תקרת הפיצוי הקבועה בחוק הפיצויים לבין הפיצוי בגין אבדן הפנסיה, גורסות המבקשות כי היה על בית המשפט לנקוט בשיטת החישוב החלופית, קרי, להגביל את סכום הבסיס של הפנסיה בגובה שילוש השכר הממוצע במשק, ורק לאחר מכן לחשב את הפיצוי לפי החלק היחסי של הגמלה מסכום הבסיס. עוד טוענות המבקשות, כי סכום הפיצויים שנפסק למשיבה בבית המשפט השלום חורג מהסכום שבסמכותו העניינית. המבקשות אינן חולקות על המסקנה לפיה גבול סמכותו של בית המשפט אינו כולל את המרכיבים של הפרשי הצמדה וריבית. אולם, לטענתן, סמכותו של בית משפט השלום לחצות גבול זה בפסיקת ריבית מוגבלת לנזקי העבר. עוד טוענות המבקשות, כי אבדן תביעתה של המשיבה, כלפי קרן הפנסיה, היא בבחינת "נזק רחוק" ועל כן אין לפצותה בגינו. המבקשות מוסיפות וטוענות כי לחישוב הפיצויים במקרה זה לא התאימה שיטת הידות וכי רק חלק מן הפנסיה שהשתלמה למנוח שימשה את הקופה המשותפת.  

5.        בתשובתם טוענים המשיבים כי טענותיהן של המבקשות - כולן למעט זו הנוגעת ליחס בין שיעור הפנסיה לבין תקרת שילוש השכר הממוצע במשק הקבועה בחוק הפיצויים - מתייחסות לעניינים שבעובדה או לסוגיות שנדונו למכביר בבית המשפט העליון ועל כן הן אינן מצדיקות מתן רשות ערעור. נוסף על כך, לטענתם, חלק מהטענות אף לא נטענו בערכאות הקודמות. לגופו של עניין, טוענים המשיבים לעניין גבול סמכותו של בית משפט השלום, כי אין להבדיל בין פיצויים על נזקי העבר לבין פיצויים על נזקי העתיד - שניהם מרכיבים את חובן של המבקשות למשיבים, חוב אשר נוצר עם מות המנוח, ואת כולו יש לשערך לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961 (להלן: חוק פסיקת ריבית), ומכאן שבסמכותו של בית משפט השלום לפסוק ריבית מעל תקרת סמכותו העניינית בגין כל החוב. עוד טוענים המשיבים כי נזקה של המשיבה בגין אבדן פנסיה כתלויה אינו "נזק רחוק" וכי הוא הוכר בפסיקה. באשר לניכוי התשלומים שמקבלת המשיבה מהקרן מן הפיצויים, נטען כי מדובר בהטבה שאין לנכותה, וכי ממילא תהיה לעיזבון - הוא המיטיב - עילה לתבוע אותה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. לדידם, אין זה ראוי שהמזיק יצא נשכר מהטבת הנזק שבאה למשיבה מעיזבונו של המנוח. לשיטתם, לא הייתה סיבה, במקרה זה, לחרוג משיטת הידות, בפרט לאור העובדה שממילא מוגבל הפיצוי בתקרה הקבועה בחוק הפיצויים. באשר ליחס בין הפיצוי בגין אבדן פנסיה לבין תקרת הפיצוי הקבועה בחוק הפיצויים, סבורים המשיבים כי יש לאמץ את שיטת החישוב בה נקט בית המשפט המחוזי, כדי לפצות, עד כמה שניתן, בגין הנזק שנגרם בפועל.

6.        עיינו בטענות הצדדים ובבקשה להגשת תוספת לתשובת המשיבים. החלטנו ליתן רשות ערעור ולדון בבקשה כאילו הוגש ערעור על-פי הרשות שנתנה. עם זאת, החלטנו להגביל את מתן הרשות אך למקצת מן העניינים, לאמור: שאלת חישוב הפיצוי בגין אבדן פנסיה לאור תקרת הפיצוי הקבועה בחוק הפיצויים, ושאלת טיבם של ראשי הנזק אשר בגינם מוסמך בית משפט השלום, בדרך של הוספת ריבית, לפסוק מעל תקרת סמכותו העניינית. יתר העניינים אינם מגלים שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית-עקרונית שדי בה כדי להקים עילה להתערבות בית משפט זה ב"גלגול שלישי".

ההטבה

7.        המבקשות משיגות על קביעתו של בית המשפט המחוזי כי אין להפחית מן הפיצויים את סכום ההטבה שקיבלה המשיבה מהקרן שהוקמה לטובתה בהתאם להוראתו של המנוח בצוואתו. עניין זה אינו מעורר שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית-עקרונית ועל כן אינו מצדיק מתן רשות ערעור (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123, 130-129). מעבר לצריך, נציין כי הפועל היוצא של פסקי-הדין של בתי המשפט קמא הינו ראוי. בנסיבות העניין, בהן נגרם מותו של המנוח כתוצאה מעוולה, ונכנסה לתוקפה הוראת הצוואה שמכוחה קמה הקרן, יש לראות בעיזבון - מקים הקרן - כמיטיב נזקיה של המשיבה. אשר על כן, קמה לעיזבון עילת-תביעה ביחס לסכום ההטבה, מכוח החוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), תשכ"ד-1964, קרי, מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. במקביל, קמה למשיבה-עצמה עילת תביעה ביחס ליתרת סכום הפנסיה שנמנעה ממנה, מעבר לסכום ההטבה. ודוק: גם אם תמצי לומר כי לאור סעיף 19(ב) לפקודת הנזיקין לא קמה לעיזבון עילת-תביעה בנזיקין, הרי שבנסיבות העניין, לאור טיבה של הוראת הצוואה, אין בכך כדי לחסום את תביעתו כמיטיב לפי דיני עשיית עושר ולא במשפט. תוצאה זו היא התוצאה הראויה, שכן לפיה:

המזיק משלם את מלוא הנזק, ולא למעלה ממנו. אין מענישים אותו. הניזוק אינו מקבל פיצוי כפול. אין מעשירים אותו. המיטיב מקבל את הטבתו חזרה. ציפיותיו הסבירות מתגשמות, ואין הוא נותן מתנת חינם למזיק, שביקרו אין הוא חפץ (ד"נ 24/81 חונוביץ נ' כהן, פ"ד לח(1) 413 , 429-430).

           זאת, כמובן, לאחר שתשיב המשיבה לעיזבון את סכומי ההטבה שקיבלה מהקרן. לאור הצהרתה של המשיבה הנזכרת בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי ולאור עדותם של מנהל העיזבון ומנהלת קרן הנאמנות בפני בית משפט השלום, התרשמו הערכאות הקודמות כי המשיבה מחויבת להשבת סכום ההטבה לעיזבון, ואין חשש ממשי כי היא תזכה לפיצוי כפול. כך גם הצהיר בא-כוחה של המשיבה (הוא גם בא כוחם של העיזבון והיורשים) בפנינו. משכך, לא מצאנו לנכון ליתן רשות ערעור בסוגיה זו ולהתערב בתוצאה אליה הגיעו הערכאות דלמטה.

אבדן פנסיה ותקרת שילוש השכר הממוצע במשק

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות:     הורד קובץ     לרכישה     הזדהה    

שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
  

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ