פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שרותים משפטיים | פורום
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ת"א 56654-10-13 מ.נ.ה.ל. - יעוץ,יזמות והשקעות בע"מ ואח' נ' חברת העיירה בע"מ ואח'

ת"א 56654-10-13 מ.נ.ה.ל. - יעוץ,יזמות והשקעות בע"מ ואח' נ' חברת העיירה בע"מ ואח'

תאריך פרסום : 16/01/2017 | גרסת הדפסה
ת"א
בית משפט השלום טבריה
56654-10-13
23/06/2016
בפני השופטת:
אוסילה אבו-אסעד

- נגד -
תובעת:
מ.נ.ה.ל. - יעוץ יזמות והשקעות בע"מ ח.פ. 513222588
עו"ד כרמית ימיני
נתבעת:
חברת העיירה בע"מ ח.פ. 514874510
עו"ד לואיס דלמן
פסק דין
 

 

 

מבוא:

על שולחני מונחות תביעות כספיות-עיקרית ושכנגד, שבמרכזן עומד מסמך הבנות שנחתם על ידי הצדדים ביום 22.5.2013, לצורך ניהול ותפעול של מטבח, חדר אוכל וגן אירועים המצויים במתחם מלון 'פנינת העמק' בכפר תבור.

בעלי הדין וטיעוניהם:

התביעה העיקרית הוגשה על ידי מ.נ.ה.ל יעוץ יזמות והשקעות בע"מ (להלן: "התובעת" ו/או "מ.נ.ה.ל"), כנגד חברת העיירה בע"מ (להלן: "הנתבעת" ו/או "חברת העיירה") , המנהלת את מלון 'פנינת העמק' הנ"ל (להלן: "המלון").

 

מעיון בכתב התביעה עולה כי, במהלך חודש מרץ 2013 נפגש מנהל התובעת - מר משה מומי נמימי (ייקרא להלן: "מומי"), עם מנהלי הנתבעת ה"ה מוטי אלבו ועמי ניסים ועמם מר אהרון זיסר (להלן: "זיסר"), בפגישה שנועדה לבדוק את האפשרות של שיתוף פעולה עסקי בין התובעת לבין הנתבעת.

 

בהסתמך על ההבנות שהושגו בין הצדדים, התובעת החלה בביצוע עבודות שיפוץ ותיקון המטבח וחדר האוכל בבית המלון, ולמעשה כבר מאותו מועד היא החלה לתפעל את המטבח וחדר האוכל ולספק את כלל הארוחות לבאי המקום.

 

ביום 22.5.2013 נחתם בין התובעת, מצד אחד, לבין הנתבעת, מצד שני, מסמך שנושא את הכותרת "מסמך הבנות בין חברת העיירה בע"מ מצד אחד לבין מ.נ.ה.ל בע"מ מצד שני בעניין ניהול ותפעול מטבח וחדר אוכל לרבות הפעלת אולם וגן אירוע במתחם המלון" (צורף כנספח א' לתצהירו של מומי) (יקרא להלן: "מסמך ההבנות").

 

על פי מסמך ההבנות, לתובעת הותר להשלים ציוד הדרוש לצרכי העבודה במטבח ובחדר האוכל, בתאום עם הנתבעת, עד לסכום של 50,000 ₪. במקרה של הפסקת ההתקשרות בין הצדדים, בתוך פרק זמן של שנה וחצי ממועד החתימה על מסמך ההבנות, כך במסמך ההבנות, התחייבה הנתבעת להחזיר סכום ההשקעה הנ"ל לתובעת, כנגד הצגת חשבוניות רכישה. צויין בנוסף, במסגרת מסמך ההבנות, כי התובעת קיבלה יחד עם המטבח ציוד הטעון תיקונים. בעניינו של אותו ציוד, אמורה היתה להיערך רשימה אותה היה צריך לצרף למסמך ההבנות בתור נספח א'. בנוגע לאותו ציוד לא תקין, צויין במסמך ההבנות כי במידה והתובעת " .... תבקש להשמישו/לתקנו, תהא הבעלות על המכשירים כאמור של השוכרים לכל עניין ודבר" (סעיף 5 למסמך ההבנות).

 

מסמך ההבנות קבע כי תקופת ההתקשרות הנה חמש שנים, עם אופציה להארכה לתקופת נוספת של חמש שנים נוספות. כמו כן, ניתנה במסגרת מסמך ההבנות אופציה להפסיק את ההתקשרות בתוך 90 יום ממועד מתן הודעה על כך, וזאת בהתקיים התנאים הקבועים בסעיף 22 להסכם.

 

לטענת התובעת, על מנת שתוכל זו לעמוד בהתחייבויותיה על פי מסמך ההבנות, הושקעו על ידה סכומים לא מבוטלים בשיפוץ ותיקון ציוד המטבח, ובכלל זאת, התובעת דאגה לשיפוץ מזגנים, מפוחים, מערכת גז, מנועי חדר קירור והקפאה וכיו"ב. כמו כן, התובעת רכשה ציוד רב לצורכי העבודה.

 

לשיטתה של התובעת, עקב הסתמכותה על ההסכם הוצאו על ידה סכומים רבים המגיעים לסך של 407,848 ₪ (סכום קרן). הוצאות אלה כוללות בין היתר עלויות רכישת ציוד לתפעול העסק, תיקונים ושדרוג ציוד המטבח והכל בסך של 313,093 ₪ ובנוסף לאלה והוצאות פרסום בסך של 19,755 ₪. בנוסף, התובעת ספגה הפסד רווחים ממועד הודעת הביטול ועד ליום הגשת התביעה בסך של 75,000 ₪.

 

כפי שעולה מטיעוניה של התובעת בהחלטה חד צדדית, הודע לה על ידי הנתבעת, בהודעת דואר אלקטרוני שנשלחה אליה ביום 19.8.2013, על ביטול ההסכם. צויין במסגרת אותה הודעה כי בשל הפרת התחייבויות מצידה של התובעת, מודיעה לה הנתבעת על ביטול ההסכם.

 

רק לאחר קבלת הודעת הביטול האמורה, התחוור לתובעת כי הנתבעת התקשרה עם גורם אחר לצורך אספקת שירותי קייטרינג חיצוניים לבאי המלון, ובכך למעשה נכפתה על התובעת הפסקת הסעדת משתכני המלון על ידה. עקב החלטת הנתבעת הנ"ל והפסקת הסעדת משתכני המלון על ידי התובעת, הופסקה פעילותה של התובעת בחדר האוכל, ובכך נגרמו לה הפסדי הכנסה ונמנעו ממנה רווחים.

 

התובעת טענה עוד כי, היא ניסתה לפנות לנתבעת על מנת להמשיך ולקיים את הוראותיו של מסמך ההבנות, ואף ביקשה מן הנתבעת פירוט בנוגע לטענות שהועלו על ידי זו כנגד התנהלותה של התובעת, זאת על מנת שניתן יהיה לשפר ולתקן את הטעויות. פנייתה של התובעת נענתה בסירוב, וניסיונותיה של התובעת לפתור את המחלוקת עם הנתבעת כשלו. לא זו אף זו, ביום 20.10.2013 הנתבעת עשתה דין לעצמה והחליפה את המנעולים בדלתות המטבח וחדר האוכל. בפועלה כאמור, הנתבעת לא אפשרה לתובעת להשתמש בציוד הרב שנותר לה במקום ומנעה מן התובעת גישה אליו.

 

במסגרת כתב התביעה פירטה התובעת וטענה כי הנתבעת גרמה לה להוצאות מיותרות נוספות המתבטאות בהזמנת סעודות לסועדים וביטולן בשלב מאוחר, לאחר שהתובעת הספיקה לרכוש את המצרכים ואף הכינה את הארוחות. לטענת התובעת מדובר בהפסד בסך 8,560 ₪.

 

התובעת עוד טענה כי הנתבעת פנתה אליה בהזדמנות אחרת וביקשה ממנה להיערך להכנת סעודה של 160 איש, לחמש ארוחות במהלך סוף השבוע הנופל בין התאריכים 1-3/8/2013, הזמנה זו בוטלה על ידי הנתבעת לאחר שהתובעת כבר רכשה את כל המצרכים הדרושים להכנת הסעודה, בעלות כוללת של 23,000 ₪. פרט לעלות האמורה, ובעקבות הביטול האמור, נגרמו לתובעת הפסדי הכנסה צפויה בסך של 48,000 ₪.

 

לשיטתה של התובעת, ההפרה לה טענה הנתבעת אינה נמנית על רשימת ההפרות המפורטות בסעיף 22 למסמך ההבנות. בכל מקרה, נטען, כי בהתאם להוראת מסמך ההבנות, במקרה של הפרה היה על הנתבעת ליתן הודעה מראש ובכתב לתובעת, ולכלול בה את הלקויים שהנתבעת טוענת להם, זאת על מנת לאפשר לתובעת לתקן את הליקויים ואת ההפרות הנטענות תוך 30 יום. רק במידה וההפרות הנטענות אינן מתוקנות, הנתבעת היתה רשאית להפסיק את ההתקשרות.

 

לשיטתה של התובעת כתוצאה מהפרת ההסכם על ידי הנתבעת נגרמו לה הוצאות, הפסדים ונזקים בסך כולל של 724,224 ₪ אותם פירטה בסעיף 61 לכתב התביעה. נזקים אלו כוללים בין היתר, הוצאות ותשלומים בסך של 332,848 ₪ ; חוב בגין ארוחות שסופקו במהלך חודשי יולי- אוגוסט בסך של 89,816 ₪ ; ביטול סועדים לארוחה בסוף יולי 8,560 ₪ ; הפסד הכנסה מביטול הזמנה של 160 סועדים לחמש ארוחות 48,000 ₪; אובדן רווחים מיום ההודעה על הביטול ועד הגשת התביעה 75,000 ₪ ; אובדן רווחים עתידיים ל 4 חודשים נוספים בסך 120,000 ₪ ובנוסף לכל אלה, עוגמת נפש ופיצוי בגין הפרת הסכם בסך 50,000 ₪.

 

פרשת ההגנה והתביעה שכנגד:

מטעמה של הנתבעת הוגש כתב הגנה כנגד התביעה. בנוסף, הוגש מטעמה של הנתבעת כתב תביעה שכנגד במסגרתו עתרה הנתבעת לחיוב התובעת בתשלום הסך של 1,068,615 ₪.

 

במסגרת כתבי טענותיה הנ"ל, הנתבעת הודתה בקיומה של התקשרות חוזית עם התובעת. הנתבעת הודתה בקיום הפגישה עם מומי אך חלקה על מועד הישיבה הנטען וטענה כי זו התקיימה במועד מאוחר יותר מן המועד הנטען על ידי התובעת. בכל הקשור למהלכי הישיבה, טענה הנתבעת כי מומי הציע לה לשתף עמו פעולה בתחומים אחרים שאינם הפעלת מטבח והכנת ארוחות.

 

הנתבעת הוסיפה וטענה כי זמן מה לאחר הפגישה הראשונה הנ"ל, התקיימה פגישה נוספת בין הצדדים במסגרתה נכח, מטעמה של התובעת, ומלבד מומי, אדם נוסף בשם שריף מחיליה (להלן: "שריף"). באותה ישיבה שריף הוצג לפני הנתבעת כשותפו העסקי של מומי, וכמי שאמור להיות אחראי, מהבחינה המקצועית, על עניין הסעדתם של באי המלון ואורחיו. בנוגע לשריף הנ"ל הוסבר לנתבעת כי הוא בעל ניסיון ארוך שנים אותו רכש בתוקף היותו בעלים ומנהל של מסעדה. הנתבעת הוסיפה וטענה כי, עד לאותה העת לא נודע לה כי מי שעומד מולה בהתקשרות האמורה הינה חברה ולא אדם פרטי.

 

בהסתמך על המצג המפורט לעיל, נחתם מסמך ההבנות בין הצדדים וזו למעשה היתה הפעם הראשונה בה מגלה הנתבעת כי מי שעומד מולה בעסקה הינה חברת העונה על השם מ.נ.ה.ל.

 

באשר למסמך ההבנות, לשיטתה של הנתבעת לצורך ההתקשרות בין הצדדים, מומי הציג את מסמך ההבנות לעיונה. מסמך זה נוסח על ידי מומי כאשר לשני הצדדים לו הייתה כוונה לחתום על הסכם סופי שייערך על ידי עורכי דין בהמשך.

 

החתימה על מסמך ההבנות נעשתה לאחר שהתקיימו מפגשים ודיונים בין הצדדים, במשך פרק זמן ארוך, בו סוכמו דברים בין הצדדים. בסופו של יום נכללו במסמך ההבנות פרטים שאינם תואמים את מה שסוכם בפועל.

 

הנתבעת טענה כי, תוך פחות משבועיים ממועד החתימה על מסמך ההבנות, התקבל לידיה מכתב מעו"ד צבי טהורי שבמסגרתו הועלו תלונות על רמת האירוח שהייתה במלון (נספח ב' לכתב התביעה).

 

עוד עולה מטיעוניה של הנתבעת כי במהלך הפגישה שהתקיימה בין הצדדים ביום 27.6.2013 נודע לה לראשונה על כך ששריף אינו שותף בניהול התובעת, וכי אינו נמצא במקום באופן קבוע, בניגוד להתחייבותו.

 

על רקע האמור, הוצע לתובעת להפסיק את ההתקשרות בינה לבין הנתבעת, והכל מתוך מטרת אחת - להקטין את נזקיהם של שני הצדדים. בתגובה להצעתה האמורה, מומי דרש ממנה תשלום סך של 500,000 ₪ כדמי הפסקת התקשרות. בעקבות הפגישה הנ"ל ודרישתו האמורה של מומי, הוציאה הנתבעת עוד באותו ערב מכתב התראה המבוסס על תלונות וחוסר שביעות רצונם של אורחים ובאי המלון מחדר האוכל.

 

בכתב התביעה שכנגד פירטה הנתבעת את הליקויים הנטענים על ידה, בהרחבה יתרה, וציינה כי בעקבות ההפרות הללו, התקבלו במשרדיה מכתבים הכוללים תלונות על האוכל, רמת ואופן הגשתו, דבר שאילץ אותה אף לפצות את האורחים.

 

ביום 18.8.2013 התקיימה פגישה נוספת בין שני הצדדים, שבמהלכה ביקשה הנתבעת ממומי לפנות את המקום, על מנת להקטין את נזקיהם של שני הצדדים. בתגובה לדרישתה האחרונה הנ"ל מומי ביקש הפעם פיצוי בסך של 878,000 ₪ ובתגובה לתשובתו זו של מומי, שלחה הנתבעת לתובעת, ביום 19.8.2013, הודעת ביטול (נספח י' לכתב התביעה). מאותו מועד הנתבעת לא השתמשה יותר בשירותיה של התובעת. הפסקת שירותיה אלה של התובעת אילצה את הנתבעת להזמין שירות קייטרינג מגופים אחרים ולהקים מבנים ארעיים על מנת לעמוד בהתחייבויותיה כלפי גופים שונים איתם התקשרה לפני כן. לשיטתה של הנתבעת, הפרת ההתחייבויות על ידי התובעת הסבה לה נזקים רבים, ובין היתר היא גרמה לפגיעה במוניטין שלה; פגיעה כספית הבאה לידי ביטוי בביטול הזמנות קיימות ועתידיות. לעניין זה הביאה הנתבעת מכתבו של מר דניאל מינס (נספח יא' לתביעה) ממנו עולה כי בוטלה הזמנה של 50 חדרים.

 

הנזקים שנגרמו לנתבעת, על פי טענתה, פורטו במסגרת סעיף 23 לכתב התביעה שכנגד והם כוללים בין היתר הפסד הכנסות בימי חג סוכות בסך של 400,000 ₪ ; חג החנוכה 250,000 ₪; תשלום פיצויים ללקוחות 65,000 ₪ ; הקמת מבנים חלופיים כגון אוהלים, השכרת ציוד, ארונות חימום ומקררים בסך של 25,000 ₪ ; העסקת כוח אדם נוסך בסך של 50,000 ₪ ; הוצאות חשמל שהנתבעת שכנגד (התובעת) התחייבה לשלם, בסך של 20,115.5 ₪ וזאת בין החודשים אוגוסט-אוקטובר; הוצאות ארנונה בסך של 8,500 ₪, פגיעה במוניטין ופיצוי בגין הפרת הסכם בסך 250,000 ₪.

 

הגנת התובעת מפני התביעה שכנגד:

במסגרת כתב ההגנה שהוגש מטעמה של התובעת, חזרה האחרונה על טיעוניה אותם העלתה היא בכתב התביעה, ועתרה לקבלת התביעה העיקרית ודחייתה של התביעה שכנגד. התובעת הוסיפה וציינה כי, התביעה שכנגד הינה משוללת כל יסוד, וכי המדובר בתביעה קנטרנית וטורדנית אשר לא הוכחה כלל על ידי הנתבעת.

 

במסגרת כתב ההגנה שכנגד, התובעת הכחישה את טענותיה של הנתבעת וטענה כי מעולם לא הוצג לפני הנתבעת שהעובד שריף הינו שותף במ.נ.ה.ל.. שריף הוצג כעובד בעל ניסיון רב בתחום ניהול המסעדות, שתפקידו לנהל את ענייני המזון. בכל הנוגע לעזיבתו של שריף את מקום העבודה, ציינה התובעת כי שריף עזב את עבודתו אצל התובעת מיוזמתו, שלא במפתיע, ולאחר שניתנה על ידו לתובעת הודעה על כך מראש. עזיבת שריף התבצעה רק לאחר שיתר עובדי התובעת שהועסקו במלון צברו ניסיון רב. בנוסף, בעקבות עזיבתו של שריף, אחיו של זה (בעל ניסיון רב בתחום המסעדות אף הוא), מילא את מקומו.

 

התובעת חזרה וציינה כי ביום 22.5.2013 נחתם בין הצדדים "מסמך הבנות" הנוגע לענייני הטיפול והניהול של חדר האוכל, שירותי הקייטרינג והפעלת אולם וגן האירועים. הסכם זה לשיטתה של התובעת הינו הסכם לכל דבר ועניין שמחייב את שני הצדדים. מדובר בהסכם מפורט אשר עסק בכל הפרטים הקטנים כגון מחירי המנות, חלוקת תחומי האחריות, תקופת ההתקשרות וכיו"ב, והסדירם.

 

התובעת הכחישה בכתב הגנה שכנגד הנ"ל את מרבית טענותיה של הנתבעת, וציינה כי חברת העיירה הפרה את הוראות ההסכם בינה בין התובעת הפרה בוטה. להבנת התובעת הבעיה העיקרית שנוצרה היתה תוצאה של פערים בין מה שסוכם בין התובעת לבין הנתבעת, בנוגע לתפריט האוכל, לבין דברים שסוכמו בין הנתבעת לבין אורחי המלון במישרין, מבלי שהתובעת קיבלה עדכון על כך. בפועל, ההבטחות שניתנו לאורחים על ידי הנתבעת היו שונות מהתחייבויותיה של התובעת כלפי הנתבעת.

 

 

הגדרת המחלוקת:

 

על עצם חתימתו של מסמך ההבנות מיום 22.5.2013, לא ניטשה בין בעלי הדין מחלוקת. עם זאת, מחלוקת ניטשה בין בעלי הדין בכל הנוגע למהותו ותוקפו של המסמך הנ"ל. במחלוקת זו נטען על ידי התובעת מחד, כי מדובר בהסכם מחייב לכל דבר ועניין. הנתבעת, מאידך, טענה כי המדובר במסמך המכיל מנגנון זמני להסדרת התשלומים בין הצדדים, וכי אין המסמך מהווה הסכם המחייב את שני הצדדים. מחלוקת נוספת נתגלעה בין בעלי הדין סביב ההסכמות וההבנות שהיו ביניהם עובר להתקשרות החוזית בין השתיים, וסביב הטענות של שתי בעלות הדין להפרת ההסכמות, כל אחת על ידי בעלת הדין שכנגד, וכן סביב השלכותיהן של אותן ההפרות הנטענות.

 

ראיות הצדדים:

בתיק זה התנהלו מספר ישיבות הוכחות, שבגדרן נשמעו לפני מספר רב של עדים. במסגרת ישיבת ההוכחות שהתנהלה ביום 22.3.2015 נשמעה לפני פרשת התביעה שבגדרה שמעתי את עדויותיהם של מר יחיאל ירימי; גב' תמר טיילר; מר שריף מחיליה וכן את עדותו של מר משה מומי נמימי.

 

במסגרת פרשת ההגנה שמעתי את עדויותיהם של עדי הנתבעת מר אהרון זיסר; מר רפול יהודה מנחם; מר אלבו מרדכי; מר עמיחי ניסים; מר אמיר טל; מר ברקוביץ שלום; מר יצחק אהרוני; מר אברהם אהרוני; מר יוסי הרוש וכן את עדותו של מר מינס דניאל. להשלמת התמורה אציין כי מטעמה של הנתבעת הוגשו תצהירים של עדים נוספים שלא התייצבו בבית המשפט לשם חקירה על תצהיריהם. הנתבעת וויתרה על העדתם של העדים (ראו הודעת ב"כ הנתבעת בפרוטוקול הדיון מיום 3.11.2015, עמ' 85 שם). משכך, הריני מורה על הוצאת תצהיריהם של אותם העדים מתיק בית המשפט והתצהירים לא יהוו חלק מחומר הראיות בתיק.

 

בתום שמיעת העדים והבאת הראיות ניתן צו להגשת סיכומי בכתב, ב"כ הצדדים סיכמו כל אחד את טענותיו והתיק נדחה למתן פסק דין.

דיון והכרעה:

מעמדו ותוקפו של "מסמך ההבנות"

 

כפי שכבר צוין לעיל, מחלוקת ניטשה בין בעלי הדין סביב השאלה, האם מסמך ההבנות הוא בגדר הסכם מחייב, שמא מסמך שהוכן כהכנה לקראת חתימתו של הסכם. על מנת להכריע בשאלה זו, יש לבחון את המסכת העובדתית שהונחה לפניי וכן לדון בשאלה, האם השכילה התובעת להצביע על קיומם של שני התנאים המצטברים הנדרשים להתגבשות הסכם מחייב - גמירת דעת ומסוימות.

במחלוקת זו ולאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, מכאן ומכאן, ובחנתי אותן לעומק, שוכנעתי כי הדין עם התובעת.

 

כאמור, אין מחלוקת בין הצדדים על עצם חתימתו על "מסמך הבנות", ביום 22.5.2013. מסמך זה צורף לתצהירי העדות הראשית שהוגשו מטעמם של הצדדים, ראו לעניין זה נספח א' לתצהיר עדות ראשית מטעמו של נמימי, וכן נספח א' לתצהיר אמיר טל. כמו כן, אין מחלוקת בין הצדדים כי מלבד המסמך הנ"ל, לא נחתם כל הסכם או מסמך אחר המחייב את שני הצדדים. במילים אחרות היחסים בין הצדדים בתקופת הרלבנטית לתביעה הוסדרו על פי הקבוע במסמך הנ"ל.

 

חשיבותו של מסמך ההבנות נעוצה בעיקר בסעיפיו הבאים המציינים כלהלן:

 

"1.ע"ב נייר זה ייערך וייחתם הסכם התקשרות/שכירות בין הצדדים.

2.ההסכם מתייחס להפעלת המטבח וחדר האוכל ובכללם אולם וגן אירועים במתחם המלון ע"י חברת מ.נ.ה.ל בע"מ השוכרים.

3.פירוט ציוד המטבח, חדר האוכל האולם בקומה ב' מפורט ומצורף כנספח א' להסכם.

4.השוכרים קיבלו את המטבח כמפורט בנספח א'. מובהר כי המדיחים ותנורי החימום טעונים תיקון ואינם כשרים, לפיכך השוכרים אינם חבים כלפי הציוד שאינו תקין ובמידה ויבקש להשמשו/לתקנו תהא הבעלות על המכשירים הנ"ל של השוכרים לכל עניין ודבר.

...........

22.ההסכם בין הצדדים ייחתם לתקופה של 5 שנים עם אופציה ל 5 שנים נוספות .... עם אפשרות הפסקת ההתקשרות בהודעה מוקדמת של 90 יום לפחות ע"י מי מהצדדים בהתקיים המקרים כמפורט:

א. השוכרים הורשעו בפלילים.

ב. תפוסת המלון בממוצע במהלך השנה היתה נמוכה מ- 30%.

ג. התקבלו תלונות חוזרות ונשנות על אי תפקוד מקצועי מצד השוכרים בכל הקשור למזון ו/או סניטריה ו/או אי עמידה בתפריטים כפי שיוסכם.

ד. בהתייחס לאמור בסעיף 22ג' לעיל תינתן הודעה מראש בכתב התראה של 30 יום עמ"נ לתקן הליקוי, במידה ולא תוקנו תופסק ההתקשרות בין הצדדים.

ה. מקרים בהם פעלו השוכרים ללא תאום עם המשכירה והפריעו למהלך עבודה תקין של המלון (דוגמת אירועים וכיוצ"ב).

..."

לשיטתה של הנתבעת כותרתו של המסמך וביחוד האמור בסעיף 1 שבו, מלמדים כי אין המדובר בהסכם סופי המחייב את הצדדים. ואכן, עולה מסעיף 1 למסמך ההבנות, כי החתומים עליו גילו דעתם בדבר הצורך לחתום ביניהם על הסכם התקשרות מסודר שהיה אמור להיערך על בסיס ההסכמות שבמסמך ההבנות. אלא שלטעמי, אין די בכך כדי להוכיח שהצדדים לא התכוונו לפעול על פי ההתחייבויות המפורטות במסמך ההבנות. אפרט להלן את מסקנתי הנ"ל.

 

ככלל, כדי שמסמך ההבנות ייחשב להסכם מחייב, הדין מורה כי עליו להעיד על גמירת דעתם של הצדדים להתקשר בחוזה ולהיות מסוים די צורכו. אם נתקיימו במסמך ההבנות שני אלה, ואף אם המסמך כולל הסכמת בעלי הדין לחתום ביניהם על חוזה עתידי (הסכמה המעוגנת בסעיף 1 למסמך הנ"ל), לפנינו הסכם לכל דבר ועניין, בעל תוקף מחייב את שני הצדדים החתומים עליו. במילים אחרות העובדה שסיכום ההבנות בין הצדדים אינו ערוך כהסכם מסודר שנוסח על ידי עו"ד והעובדה כי הוא כולל הסכמת הצדדים לו לערוך בהמשך חוזה פורמאלי מפורט וממצה, אינה שוללת ממסמך ההבנות את תוקפו המחייב (לעניין זה הנני מפנה: ע"א 3026/98 כהן נ' ירמיהו (ניתן ביום 18.12.2001)).

 

מסמך ההבנות מלמד על האופן בו תפסו הצדדים את המסמך ברגע יצירתו. גם אם התכוונו הצדדים למסמך ההבנות לחתום על הסכם מסודר בהמשך, אין בכך כד לשלול מן המסמך את כוחו ובלבד שהתקיימו במועד עריכת המסמך האמור גמירות דעת ומסוימות הנדרשים לכריתת חוזה (ע"א 5332/03 רמות ארזים- חברה לבניין והשקעות בע"מ נ' שירן (ניתן ביום 20.9.2004)).

 

מכאן, נדרש לבחון את קיומם של שני אלה: גמירות דעת להתקשר בהסכם מחייב ומסוימות, קרי, קיומם של מלוא הפרטים החיוניים לצורך ההתקשרות (ע"א 158/77 רבינאי נ' חברת מן שקד בע"מ (ניתן ביום 8.4.1979)).

 

בעניינם של שני התנאים הנ"ל ביהמ"ש העליון פסק כי: "שני התנאים המצטברים הנדרשים להתגבשות הסכם מחייב - גמירת דעת ומסוימות - הינם תנאים נפרדים אך קיימים ביניהם קשרי גומלין חזקים" (ע"א 7193/08 מנחם עדני נ' מרדכי דוד (ניתן ביום 18.7.2010)). עוד יוטעם, כי לעיתים, אף התנהגות הצדדים לאחר גיבוש המסמך יכולה ללמד האם "בזמן אמת" כוונתם הייתה להתקשר בהסכם מחייב, אם לאו.

 

יישום הכללים הנ"ל בענייננו, מוביל למסקנה אחת שאין בילתה ולפיה מסמך ההבנות עליו חתמו בעלי הדין הוא הסכם מחייב לכל דבר ועניין הממלא אחר שני היסודות הדרושים בכל הסכם והסכם, עליהם עמדתי לעיל.

 

גמירות דעת הכוונה לדרישת מפגש רצונות בין הצדדים ולקיומה של הסכמה הדדית ביניהם להתקשר בהסכם מחייב. מבחן זה הינו מבחן אובייקטיבי הנלמד מאמות מידה חיצוניות, וכולל את נסיבות העניין, התנהגות הצדדים ואמירותיהם, לפני ואחרי כתיבת המסמך וכן את תוכן המסמך עצמו (ע"א 7193/08 מנחם עדני נ' מרדכי דוד, (ניתן ביום 18.07.2010)).

גמירות דעת תתקיים כאשר הצדדים התכוונו להתקשר זה עם זה בחוזה המסוים וכאשר התרחש מפגש רצונות בין הצדדים. הסכם יחייב את הצדדים רק כאשר הם התכוונו - על פי מבחן אובייקטיבי - שהוא יחייב אותם (גבריאלה שלו, דיני חוזים, החלק הכללי, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי (2005), בעמ' 83).

מבחן גמירות הדעת הינו מבחן חיצוני של ההצהרה ולא מבחן פנימי של הכוונה (ע"א 620/89 חושנג'י נ' אמגר, פ"ד מו (1) 588, 594), יש לבחון את גמירות הדעת של הצדדים במועד החתימה.

חומר הראיות שהונח לפני אינו מותיר ספק בכך שמסמך ההבנות עומד היטב במבחן גמירות הדעת האמור. עיון במסמך ההבנות מעלה, כי הצדדים נתנו לו את הכותרת הראשית "מסמך הבנות בין חברת העירייה בע"מ מצד אחד לבין מ.נ.ה.ל מצד שני בעניין ניהול ותפעול חדר האוכל לרבות הפעלת אולם וגן אירועים במתחם המלון". מסמך זה על פי כותרתו עוסק בעניין היחסים העסקיים שבין שני הצדדים. נושא היחסים בין הצדדים מוסדר בגוף המסמך , כאשר סעיפים 9-13 מסדירים את מערכת היחסים בין הצדדים למסמך, בכל הקשור לאחריות וחלוקתה, לרבות תשלום דמי שכירות, ארנונה, ביטוח חדר האוכל וכיו"ב.

על נסיבות החתימה על מסמך ההבנות הנ"ל העיד לפני מומי ובעדותו הוא ציין כי, המסמך נוסח על ידי שני הצדדים וזאת לאחר שהתנהלו מספר פגישות ודיונים סביב תנאי ההתקשרות בין בעלי הדין. עוד ציין מומי כי המסמך נחתם לאחר שהנתבעת בדקה אותו היטב והחזירה לו אותו לידיו לצורך עריכת תיקונים (עמ' 19 לפרוטוקול, שורות 15-18). הוסיף וציין מומי בהקשר האמור כי מסמך ההבנות נחתם לאחר שזה נבדק על ידי היועץ המשפטי של הנתבעת והוחזר אליו לאחר שנעשו בו תיקונים. כמו כן הדגיש מומי כי המגעים בין שני הצדדים החלו בחודש מרץ אך המסמך נחתם רק ביום 22.5.2013. (עמ' 21 לפרוטוקול, שורות 12-17).

 

בכל הנוגע לנסיבות החתימה על מסמך ההבנות הנ"ל, נשמעה לפני עדותו של מר אהרון זיסר, מנכ"ל הנתבעת אשר אישר בעדותו לפני שהוא היה שותף במשא ומתן שהתנהל עם התובעת, וכי טרם החתימה על ההסכם הונחו לפני נציגי הנתבעת שתי טיוטות של המסמך הנ"ל. עדותו זו של זיסר שומטת את הקרקע מתחתי טענתה של הנתבעת, לפיה מסמך ההבנות נחתם תחת לחץ.

 

זיסר, בעדותו, ציין אומנם אין המדובר בהסכם אלא מסמך המגדיר את המתווה להסכם העתידי האמור להיחתם בין הצדדים (עמ' 33 לפרוטוקול, שורות 6-16), יחד עם זאת צויין בנוסף על ידו כי בעלי הדין החלו לפעול על פי המתווה של מסמך ההבנות, עוד בטרם נערך ונחתם הסכם כלשהו ביניהם (עמ' 33, שורות 19-23)

לעניין זה, ופרט למומי ולזיסר הנ"ל שמעתי את עדותו של אמיר טל ממנהלי ובעלי הנתבעת. טל הנ"ל העיד לפני כי מסמך ההבנות אינו מהווה הסכם סופי, וכי המדובר בשלב אחד לקראת החתימה על הסכם עתידי. עוד העיד טל כי בעלי הדין לא פעלו על פי המסמך הנ"ל בצורה מוחלטת (עמ' 61, שורות 26-32).לשיטתו של טל המסמך נועד לפרט מנגנון שנועד להגן על מומי ולדאוג לכך שהוא יקבל את מלוא התמורה המגיעה לו מן הנתבעת (עמ' 62 לפרוטוקול, שורות 1-4).

 

נתתי אמון בעדותו של מומי הנ"ל ומכלל העדויות שהונחו לפני בענין זה מצאתי לקבוע כי היתה גמירות דעת לכריתתו של הסכם מחייב. מספר הפגישות שהתקיימו בין בעלי הדין עובר למועד חתימתו של מסמך ההבנות ופרק הזמן שחלף מאז תחילת המגעים בין בעלי הדין ועד לחתימתו של מסמך ההבנות, ובנוסף לכל אלה העובדה כי מסמך ההבנות עבר בין בעלי הדין שבחלקם אף העבירוהו ליועצם המשפטי, שדרש לבצע בו תיקונים, כל אלה מעידים על גמירות דעתם של הצדדים למסמך ההבנות ובנסיבות העניין אין לקבל את טיעוני הנתבעת בהקשר זה.

 

באשר ליסוד השני העוסק בשאלת המסוימות, הרי שבמסגרתו יש לבחון האם מסמך ההבנות כפי שהובא לפני מכיל את כל התנאים ההכרחיים להסכמים מעין אלו, ואת הפרטים המהותיים וחיוניים לעסקה. על ההצעה להיות מסוימת, נדרשת בהירות, אולם אין דרישה לכך שיהיו בהצעה כל הפרטים הצריכים לעניין, עד לאחרון שבהם.

 

במילים אחרות, כדי שתהיה מסויימות על ההצעה לכלול פירוט שממנו ניתן יהיה להסיק בבירור על מהותה ותחומיה של העסקה (ע"א 440/75 זנדבנק נ' דנציגר פ"ד ל(2) 260, 269 (1976)). במידה וישנם פרטים חסרים בעסקה יש לבחון, האם המדובר בפרטים שהעדרם הופך את ההצעה לבלתי-שלמה ובלתי-מגובשת או שמא מדובר באותה מערכת של נתונים, לגביה צפה המחוקק מראש שלא תפורט בחוזה מתוך סיבה זו או אחרת וראה לקבוע בחוק החרות מה ההוראה שתחול אוטומטית ומכוח החוק, אם לא הוסכם אחרת בין הצדדים.

 

ומן הכלל אל הפרט. עיון במסמך ההבנות מעלה כי מדובר במסמך מפורט הנחזה להיות הסכם מחייב לכל דבר ועניין. מסמך זה מסדיר וקובע את התחייבויותיו של כל אחד מהצדדים ותחום אחריותו. מסמך זה כולל פירוט רב בנוגע לעלויות המנות, תעריף מיוחד לעובדי המלון, העמלות וגובהן וכן משך תקופת ההתקשרות בין הצדדים לרבות משכה של תקופת האופציה. המסמך יורד לפרטים הקטנים ביותר וקובע את עלויות המנות, פירוט עלויות השלמת הציוד, וזכות התובעת להחזרתן בהתקיים תנאים מסויימים (סעיף 5), תשלום העלויות בגין גז וחשמל (סעיף 10), מחירים מיוחדים שיינתנו לסוכני תיירות (סעיף 17) וכיו"ב.

 

הנה כי כן, עיון במסמך ההבנות אינו מותיר ספק בכך שמדובר במסמך הממלא אחר דרישת המסויימות ובנסיבות העניין אין מקום לקבלת טענתה של הנתבעת לפיה, חסרים במסמך ההבנות סעיפים חיוניים וחשובים.

 

בנוסף, אינני מקבלת את טענתה של הנתבעת לעניין החתימה על מסמך ההבנות תחת לחץ, טענה שלא הוכחה כדבעי על ידי הנתבעת. מסקנתי זו מתחזקת במיוחד לאור העובדה כי התובעת החלה לעבוד תקופה של שבועיים לפחות בטרם נחתם מסמך ההבנות. לעניין זה הנני מפנה לסעיף 15 לתצהיר עדות ראשית מטעמו של מומי, וכן עדותו (בעמ' 19 לפרוטוקול, שורות 11-12). בנוסף לכך הנני מפנה לעדותו של אהרון זיסר, במסגרתה הוא אישר כי עברה תקופה לא מבוטלת בין מועד תחילת עבודתה של התובעת לבין מועד החתימה על המסמך (עמ' 34, שורות 7-14).

 

הנה כי כן, מסמך ההבנות הוא הסכם לכל דבר ועניין הכולל הוראות בעלות תוקף מחייב ובנסיבות העניין אין לקבל טיעון הנתבעת כנגד תוקפו המחייב של מסמך ההבנות ו/או טיעוניה בנוגע לחתימה על המסמך תחת לחץ.

 

מכל מקום, בין כך ובין כך, דומה כי אין מקום לייחס חשיבות מכרעת לשאלת מעמדו של מסמך ההבנות. אסביר את דבריי. גם אם נכונה היא טענת הנתבעת לפיה אין מדובר בהסכם מחייב אלא במסמך שנערך לקראת חתימתו של הסכם, עדיין לא היה בכך כדי לשלול את זכותה התובעת לפסיקת פיצויי הסתמכות ואולי אף פיצוי קיום.

 

לעניןי האפשרות לפסוק פיצויים קיום לצד פיצויי הסתמכות ראו פסק-הדין ע"א 6370/00 קל בנין בע"מ נ' ע.ר.מ. רעננה לבניה והשכרה בע"מ, פ"ד נו(3) 289 (ניתן ביום 20.11.2002), אשר הרחיב את פרשנותו של סעיף 12 לחוק החוזים הכללי אשר נתפרש עד אז, כמזכה את הצד הנפגע בפיצויי "הסתמכות" בלבד, וקבע (בעמוד 302):

 

"במצב הדברים הרגיל התרופה בגין הפרת החובה לנהל משא ומתן לקראת כריתתו של חוזה בתום-לב היא בפיצוי על הנזק שנגרם לנפגע מעצם הכניסה למשא ולמתן ("פיצויים שליליים"; "פיצויי הסתמכות"). עם זאת ישנם מקרים חריגים שבהם זכאי הנפגע לפיצויים בגין הנזק שנגרם לו בכך שההסכם שעמדו לכרות לא נכרת ולא הוגשם ("פיצויים חיוביים"; "פיצויי קיום"). המאפיין מצבים מיוחדים אלה הוא שהמשא והמתן הבשיל, למעשה, לכדי חוזה, ורק ההתנהגות חסרת תום-הלב מנעה את שכלולו."

 

בנסיבות המקרה דנן, עלה בידי התובעת להוכיח כי נכרת בינה לבין הנתבעת הסכם מחייב והשאלה הטעונה הכרעה עתה האם ההסכם הופר על ידי הנתבעת שמא בוטל על ידה כדין, בעקבות הפרתו על ידי התובעת. לתשובה לשאלה הנ"ל השלכה על שאלת הפיצוי, שיעורו וזהות בעלת הדין הזכאית לפסיקתו.

 

מסמך ההבנות האם הופר על ידי הנתבעת שמא בוטל על ידה כדין:

לאחר שדנתי בשאלת תוקפו המשפטי של מסמך ההבנות והגעתי לכלל מסקנה כי מדובר בהסכם מחייב לכל דבר ועניין, אעבור עתה לדון בשאלה השנייה השנויה במחלוקת והיא: האם התובעת הפרה את ההסכמות בינה לבין הנתבעת, הפרה מהותית, כזו המצדיקה ביטול ההסכם על ידי הנתבעת, שמא ביטול ההסכם על ידי הנתבעת נעשה שלא כדין באופן המזכה את התובעת בפיצויים?

 

יצויין כי על עצם ביטולו של מסמך ההבנות על ידי הנתבעת בהודעת דואר אלקטרוני שנשלחה על ידה, ביום 19.8.2013, לתובעת (נספח יא לתצהירו של מומי), אין מחלוקת בין הצדדים.

 

הרקע למשלוחה של הודעת הביטול הנ"ל הוא, לטענת הנתבעת, הפרות של ההסכמות שהיו בין בעלי הדין אשר פורטו על ידי הנתבעת בהרחבה בכתב תביעתה שכנגד.

 

שלא בהתאם לסדר הדברים הרגיל בחרתי להתחיל בבחינת טענותיה של הנתבעת להפרת התחייבויותיה של התובעת.

 

בעניין ההפרות הנ"ל העלתה הנתבעת שורה ארוכה של טענות, החל מטענות בנוגע למצגים שהוצגו לפניה בנוגע לזהות התובעת ומעמדו של שריף בה, וכלה בטענות בנוגע לרמת האוכל שסיפקה התובעת למשתכני המלון.

 

בכל הנוגע למצגים הנטענים הנ"ל, נחה דעתי כי בידי הנתבעת לא עלה להוכיח טענותיה אלה.

 

מצגי שווא לעניין זהות התובעת ולעניין מעמדו של שריף בה האומנם?

 

לעניין הטענה בדבר הצגתו של שריף כשותף, שמעתי את עדותו של שריף שהוא עד ניטרלי שאין לו אינטרס בתוצאות ההליך המשפטי. שריף בעדותו ציין כי הוא מעולם לא הציג את עצמו כשותף או כבעלים בחברת מ.נ.ה.ל. שריף הוסיף וטען כי הוא הציג את עצמו כמנהל האחראי לחדר האוכל, שריף אף הסביר בעדותו מה מהות תפקידו הנ"ל (עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 16-21). דברים דומים נמסרו על ידי מומי בעדותו לפני. עדויותיהם של השניים הנ"ל עמדו היטב במבחן החקירה הנגדית ולא קרסו ובשתיהן ראיתי ליתן אמון מלא.

 

עדותו הנ"ל של שריף מצאה את התימוכין לה בעדותו של מר עמיחי ניסים, אשר נשאל בחקירתו על סעיף 6 לתצהירו, במסגרתו הוא ציין כי, הרושם שנותר מהפגישה ביניהם לבין שריף ומומי כי הם שותפים. בתשובה לאותה שאלה עמיחי השיב כי הרושם הנ"ל נוצר אצלו לאחר ששריף הציג לפניו ולפני יתר נציגי הנתבעת, את התוכנית העסקית ודן בעניינים הכספיים. התנהלותו האמורה של שריף יצרה רושם לפיה הוא (שריף), ולא מומי הוא האדם שנכנס לעניין (עמ' 54, שורות 1-8). דברים דומים עלו מעדותו של אמיר טל. מעדותו של האחרון עלה כי שריף ומומי לא הוצגו כשותפים אך זה היה הרושם שנוצר. כשנשאל טל הנ"ל האם בעקבות אותו רושם שנוצר אצלו הוא פנה למי מהשניים על מנת לברר האם אכן מדובר בשותפים, טל השיב בשלילה (עמ' 60, שורות 1-2)

 

הנה כי כן, אל מול עדויותיהם הברורות והחד משמעיות של מומי ושריף השוללות מניה וביה יצירת מצג שווא בדבר שותפות בין השניים, הובאו על ידי הנתבעת עדויותיהם של עדיה ליצירתו של רושם כזה, הוא ותו לא.

 

אין בפי הנתבעת טענה כי מומי הוא האחראי ליצירתו של הרושם המוטעה הנ"ל ולמעשה, גם לו נכונה היא טענתה של הנתבעת בדבר יצירתו של הרושם האמור, דומה כי רושם זה אמור היה להיפסק החל ממועד החתימה על מסמך ההבנות. בעניין זה יצויין כי שריף אינו חתום על המסמך ולא זו אף זו, מסמך ההבנות אינו כלל כל התחייבות מצד מ.נ.ה.ל להעסיק את שריף בין כשותף ובין כעובד מטעמה.

 

משכך הם פני הדברים לא מצאתי ממש בטענת הנתבעת שלפיה עזיבתו של שריף היתה סיבה מוצדקת לביטול ההסכמות בין הצדדים. אוסיף באותו עניין ואציין כי שריף, בעדותו לפני, ציין כי כחודש וחצי לאחר תחילתה של ההתקשרות החוזית החלו להגיע תלונות מצד האורחים על דלילות באוכל ועל כך שהמזנון לא היה עשיר. בעניין התפריט ציין שריף כי זה נקבע יחד עם הנהלת הנתבעת וצוות המסעדה עמד בו. בנסיבות אלה, ובשעה שתלונות התחילו להגיע עוד בטרם עזב שריף את עבודתו אצל התובעת, נראה כי ניסיונה של הנתבעת לקשור בין עזיבתו של שריף את עבודתו אצל התובעת לבין הירידה ברמת ההסעדה על ידי התובעת אין מאחוריו כל ממש.

 

כך גם בנוגע לטענה לפיה נעלמה מעיני חברת העירייה ונציגיה כי מי שעומד מולה מן הצד השני להסכם הינה חברה בע"מ ולא אדם פרטי. לעניין זה שמעתי את עדותו של מומי עצמו אשר הכחיש במסגרתה את הטענה הנ"ל וציין כי במהלך הפגישה הראשונה שהתנהלה ביניהם הוא ציין את העובדה שהוא עובד במסגרת חברה (עמ' 17, שורות 6-11).

 

לעניין זה חשוב להפנות אף לעדותו של זיסר אשר ציין במסגרתה כי ידע שההסכמות מול חברה כשמומי הביא את מסמך ההבנות (עמ' 32, 26-32). כאשר לאחר מכן הוא נשאל הוא האם קיים הבדל מהותי בין התקשרות הנתבעת עם חברה לאדם פרטי, הוא השיב על כך בשלילה. לעניין זה הנני מפנה לעדותו של אמיר טל שבמסגרתה אף אישר הוא כי החתימה על מסמך ההבנות הייתה מול חברה ולא אנשים פרטיים (עמ' 60, שורות 3-6).

 

הנה כי כן, מהעדויות שנשמעו לפני לעניין זה שוכנעתי כי הנתבעת ידעה מתחילת הדרך, ולמצער החל ממועד חתימתו של מסמך ההבנות, כי ההסכמות הינן מול התובעת ולא מול אנשים פרטיים, כמו כן שוכנעתי כי שריף מעולם לא הוצג על ידי התובעת ו/או מי מטעמה כשותף עסקי בחברת מ.נ.ה.ל אלא הוצג כמי שיש לו ניסיון ניהולי בתחום המסעדות, הא ותו לא.

 

טענות הנתבע בנוגע לטיב האוכל שסופק על ידי התובעת ולרבות טענות לעניין כמות האוכל, העדר גיוון ובעיות בנושא הכשרות:

 

טענה נוספת אותה העלתה הנתבעת נוגעת לטיב השירות והאוכל במסעדה. במסגרת סעיף 10 לכתב התביעה שכנגד פירטה הנתבעת מספר אירועים שהתובעת היתה האחראית בהם על הכנת האוכל, וציינה כי היו מספר תלונות על התנהלותה של התובעת במסעדה. תלונות נוספות הועלו בקשר לכמות האוכל אשר לא הספיקה לכלל האורחים. לשיטתה של הנתבעת התנהלותה זו של התובעת גרמה לה לפגיעה קשה במוניטין אשר עמלה עליו שנים רבות, וכן גרמה לה לפגיעה כלכלית קשה שהינה תוצאה של ביטול הזמנות על ידי אורחים פוטנציאליים.

 

להוכחת טענותיה אלה הביאה הנתבעת מטעמה מספר עדים, וזאת על מנת ללמדנו כי לא היה מגוון רחב ועשיר בתפריט האוכל וכי האוכל לא היה לשביעות רצונם של אורחי ובאי המלון.

 

מבלי שנעלמו מעיני אותן העדויות שוכנעתי כי רמת האוכל וטיבו לא היו הגורם האמיתי להפסקת ההתקשרות עם התובעת.

 

אבהיר להלן את מסקנתי הנ"ל.

 

ראש וראשון, לצד אורחים לא שבעי רצון מן הקולינריה במלון, היו אורחים שבעי רצון שטרחו וכתבו בספר האורחים של חדר האוכל מחאות ושבחים על טיב האוכל שסופק להם במהלך שהייתם בבית המלון. אחד מאלה היה עד שהובא מטעמה של הנתבעת ושמו דניאל מינס (להלן: "מינס"). מינס, בתצהירו, ציין כי במהלך אירוח הקבוצות הוא התרשם לטובה מהשיפוץ שנעשה במסעדה וכן התרשם משירות המלצרים והאוכל שהוגש לו(סעיף 7 לתצהיר).במסגרת חקירתו לפני השיב מינס כי הינו סוכן תיירות ואישר כי הוא מקבל עמלות מהמלון בגין הקבוצות אותן הוא מביא. (עמ' 89, שורות 6-9). מינס לא התלונן ולא העלה טענה כלשהי כנגד התנהלותו של מומי או כנגד התנהלותה של התובעת, נהפוך הוא. מעדותו של מינס הנ"ל עלה כי הוא הזמין את האירוח בפעם השנייה בהתבסס על האירוח אותו קיבל בחודש יוני בעת שהתובעת הייתה אחראית על נושא ההסעדה במלון. (עמ' 89 לפרוטוקול, שורות 20-26).

 

גם עדותו של עד הנתבעת עמיחי ניסים, נוגדת דווקא את טענותיה של הנתבעת. בעדותו ציין ניסים כי היו שתי שבתות איכותיות שהאוכל בהן היה מעל ומעבר (עמ' 54, שורות 26-32).

 

עדה נוספת, מטעמה של התובעת הפעם, תמר טיילר, העידה לפני על שביעות רצון מלאה מרמת הקולינריה בחדר האוכל. עדותו של עדה זו הותירה בי רושם אמין.

 

שנית, חלק ניכר מהעדים שהובאו מטעמה של הנתבעת לצורך הוכחת טענתה לעניין טיבו הירוד של האוכל, והיעדרו של מגוון רחב בסוגי האוכל, הינם בעלי נגיעה אישית וקרבה לנציגי המלון, חלק מהעדים הינם אף עובדים במלון עצמו וברי כי עדותם אינה ניטרלית, חלק מהעדים אף קיבל טובת הנאה בצורה של זיכויים, ובנסיבות העניין אין לשלול את האפשרות כי עדותו לא היתה ניטרלית.

 

במסגרת ישיבת ההוכחות שמעתי את עדותו של מר שלום ברקוביץ, אשר העיד כי במהלך התקופה בה שהה במלון, היו הרבה תלונות מטעמם של חברי הקבוצה שהיו עמו, התלונות העיקריות היו בנושא מגוון האוכל והמבחר. (עמ' 72, שורות 8-13).יצוין כי בעדותו הנ"ל, השיב ברקוביץ כי מנהל חדר האוכל לא היה חלק מהבירור, וכי הוא דיבר אך ורק מול האחראי, מי שהתנהל מולו המשא ומתן, ומי שהועבר אליו התשלום (עמ' 73, שורות 17-18)

 

תלונה נוספת על מגוון ומבחר האוכל, נשמעה מפיו של מר יוסי הרוש, אשר ציין כי בעת שהתארח במלון הוא התאכזב משום שלא היה אוכל בארוחת בוקר, ולהוריו, חולי הסוכרת, לא היה מה לאכול (עמ' 87, שורות 1-3). בכל הנוגע למכתב שיצא מתחת ידיו השיב הרוש כי רצה את הכסף ששולם על ידו בחזרה, ובעדותו הוא אישר שהוא זוכה בחלק מן התמורה ששולמה על ידו (עמ' 87, שורות 23-31)

 

בכל הנוגע לקבוצות שהובאו על ידי קבוצת אהרוני, ובתמיכה לטענות שהועלו על ידה, הביאה הנתבעת את העד יצחק אהרוני על מנת שיעיד על טיב השירות והאוכל שסופק על ידי התובעת. מעדותו של הנ"ל עלה כי, ההסכמות בכל הנוגע לתפריט ולמגוון האוכל היו מול זיסר וכי לאהרוני לא היה כל קשר מול מפעילי המסעדה, קרי מול מומי (עמ' 75, שורות 12-14), כמו כן אישר אהרוני כי אינו יודע אם התפריט שסוכם מול זיסר הועבר לידי מפעילי המסעדה.

 

בדומה לעדים נוספים שהעידו מטעמו של הנתבעת על רמתו הירודה של האוכל ועל העדרו של מגוון עשיר בארוחות, אהרוני אישר בעדותו שהוא קיבל זיכוי מהמלון. הוסיף אהרוני וציין לעניין זה כי הוא הגיע לכלל הסכמה עם אמיר וזיסר לפיה הסכומים שלא ישולמו על ידו יקוזזו מן התמורה האמורה להיות משולמת למומי (עמ' 79, שורות 26-31)

 

העד אברהם אהרוני, אף הוא אישר כי ההסכמות בכל הנוגע לאוכל ולתפריט היו מול אמיר וזיסר (עמ' 83, שורות 14-18).

 

במילים אחרות מעדויותיהם של העדים אהרוני, עולה כי ההתנהלות וההסכמות בכל הנוגע לתפריט ולמגוון האוכל היו מול זיסר ואמיר, ואם כך הם פני הדברים, לא ברור על שום מה מבקשת הנתבעת לגלגל לפתחה של התובעת את האחריות לתלונות משתכני המלון בנוגע לתפריט האוכל במסעדה.

 

לעניין זה הנני מפנה לעדותו של מומי עצמו (בעמ' 25, שווה 23-32), במסגרתה הוא ציין כי הסיכום עם האורחים לגבי התפריט נקבע מול נציגי המלון אשר לא היו מיידעים אותו בפרטיו.

 

רוצה לומר, ככל שלא למומי לא הייתה כל מעורבות בקביעת תפריט האוכל ומגוונו, וככל שמומי לא קיבל עדכון על סיכומים מיוחדים שהיו למלון עם אורחיו, כפי שהעידו לפני עדים רבים ובתוכם מומי ושריף, אין כל הצדקה להעביר את האחריות על התלונות שנתקבלו בנושא זה לפתחה של התובעת. חשוב לציין בעניין זה כי שריף בחקירתו ציין כי הציע לאנשי הנתבעת כי אם רוצים לגוון יותר, צריך לפתוח את התפריטים ולתרגם את הדבר בכסף (ראה בעמ' 7 לפרוטוקול, שורות 27-32). בנסיבות העניין נראה כי מדובר דרישה לגיטימית שככל הנראה הנתבעת לא נאותה להסכים לה.

 

מטעמה של הנתבעת הובאה עדותו של מר רפול יהודה אשר ציין כי הוא מועסק בהזדמנויות שונות על ידי הנתבעת אשר היא זו שמשלמת לו בגין עבודתו (עמ' 42, שורות 4-9), במסגרת חקירתו הנגדית הוצגו לעד רפול דברים שנכתבו על ידו בספר האורחים, והוא נשאל על הסתירה העומדת בין הכתוב שם לבין הצהרותיו. בתשובה לשאלה הנ"ל ציין העד הנ"ל כי הוא כתב את הדברים, כפי שכתב, כמחווה לאדם שהוא נמצא אתו רוב הזמן (עמ' 43, שורות 8-12). לעניין עדותו זו של רפול יצוין כי, ההסבר אותו נתן הוא לעניין הדברים שנכתבו על ידו אינו מניח את הדעת. לא שוכנעתי כי עד זה אכן נפגע מהתנהלותה של התובעת במיוחד לאור היחסים המיוחדים (יחסי עבודה) המתנהלים בינו לבין הנתבעת.

 

אל מול הראיות שהביאה הנתבעת להוכחת טענותיה, הונחו לפני ראיותיה של התובעת אשר ניהלה באותו זמן "ספר אורחים", רעיון אותו הגה שריף (עמ' 11, שורות 22-32). העתק הספר הוצג במסגרת הנספחים לתצהיר עדותו הראשית של מומי. מעיון בנספחים הללו (כ'1 –כ'26) עולה כי אכן היו הכרות תודה שנכתבו בספר האורחים הנ"ל על ידי באי המסעדה, אשר הביעו את תודתם על היחס אותו קיבלו במסעדה, על טיב האוכל, על השירות המעולה, היחס האישי של המלצרים כלפי האורחים וכיו"ב.

 

בעדותו לפני ציין שריף כי התלונות שהועלו על ידי האנשים היו כתוצאה מהבטחות שניתנו להם על ידי הנהלת המלון, ובשל הפער בין ההבטחות הללו לבין מה שהוגש בפועל בחדר האוכל (עמ' 11, שורות 30-32). כשנשאל שריף אם התפריט נבדק על ידי נציגי התובעת בטרם קיבלו הם את הקבוצות, השיב שהתפריט היה קבוע והוא היה מונח אצלם מראש, וכי היו מקבלים עדכונים רק במידה והיו דרישות מיוחדות אזי היו בודקים זאת (עמ' 12, שורות 1-10).

 

אין מקום אפוא לקבלת טענותיה של הנתבעת בנושא איכות האוכל הירודה ו/או העדרו של מגוון בסוגי האוכל השונים. אין גם מקום לקבלת טענות הנתבעת בנושא הכשרות, טענות שלא נכללו כלל ועיקר על ידי הנתבעת בהודעה על ביטול ההתקשרות ושדומה כי נוצרו יש מאין על מנת לתת לגיטימציה לביטול ההתקשרות בין התובעת לנתבעת. מכל מקום, גם בנושא זה (של הכשרות), דומה כי מדובר בעניין בר תיקון ובנסיבות העניין, בשים לב למהות ההתקשות והיקפה, ועל אחת כמה וכמה מקום בו צויין הדבר בצורה מפורשת במסגרת מסמך ההבנות, היה על הנתבעת להתריע בפני התובעת על ענין זה ולאפשר לה לתקן את הפגם שנפל לטענתה, בטרם תודיע זו לתובעת על ביטול ההסכמות ביניהן.

 

טענה נוספת שהועלתה על ידי חברת העירייה בעלמא ולא הוכחה על ידה, הינה הטענה לפיה האוכל הוגש בכלים חד פעמיים, יצוין כי מעיון בנספח כא' בתמונות שצורפו לתצהיר, עולה כי הכלים שהונחו על השולחנות הינם כלים שאינם חד פעמיים, כלים יפים מחרסינה.

 

בין כך ובין כך, בנסיבות המקרה דנן וככל שעסקינן בהתקשרות חוזית אורכת טווח, נראה כי הפסקתה על יסוד תלונות בודדות של אורחים מרמת האוכל במלון, אינה בגדר דבר מובן מאליו. הדעת נותנת וכך אף סיכמו ביניהם בעלי הדין כי במקרה שבו לא תעמוד התובעת בסטנדרטים הנדרשים ממנה, המוסכמים בינה לבין הנתבעת, על הנתבעת להתריע בפניה על כך ולתת בידה שהות מספקת על מנת לשפר את השירות הניתן על ידה. הפסקת ההתקשרות בין הצדדים, עוגנה במסגרת סעיף 22 למסמך ההבנות הקובע כך:

 

"22. ההסכם בין הצדדים ייחתם לתקופה של 5 שנים עם אופציה ל 5 שנים נוספות (בהתאם להסכם עם המשכירה מול בעלי המלון/הקרקע) עם אפשרות הפסקת ההתקשרות בהודעה מוקדמת של 90 יום לפחות על ידי מי מהצדדים בהתקיים המקרים כמפורט:

  • השוכרים הורשעו בפלילים.

  • תפוסת המלון בממוצע במהלך השנה היתה נמוכה מ 10%.

  • התקבלו תלונות חוזרות ונשנות על אי תפקוד מקצועי מצד השוכרים בכל הקשור למזון ו/או בסנטריה ו/או עמידה כפי שיסוכם.

  • בהתייחס לאמור בסעיף 22ג' לעיל תינתן הודעה מראש בכתב בהתראה של 30 יום עמ"נ לתקן הליקוי, במידה ולא יתוקן תופסק ההתקשרות בין הצדדים."

     

    בפועל, הנתבעת בהודעתה לתובעת על ביטול ההתקשרות, סמכה את ידה על שני נימוקים שאינם חלק מרשימת המקרים המנויים בסעיף 22 הנ"ל. צויין לעניין זה, בהודעה על ביטול ההסכם, בסעיף 2 שם, כי הנתבעת מבקשת להפסיק את ההתקשרות על רקע העובדה שנודע לה כי הוטעתה על ידי התובעת בכך שהוסתרה ממנה העובדה כי מדובר בתובעת המאוגדת כחברה בעלת אישיות משפטית עצמאית ונפרדת. טעם נוסף להפסקת ההתקשרות היא העובדה ששריף אינו שותף בחברה. שני הטעמים הנ"ל אף שאינם נמנים על רשימת המקרים לגביהם סיכמו בעלי הדין ביניהם כי ניתן יהיה להפסיק את ההתקשרות בהודעה שתינתן מראש לצד האחר, לא הוכחו על ידי הנתבעת כפי שצויין לעיל.

     

    זאת ועוד מעיון בסעיף 6 להודעת הביטול, עולה כי לתובעת ניתנה שהות של 12 יום לפינוי הציוד, זאת בניגוד מוחלט לקבוע בסעיף 22 הנ"ל, לפיו אמורה להינתן בשלב ראשון הזדמנות נאותה בת 30 יום, לתיקון הליקויים, ובכל מקרה הביטול יכנס לתוקף תוך 90 יום ממועד מתן ההודעה.

     

    הנה כי כן, הודעת הביטול שניתנה על ידי התובעת נוגדת למעשה את ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים במסגרת מסמך ההבנות, סיבת הביטול כפי שזו צויינה בהודעה אינה נכללת במסמך הנ"ל ואינה מהווה סיבה מוצדקת לביטולו של ההסכם. כמו כן, ניכר שלא ניתנה לתובעת הזדמנות נאותה לתקן את הליקויים הנטענים על ידי הנתבעת, וגם לא ניתנה לה התראה מוקדמת מראש, דבר אשר נוגד את ההסכמות.

     

    אשר על כן הריני קובעת כי ביטול ההתקשרות החוזית בין התובעת לבין הנתבעת על ידי הנתבעת לא נעשה כדין. בשעה שהתובעת גרמה להפסקת ההתקשרות על ידי הפניית אורחי המלון לסעוד במקומות אחרים, ולא בחדר האוכל שבמלון, ובשלב מאוחר יותר אף החליפה את מנעולי חדר האוכל והמטבע ומנעה מן התובעת גישה חופשית אליו, הפרה הנתבעת את מסמך ההבנות ואת ההסכמות בינה לבין התובעת ובנסיבות העניין זכאית התובעת לפסיקת פיצויים בגין אותה הפרה.

     

    הסעדים הנתבעים :

    הסעד העיקרי אשר נתבע על ידי התובעת בתביעתה כנגד הנתבעת הוא סעד של אכיפה. אלא מאי? משעשתה הנתבעת כדי לסלק את ידה של התובעת מתחומי המלון בבריונות על ידי החלפת מנעולים וקודם לכן הפניית משתכני המלון לחדרי אוכל מאולתרים שאינם חדר האוכל בו אמורה היתה התובעת לספק ארוחות למשתכני המלון, ומשלא ניתן לתובעת מבוקשה לכפות על הנתבעת, באופן זמני, אכיפת הסכם ההתקשרות, מיקדה התובעת את טיעוניה, במסגרת הסיכומים, בסעד הפיצויים.

     

    סעיף 10 לחוק החוזים (תרופתו בשל הפרת חוזה), התשל"א – 1970, קובע זכותו של נפגע מהפרת חוזה לפיצויים והוא נוקט בזו הלשון: "הנפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה".

     

    השאלה הטעונה הכרעה בפרק זה היא האם עלה בידי התובעת להוכיח את טענתה לגרימת נזק בעקבות ההפרה, ולרבות שיעורו של הנזק, והאם בנסיבות העניין הנתבעת ראתה את הנזק או היה עליה לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה.

     

    בכתב תביעתה, בתצהיר מנהלה מומי ובסיכומי טענותיה פירטה התובעת בהרחבה נזקיה השונים. את טענותיה בנוגע לכל אחד ואחד מראשי הנזק בעדם עתרה התובעת לפסיקת פיצויים, סמכה התובעת על מסמכים רבים וראיות המאששות אותן.

     

    בטרם אעמוד על ראשי הנזק השונים, אציין כי בידי הנתבעת כמעט ולא עלה להפריך טענות התובעת בהקשר זה.

     

    מומי שפירט בתצהירו את נזקיו השונים, בעדם הוא עתר לפסיקת פיצויים, וצירף לתצהירו את ראיותיו המאששות את טענותיו לעניין זה, כמעט ולא נחקר על עניין זה בתצהירו ומכל מקום עדותו לעניין זה לא הופרכה כליל.

     

    התייחסותה של הנתבעת לשיעור הנזקים הנטענים, בסיכומי טענותיה, היתה כללית למדי וגם כשכללה הנתבעת בסיכומיה מענה לעניין האמור, היא בחרה, בסיכומיה, לשוב ולהעלות את טענותיה בנוגע להפרת ההסכמות על ידי מומי ולהעדרו של תוקף מחייב למסמך ההבנות, במקום להתייחס לטענות בעניין הנזק ושיעורו אחת לאחת כמצופה מנתבעת בתיק.

     

    אוסיף ואציין, כי מבוקשה של הנתבעת להיצמד להוראות מסויימות במסמך ההבנות ובכללן ההוראה הנוגעת לשיפוי התובעת בעד השקעות המבוצעות על ידה במקום, בסך 50,000 ₪, ולרשימת ציוד שלא נערכה, אינן מקובלות עלי. הרי הנתבעת היא זו שטענה כנגד תוקפו המחייב על מסמך ההבנות ואם כך הדבר מדוע סבורה זו כי יש מקום לחייב את התובעת במקצת הוראותיו בעוד שאת מקצתן האחרת, שאינה נוחה לה, מבקשת היא לאיין?

     

    בעניין הפיצוי המגיע לתובעת עלה בידי התובעת להוכיח כדבעי קיומו של חוב בגין הסעדה במהלך החודשים יולי -אוגוסט, חוב שלא שולם על ידי הנתבעת. טענה זו נתמכת בנספח יד' לתצהיר מומי שהוא חשבונית מיום 25.8.2013 אשר ממנו עולה כי היתרה לתשלום בגין הסעודה מחודש יולי הינה בסך של 55,842 ₪ .

     

    בנוסף צורפה לתצהירו של מומי חשבונית נוספת, מיום 1.9.2013, בגין סעודה מחודש אוגוסט בעלות של 33,974 ₪. בסך בכל נותרה חברת העירייה חייבת לתובעת את הסך של 89,816 ₪.

     

    הנתבעת למעשה הודתה בקיומו של החוב הזה, וזאת במסגרת הודעת דואר אלקטרוני שנשלחה על ידי אמיר טל לידי מומי, ביום 3.10.2013 (נספח טו' לתצהירו של מומי). במסגרת אותה הודעת דוא"ל הודה אמיר כי קיים חוב בגין הסעודה בין החודשים יולי- אוגוסט.

     

    בנוגע לעלות רכישה ציוד והשקעות שנעשו במקום, סעיף 4 למסמך ההבנות מציין כי : "השוכרים קיבלו את המטבח כמפורט בנספח א' מובהר כי המדיחים ותנורי החימום תיקון ואינם כשרים, לפיכך השוכרים אינם חבים כלפי הציוד שאינו תקין במידה ויבקשו להשמשו/לתקנו תהא הבעלות על המכשירים כאמור של השוכרים לכל עניין ודבר"

     

    במסגרת סעיף 5 למסמך ההבנות התחייבה הנתבעת להחזיר את עלויות השלמת הציוד לצורכי העבודה, עד לסכום השקעה של 50,000 ₪, במידה וההתקשרות בין הצדדים תבוטל ותוך תקופה של שנה וחצי ממועד החתימה על המסמך.

     

    אין מחלוקת בין הצדדים כי ההתקשרות ביניהם נגמרה תוך התקופה הקבועה בסעיף 5 הנ"ל וכי הסך של 50,000 ₪ לא שולם על ידי הנתבעת לתובעת. השאלה הטעונה הכרעה כאן היא האם מוצדק בנסיבות העניין להגביל את דרישתה של התובעת לפיצויים בגין ראש נזק זה בסך האמור?

     

    כעקרון, מקום בו הופר מסמך ההבנות על ידי הנתבעת עומדת כאמור לתובעת זכות לפסיקת פיצויים כדי נזקיה המוכחים, ובלבד שעל נזקים אלו ידעה הנתבעת ולמצער יכלה הנתבעת לצפות במעמד החתימה על אותו מסמך, כתוצאה מסתברת של ההפרה.

     

    בעניין הציוד וההשקעות הנ"ל, טענה התובעת כי הנתבעת עמדה מקרוב על ההשקעות שבוצעו על ידי התובעת ומקצת עדיה אישרו בעדויותיהם עניין זה.

     

    בכל הנוגע להוצאות בגין הקמת המסעדה והשמשת המטבח הצהיר מומי בסעיף 34 לתצהיר עדות

    ראשית מטעמו ופירט במסגרתו את כל ההוצאות הנטענות, לעניין זה צירף מומי מטעמו נספחים ב'-

    ה', אשר מעיון מהם ניתן ללמוד על ההוצאות הרבות של התובעת בין היתר הוצאות בגין חומרי ניקוי;

    ציוד למטבח; תיקון מכשירים; החלפת חלקים ותחזוקה כללית.

     

    לעניין הקמת המסעדה העיד לפני מומי וציין כי, הציוד שהתקבל לידיו לא היה תקין ואף פירט הוא את פעולות ההקמה שנאלץ לנקוט בהן כגון קרצוף המקום, ניקוי המקום והכיסאות (עמ' 19, שורות 19-32).

     

    לעניין זה הנני מפנה כמו כן, לעדותו של שריף בנוגע להשקעות הרבות שהתובעת נאלצה להשקיע על מנת לעמוד בסטנדרטים של החוק ולתיקון המפגעים והתקלות הרבות שנתגלו תוך כדי העבודה. על פי אותה עדות (של שריף) כשהתובעת קיבלה את המקום, המקום היה מסריח וכל הציוד שהיה בו כמעט ולא עבד (סעיפים 14-15 לתצהירו של שריף וכן בעמוד 8 לפרוטוקול שורות 12-17). שריף הוסיף וציין כי היו תקלות שלא ניתן היה לדעת עליהן קודם כגון צנרת ניקוז, ודברים נוספים שעלו במהלך העבודה ואף ציין כי הם תיקנו כל תקלה שהתגלתה (עמ' 9, שורות 23-31). עוד העיד שריף כי הנתבעת ידעה על כל התיקונים וההשקעות בביצוע התיקונים והבטיחה כי הסכומים ישולמו בעתיד תוך כדי התחשבנות מאחור וההתקשרות הינה לטווח ארוך (סעיף 16 לתצהירו של שריף).

     

    העד מטעמה של חברת העירייה אלבו מרדכי אף הוא ציין כי, הושקעו מאמצים וכספים רבים, כגון הוצאות ניקיון וצבע דברים שהוא ראה שנעשו על ידי התובעת (עמ' 49, שורות 7-11). לדבריו אף, דבר הגיוני הוא שהתובעת תשקיע בהסכם ארוך טווח (עמ' 50 לפרוטוקול שורה 8).

     

    הוכח לפני שהתובעת הוציאה בגין הקמת המסעדה ותיקון הליקויים הללו סך של 332,848 ₪. טענתה הנ"ל של התובעת נתמכת היטב בנספחים ב', ב1-ב34, ג', ג' 1- ג' 32 ג, ד1-ד16 לתצהירו של מומי ומכל מקום עדויותיהם של מומי ושריף בנקודה זו לא הופרכה.

     

    השאלה הנשאלת כאן היא האם מוצדק בנסיבות העניין לחייב את הנתבעת במלוא הסך האמור? לטעמי תשובה שלילית מתבקשת. סוכם כאמור בין הצדדים, במסגרת מסמך ההבנות, כי במקרה של הפסקת ההתקשרות בתוך שנה וחצי תהיה התובעת זכאית להחזר כדי הסך של 50,000 ₪, כנגד הצגת חשבוניות. סכום זה עליו סיכמו ביניהם בעלי הדין מלמד על היקף ההשקעה שהנתבעת ראתה ולמצער היה עליו לראות מראש, בעת כריתתו של מסמך ההבנות, כתוצאה מסתברת של הפרת ההסכמות שבאותו מסמך. בנסיבות העניין, ומקום בו לא הוכיחה התובעת לגבי הוצאותיה הנוספות, שמעבר לסך האמור, כל אחת ואחת מהן, ידיעתה של הנתבעת עליהן ו/או הסכמתה להוצאתן, אין הצדקה לחיוב הנתבעת באותן ההוצאות שמעבר לסכום האמור.

     

    טענת התובעת באמצעות חלק מעדיה כי הנתבעת ידעה על אותן ההוצאות אינה מספקת ובנסיבות העניין היה מקום להוכיח ידיעה והסכמה לכל אחת ואחת מן ההוצאות שהוצאו על ידי התובעת, במסגרת השקעותיה במקום.

     

    משכך, הריני עלה בידי התובעת להוכיח זכותה להחזר הוצאות בסך 50,000 ₪. דרישת התובעת לפסיקת פיצוי העולה על הסכום הנ"ל, דינה להידחות.

     

    נוסף להשקעה הכספית בציוד, תיקונים וניקיונות, עלה בידי התובעת להוכיח כדבעי, באמצעות חשבוניות שהוצגו על ידה, זכותה לפיצוי בגין עלויות פרסום המסעדה בסך 19,755 ₪. בעניין זה הפנתה התובעת בסיכומיה להתחייבות שקיבלה הנתבעת על עצמה, במסגרת מסמך ההבנות, להעמיד תקציב פרסום ויחסי ציבור בשיעור 12% מהמחזור. לטענתה של התובעת הנתבעת לא העמידה תקציב כאמור ובנסיבות העניין התובעת הוציאה הוצאות פרסום על חשבון כספים שהיו אמורים להתקבל אצלה בגין פרסום. בעניין זה, לדידי, ואף אם מסמך ההבנות היה שותק ולא מתייחס ולו במילה להתחייבות הנתבעת להעמיד תקציב בעבור פרסום, היה על הנתבעת לצפות מראש, בעת כריתת החוזה, כי התובעת תוציא הוצאות בגין פרסום בעדם תהיה זכאית לפיצוי כתוצאה מסתברת על הפרת החוזה. הרי, אחרי ככלות הכל, הכנסתה של התובעת מן המסעדה תלויה במספר הסועדים וככל שמספרם של אלה עולה, כך הכנסתה ורווחיה עולים אף הם.

     

    פרט לנזקים הנ"ל טענה התובעת כי נגרמו לה הפסדים בגין ביטולי הזמנות על ידי הנתבעת לאחר שהתובעת נערכה להזנתם הסועדים ובחלק מן המקרים היא אף רכשה את המוצרים הדרושים בכמויות שהוזמנו ואף הכינה את הארוחות.

     

    מדובר במקרה האחד בהזמנת ארוחה עובר 160 סועדים לתאריך 25.7.2013 בעלות של 90 ₪ למבוגר ו- 70 ₪ ליד כאשר ההזמנה כללה תנאי ולפיה האוכל יהיה בדרגת כשרות גבוהה של בד"צ הרב רובין – דבר שלטענת התובעת מייקר באופן משמועתי את מחיר המנה. לעניין הזמנה זו הצהיר מומי ועדותו לא נסתרה כי יום אחד בלבד לפני מועד אספקת הארוחות לסועדים, הודיעה לו הנתבעת כי צפויים להגיע 53 סועדים בלבד. ההודעה נמסרה לאחר שהמזון בהכשר הדרוש הוזמן והוכן וכתוצאה מן ההודעה הנ"ל לתובעת נגרם נזק ישיר בגין אי אספקת ארוחות שכבר הוכנו ל- 107 סועדים בעלות ממוצעת של 80 ₪ לאדם ובסך הכל 8,560 ₪. תמיכה לעדותו הנ"ל של מומי נמצאה בעדותו של שריף (סעיף 30 לתצהירו).

     

    מקרה אחר היה בעת שהנתבעת פנתה אל התובעת וביקשה ממנה להיערך להסעדת אותה קבוצה המונה 160 איש לחמש ארוחות במהל סוף שבוע אחד. לענין זה העיד מומי ועדותו לא נסתרה כי הביטול נעשה לאחר רכישת המזון והמצרכים הדרושים בעלות של 23,000 ₪. בנוסף ועקב הביטול נגרם לתובעת הפסד רווח של 60 ₪ לארוחה ובסך הכל עבור 5 ארוחות ל- 160 סועדים, נגרם הפסד רווח של 48,000 ₪.

     

    מומי לא נשאל דבר וחצי דבר לעניין עדותו זו בחקירתו הנגדית. עדי הנתבעת שתקו בעניין זה והנתבעת בסיכומיה טענותיה כמעט ולא התייחסה לגופן של הטענות בתואנה כי לא הוצגה כל הוכחה ו/או ראייה המפרטת תאריכים של הזמנת שתי הקבוצות.

     

    טענות הנתבעת בנוגע להפרת התחייבויותיה של התובעת בעניין הכשרות לא נתקבלו, כאמור, וככל שבעניין זה סומכת הנתבעת את הגנתה על התשלומים שבוצעו על ידה לתובעת בסל 389,475 ₪ הרי שלא הוכח על ידי הנתבעת כי קיים קשר בין התשלומים הנ"ל לבין טענות התובעת ביחס לאותם נזקים.

     

    באשר לאובדן הרווחים בתקופת ההתראה וההודעה המוקמת והחודשים שעל להגשת התביעה,

    אין מחלוקת בין הצדדים על כך שמיום מתן הודעת הביטול הופסקה הפעילות של התובעת והיא לא קיבלה את באי המלון בחדר האוכל.

     

    לשיטתה של התובעת נגרמו לה אובדן רווחים בשיעור 30,000 ₪ לחודש זאת בהתאם לחישוב שנערך על ידי מומי, על דרך הצמצום, ופורט על ידו היטב בתצהירו (ראו בעניין זה נספח כב' לתצהיר מומי). לעניין זה מקובל עלי החישוב שנעשה על ידי התובעת בסיכומיה, לפיו התקופה לחישוב הינה בת 4 חודשים כך שהסכום המתקבל הינו 120,000 ₪, לסכום זה יש להוסיף את הסך של 75,000 ₪ בגין חודשיים וחצי מיום הודעת הביטול עד למועד הגשת התביעה. בגין ראש נזק זה על הנתבעת לפצות את התובעת בסך של 195,000 ₪ .

     

    להשלמת התמונה יצויין כי התובעת עתרה בתביעתה לחיוב הנתבעת בתשלום פיצוי בגין עוגמת נפש בסך 50,000 ₪. בענין הדרישה הנ"ל ועל אף באופן עקרוני הדין מכיר באפשרות לפסוק פיצוי לא ממוני בגין הפרת חוזה, לא שוכנעתי כי נסיבות המקרה דנן מצדיקות פסיקת פיצוי כאמור ואני דוחה את דרישתה של התובעת בעניין זה.

     

    סיכום הנזקים שהתובעת השכילה להוכיח במקרה דנן, הינם כדלקמן:

     

    1.חוב בגין ארוחות שסופקו בחודשים יולי-אוגוסט 89,816 ₪

    2.הוצאות ותשלומים בסך 50,000 ₪

    3.ביטול סעודה לסוף חודש יולי בסך של 8,560 ₪

    4.הפסד הכנסה כתוצאה מביטול הזמנה של 160 איש למש ארוחות בסך 48,000 ש"ח

    5.אובדן רווחים לתקופה של 4 חודשים ועוד חודשיים וחצי 195,000 ₪

    6.הוצאות פרסום בסך של 19,755 ₪

     

    סה"כ נזקיה של התובעת עומד ע"ס 411,131 . 

     

    מילה לפני סיום:

     

    לאורך ניהולו של הליך זה טענת התובעת כי השינוי שחל בהתנהלות הנתבעת מולה היה נעוץ בטעם לא ענייני הנוגע לסירובה של התובעת לאפשר לרעיית מנכ"ל המלון להוציא מחדר האוכל ארוחות ללא תשלום. רעייתו הנ"ל של מנכ"ל המלון חתמה על תצהיר מטעמה של הנתבעת, דא עקא שבהגיע מועד ההוכחות בתיק, היא מיאנה להגיע לבית המשפט על מנת להיחקר על תצהירה ובנסיבות אלה הוצא תצהירה מהתיק.

     

    טיעון זה שהושמע על ידי התובעת עלה לא רקע מעדותו של מומי אלא גם מעדותו של שריף.

     

    משמיעת כלל העדויות בתיק ניתן היה להבחין בשינוי שחל ביחסים של התובעת לבין הנתבעת זמן לא ארוך לאחר תחילת הקשר בינן.

     

    בנסיבות העניין, נותרתי עם תחושה כי מומי והתובעת לא היו רצויים במלון וכי נעשו ניסיונות רבים, שצלחו בסופו של יום, על מנת להביא לכך שרגלם תודר מהמלון.

     

    בנוסף, התרשמתי כי הנתבעת בשלב מסויים הגיעה לכלל מסקנה לפיה ההתקשרות אינה כדאית בעבורה, מבחינה כלכלת. המשא ומתן שנוהל בין הצדדים ועליו מעידות ההתכתבויות ביניהם, שבמסגרתו הסכימה הנתבעת לשלם לתובעת מקצת דרישותיה, כנגד קבלת הסכמתה של התובעת 'לפתוח' מחדש את תנאי ההתקשרות, אך מצביעה כי הבעיות שהתגלו בניהול חדר האוכל על ידי התובעת לא היו כה מהותיות ואלה ניתנות היו לתיקון.

     

    מכל מקום, ובשעה שהחליטה הנתבעת לבטל את ההתקשרות החוזית בינה לבין התובעת שלא בעקבות הפרה מהותית של ההסכמות שהיו בין הצדדים, זכאית התובעת לפסיקת פיצויים ודין תביעתה להתקבל.

     

    סוף דבר:

     

    על יסוד כל האמור לעיל הנני מורה על קבלתה, באופן חלקי, של התביעה העיקרית ועל דחייתה של התביעה שכנגד.

     

    הנני מחייבת את הנתבעת לשלם את הסך של 411,131 ₪ לידי התובעת בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה, ועד למועד התשלום בפועל.

     

    בנוסך הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת את הוצאות המשפט בסך 18,106 ₪ ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 35,000 ₪ בתוספת מע"מ עליו כחוק.

     

     

    התשלום יבוצע תוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין לנתבעת.

     

    המזכירות תעביר פסק דין זה לצדדים.

     

     

     

    ניתן היום, י"ז סיוון תשע"ו, 23 יוני 2016, בהעדר הצדדים.

     

    Picture 1

     

     


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.


חזרה לתוצאות חיפוש >>
שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ, עיצוב: סטודיו מילינק'ה