לפניי תביעה לחיוב המבטחת בפיצוי תגמולי ביטוח בגין גניבת רכב.
העובדות הצריכות לעניין ועיקר טענות הצדדים
1.התובע היה במועדים הרלוונטיים לתובענה הבעלים של רכב מסוג מרצדס, בעל מ"ר 78-752-51 (להלן: "הרכב").
2.הנתבעת הייתה בכל המועדים הרלוונטיים לתובענה מבטחת הרכב מפני נזקים העלולים לקרות לו בהתאם לפוליסת הביטוח מסוג מקיף שמספרה 238065084 (להלן: "הפוליסה").
3.ביום 18.03.2013 נגנב הרכב בעת שחנה סמוך לבית התובע (להלן: "מקרה הביטוח").
4.עם גילוי מקרה הביטוח הגיש התובע תלונה למשטרה בדבר גניבת רכב, כן הודיע לנתבעת על הגניבה ובד בבד הגיש תביעה לקבלת תגמולי ביטוח ממנה.
5.הנתבעת בדקה וחקרה את מקרה הביטוח וזכתה לשיתוף פעולה מלא מצד התובע, אלא שבמכתבה מיום 08.05.2013 דחתה הנתבעת את תביעת הביטוח בנימוקים כדלקמן:
1. המקרה לא ארע כמדווח.
2. לא קוימו המיגונים הנדרשים בפוליסת הביטוח
3. מחקירת המשטרה עולה כי מקרה הביטוח לא ארע כמדווח.
6.לטענת התובע, על הנתבעת בעצמה או באמצעות מי מטעמה, מוטלת חובת יידוע ווידוא, לפיה על המבטחת לוודא כי המבוטח מודע לחריגים לכיסוי הביטוחי. אולם, לטענתו, הנתבעת לא פעלה כן. לטענת התובע, הנתבעת אף לא המציאה לו את פוליסת הביטוח. משכך, אין כל תוקף לתנאי השולל חבות הנתבעת בשל אי עמידה בתנאי המיגון.
7.עוד טוען התובע כי הנתבעת פעלה שלא כמו מבטחת סבירה ואף הפרה את הוראות חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן: "חוק חוזה הביטוח").
8.התובע מבקש לחייב את הנתבעת בסכומי כסף כדלקמן:
8.1.בערך הרכב במועד הגניבה בסך של 92,560 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, בסכום המשוערך למועד הגשת התביעה בסך של 94,878 ₪.
8.2.ריבית מיוחדת בשיעור מקסימלי לפי סעיף 28א לחוק חוזה הביטוח.
8.3.נזקי ממון ונזקים בלתי ממוניים המוגבלים לצרכי אגרה לסך של 5,122 ₪.
9.הנתבעת טוענת בכתב הגנתה להיעדר כיסוי ביטוחי מהטעם שהרכב לא היה ממוגן כנדרש על פי הפוליסה, כאשר תנאי המיגון הוא תנאי מהותי לכיסוי ביטוחי במקרה של גניבת הרכב, ומהטעם שנמסרו לנתבעת פרטים כוזבים בנוגע למקרה הביטוח בכוונת מרמה. עוד בהקשר זה, טוענת הנתבעת כי בהתאם לדוח חקירה שהפיק חוקר מטעמה עולה כי התובע נחקר במשטרה תחת אזהרה בחשד למעורבות, לכאורה, בגניבת הרכב וכי נעשתה לו בהסכמתו בדיקת פוליגרף, והוא נמצא דובר שקר, לכאורה.
10.עוד טוענת הנתבעת כי התובע אינו המבוטח שכן הפוליסה הוצאה על שם אדם אחר בשם ליליאן יעקב.
11.כמו כן, טוענת הנתבעת כי התובע לא הוכיח את ערכו הנכון של הרכב, מאחר שלא התייחס לנתוני הרכב בעת גניבת הרכב, לרבות תוספות והפחתות, בעלים קודמים ברכב, מצב מכאני של הרכב עברו התאונתי, מד אוץ גבוה וגו'.
12.באשר לטענה כי הפוליסה לא הומצא לידי התובע, טוענת הנתבעת כי מאחר שהפוליסה הופקה במסגרת קולקטיב של עובדי בנק דיסקונט, שאמו של התובע עובדת בו, הרי שהפוליסה נשלחה אליה.
13.באשר לחיוב הנתבעת בריבית מיוחדת, טוענת הנתבעת כי פעלה בתום לב ובדרך מקובלת, על יסוד ממצאי החקירה שערך חוקר מטעמה.
14.הצדדים הגישו את ראיותיהם ותצהירי עדות ראשית מטעמם וביום 25.09.2016 התקיימה בפניי ישיבת הוכחות, במסגרתה נחקרו מטעם התובע: התובע, אביו של התובע, מר אברהם יעקב, גיסו של התובע, מר לירן איילון, והשמאי מטעם התובע, מר משה אקרמן. מטעם הנתבעת נחקרו: חוקר פרטי שהכין את דוח החקירה מטעם הנתבעת, מר אבי בן חמו, וקצין הביטחון של חברת איתוראן, מר אברהם מדעי.
כמו כן, הוגשו ראיות במעמד ישיבת ההוכחות, כדלקמן: מענה בכתב של חברת איתוראן לב"כ התובע (במ/1), דוח חקירה לתובע מיום 08.04.2013 (במ/2), דוח חקירה לתובע מיום 25.04.2013 (במ/3), כתב ערובה שהופקד לשם הבטחת התייצבותו של התובע להמשך חקירה משטרתית (במ/4), שלוש עדויות שמסר התובע במשטרה כחשוד (במ/5 (3-1)), תדפיס שיחות טלפון ממכשיר הנייד שהיה ברשות התובע (במ/6), תדפיס איכון מכשיר הנייד שהיה ברשות התובע (במ/7), טופס החלפת רכב בביטוח (במ/8), תדפיס של הרכב מטעם מרכז הסליקה של חברות הביטוח (במ/9), בדיקת מיגון ואישור מיגון (במ/10), הודעה על מקרה ביטוח (במ/11), תצהיר תשובות לשאלון מטעם התובע (במ/12), תצהיר תשובות לשאלון וגילוי מסמכים מטעם התובע (במ/13), תצהיר ודוח חוקר חסוי מטעם הנתבעת (במ/14).
15.לאחר שמיעת העדים הותר לב"כ הצדדים להגיש סיכומיהם בכתב.
16.עם הגיע הסיכומים בכתב מטעם הצדדים, לרבות סיכומי התשובה מטעם התובע, כל שנותר הוא לדון ולהכריע בתובענה על יסוד כל החומר המונח לפניי.
דיון והכרעה
המסגרת הנורמטיבית
17.ככלל, נטל השכנוע להראות כי ארע מקרה ביטוח כמדווח מוטל על התובע ואילו הנטל להראות כי התקיים אחד מהחריגים לחבות הביטוחית מצדה של המבטחת, המשחרר אותה מתשלום תגמולי ביטוח למבוטח, מוטל על המבטחת.
ראו: ע"א 371/64 כהן נ. חברה לביטוח "קלדוניאן", פ"ד יט (1) 77,81 (1965); ע"א 544/75 איגל סטאר אינשורנס קומפני לימיטד נ' טננבוים את ווב חב' לבנין ועבודות צבוריות בע"מ, פ"ד לב(1) 342, 349-347 (1977); ע"א 224/78 חמישה יוד תכשיטנים בע"מ נ' פיירמנס פאנד אינשורנס קומפני, פ"ד לג(2)90, 92 (1979)).
18.מאחר שהנתבעת טוענת כי מקרה הביטוח לא ארע כמדווח על ידי התובע דבר המקבל, לכאורה, חיזוק ממצאי החקירה שנערכה לתובע במשטרה, וכי למעשה התובע מסר לנתבעת עובדות כוזבות בכוונת מרמה, הרי שיש לפנות להוראה החוקית, שבסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, העוסקת בזה והקובעת בזו הלשון:
"הופרה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב), או שנעשה דבר כאמור בסעיף 24(ב), או שהמבוטח או המוטב מסרו למבטח עובדות כוזבות, או שהעלימו ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטח, והדבר נעשה בכוונת מרמה - פטור המבטח מחובתו." (ההדגשה אינה במקור – נ.ס.)
כמובן, שבנסיבות העניין, מאחר שאין טענה שהתובע הפר את חובת הדיווח על מקרה ביטוח, ומאחר שאין טענה כי התובע לא העביר תוך זמן סביר, לאחר שנדרש, את מלוא המידע והמסמכים הדרושים לבירור החבות, ומאחר שאין טענה כי התובע הכשיל או הכביד בכוונה את בירור חבותה של המבטחת, הרי שנתייחס אך ורק לטקסט המודגש שבהוראת סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, כפי המובא לעיל.
הדיבור 'בכוונת מרמה', שבסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, כולל שלושה יסודות: מסירת עובדות בלתי נכונות או כוזבות; מודעות של המבוטח לאי הנכונות או לכזב של העובדות שנמסרו; וכוונה להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הבלתי נכונות או הכוזבות.
ראו: רע"א 230/98 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' נסרה (19.5.1998).
19.בפסיקתו של בית משפט העליון נמנו שתי הגישות הפרשניות הנוגעות להוכחת שלושת היסודות שבביטוי "כוונת המרמה".
לפי גישה אחת, די בהוכחת שני היסודות הראשונים כדי לבסס את כוונת המרמה. גישה זו נתמכת בשיקולים מוסריים כלליים ("מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה"), כמו גם שיקולים תועלתניים-חלוקתיים (מיגור התופעה הרווחת יחסית של מרמת ביטוח, שתוצאותיה מגולגלות בסופו של דבר על ציבור המבוטחים).
לפי גישה שנייה, כוונת המרמה היא יסוד נפשי שיש להוכיח בנפרד משני היסודות הראשונים. בהתאם לכך, בטרם נשללת זכותו של מבוטח לתגמולים, יש לברר מה המניע העומד מאחורי הודעותיו הכוזבות, שכן ייתכנו מקרים בהם שיקול אחר, שאינו הונאת חברת ביטוח, עומד ביסוד ההודעות הכוזבות (למשל, מבוטח שמסר עובדה כוזבת, לפיה היה נוכח במקום התאונה בעת התרחשותה, על מנת שלא לחשוף בפני מעבידו או בפני רעייתו שבאותה עת שהה במקום אחר). על פי גישה זו, מקום בו, אלמלא גרסת השקר, היה המבוטח זכאי ליהנות מתגמולים, יהיה זה בלתי צודק לפטור את המבטח רק עקב כך.
ראו: רע"א 9215/10 יצחק פלדמן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (12.4.2011).
20.עוד נקבעו הדברים הבאים בפסיקתו של בית המשפט העליון:
"כאשר אחד הצדדים להליך מעלה טענת מרמה או זיוף, מוטל עליו נטל השכנוע להוכחת טענתו, בין אם מדובר בתובע או בנתבע, הגם שהנטל הוא של מאזן הסתברויות, כמקובל במשפט האזרחי, הרי שכמות הראיות ורף הראיות הנדרש לגבי טענת מרמה, אשר לה גוון מעין פלילי, הם גבוהים יותר ועל בית המשפט לבחון את הראיות בזהירות ובקפדנות... נשאלת השאלה מה דינה של טענת הגנה המבקשת לקעקע את גרסת התובע באשר לטענה שעליו להוכיח ובה בעת רומזת למעשה מרמה שביצע התובע... טענת הגנה המבקשת לשמוט את הבסיס מתחת לטענותיו העובדתיות של התובע תוך הצעת עובדות המלמדות על מעשה מרמה של התובע עשויה 'לחבוש' שני כובעים. בכובעה האחד, מתפקדת היא כטענת מרמה, טענה עובדתית שכדי שיקבע בה ממצא עובדתי על ידי בית המשפט על הנתבע לעמוד בנטל השכנוע הרובץ לפתחו כפי שצוין לעיל. בכובעה השני, יתכן ומדובר בניסיון לעמוד בחובת הראייה הרובצת לפתחו של הנתבע לאחר שהתובע ביסס ראיות לכאורה לצורך עמידה בנטל השכנוע המוטל עליו. במסגרת ניסיון זה, יכול הנתבע להביא ראיות מטעמו או לעשות שימוש בראיות שהגיש התובע לצורך הפרכת גרסתו העובדתית של התובע תוך הצעת היפותזה של מרמה, וכך לגרום לתובע להיכשל בעמידה בנטל השכנוע הרובץ לפתחו... כך, בהחלט יתכנו מקרים בהם נתבע טוען טענת הגנה הכוללת טענת מרמה ואינו מצליח לעמוד בנטל השכנוע לצורך קביעת המרמה כממצא עובדתי, אך בה בעת מצליח לערער את הבסיס הראייתי שהציב התובע לביסוס טענותיו ובכך להביא לדחיית התביעה".
ראו: ע"א 7456/11 מוריס בר נוי נ' מלכי אמנון (11.04.2013) (להלן: "עניין בר נוי").
21.למעשה, קבע בית המשפט העליון כי ייתכנו מקרים בהם לא יעלה בכוחה של המבטחת להוכיח מרמה, מאחר שלשם הוכחת מרמה במשפט האזרחי, כמות הראיות ורף הראיות הנדרש הם גבוהים יותר מאשר במשפט אזרחי רגיל, שאז לא תתקבל טענת המרמה, אולם, לא מן הנמנע כי כמות הראיות שהביאה המבטחת ורף הראיות בו היא עמדה, יהיה די בהם כדי לקעקע את גרסתו של התובע ובעצם להכשילו בעמידה בנטל השכנוע הרובץ לפתחו.
לגופו של עניין
מעמדו של התובע
22.בראש ובראשונה, אומר כי איני מקבל את טענת הנתבעת, לפיה התובע אינו המבוטח אלא אמו, הגב' ליליאן יעקב.
מעיון ברשימת הפוליסה שהוצאה בגין הרכב, כפי שמצוי בתיק הפוליסה בראיות הנתבעת, עולה באופן ברור כי לצד שמה של אמו של התובע, רשום גם שמו של התובע בתור מבוטח ראשי. די בכך, כדי לקבוע כי התובע הינו המבוטח הרשום על פי הפוליסה שהוציאה הנתבעת לרכב.
חובת היידוע בנוגע לתנאי הפוליסה
23.חובת היידוע שחלה על המבטחת כלפי המבוטח היא בנוגע לכיסויים הביטוחים ובנוגע לתנאים בעטיים יינתן כיסוי ביטוחי ובנוגע לסייגים למתן כיסוי ביטוחי, כדוגמת אי הימצאות מיגון מספק, נהיגה בידי אדם שלא היה מורשה לנהוג על פי רשימת הפוליסה, נהיגה בידי מי שרישיונו היה שלול בעת קרות מקרה הביטוח וכד'.
24.בנסיבות העניין, אני סבור כי הנתבעת המציאה את הפוליסה לידי אמו של התובע, אשר הייתה בזמנים הרלוונטיים לתובענה עובדת בנק דיסקונט כאשר מדובר בפוליסה מסוג קולקטיב עובדי בנק. אין חולק כי בעת קרות מקרה הביטוח התובע התגורר עם הוריו (עמ' 13, שורות 9-8 לפרוטוקול), כך שסביר ביותר להניח כי הפוליסה הומצאה לידי התובע או לכל הפחות הייתה בשליטתו.
25.בכלל זה, מאחר שיש בנמצא בדיקת מיגון שנעשתה לרכב ביום 03.10.2012 (במ/10), בעת שהיה בבעלותו של התובע, הרי שחזקה כי התובע ידע על דרישת הנתבעת לביצוע בדיקת מיגון ועל הצורך באישור מיגון, בהתאם לתנאי הפוליסה.
מכאן, שטענתו של התובע כאילו לא היה מודע לדרישות המיגון, בין היתר בשל הטענה כי הפוליסה לא הומצאה לו, שנדחתה לעיל, ולהיותו תנאי מהותי לקיומו של כיסוי ביטוחי במקרה של גניבה, הינה טענה ריקה מתוכן.
יחד עם זאת, וכפי שאראה תחת הפרק של "עמידה בתנאי המיגון על פי הפוליסה", אני סבור כי הרכב עמד בדרישות המיגון בין על יסוד אישור המיגון עצמו (במ/10) ובין בשל מחדלה של הנתבעת מלהתריע בתובע בדבר אי עמידה בדרישות המיגון.
מקרה הביטוח
26.הנתבעת מבקשת להראות בסיכומיה כי צירוף הנסיבות בתיק אינו מקרי ועסקינן, לטענתה, בתובע שהנו איש מכירות מנוסה וחלקלק, שהואיל ולא הצליח למכור את הרכב כ"עסקה טובה", סמוך לאחר רכישתו "דאג" להיעלמותו במטרה לקבל תגמולי ביטוח מהנתבעת, תוך מסירת דיווח כוזב על גניבת רכב.
27.איני רואה זאת עין בעין עם הנתבעת, מהטעמים המובאים להלן:
27.1.טענת הנתבעת כי לאחר שנציגת איתוראן יצרה קשר טלפוני עם התובע וביקשה ממנו לבדוק את הרכב במקום החניה התובע סירב לכך, אינה מדויקת כהוא זה.
מעיון בתמלול השיחה בין נציגת איתוראן לתובע (הקלטה דיגיטלית מס' 307), עולה כי אמנם התובע סירב לרדת לבדוק אם הרכב נמצא במקום מטעמי נוחות גרידא, אולם לאחר שנציגת איתוראן התעקשה, ויש לציין כי בקשתה השנייה של הנציגה בפני התובע קטועה, התובע התרצה וירד לבדוק.
מעיון בתמלול השיחה העוקבת אחריה (הקלטה דיגיטלית מס' 308), עולה, על פניו, כי התובע מודאג ומצוי בלחץ. לא בכדי, הנציגה אומרת לו: "...קודם תישאר רגוע, אנחנו כבר מטפלים בזה...." והתובע עונה לה: "אני לא רגוע. לא, לא, לא. יש לי מלא, לא, לא, לא...".
27.2.הנתבעת טוענת כי מוזר בעינה כי אף אחד, פרט לתובע, לא ידע על הגניבה בזמן אמת.
בהקשר זה נשאלת השאלה: מדוע היה צריך להציג דיווח כזה לשכנים. התובע אומר כי אף אחד לא היה באזור החניה כאשר ירד לבדוק לשלומו של הרכב. הדבר מובן כיוון שדובר על שעת לילה מאוחרת. האם היה עליו להמציא שכנים יש מאין?
27.3. הנתבעת תמהה על העובדה כי הרכב הוחנה על ידי התובע בכביש הראשי במקום החניה ברחוב ללא מוצא שבסמוך לבניין.
איני רואה כל תמיהה בעובדה זו. ייתכן והרכב הוחנה שם מטעמי נוחות וגישה, וייתכן שלא היה מקום חניה בעת שהגיע התובע עם רכבו בשעת לילה בליל הגניבה.
27.4.הנתבעת תמהה על כך שלא היו כל סימני פריצה או שברי זכוכית במקום בו הוחנה הרכב (עמ' 13, שורות 19-18 לפרוטוקול).
בהקשר זה, אומר כי בטוחני כי הנתבעת ובאת כוחה יודעות היטב כי פריצה לרכב אינה אך באמצעות שבירת חלונות או שמשות הרכב וכי, למרבה הצער, ניתן לפרוץ לרכב גם באמצעים קשים פחות, שאינם משאירים מאחור "עקבות".
27.5.הנתבעת טוענת כי נסיבות בהן הרכב נרכש ממגרש בעוספיה שבצפון כאשר התובע מתגורר בירושלים, מבלי שביצע בדיקת תקינות מכאנית לרכב, וכעבור חודש ימים לאחר מועד הרכישה כבר העמיד את הרכב למכירה, וכי הרכב עמד למכירה במשך שבעה חודשים, ואז באורך פלא נגנב, הינן נסיבות מחשידות.
לא ברור לי על אילו נסיבות מחשידות מדברת הנתבעת.
איני רואה כל פסול ברכישת רכב ממגרש גם אם הוא מרוחק ממקום מגוריו של הרוכש. נכון, מן הראוי לרוכש לבצע בדיקה מכאנית של הרכב לצד בדיקות משפטיות נוספות, עם זאת, אין מדובר בחובה המוטלת על רוכש וסביר שרוכש יעדיף שלא לבצע את הבדיקה בין על יסוד מראה חיצוני ובין על ידי מתן אמון לדברי סוחר הרכבים בדבר מצבו של הרכב. לכן, לא ניתן להיתלות על פרט זה כדי לעורר חשד למרמה.
גם העובדה שהרכב הועמד למכירה רק חודש ימים לאחר שנרכש, הגם שאינו אופייני לרוכש רכבים פוטנציאלי, מוסברת היטב על ידי התובע, שמעיד כי הוא נוהג לפרסם כל רכב שבבעלותו למכירה (עמ' 15, שורות 33-32 לפרוטוקול), שכן סבר שאולי יכול לעשות "עסקה טובה". לא ניתן להסתמך על צירוף נסיבות זה ולומר כי התובע הינו סוחר רכבים. בכל מקרה איני רואה בצירוף נסיבות זה כל פסול.
27.6.הנתבעת טוענת עוד כי טענתו של התובע, לפיה לפני שהגיע עם רכבו לחניית ביתו פגש את אביו בירושלים במלון עץ הזית כדי ליטול ממנו סכום של 200 ₪ (הפניה) אינה מתיישבת עם גובה שכרו הממוצע ערב הגניבה, בסך של 12,000 ₪ - 10,000 ₪. הנתבעת תוהה מדוע אדם שמרוויח סכום כזה צריך לנסוע במיוחד לאביו כדי ליטול סכום של 200 ₪. לטענת הנתבעת, מדובר בסיפור בדים.
איני מקבל טענה זו של הנתבעת. הנתבעת נותנת דגש מיותר על סכום הכסף שהוא נטל מאביו, ולא מתמקדת בסיבה המרכזית לנסיעה שביצע התובע לאביו והיא פגישה בין ילד לאביו, מאחר שהמצב בבית לא היה טוב, והתובע היה מעוניין לפגוש את אביו. יש לציין כי אבי התובע, מאשר בעדותו פגישה זו בה נתן לבנו סך של 200 ₪ (עמ' 18, שורות 10-6 לפרוטוקול). מה עוד, שלא מן הנמנע כי הגם שהתובע הרוויח סכום מכובד יחסית בחודש מצבו הפיננסי לא היה טוב.
27.7.דוח איכון הטלפון הנייד של התובע גם הוא ריק מתוכן, שכן התובע הסביר בעדותו כי כל המקומות שהוא אותר על פי הדוח בשעות הצהריים של מועד קרות מקרה הביטוח הינם מקומות שבאזור המכללה בה הוא למד בשעתו (עמ' 16, שורות 21-12 לפרוטוקול). אני מקבל הסברו זה של התובע.
27.8.הנתבעת מבקשת להראות כי התובע הציג מספר גרסאות סותרות ובלתי עקביות בהשוואה בין עדותו בבית המשפט לבין גרסה שמסר בחקירת המשטרה ולחוקר הפרטי מטעם הנתבעת.
כך למשל, טוענת הנתבעת כי בעוד שבמשטרה מסר כי במועד קרות מקרה הביטוח עבד במשרד המשפטים, בעדותו בבית המשפט העיד כי עבד בנעלי גזית. יחד עם זאת, סבורני כי אין להיתפס לשוני לכאורי זה מאחר שהתובע ציין בעדותו בבית המשפט כי הוא עבד בנעלי גזית אך התחיל משרה חדשה (עמ' 11, שורה 6 לפרוטוקול), כך שלא מן הנמנע כי המשרה החדשה החלה באותה תקופה ובשל חלוף הזמן לא ידע לשים את האצבע על נקודת הזמן המדויקת. לא בכדי בהמשך חקירתו אומר התובע כי למחרת יום גניבת הרכב החל לעבוד כמוקדן במשרד המשפטים (עמ' 14, שורות 24-22 לפרוטוקול).
27.9.הנתבעת תמהה על כך שאבי התובע וגיסו של התובע, שלעיתים התובע היה מאפשר להם לעשות שימוש ברכב, לא זכרו את הקוד לרכב הגם שדובר על קוד פשוט של 1111*. איני מוצא ליתן לאי זכירתם של אבי התובע וגיסו של התובע את הקוד ברכב כל משמעות ולהסיק מכך כי הם מעולם לא עשו שימוש ברכב בניגוד לגרסתו של התובע, שהרי מדובר ביכולת סובייקטיבית של אדם לזכור או שלא לזכור קוד בן ארבע ספרות בחלוף למעלה משלוש שנים. מה עוד, שהשימוש שעשו אבי התובע וגיסו של התובע ברכב היה לא באופן קבוע ופעמים בודדות בלבד.
27.10.אין חולק כי על פי דוח החקירה (במ/2), מטעם התובעת שהוכן על ידי חוקר מטעם הנתבעת בקשר למקרה הביטוח, הומלץ לנתבעת לדחות את תביעת הביטוח שהגיש התובע נגדה, עד אשר ניתן יהיה לצלם את תיק החקירה במשטרה (סעיף 14יב לדוח החקירה שצורף לתצהיר החוקר).
אלא רק שעיון מעמיק בבדיקות שביצע החוקר, במסמכים ובעובדות עליהם הוא התבסס ובמסקנותיו, מלמד כי עסקינן בדוח בלתי מבוסס דיו, חסר פרטים מהותיים, מוטה ונשען על השערות גרידא של החוקר, כפי המפורט להלן:
ראשית, והטעם המרכזי ביותר במסקנתי בדבר מסקנות דוח החקירה, נעוץ בעובדה כי דוח החקירה לא עודכן בעקבות החלטת הפרקליטות לסגור את התיק בהיעדר ראיות נגד התובע. הרי החוקר מציין בדוח החקירה "בשלב זה אנו ממליצים לחברתכם לדחות את תביעתה של המבוטחת (אמו של התובע – נ.ס.) עד אשר נוכל לצלם את תיק החקירה במשטרה... אנו נעקוב אחר החקירה במשטרה ונדווח לחברתכם בהתאם" (סעיף 14יב לדוח החקירה שצורף לתצהיר החוקר). אם כן, לא ברור מדוע החוקר לא דאג לעדכן את הנתבעת בדבר סגירת התיק כנגד התובע כאמור בהודעת המשטרה מיום 29.12.2013 בעקבות ההחלטה שלא להעמיד לדין (מוצג ו' בתיק המוצגים מטעם התובע), כפי שעשה קודם לכן, ביום 15.07.2013, שאז עדכן את הנתבעת כי טרם הסתיימה החקירה במשטרה. לא מן הנמנע, כי אילו החוקר היה מעדכן את הנתבעת בדבר הודעת המשטרה, הרי שלא מן הנמנע כי הנתבעת הייתה שוקלת לקבל את תביעת הביטוח של התובע בעקבות העדכון.
שנית, ממסקנות דוח החקירה עולה כי החוקר ביסס את מסקנות הדוח ואת המלצתו לנתבעת לדחות את תביעת הביטוח, באופן משמעותי על יסוד עצם ניהול החקירה המשטרתית נגד התובע ועל סמך תוצאות בדיקת הפוליגרף שנערכה לתובע במשטרה. לא בכדי, בסעיף 14יב לדוח החקירה כותב החוקר, בהמשך להמלצתו לדחות "בשלב זה" את התביעה: "כמו כן, ישנה אפשרות כי יוחלט על ידי המשטרה להעביר את תיק החקירה לפרקליטות עם המלצה להגשת כתב אישום...". אמירה זו מבטאת עד כמה מסקנתו של החוקר היא מוטת לטובת האינטרס של מי ששלחה אותו, הנתבעת, ועד כמה היא נשענת על עצם ניהול חקירה נגד התובע. אם כבר כתב החוקר אפשרות ריאלית של תוצאת החקירה המשטרתית, מדוע הוא לא כתב גם את האפשרויות האחרות הקיימות, לפיהן המשטרה עשויה לסגור את תיק החקירה או שהיא עשויה להמליץ לפרקליטות להגיש כתב אישום נגד התובע אך הפרקליטות עשויה להחליט שלא להעמידו לדין.
למעלה מזאת, אומר כי איני מקבל את תוצאות בדיקת הפוליגרף כראיה בהליך זה.
עוד בקשר עם הגשת תוצאות בדיקת הפוליגרף כראיה בהליך משפטי, נקבע בהלכה פסוקה:
"בעוד שתוצאות הפוליגרף טרם הוכחו כאמינות די הצורך כדי לשמש כראיות במשפטים פליליים (להבדיל מהליכי ביניים שבהם נדונה שאלת המשך מעצרו של חשוד או נאשם, או בקשתו להשתחרר בערובה), אין מניעה להתיר קבילותן של אותן תוצאות בהליכים אזרחיים. זאת בתנאי ששני הצדדים הביעו הסכמתם לעריכת הבדיקה ולהגשת תוצאותיה כראיה, וכן בכפוף לשיקול-דעתו של בית המשפט."
ראו: ע"א 61/84 ביאזי נ' לוי, פ"ד מב(1) 446, 462 (27.04.1988). ראו גם: ע"א 1742/90 בית חרושת לנרות "שער ציון" נ' אררט חברה לביטוח בע"מ (03.11.1994).
אמנם, הבדיקה נעשתה בהסכמתו של התובע. אולם, לא על מנת להגיש את תוצאות הבדיקה כראיה לבית המשפט, שהרי היא נערכה לשם בדיקה וחקירה משטרתית ולא לשם הצגתה בהליך משפטי זה. מכאן, שעל הנתבעת היה להציג אסמכתא המעידה על הסכמתו הספציפית של הנבדק להגשת תוצאות בדיקת הפוליגרף כראיה בהליך זה.
שלישית, החוקר מאשר כי בעת עריכת דוח החקירה מיום 30.04.2013 לא היה בידו תוצאות בדיקת הפוליגרף שנערכה לתובע במשטרה, וכי הוא ביסס קביעתו רק על סמך אמירה בעל פה של החוקר המשטרתי (סעיף 14ט לדוח החקירה) (עמ' 24, שורות 7-6 לפרוטוקול). ללמדך, עד כמה שיקול דעתו היה מבוסס, כמעט באופן מוחלט, על פעולות המשטרה בקשר תיק החקירה המשטרתית, זאת אף מבלי לקבל אסמכתאות מוצקות. לא בכדי, החוקר מאשר כי תוצאות בדיקת הפוליגרף תפסו שיעור של 50% ממסקנתו בדוח החקירה (עמ' 24, שורות 11-10 לפרוטוקול).
רביעית, דוח החקירה כולל פרטים מחקירה הטלפונית שביצע החוקר לאבי התובע (סעיף 5 לדוח החקירה) ולחברו של התובע (סעיף 4 לדוח החקירה), אשר החוקר מאשר כי הוקלטה (עמ' 22, שורות 22-21 לפרוטוקול), זאת מבלי שצורפה ההקלטה לדוח החקירה בנימוק כי הייתה בעיה עם ההקלטה (עמ' 22, שורות 26-23 לפרוטוקול). מכאן, שאיני יכול להסתמך על החקירה שנערכה לאבי התובע ולחברו של התובע.
חמישית, החוקר מאשר בעדותו בבית המשפט כי הוא זכה לשיתוף פעולה מלא מצד התובע וזה העביר לו את כל המסמכים שהוא ביקש ממנו (עמ' 23, שורות 6-5 לפרוטוקול). מבלי לקבוע מסמרות בעניין, אומר כי התנהגות זו אינה אופיינית למי שמנסה להונות את חברת הביטוח.
שישית, החוקר מטעם הנתבעת רשם במסקנות דוח החקירה כי מניתוח תדפיסי פירוט השיחות ממכשיר הנייד, שהיה ברשות התובע בזמנים הרלוונטיים לקרות מקרה הביטוח, עלו תמיהות באשר לשיחות שניהל עם אביו וחברו ביום קרות מקרה הביטוח (סעיף 14יא לדוח החקירה). אמר ולא פירט. רק בחקירתו הנגדית, משיב החוקר כי כמות השיחות שניהל התובע עם אביו ועם חברו ביום קרות מקרה הביטוח הייתה גבוהה יותר מכמות השיחות שהוא ניהל עמם בימים שלפני כן (עמ' 25, שורות 19-13 לפרוטוקול). אלא שבהמשך חקירתו הנגדית, מאשר החוקר כי כמות השיחות שקיים התובע עם אביו ועם חברו ביום קרות מקרה הביטוח היא שלוש שיחות לכל אחד מהם. גם בהנחה שכמות השיחות שקיים התובע עם השניים בימים הסמוכים שלפני מועד קרות מקרה הביטוח, היא אפס, לא ברור לי הכיצד יכול החוקר לקבוע כי עצם קיום שלוש שיחות לכל אחד מהם במועד קרות מקרה הביטוח מעלה תמיהות. הרי לא מדובר בהבדל משמעותי של כמות שיחות. מה עוד, שעל מנת להגיע למסקנה אליה הגיע החוקר בסעיף 14 לדוח החקירה, הרי שהיה עליו לבדוק את פירוט השיחות ממכשירו של התובע גם לגבי תקופה ארוכה יותר לפני מועד קרות מקרה הביטוח, ולא רק חמישה ימים לפניו.
שביעית, החוקר מטעם הנתבעת כלל לא התייחס לנתון מהותי ביותר בגרסתו של התובע מיום 25.04.2013, לפיו כחודשיים-שלושה חודשים עובר למועד קרות מקרה הביטוח, הרכב היה בטיפול במוסך בוואדי ג'וז (סעיף 12 לדוח החקירה). סבורני, כי היה על החוקר, למצער, לפנות לאותו מוסך ולנסות לבדוק עמו את נכונות טענתו של התובע. מבלי לקבוע מסמרות בעניין, אומר כי ייתכן, שבדיקה זו הייתה מעלה כי הקוד הסודי של הרכב נמסר לשם הטיפול בו לאותו מוסך וכי הקוד היה מצוי ברשות המוסך. דבר שעשוי היה להתפתח לכיווני חקירה אחרים. כאשר נשאל החוקר מדוע לא בדק נתון זה השיב כי הוא לא ראה לנכון לבדוק זאת (עמ' 26, שורות 17-10 לפרוטוקול). איני יכול לקבל תשובה זו של החוקר. מדובר בתשובה מתחמקת שנאמרה באופן סתמי, אשר ממחישה עד כמה בדיקתו הייתה חסרה ובלתי יסודית.
27.11.קב"ט איתוראן, מסיק כי מאחר שמערכת האיתוראן הראשית נמצאה כשהיא אינה דרוכה הן בשעה 21:59 במועד קרות מקרה הביטוח והן בשעה 22:47, הרי שהרכב הופעל במצב תקין וחוקי (סעיפים 2 ו- 3 לתצהיר קב"ט איתוראן). דהיינו טוען קב"ט איתוראן כי מי שגנב את הרכב הקיש את הקוד הסודי שבקודנית האיתוראן (סעיף 8 לתצהיר קב"ט איתוראן).
אין זו אלא השערה ועדות סברה גרידא.
קב"ט איתוראן אינו מומחה למערכות מיגון רכב. עם כל הכבוד לידיעותיו בדבר מנגנון דריכות הרכב ונטרולו, הן אינן בגדר ידיעות מקצועיות של מומחה בעניין. רצתה הנתבעת להראות כי אכן הפעלת הרכב נעשתה על ידי הקשת קוד הסודי שבאמצעותה, כביכול, נוטרלה מערכת האיתוראן הראשית, הרי שהיה עליה להביא חוות דעת של מומחה מיגון שיתמוך בטענתו של קב"ט איתוראן. היה על המומחה להסביר כיצד פועלות מערכות ההתראות של איתוראן ואת מנגנון הדריכות אופן הפעלתו והאם ייתכנו מצבים שהוא יופעל אוטומטית, כפי שטוען התובע. מומחה כזה, ממילא, היה נשאל על מגוון האפשרויות להפעלת הרכב, גם מבלי לדעת את הקוד הסודי, למשל באמצעות "קוד מאסטר", והאם קיימים כלים שבאמצעותן ניתן לפענח את הקוד הסודי. משהנתבעת לא פעלה על פי דרך המלך על מנת להוכיח את טענתה לעניין ההפעלה החוקית של הרכב בידי הגנב, ולמעשה, העדיפה לבחור באופציה שאינה מטילה עליה מעמסה כספית, יוצא, אפוא, כי לא עלה בידיה להוכיח כי גנב הרכב הפעיל את הרכב באמצעות הקשת קוד הסודי.
גם הרישום של קב"ט איתוראן בדוח איתוראן בכל הנוגע לכמות המפתחות שנציג איתוראן קיבל מהתובע לאחר הגניבה, לפיו התובע העביר רק מפתח אחד, הוא מוטעה מיסודו. במזכר שכתב החוקר המשטרתי פאיז חיר ביום 05.05.2013, כתוב באופן מפורש כי הוא שוחח עם נציגי איתוראן שאמרו לו כי קיבלו מהתובע שני מפתחות של הרכב. בנוסף לכך, בחקירתו הנגדית של החוקר מטעם הנתבעת עולה כי התובע העביר שני מפתחות לנציג איתוראן (עמ' 22, שורות 20-19 לפרוטוקול), דבר הנשען על המסמכים עליהם הוא הסתמך לצורך עריכת דוח החקירה.
מכאן, שיש לשלול מכל טענת הנתבעת לפיה בידי הגנב היה מפתח הרכב.
28.יש לזכור כי הגם שמדובר בתביעה אזרחית והגם שנטל השכנוע הוא של מאזן הסתברויות, כפי המקובל במשפט האזרחי, כמות הראיות רף הראיות הנדרש לגבי טענת מרמה, אשר לה גוון מעין פלילי, הם גבוהים יותר.
ראו: עניין בר נוי לעיל.
על כן, מכל האמור לעיל, יוצא, כי הנתבעת לא עמדה ברף הראיות הגבוה המוטל על שכמה כדי להראות כי מתקיימים שלושת היסודות של הדיבור 'כוונת מרמה' לפי סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, כאמור בסעיף 18 לעיל.
לא עלה בידי הנתבעת להראות כי התובע מסר לה עובדות בלתי נכונות או כוזבות. מכלל זה, אך ברור כי לא עלה בידי הנתבעת להראות כי את מודעותו של התובע לאי הנכונות או לכזב של העובדות שנמסרו, מאחר שלא הוכחה מסירת עובדות בלתי נכונות או כוזבות. וכן, לא עלה בידי הנתבעת להראות כי הייתה לתובע כוונה להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הבלתי נכונות או הכוזבות.
29.אני מסכים עם הנתבעת כי נסיבות המקרה מעלות סימני שאלה ותהיות. יחד עם זאת, אין בסימני שאלה ובתהיות הללו, כהוא זה, כדי לעמוד ברף הראיות הנדרש להוכחת טענת מרמה.
עמידה בתנאי המיגון על פי הפוליסה
30.התובע ביצע החלפה של סוג הרכב בפוליסה מרכב יונדאי טוסון שהיה בבעלותו לרכב שבנדון שנרכש ביום 23.07.2012. עוד ביום רכישת הרכב העביר התובע לנתבעת, באמצעות סוכנות הביטוח, טופס שכותרתו "פרטים לעריכת ביטוח החלפת רכב מיום 23.07.2012 ע"ש יעקב אורן" אשר הוא נדרש לחתום ולהחזיר לסוכנות הביטוח (במ/8). על גבי טופס זה נרשם: "המיגון הנדרש: אימובילייזר מקורי+קודן+איתוראן פעיל+עלוקה. נא להעביר אישור מיגון".
דרישות המיגון נרשמו גם בעמוד 3 למפרט הפוליסה לרכב ובלשון זו:
"רמת מיגון E1
כיסוי כנגד סיכוני פריצה וגניבה,
מותנה בקיום מערכת מיגון תקינה,
והפעלתה בכל עת שהרכב אינו מאויש,
המערכת תכלול:
שולל תנועה מקורי המותקן
על ידי יצרן הרכב, או שולל תנועה מפוצל,
או שולל תנועה ייעודי לדיזל,
ובנוסף מערכת איתור פעילה
הכוללת קודנית ועלוקה."
31.בבדיקת המיגון הקיים ברכב שבוצעה על ידי איתוראן (במ/10) ישנה חזרה על דרישות המיגון על פי רמתה לעיל.
בטופס בדיקת המיגון קיים אישור מיגון שבו מצויה טבלה הנוקבת בשמות מערכות המיגון אשר על הבודק לסמן אם מערכת המיגון נבדקה, תקינה ואת שם היצרן והדגם. על פי טופס אישור המיגון עולה כי בעת הבדיקה היה קיים ברכב שולל תנועה תקין ומקורי מהיצרן, מערכת איתור פעילה ותקינה של איתוראן, ומערכת איתור נוספת לגיבוי ובשמה "פאל" תקינה.
על יסוד בדיקה זו ניתן אישור מיגון לרכב ביום 03.10.2012, קרי עובר לקרות מקרה הביטוח, והרכב עמד בדרישות המיגון כפי שדרשה ממנו הנתבעת במפרט הפוליסה.
ראיה לכך, שהנתבעת לא ביטלה את הפוליסה, כפי שדאגה לציין בסעיף 4 לטופס הבדיקה כי אם לא יועבר לנתבעת עד ליום 26.08.2012 אישור מיגון, היא תאלץ עם כל הצער שבדבר, לבטל את הפוליסה. חיזוק לכך אני מוצא בעובדה כי כל שנשאל התובע בעניין המיגון הוא האם החזיר את אישור המיגון לנתבעת ביום 03.10.2012 וזה השיב בחיוב (עמ' 17, שורות 12-11 לפרוטוקול).
32.מכאן, שהטענה שמעלה הנתבעת, רק לאחר קרות מקרה הביטוח (שארע כשבעה חודשים לאחר המועד שעד אליו התבקש התובע להעביר את אישור המיגון לנתבעת), לפיה הרכב לא עמד בדרישות המיגון, הנה טענה שאיני יכול לקבלה. אם הנתבעת לא קיבלה את אישור המיגון מהתובע מדוע השתהתה במשך כשבעה חודשים ולא ביטלה את הפוליסה, הן כפי שציינה בטופס בדיקת המיגון והן על פי סעיף 21 לחוק חוזה הביטוח. למעשה, יוצא כי הנתבעת המשיכה לגבות פרמיה עבור כל התקופה, עד לקרות מקרה הביטוח, מבלי שיהיה באמת כיסוי ביטוחי במקרה של גניבת רכב. רצתה הנתבעת שלא להעמיד את עצמה ואת מבוטחה מפני סיכונים מיותרים, הרי שהיה עליה (בסמוך לאחר הגיע המועד שעד אליו נדרש התובע להעביר את אישור המיגון) להתריע בפני התובע כי לא התקבל אצלה אישור מיגון וכי היא נאלצת לבטל את הפוליסה.
כמו כן, ביחס לטענת הנתבעת כי לאחר שהתובע סיים לעשות שימוש ברכב עובר לגניבה, הרכב לא מוגן דיו מאחר שהגנב ידע את הקוד הסודי שבקודנית, גם היא טענה ריקה מתוכן. הרי כבר ציינתי לעיל כי לא עלה בידי הנתבעת להראות כי התובע הוא שמסר בידי הגנב את הקוד הסודי.
33.לפיכך, אני קובע כי הרכב עמד בדרישות המיגון בין על יסוד אישור המיגון עצמו (במ/10) שניתן עובר לקרות מקרה הביטוח, ובין בשל מחדלה של הנתבעת שלא ביטלה את הפוליסה בעקבות אי החזרת אישור מיגון במועד ותחת זאת המשיכה לגבות את הפרמיה או למצער לא התריע בפני התובע בדבר אי עמידה בדרישות המיגון.
כמו כן, אני קובע כי לא עלה בידי הנתבעת להראות כי עובר לתאונה מערכות המיגון של הרכב לא פעלו.
34.מכאן, שאני דוחה מכל וכל את טענותיה של הנתבעת בעניין היעדר כיסוי ביטוחי בשל אי עמידה בדרישות המיגון שבפוליסה.
שוויו של הרכב
35.התובע הגיש חוות דעתו של שמאי רכב שהעריך את שוויו של הרכב נכון למועד קרות מקרה הביטוח, על פי מחירון לוי יצחק הרלוונטי לחודש מרץ 2013, בסך של 89,000 ₪, זאת ללא כל תוספות. מאחר שהרכב היה מדגם לקצ'ורי, קובע השמאי כי יש להוסיף שיעור של 4%, שמסתכם ב- 3,560 ₪. כך ששוויו של הרכב, נכון לחודש קרות מקרה הביטוח הוא 92,560 ₪, לפי הערכות השמאי מטעם התובע.
יש לציין כי מדובר בשמאי מקבוצת לוי יצחק המוציאה לאור את מחירוני הרכב אחת לחודש, שלטענתו היה מעורב בכתיבת המחירון (עמ' 21, שורות 16-15 לפרוטוקול).
שומתו של שמאי התובע תואמת את האמור במחירון לוי יצחק.
36.הנתבעת טוענת כי שוויו של הרכב אינו מדויק מאחר שלא הובאו בחשבון פרמטרים נוספים המפחיתים את שוויו של הרכב, כגון מספר בעלים קודמים, מד אוץ גבוה, עברו התאונתי של הרכב ומצב המכאני של הרכב. עוד טוענת הנתבעת כי מראיות התביעה אין בנמצא נתונים מדויקים לגבי מצבו של הרכב.
36.1.באשר למצבו המכאני של הרכב, התובע טען כי הוא לא ביצע בדיקה לרכב עובר לרכישתו וכי פרט לנזילת שמן (במ/5) הוא לא הכניס את רכבו למוסך. מכלל זה, לא ניתן ללמוד אודות המצב המכאני של הרכב, בין לטובת התובע ובין לטובת הנתבעת. לכן, אין להפחית משוויו של הרכב בגין פרמטר זה.
36.2.באשר למספר הבעלים הקודמים שברכב, הרי שמנתוני מרכז הסליקה של חברות הביטוח (במ/9) עולה כי לפני רישום שמו של התובע כבעלים של הרכב, היו רשומים שני בעלים פרטיים. אמנם, הרכב גם היה רשום על שם סוחרי רכב, כפי שמצוין מפרשות במוצג במ/9. אולם, ברור כי רישום הרכב על שם סוחר המחזיק בתו סוחר מאפשר לסוחר להירשם במשרד הרישוי כבעלים של רכב מבלי שהדבר ימנה במספר הבעלויות של הרכב.
ראו: ה"פ (קריות) 37491-11-13 חאזם דקדוקי נ' רכב עומרי טרייד אין בע"מ (12.04.2015); ת"א (ת"א) 32264/07 דוד יהב נ' שרון כץ (25.05.2008).
מכאן, שאיני מקבל את טענת הנתבעת בעניין זה.
36.3.באשר לעברו התאונתי של הרכב, לא עולה כי הרכב היה מעורב בתאונה קודמת. חזקה על הנתבעת שיכולה הייתה להשיג מסמך המצביע על עברו התאונתי, בין באמצעות חוקרים מטעמה ובין באמצעות פנייה למרכז הסליקה, ומשלא הציגה מסמך כזה משמע כי הוא אינו בנמצא. לכן, אין מקום לבצע הפחתה בשוויו של הרכב בגין פרמטר זה.
36.4.באשר למד אוץ הגבוה שברכב, הרי שמד האוץ של הרכב בעת רכישתו הראה 208,000 ק"מ, כפי שנרשם בחוזה המכירה. בעת רכישת הרכב על ידי התובע, הרכב היה בן שמונה שנים. לטענת הנתבעת, מד אוץ של 208,000 ק"מ ביחס לרכב בן שמונה שנים הוא גבוה וזהו פרמטר בולט המשמש להפחתת שוויו של הרכב. בשל מד אוץ גבוה זה, אני סבור כי אכן היה מקום להפחית את ששוויו של הרכב. אולם, מאחר שלא הובא העמוד הרלוונטי מתוך מחירון לוי יצחק המתייחס לשיעורי ההפחתה בשל מדץ אוץ, ומאחר שהשמאי מטעם התובע אינו מתייחס בחוות דעתו לעניין מד האוץ, אין לי אלא לקבוע, על דרך האומדנה, כי יש להפחית שיעור של 5% משוויו של הרכב. דהיינו, מסך של 89,000 ₪, יופחת שיעור של 5%, כך ששוויו של הרכב יעמוד על סך של 84,550 ₪, בתוספת דגם לקצ'ורי בסך של 3,560 ₪.
37.לסיכום, שוויו של הרכב (לאחר תוספות והפחתות, כאמור בסעיפים 35 ו-36.4 לעיל) יעמוד על סך של 88,110 ₪.
ריבית לפי סעיף 28א לחוק חוזה הביטוח
38.התובע מבקש מבית המשפט להפעיל את סמכותו לפי סעיף 28א לחוק חוזה הביטוח ולחייב את הנתבעת בשיעור הריבית המרבית, על פי סעיף 28א לחוק חוזה הביטוח, דהיינו, פי שלושה מהריבית החוקית על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961.
במאמר מוסגר אומר כי נכון למועד כתיבת פסק דיני זה, נכנס לתוקף התיקון לסעיף 28א לחוק חוזה הביטוח, לפיו, בין היתר, שיעור הריבית המרבית שניתן לחייב בו, בהנחה שמתקיימים התנאים לפי סעיף חוק זה, הוא פי עשרים. אולם, תיקון זה אינו רלוונטי לעניינינו מאחר והוא יפה לגבי תביעות שהוגשו לאחר כניסתו לתוקף של תיקון זה, קרי ביום 27.11.2016.
39.הנתבעת, אפוא, טוענת כי גם אם תביעתו של התובע תתקבל, אין לחייבה בריבית לפי סעיף 28א לחוק חוזה הביטוח, מכיוון שדחייתה את תביעת התגמולים שהגיש התובע, נעשתה בדרך מקובלת ובתום לב.
40.על פי ההלכה הפסוקה הפעלת הסנקציה שבסעיף 28א לחוק חוזה הביטוח היא ענין שבשיקול דעת בית המשפט היושב בדין.
עוד נקבע כי יש להפעיל סנקציה זו במשורה ולייחד אותה רק לאותם מקרים שברור מהם כי המבטחת עשתה שימוש בהליך המשפטי כאמצעי לעכב את התשלום ולהתיש את המבוטח.
ראו: ע"א 4819/92 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' ישר, פ"ד מט(2) 749, 778 (30.07.1995).
41.בנסיבות העניין, סבורני כי דחייתה של הנתבעת את תביעת התובע, נבעה על בסיס בדיקה ועל יסוד חשד, שהתברר כאן כי אינו מגיע עד כדי מסירת עובדות כוזבות ומרמה. אולם, לא עלה בידי התובע להראות כי דחיית תביעתו על ידי הנתבעת הייתה רק על מנת להתחמק מתשלום תגמולי הביטוח ללא בסיס סביר לדחייה.
42.מכאן, שאין מקום, לטעמי, לנקוט בסנקציה הקבועה בסעיף 28א לחוק חוזה הביטוח כנגד הנתבעת.
נזקי ממון ונזקים בלתי ממוניים
43.התובע מבקש לחייב את הנתבעת בנזקים ממוניים ובלתי ממוניים נוספים שהועמדו על ידו, לצרכי אגרה בלבד, על סך של 5,122 ₪.
בסיכומי טענות התובע, אין כל התייחסות לפירוט הנזקים הממוניים והבלתי ממוניים, כביכול, שנגרמו לתובע, אלא הפניה לסעיף 11 לתצהיר עדותו הראשית של התובע, בו נטען כי נגרמה לתובע עגמת נפש רבה בעצם ניהול התובענה. כך שגם בתצהיר עדותו הראשית של התובע, אין כל התייחסות לראש נזק זה פרט לטענה כללית שנגרמה לו עוגמת נפש., ללא כל התייחסות לנזק הממוני הנטען.
44.משכך, ומבלי להכביר בעניין, אומר כי מאחר שהתובע לא הביא כל אסמכתא בעניין נזקיו הממוניים, כביכול, כתוצאה מניהול התובענה, אני דוחה את רכיב הנזק הממוני שבתביעת התובע.
45.לא כל שכן, באשר לרכיב הנזק הבלתי ממוני. סבורני, כי בשל ניהול התובענה ועל כל ההליכים המייגעים שהתובע לקח חלק בהן תוך שיתוף פעולה מלא עם הנתבעת או מי מטעמה, ובעקבות דחיית תביעתו של התובע לקבלת תגמולי ביטוח, נגרמה לו עוגמת נפש, שאני מעריך אותה(בתקרת ראש הנזק שהועמד לצרכי אגרה) בסך של 3,500 ₪.
סיכום
46.התביעה מתקבלת חלקית.
47.הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים:
47.1.סך של 91,610 ₪ (כאמור על פי סעיפים 37 ו- 45 לעיל), בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 18.03.2013 (מועד קרות מקרה הביטוח) ועד לתשלום המלא בפועל.
47.2.הוצאות משפט (בכלל זה אגרת בית המשפט ושכ"ט עו"ד) בסך של 18,500 ₪.
47.3.שכר העדים כפי שנפסק בדיון.
הסכומים הכוללים ישולמו תוך 30 יום מהיום.
48.הנתבעת תישא בשכר העדים מטעמה כפי שנפסק בדיון.
49.המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים ותסגור את התיק.
ניתן היום, ה' טבת תשע"ז, 03 ינואר 2017, בהעדר הצדדים.
