ת"א 3360-09-13 מזרחי נ' עיריית טבריה

מונחת לפניי תביעתו של מר יהודה מזרחי, יליד 1955 (להלן: "התובע") לפיצויים בגין נזקי גוף, אשר נגרמו לו, לטענתו, ביום 16/2/2012, עקב החלקה במהלך ירידה במעבר משופע הנמצא ברח' הבנים בטבריה, בתחום שיפוטה של הנתבעת, עיריית טבריה (להלן: "הנתבעת" או "עיריית טבריה").

רקע והשתלשלות העניינים

1. התביעה הוגשה לבית המשפט ביום 1/9/2013 והדיון החל בה בפני כב' השופטת אילונה אריאלי. במקביל, התנהל לפני תיק שנסיבותיו דומות למדי (מספרו 49721-12-11), שנפתח עם הגשת תביעה על ידי תובעת בשם רינת כהן, כנגד הנתבעת, בגין נזקי גוף שנגרמו לה עקב החלקה באותו מקום ובאותו מעבר בו החליק התובע (להלן: "ההליך האחר").

    

2. לאור זהות הנתבעות בשני התיקים, זהות חוות הדעת שהוגשו מטעמם של בעלי הדין בתחום ההנדסי, זהות שאלות מסויימות שבעובדה ובדין בשתי התאונות, ובהיות התובעים בשני התיקים מיוצגים ע"י אותו ב"כ, ביום 8/6/2015 נעתרתי לבקשת ב"כ התובעים, והוריתי על איחוד הדיון בשני התיקים. מאז אותו מועד התנהל שני התיקים לפני במאוחד.

    

3. ביום 7/6/2016, לאחר שנשמעו לפני עדויותיהם של המהנדסים מטעמם של הצדדים ולאחר שמיעת פרשת התביעה בעניינו של התובע, ובטרם הושלמה שמיעתה של פרשת התביעה בעניינה של גב' רינת כהן, הצדדים בהליך האחר שעו להמלצת בית המשפט, והגיעו להסכמה שלפיה הנתבעת מסכימה לפצות את גב' רינת כהן בסך של 150,000 ₪, זאת מבלי להודות באחריות או בחבות כלשהי. בהתאם ניתן על ידי פסק דין המאשר את הסכמות הצדדים.

    

4. ואילו בעניינו של התובע, הצדדים לא הגיעו להסכמות, זאת חרף המאמצים שהושקעו ע"י בית המשפט לצורך זה. משכך, פסק דין זה מתייחס רק לתביעתו של התובע בתיק דנא, כאשר הצדדים חלוקים ביניהם, הן לגבי נסיבות התאונה, הן לגבי שאלת החבות, והן בנושא הערכת הנזק שנגרם לתובע בעקבות התאונה והפיצוי הראוי בגינו.

    

5. להלן אכריע במחלוקות הנ"ל בהתאם לסדר סדרן הצגתן.

    

   נסיבות התאונה

6. על נסיבות התאונה ניתן ללמוד מכתב התביעה, ומתצהיר העדות הראשית שהוגש מטעמו של התובע. על פי הנטען, ביום 16/2/2012 בשעה 11:00 לערך, התובע שהה ברח' הבנים בטבריה, בסמוך למעבר משופע לכיוון המדרחוב בטבריה (להלן: "הרמפה" או "הכביש"), ולפתע רוח שנשבה במקום העיפה את הכיפה שהיתה מונחת על ראשו לכיוון הרמפה, והתובע הלך בעקבותיו על מנת לקחת. בעוד התובע יורד, להערכתו באמצע הרמפה, הוא החליק וכתוצאה מכך הוא נפל ונפגע ברגל ימין (להלן: "התאונה"). עוד ציין התובע כי באותו יום כל האזור, לרבות הרמפה, היה רטוב עקב ירידת גשם קודם לאירוע התאונה.

    

7. בתצהיר העדות הראשית שהוגש מטעמו, הוסיף התובע בסעיף 3 כי : "[...]ה. הנני לציין עוד כי כשהלכתי לקחת הכיפה שעפה לי הלכתי הליכה רגילה ובאותה עת נעלתי נעלי ספורט.

   ו. כמו"כ הנני לציין כי במקום לא היו סימונים ו/או שלטים ו/או אזהרות כלשהן ולרבות מפני מעבר במקום ו/או מהמעבר, לא היו מאחזי יד לצידי המעבר, לא היו סימני או פסי אזהרה בכניסה והיציאה מהמעבר ולא היו פסים מונעי החלקה".

    

   ואילו בסעיף 4 הצהיר התובע והסביר כי : " לאחר שנפלתי הגיעו שני אנשים שאינני מכיר ולקחו אותי והושיבו אותי בתחנת אוטובוס סמוכה, ואינני יודע אם היה עד לארוע ממש ואיני מכיר כזה", ובהמשך הצהיר התובע כי : " לאחר מספר דקות עברה במקום עם רכב גב' אתי כהן אותה אני מכיר, עצרה ושאלה לשלומי ואני אמרתי לה כי החלקתי ונפלתי וכי הרגל כואבת לי, אתי הציעה לקחת אותי לקופ"ח עזרה לי לעלות על הרכב והסיעה אותי לקופ"ח "רקתי" ומשם פינו אותי לביה"ח פוריה " (סעיף 5).

    

8. בחקירתו הנגדית, התובע חזר באופן עקבי על גרסתו [ראו עמ' 30 לפרוטוקול, שורות 24-26; וכן עמ' 31, שורות 16-20, ושורות 25-30].

    

9. לתמיכה בגרסת התביעה הוגש תצהיר עדות ראשית מטעם גב' אתי כהן (להלן: "גב' כהן"), אשר אספה את התובע ממקום התאונה לקופת חולים "רקתי", מטעם אותה עדה הוגש גם מכתב אשר ככל הנראה נערך על ידה על פי דרישת התובע. גב' כהן נחקרה לפניי על תצהירה, ובתחילת החקירה הסתייגה מכמה נקודות שנרשמו בתצהירה [ראו עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 5-8], והיא הסבירה שבמעמד החתימה על התצהיר היא היתה מצויה בלחץ של עבודה, ולא התעמקה בבדיקת תוכן התצהיר אשר נערך עבורה ע"י ב"כ התובע [ראו עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 16-22]. אף על פי כן, בחקירתה אישרה גב' כהן כי היא זו שהעבירה את התובע ממקום התאונה לקופת חולים "רקתי" זאת לאור דרישת התובע אשר הסביר לה כי הוא נפל [ עמ' 11 לפרוטוקול שורות 29-31], ובחקירתה החוזרת, אישרה גב' כהן כי היא אינה עדה להתרחשות התאונה, אך הסבירה כי :

    

   "ש. בתצהיר הזה כתוב בסעיף 2 ששמת לב לאדון מזרחי שישב בתחנת האוטובוס, וכשנשאלת אמרת שהוא עמד, מה נכון.

   ת. הוא עמד, כי ראיתי את האוטובוס, אם הוא היה בתחנה לא הייתי רואה אותו.

   ש. אני מבין שלא ראית את התאונה.

   ת. לא.

   ש. כתוב ששאלת לשלומו והוא אמר שנפל ונחבל. האם שאלת אותו מה קרה.

   ת. שאלתי, הוא אמר נפלתי, שאלתי אם אתה רוצה הביתה, אמר שרוצה לרקתי".

   [עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 1-5]

    

10. הנתבעת מצידה לא הביאה כל ראייה לסתור את גרסת התביעה, לא הציגה גרסה אחרת, ולא הציגה ממצאי חקירה לאירוע, ככל ואלה קיימים, אם כי ביקשה שלא לתת אמון בעדותו של התובע, וכן ביקשה לראות באי ההתאמה בין עדותה של גב' כהן לעדותו של התובע כסתירה המשמיטה את הקרקע מתחת לגרסת התובע באשר לעצם התרחשות התאונה ונסיבותיו, במיוחד בהינתן העובדה כי מדובר בעדות יחידה של בעל דין שאין בצידה סיוע כמשמעותה בסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א– 1971. אכן, אני מקבלת את טענת הנתבעת כי עדותו של התובע באשר לנסיבות התאונה הינה בבחינת עדות יחידה של בעל דין, שכן התובע בעצמו העיד כי גב' כהן לא ראתה את עצם התאונה, וכי האנשים שעזרו לו לעלות לרכב הם עוברי אורח שהוא לא מכיר. כן אני מקבלת כי בעדותה של גב' כהן קיימת אי התאמה לעדות התובע בנוגע לשאלה האם התובע עמד ליד תחנת האוטובוס או שמא ישב בתוך התחנה. אך חרף האמור, מצאתי שיש לאמץ את גרסתו של התובע באשר לנסיבות התאונה, שכן אף לאחר הקפדה יתירה על בחינת עדותו של התובע, מצאתי כי עדותו של התובע הייתה עדות אמינה ומהימנה, במסגרתה תאר התובע את נסיבות התאונה באופן קוהרנטי, וכראייה מסייעת שעשויה לתמוך בגרסתו באשר לעצם התרחשות התאונה ניתן להסתמך על עדותה של גב' כהן אשר העידה באופן מפורש כי היא העבירה את התובע לקופת החולים לאחר התאונה, וכי התובע סיפר לה שהוא נפל. כמו כן, לכתב התביעה צורפו מסמכים רפואיים מן המרכז הרפואי ע"ש ברוך פדה "פוריה", מיום התאונה, אשר מאמתים את גרסת התובע ומהם עולה כי התובע סיפר לרופאים כי הוא החליק ברחוב.

     

11. ראוי להעיר גם, כי איני מקבלת את טענת הנתבעת לעניין שעת התרחשות התאונה – טענה הנשענת על עדותה של גב' כהן שהצהירה כי היא עברה על התובע בשעות הצהריים, מועד שאינו מתיישב עם המועד שבו נבדק התובע לראשונה בקופ"ח רקתי, לשיטת הנתבעת בשעה 11:00. בהקשר זה, ראיתי להעיר כי התובע בעצמו העריך כי התאונה התרחשה בשעה 11:00, ועיון במסמך אליו הפנתה הנתבעת, מעלה כי הנתבע נבדק לראשונה בקופ"ח רקתי בשעה 11:30, כך שדווקא נתונים אלה מחזקים את גרסת התובע, ואני רואה כי גרסתו מתיישבת עם המסמכים שהוא הציג, ובמקביל מעדותה של גב' כהן, אשר בכלל לא נחקרה בנושא זה, לא ניתן להבין מה הייתה כוונתה בעת שציינה כי עברה במקום התאונה במהלך שעות הצהריים.

     

12. לאור המקובץ לעיל, אני מאמצת את עדותו של התובע, אשר לטעמי לא נסתרה, ואף מצאה חיזוק ותמיכה בראיות התביעה, וקובעת כי התובע החליק ונפל במהלך ירידה ברמפה בבואו ליטול את כיפתו שהתעופפה מעל ראשו לעבר הרמפה, ובשל נפילתו התובע נפגע ברגל ימין.

     

    שאלת החבות 

    חובת זהירות מושגית וקונקרטית 

13. כלל ידוע הוא, כי על התובע פיצויים לפי עוולת הרשלנות בהתאם לסעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"), להוכיח מספר נתונים: קיומה של חובת זהירות (מושגית וקונקרטית); הפרתה; וגרימת נזק כתוצאה מן ההפרה (ראה ע"א 145/80ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז(1) 113(להלן : הלכת "ועקנין")).

     

14. בענייננו, התובע טען כי הוא החליק במהלך ירידה ברמפה הנמצאת בתחום שיפוטה של הנתבעת. דומה כי הנתבעת אינה חולקת על דבר קיומה של הרמפה בכתובת שעליה הצביע התובע, ולכן לטעמי, אין ספק ולא יכולה להיות מחלוקת כי הנתבעת בתור רשות עירונית חבה במישור היחסים בינה לבין כל אזרח ו/או עובר אורח בתחומה, שעליהם נמנה התובע, בחובת זהירות מושגית. שכן, כבר נפסק בהלכה הפסוקה כי מוטלת על רשות מוניציפאלית חובת זהירות מושגית כלפי המשתמשים בדרך ציבורית, למנוע קיומם של מפגעים בתחומה (ראו למשל ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט (1) 131 (1985)). כך גם בנוגע לחובת הזהירות הקונקרטית יש לקבוע כי אדם סביר יכול וצריך היה לצפות בנסיבות המיוחדות של המקרה את האפשרות שהתובע יחליק וייגרם לו הנזק האמור זאת בפרט לאור העובדה שמדובר ביום גשום, שבו צפוי כי הרמפה תהיה מחליקה עקב הרטיבות.

     

    התרשלות / הפר חובת זהירות

15. באשר להתרשלות, קרי הפרת חובת הזהירות ע"י הנתבעת, יש לבחון את המכשול שגרם לתאונה.

16. לטענת התובע, הנתבעת התרשלה התרשלות רבתי כלפיו וכלפי כל המשתמשים ברמפה הנמצאת בתחומה, בשליטתה ובאחזקתה, ושנבנתה על ידי הנתבעת ו/או ע"י מי מטעמה, בכך שברמפה קיימים ליקויים בטיחותיים שבחלקם הנתבעת אינה חולקת על עצם קיומם, ובין היתר קיים ליקוי הקשור לרוחב הרמפה, השיפוע שלה, היות השיפוע בלתי אחיד ואי קיום מאחזי יד.

     

    לטענת התובע, אותם ליקויים ברמפה מהווים סיכון בלתי סביר למשתמשים ברמפה, וביניהם התובע, ולשיטתו מדובר בליקויים שבחלקם הם יסודיים במובן זה שהם אינם עומדים בקנה אחד עם דרישות התקן שהיו בתוקף במועד בניית הרמפה, בעוד שלגבי חלקם האחר (של הליקויים), היה על הנתבעת לתקנם ולהתאימם לתקן שהשתנה לפני שנים רבות. לטענת התובע, אי תקינות הרמפה הינה הסיבה להתרחשות התאונה, ואילו נקטה הנתבעת באמצעי זהירות, הסיכוי כי הנזק היה נמנע גדול מהסיכוי שהוא היה מתרחש.

     

    בנוסף, מבקש התובע להחיל על המקרה את הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו" ועל ידי החלתו להעביר את נטל ההוכחה לשכמה של הנתבעת להוכיח היעדר רשלנות מצידה.

     

    לתמיכה בטיעוניו, צירף התובע חוות דעת הנדסית של מומחה מטעמו, שנערכה ע"י האדריכל - מר ברם פיין (להלן: "מומחה התובע" או "מר פיין"). מחוות הדעת עולה כי מר פיין ביקר בשטח, קרי במקום בו נמצאת הרמפה, ביום 1/3/2011, צילם את הרמפה וערך ביחס אליה את מדידותיו. בנוסף, מומחה התובע בדק את תקינות הרמפה ביחס לתקן ישראלי מס' 1918, במיוחד לחלק 2 של אותו תקן (להלן: "התקן"), ומצא כי הרמפה אינה עומדת בדרישות התקן וזאת בשל מספר כשלים, ובהתאם למפורט להלן: א) רוחב הרמפה הינו 1.04 מ', ואילו על פי סעיף 2.3.3 לתקן אמור להיות מינימום 1.30 מ' ; ב) השיפוע של הרמפה אינו אחיד (נע בין 10%- 16%), וממוצע השיפוע ברמפה הינו 13%, כאשר על פי סעיף 2.3.2 לתקן השיפוע אמור להיות מקסימום עד 10%; ג) בניגוד לסעיף 2.3.9 לתקן, לא נבנו מאחזי יד בצידי הרמפה; ד) בניגוד לסעיף 2.3.4 לתקן, אין ברמפה סימני אזהרה; בנוסף, הצביע המומחה על כשל נוסף ברמפה הקשור לחומר הגמר שבה העשוי גרנוליט, כאשר הכשל מתבטא בכך שהאבנים במשטח הרמפה גדולות יחסית, ולשיטתו, במקרה של גשם או הרטבה - הדבר מהווה סכנת החלקה ממשית להולכי רגל.

     

    לאור הליקויים האלה, קובע המומחה- מר פיין כי : "הרמפה לא עומדת בתנאים ובתקנים הרלוונטיים ומהווה סכנה ממשית לציבור".

     

    ואילו בחוות דעתו המשלימה מיום 22/8/2013, הבהיר מר פיין כי במידה ויש תקנים המקלים ו/או מחמירים על התקנים הקיימים, הרי שמוטלת על מוסדות הציבור האחריות לתקן את הממצאים בשטח מעת לעת ולהתאימם לתקן המעודכן.

     

17. מנגד, טוענת הנתבעת כי אין לייחס לחוות דעתו של מומחה התובע כל משקל, מכיוון שמדובר בחוות דעת כללית שלא התייחסה למקרה הספציפי של התובע, ומכיוון שמר פיין אינו מומחה בתחום הבטיחות, ולא התייעץ עם מומחה בטיחות בטרם קבע ממצאים בנוגע לשיפוע ובכלל זאת האם המדובר בסטייה קלה או ניכרת, מה עוד שהוא לא ביצע בדיקה לגבי מקדם החיכוך לצורך הקביעה כי האבנים היו מחליקות, ורק התבסס על ניסיונו האישי. לאור האמור, מבקשת הנתבעת מבית המשפט לאמץ את חוות דעתו של המומחה מטעמה - המהנדס מר אבן צור דוד (להלן: "מומחה הנתבעת" או "מר אבן-צור") וכן להעדיפה על חוות דעתו של מר פיין.

     

    בנוסף, טוענת הנתבעת כי גם אם תתקבל גרסת התובע לעניין התרחשות התאונה, הרי אין בכך כדי להשית עליה כל אחריות בנזיקין, זאת לשיטתה מכיוון שבזמן התרחשות התאונה התובע התכופף על מנת להרים את הכיפה, וקיומו של מעקה אחיזה לא היה בו כדי לסייע במקרה הספציפי, שכן למעשה התובע איבד את שיווי משקלו בעת פעולה ספציפית של הטיית הגוף קדימה. עוד טוענת הנתבעת כי התובע נפל בחלק העליון של הרמפה לקראת האמצע של הרמפה, שם השיפוע של הרמפה אינו חורג מן המותר – זאת בהתאם לחוות דעתו של מומחה הנתבעת. הנתבעת מסבירה, כי נפילתו של התובע לא התרחשה במהלך הליכתו סתם ברמפה, ואינה נובעת מהשיפוע ו/או העדר מעקה, אלא שהנפילה היא תוצאה של איבוד שיווי משקל, ואין כל קשר סיבתי בין התרשלות הנתבעת, ככל וזו קיימת, לבין התרחשות התאונה.

     

    זאת ועוד, הנתבעת טוענת כי נסיבות התאונה מלמדות כי התובע החליק בשל הרטיבות שהינה טבעית וקיימת בכל מקום בו יורד גשם, ומשלא הוכיח התובע באמצעות בדיקה אובייקטיבית למקדם החיכוך כי מי הגשמים הפכו את השיפוע של הרמפה למחליק, אזי לא הוכח קשר סיבתי כאמור.

     

    לתמיכה בגרסתה, כאמור הגישה הנתבעת מטעמה חוות דעת של המומחה המהנדס מר צור. מחוות דעתו של מר אבן-צור עולה כי הרמפה, או כלשונו - הכביש, הוקם בתחילת שנות השמונים, ובשנת 1983 הושלמה בנייתו. לשיטת המומחה, באותה תקופה התקנות המחייבות הן של חוק התכנון והבנייה, תשכ"ה- 1965 , וכן תקנות התכנון והבנייה, תשל"ז – 1970. בהמשך, תיאר המומחה את הרמפה בציינו : " הכבש בנוי בין שני קירות, האחד באורך 4.0 מ' בצד המזרחי והשני בצד המערבי ארוך מאורך הכבש. רוחב הכבש 1.09 מ', שיפועו של הכבש אינו אחיד- בתחילתו השיפוע מתון יותר מאשר בסופו, השיפוע בין הערכים: 12% - 16% ". [ההדגשה אינה במקור, א.א.א.]

     

    בתגובה לחוות דעתו של מר פיין, מציין מומחה הנתבעת כי בתקופה הרלוונטית לבניית הרמפה, לתקן ישראלי 1918 לא היתה תחולה לעניין רוחב הרמפה ושיפועה, ולשיטתו, על פי התקנות שהיו בתוקף בעת בניית הרמפה הרוחב אמור להיות 1.10 מ' , ואילו שיפוע הרמפה אמור להיות בין 10%- 12.5%. בנוגע למאחזי יד, מסביר המומחה כי כבר מתחילת שנות השמונים היתה דרישה למאחזי יד מצדי הרמפה, ולכן תנאי זה היה אמור להתקיים. באשר לאמצעי אזהרה, טוען המומחה כי בעת בניית הרמפה לא היו תקנות בנושא אמצעי אזהרה ! ואילו בקשר לגודל אבני הגרנוליט ומקדם ההחלקה, טוען המומחה כי התקן לא חל באותה תקופה, וכי בזמנו לא היתה דרישה לחומר מחוספס ו/או מונע החלקה.

     

    לסיכום חוות דעתו, ציין המומחה מר אבן-צור כי שיפוע הרמפה גדול מהשיפוע המותר בחוק התכנון והבניה בעת בנייתה (סטייה של כ- 11% ביחס לשיפוע 12.5%), וכי רוחב הרמפה עומד בתקנות התכנון והבנייה בעת בנייתה, וכי ברמפה אמור להיות מותקן בית אחיזה. עוד מוסיף ומסכם מר אבן-צור כי: "תקנות נגישות למקום ציבורי שאינו בניין ותקנות נגישות דרכים – עדיין לא בתוקף, כאשר יאושרו ע"י ועדת העבודה והרווחה של הכנסת תצטרך הרשות לבצע התאמות נגישות לכבש". [ההדגשה לא במקור, א.א.א.]

     

    דיון והכרעה

18. לאחר עיון בטענות הצדדים, ושמיעת עדויותיהם, לרבות לאור עדויותיהם של המומחים מטעם הצדדים, הגעתי למסקנה כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות כלפי התובע, וכי הרמפה מהווה מכשול להולכי רגל, וביניהם התובע, הן כיוון שהיא בנויה בשיפוע גבוה ולא אחיד, הן לאור אי הצבת מאחז או מעקה לתמיכה, והן בשל סוג וגודל האבנים שמהן נבנתה הרמפה ושיש בהם סכנה ממשית להחלקה, הכל כפי שיפורט להלן.

     

19. לביסוס המסקנה אליה הגעתי באשר למכשולים בנושא שיפוע הרמפה ואי התקנת ידית אחיזה, ניתן להסתפק בחוות דעתו של המומחה מטעם הנתבעת, וכן בחקירתו לפניי. שכן לא יכולה להיות מחלוקת כי גם בעת בניית הרמפה בעבר, הרמפה לא עמדה בתקן שחל בזמנו לעניין שיפוע הרמפה ולעניין התקנת ידית אחיזה (ראו סיכום המומחה- לעיל סעיף 17 סיפא).

     

20. ואילו בחקירתו הנגדית לפניי, אישר מר אבן-צור כי השיפוע של הרמפה לא היה תקני אף בעת בניית הרמפה בשנת 1982 (או 1983 לפי חוות הדעת), וכי יש בעיה בכך שהשיפוע אינו אחיד, והסביר כי:

    "ת. נכון. השיפוע שלו התחיל ב-10 אחוז ונגמר ב-16 אחוז, וזה אומר שמעבר למותר שהיה אז 12 אחוז בקטע ממנו היתה חריגה, לא כולו.

    ש. השיפוע עצמו שחורג הוא לא אחיד וזה לא תקני.

    ת. אכן גם זה לא תקני, שיפוע של כבש חייב להיות אחיד, ולא בשיפוע אחר.

    ש. מה הסיבה לזה.

    ת. מבחינת הדרישה זה נושא של בטיחות הרגל של האדם מרגישה מיד את השיפוע שעולים בה, כולל מדרגות, הוא מרגיש מיד את הגובה של המדרגה, מדרגה שניה שלא באותו גובה, יכול ליפול.

    ש. אותו דבר גם לגבי שיפוע.

    ת. נכון, זה פחות בעייתי , זה לא כמו מדרגות. בן אדם צריך להיות לו עיניים.

    ש. אתה אומר שזה לא כמו במדרגות, אך כשהשיפוע לא אחיד, הסכנה הבטיחותית היא נפילה, החלקה.

    ת. לא יודע מה נפילה, החלקה, אך יש בעיה". [ההדגשה לא במקור, א.א.א.]

    [ראו עמ' 25 לפרוטוקול, שורות 18-30]

21. עיננו הרואות, כי הנתבעת עצמה אינה חולקת על קיומם של שני המכשולים הנ"ל ברמפה, ודי בכך על מנת לקבוע בשלב הזה כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות כלפי התובע, זאת בהתחשב במסקנה אליה הגעתי בקשר לנסיבות התרחשות התאונה.

     

22. בהקשר הזה, איני מקבלת את גרסת הנתבעת שלפיה התובע החליק / נפל בחלק הרמפה שלא היה חורג מן השיפוע המותר על פי התקן, שכן מתיאור נסיבות התאונה ע"י התובע, ומחקירתו לפניי לא ניתן להצביע על כך כי התובע החליק בחלקה העליון של הרמפה, ודווקא מהסימון שעשה התובע על התמונה שהוצגה לו [הוגשה וסומנה נ/1], ניתן לראות כי הוא החליק באמצע הרמפה. אך מכל מקום, גם במידה והתובע היה נופל בחלק הרמפה שהשיפוע בו היה תקני, סבורני כי אי האחידות בשיפוע לאורך כל הרמפה הוא זה הסיכון העיקרי בנסיבות העניין, זאת מן הטעם כי הולך רגל על משטח שיש בו שיפועים שונים יכול להרגיש במעבר מגובה לגובה כי הוא נתקל ב"מדרגה" דבר שעלול לגרום לנפילה. הדברים האלה עולים מעדותו של המומחה מר אבן- צור [ראו הציטוט הנ"ל]. לכן איני מקבלת את עמדת הנתבעת בהקשר הזה, ודווקא נתתי משקל גם להסברי המומחה של התובע- מר פיין, אשר נשאל בחקירתו הנגדית אם יש חשיבות למיקום הספציפי של הנפילה בתוך השיפוע כולו של הרמפה, והוא השיב בשלילה, מכיוון שהרמפה עצמה היא בעייתית ולא עומדת בסטנדרטים [ראו עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 6-8], ובהמשך נשאל אם יש חשיבות שבנקודה מסוימת מהרמפה השיפוע היה תקני, והוא השיב בהאי לישנא:

     

    "ש. גם אם בנקודה מסוימת הכבש עונה על ההגדרה מבחינת השיפוע. כתבת בחו"ד כי בצד אחד יש שיפוע אחד ובצד אחר שיפוע אחר שלא עונה על דרישות התקן.

    ת. אני חושב שדי מובן וברור, אני טענתי וכתבתי שהכבש לא עונה לתקנות, לא רק השיפוע, גם במעקות, ברוחב, ובחומר שהוא בנוי ממנו, לא משנה אם בנקודה ספציפית השיפוע היה בסדר, כשאין מעקה. השיפוע כולו לא עומד בתקן".

    [עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 12-16]

     

23. בנוסף, איני מקבלת את טענת הנתבעת כי לקיומה של ידית האחיזה אין נפקות בנסיבות העניין, זאת מן הטעם כי התובע, בחקירתו לפניי, ועל אף ניסיונו של ב"כ הנתבעת לשים בפי התובע מילים, לא אישר כי הנפילה התרחשה עת התכופף כדי להרים את הכיפה, ואף ציין באופן חד משמעי, כי אינו זוכר במדויק אם הוא נפל כשהיה במצב של התכופפות [ עמ' 31 לפרוטוקול, שורות 10-13]. משכך, איני מקבלת את טענת הנתבעת כי קיומו של מעקה אחיזה לא היה בו כדי לסייע לתובע במקרה הספציפי, ודווקא מתיאור נסיבות התאונה עולה היפוכו של דבר, שכן במצב שבו הרמפה היתה רטובה בשל מי הגשמים אין דבר יותר טוב לשמירה על שיווי משקל בתוך הרמפה מאשר לאחוז במעקה.

     

24. לאור המקובץ לעיל, הנני קובעת בשלב הזה כי הנתבעת התרשלה כלפי התובע בהעמדת שני מכשולים - שיפוע גבוה ולא אחיד, והיעדר ידית אחיזה ברמפה - וכי שני המכשולים יחדיו, או כל אחד מהם בנפרד מהווה סיכון להולכי רגל, לרבות לתובע, וכי יכול היה אדם סביר לצפות את הנזק שייגרם בעטיה, וכי בנסיבות העניין שני המכשולים תרמו להתרחשות התאונה, ולנזק שנגרם לתובע, וסביר להניח שאלמלא אותו שיפוע לא אחיד ברמפה התובע לא היה מחליק ולא היה מאבד את שיווי משקלו, וגם סביר להניח שבמידה והיתה ידית אחיזה בצד הרמפה התובע היה מחזיק בה והתאונה היתה נמנעת.

     

25. אך ראוי לציין, כי התובע ביקש לבסס את התרשלותה של הנתבעת גם על עוד שני מכשולים המתבטאים: א) באי סימון הרמפה בסמני אזהרה לרבות אי הצבת של שילוט מתאים בתחילת הרמפה, ואי התקנת פסים מונעי החלקה. ב) בגודל וסוג האבנים שמהן בנויה הרמפה, כאשר לשיטתו, מכשול זה בצירוף גורם הרטיבות, גרמו להחלקתו.

     

    בנקודה זו התעוררו שתי שאלות הטעונות בירור והכרעה, תחילה יש לתת את הדעת לנושא תחולת התקן המעודכן (תקן 1918 משנת 2001) אשר בו יש דרישה לשימוש בחומר מחוספס ומונע החלקה על הרמפה שנבנתה בשנות ה- 80 , וכן יש בו דרישה להתקנת אמצעי אזהרה. שנית, יש להכריע באם התובע עמד בנטל להוכיח את קיומם של אותם מכשולים, ובאם למכשולים יש קשר ו/או השלכה להתרחשות התאונה.

     

26. כאמור נושא תחולת התקן הישראלי 1918 על הרמפה עלה לראשונה בחוות דעתו של המומחה מטעם הנתבעת, אשר הצביע כי אותו תקן לא חל על הרמפה נשוא ענייננו, כיוון שהרמפה נבנתה קודם לפני כניסת התקן לתוקף. בעקבות כך, המומחה מטעם התובע הגיש חוות דעת משלימה, ואשר ממנה עולה כי היה על הנתבעת להתאים את הרמפה לתקן המעודכן , וזה כחלק מאחריותה של הנתבעת כגוף ציבורי האמון על תחזוקת הרכוש שבשליטתו. על אותה חוות דעת משלימה, המומחה של התובע - מר פיין כלל לא נחקר לפניי, ואף למרבה הפלא, הנתבעת התעלמה כליל מנושא זה בסיכומיה.

     

    לא זו אף זו, בתחילת חקירתו לפניי, מר אבן-צור נתבקש לתת מענה על חוות דעתו המשלימה של מומחה התובע, והוא השיב בזו הלשון :

    "ת. התקן שהיה בשנת 82 שבנו את הרמפה, דיבר על רמפה /כבש בשיפוע של עד 12 אחוז, ולא מעבר לזה, לא היתה התייחסות לנושא של החלקה, ידיות אחיזה היה חייב לשים גם כן, אך מעבר לזה לא דיבר על שיפועים יותר קטנים או גדולי, זה מה שהכיל התקן, עם השנים ברור שהתקן השתנה, בנושא של הרמפה הקיימת היום. מה שכן, הרשות עד 2017 תצטרך לעשות שינויים אחרים לנושא של נגישות נכים, היום יש תקנים אחרים והתקנים יחייבו אותה גם כן". [ההדגשות הוספו, א.א.א.]

    [ראו עמ' 23 לפרוטוקול, שורות 1-5]

     

    עולה אם כן, כי גם המומחה מטעם הנתבעת אינו חולק על כך שיש צורך בביצוע שינויים, לרבות התאמת הרמפה לתקן המעודכן. בנוסף, בסיכום לחוות דעתו של מומחה הנתבעת, המומחה מסביר כי במידה ותקנות נגישות דרכים ייכנסו לתוקף העירייה תצטרך לבצע התאמות נגישות בדרך (סעיף ד' 9 לחוות הדעת), אך לא הסביר המומחה למה אין מקום להחיל את אותה חובה על העירייה גם בשלב הזה שיש בו תקן אחר בתוקף.

     

    בהקשר הזה, ראיתי להעיר כי אני בדעה כי התרשלותה של הנתבעת התבטאה גם בעצם אי התאמת הרמפה לתקן המעודכן, שכן הדבר רק מבטא שהנתבעת לא פיקחה על תחזוקתה ההולמת של הרמפה ולא דאגה לשימוש בטוח בה, ובכך לא מילאה אחר חובתה כבעלת מקרקעין וסיכנה את העוברים והשבים בתחומה, סיכון שהתממש בנפילתו של התובע. משכך, סבורה אני כי היה על הנתבעת להתאים את הרמפה לדרישות התקן המעודכן, להתקין ברמפה את אמצעי הבטיחות המתאימים, וכן לעמוד בדרישת התקן לגבי הצבת שלטי אזהרה ושימוש בחומרים ואמצעים מונעי החלקה.

     

27. באשר להוכחת קיומם של שני מכשולים אלה ברמפה, אפתח את דבריי ואעיר כי הנטל להוכיח את התביעה ומרכיביה מוטל התובע, בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה", וכי בנסיבות העניין אין להחיל את הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו" מכיוון שנסיבות התרחשות התאונה והסיכונים שגרמו לתאונה ידועים לתובע ו/או התובע היה יכול לדעת וללמוד על אותם סיכונים באמצעות בדיקה של מומחה מטעמו. לכן הנטל להוכיח את מסוכנות הרמפה, כאמור מוטל על התובע, ועד לשלב הזה התובע עמד בנטל להראות כי הרמפה מסוכנת בשל המכשול הקשור לשיפוע הרמפה ובשל המכשול הקשור באי התקנת ידית אחיזה ברמפה, וכעת עליו להראות כי הרמפה מסוכנת בשל אי הצבת שלטי אזהרה, ובשל השימוש בחומר המורכב מאבנים מחליקות.

28. באשר לשלטי אזהרה, דומה כי אין חולק בין הצדדים כי ליד הרמפה לא הותקנו שלטי אזהרה כלשהם, ואף עיון בתמונות מראה כי עד עצם היום הזה שלטים כאלה אינם מותקנים. בעניין זה מומחה הנתבעת הטעים בחוות דעתו כי אין תחולה לתקן המעודכן על הרמפה! כאמור טענה זו דחיתי כבר, על אחת כמה וכמה כשמדברים על התקנת שלט שעלותו הינה כ- 220 ₪ [ראו עמ' 24 לפרוטוקול, שורות 5-7].

     

29. באשר למכשול האחר, המתייחס לגודל וסוג האבנים שמהם בנויה הרמפה, העיד לפניי המומחה מטעם התובע- מר פיין, אשר נשאל על גודל האבנים ברמפה (ציפוי הגרנוליט), והוא אמר כי יש אבנים גדולות, ואחרות קטנות [עמ' 17 לפרוטוקול, שורות 3-8]. ובהמשך הבהיר המומחה אבנים אלו לא מתאימות לרמפה, לא רק מפאת גודלן, אלא גם בשל שיטת בנייתן שלא היתה אחידה, והיו בין האבנים משטחים של מלט לצד אי חספוס ראוי, כל אלה גורמים להחלקה [ראו עמ' 18 לפרוטוקול, שורות 20-22].

     

    ובהמשך נשאל המומחה למה לא ביצע בדיקה של מקדם חיכוך, והוא השיב כלהלן:

    "ש. אם כל כך מהותי העניין שהאבנים האלה הגודל לא מתאים וצורת הבניה לא מתאימה, והגעת למסקנה שהן מחליקות, מדוע לא ביצעת במקום בדיקה של מקדם החיכוך.

    ת. אני חושב שעניתי, לא היה בעיניי מספיק סיבה להתמקד בגודל האבן עקב כך שיש ריבוי בעיות ברמפה, פרט לאבן. גם אם האבן היתה בסדר, והיא לא, אין מעקה וזה חמור ומישהו עלול ליפול.

    ש. בשביל להגיע למסקנה שהאבנים בצורתן ובצורת בנייתן, מחליקות, היה צריך לעשות בדיקה של מקדם חיכוך.

    ת. לפעמים מראה עין וניסיון ושכל ישר מספיק".

    [עמ' 18 לפרוטוקול, שורות 28-29; ועמ' 19, שורות 1-5]

     

    בהקשר הזה אעיר, כי אומנם כפי שעולה מחקירתו הנגדית של מר פיין, הוא לא מדד באמצעות מכשירים את מקדם החיכוך ו/או ההחלקה, ואולם איני סבורה כי בשל מחדל זה יש לדחות את חוות דעתו. המומחה העיד כי ביקר במקום והגיע למסקנה כי האבנים מחליקות בהתבסס על ניסיון ושכל ישר. אני מקבלת את עדות המומחה- מר פיין שלפיה הוא הבחין אף ללא מדידה מדויקת כי הרמפה לא מספיק מחוספסת. חוות דעתו עולה בקנה אחד אף מעיון בתמונות [מוצג ת/2]. ואף ניתן למצוא חיזוק למסקנתו של מומחה התובע גם בעדותו של מומחה הנתבעת, מר אבן- צור אשר נשאל על אותם אבנים, והשיב כדלקמן:

    "ש. אמרת שהמשטח כפי שנבנה היום לא היה עומד בתקן.

    ת. יש שני דברים, שיפוע זה דבר אחד, החומר ממנו עשוי השיפוע זה דבר אחר. אם זה לגבי החומר, נושא של גרנוליט בזמנו, תלוי בסוג האבן, יש כמה סוגים, אם זה חלוקי נחל קטנים זה בעיה שמחליקים. כאן חלקם חלוקי נחל וחלק אגרגט מחוספס.

    ש. היום זה לא עומד בתקן.

    ת. נכון.

    ש. כי זה מחליק.

    ת. היום מחמירים, ולא לוקחים צ'אנס לכלום.

    ש. מראה לך את ת/1 ות/2 מה הרוב.

    ת. חמישים חלוקי נחל ו-50 אגרגט. בת/1 יש פה 20 אבנים לא מחליקות". [ההדגשות אינן במקור, א.א.א.]

    [ראו עמ' 24 לפרוטוקול, שורות 15-24]

     

    עולה אם כן, כי גם מומחה הנתבעת אינו חולק על כך שהרמפה היום אינה עומדת בתקן, ואף הוסיף והבהיר כי הרמפה עשויה ב- 50% מאבנים חלוקי נחל, ותיאר כי אבנים אלה בעייתיים ועלולים לגרום להחלקה. אמור מעתה, לא נותר ספק כי הרמפה כולה הינה מסוכנת, ויש סכנה ממשית להחלקה לכל המשתמשים ברמפה.

     

30. מהאמור עד כה, ניתן לסכם כי ברמפה נפלו מספר ליקויים ומכשולים המהווים סכנה להולכי רגל, וכי ניתן וראוי לצפות כי הולך רגל שיעבור ברמפה, הן מחמת השיפוע הלא תקני והלא אחיד, הן מחמת אי התקנת ידית אחיזה, והן מחמת החומר המחליק שממנה עשויה הרמפה, עלול להחליק, למעוד ולהיחבל, כפי שאירע לתובע, ולפי כך מצאתי שיש לקבל את טענותיו של התובע שלפיהן הרמפה מהווה סכנה, וכי הנתבעת לא נקטה באמצעי זהירות סבירים כדי למנוע את הסכנה שאליה נקלע התובע, ובכלל זה אף לא הזהירה את התובע מפני כל סכנה צפויה מהמעבר ברמפה ע"י הצבת שלטי אזהרה.

     

31. למען השלמת התמונה, אעיר כי התובע ביקש להראות כי הכשל המתבטא ברוחב הרמפה, ואשר לטענתו גם בעבר עת נבנתה הרמפה לא היה תקני, הינו כשל שיש לו השלכה על עצם התרחשות התאונה, בהקשר הזה העיד גם מומחה התובע מר פיין בחקירתו לפניי כי כל פגם ו/או ליקוי שמצא ברמפה יש לו השלכה מבחינת סיכונים [ראו עמ' 21 לפרוטוקול, שורות 25-27]. בנקודה זו, איני מקבלת את טענת התובע, זאת מאחר והתובע לא הוכיח בפניי מה הסיכון הטמון ברוחב הלא תקני של הרמפה, מה גם שמעדויות המומחים לא ניתן לדעת מה היה הרוחב המדויק של הרמפה, האם זה היה 1.04 מ' כפי שטען המומחה מר פיין או שמא זה היה 1.09 מ' כפי שנטען ע"י המומחה מר אבן- צור. מכל מקום לא שוכנעתי כי מכשול זה, ככל והיה קיים ברמפה, תרם להתרחשות התאונה.

32. לאור המקובץ לעיל, עולה כי הנתבעת התרשלה כלפי התובע משלא נקטה באמצעי זהירות שהיה בהן כדי למנוע את התאונה, והדברים נאמרים ביתר שאת לאור עדות מומחה הנתבעת בקשר לעלויות התאמת הרמפה לתקן המעודכן, שלכל היותר מגיעים ל- 30,000 ₪ [ראו עמ' 23 לפרוטוקול, שורות 24-32 ; ועמ' 24, שורות 5-7, ושורות 30-31; ועמ' 25, שורות 1-5]. אילו הנתבעת היתה מתנהגת כרשות מקומית סבירה, ומתחזקת את הנכסים שבשליטתה כראוי, ומתקינה ברמפה את אמצעי הבטיחות המתאימים, סביר כי התאונה היתה נמנעת, ומשלא עשתה כן הנתבעת התרשלה כלפי התובע, ועליה לפצותו בגין הנזק שנגרם לו כתוצאה מהתאונה.

    אשם תורם

33. הנתבעת ביקשה לייחס לתובע אשם תורם בשיעור של 40% לכל הפחות, מכיוון שהתאונה התרחשה באור יום, ובמקום המוכר היטב לתובע, וקיומה של הרמפה אינה בבחינת הפתעה עבורו. בנוסף, טוענת הנתבעת כי בזמן התאונה, ולפי עדות התובע, המקום היה רטוב עקב ירידת גשמים, והיה על התובע לנקוט משנה זהירות בפעילותיו בעת התכופפותו כדי להרים את הכיפה על מנת לשמור על שיווי משקלו.

     

    מנגד, התובע מתנגד להטלת אשם תורם, והעיד לפניי כי הוא אכן תושב העיר טבריה ומכיר את המקום, אך הסביר כי הוא בדרך כלל הוא אינו עובר דרך הרמפה, אלא שביום התאונה נאלץ לעבור דרך הרמפה מן הטעם הפשוט לפיו כיפתו עפה לעבר הרמפה, ובבואו להרימה מהרצפה הוא החליק. בנוסף העיד התובע כי ביום התאונה הוא היה לבוש נעלי ספורט וירד לאט לאט ברמפה [ראו עמ' 31 לפרוטוקול, שורות 1-5].

     

    המבחן המקובל בפסיקה לבחינת אשמו התורם של אדם הוא מבחן "מידת האשמה", הנבחנת תוך בחינת האשמה המוסרית ומשקל המעשים והמחדלים של כל צד, של הניזוק ושל המזיק (ראו למשל ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72), כאשר הנטל להוכחת אשם תורם מוטל על הנתבעת.

     

    לאחר שקילת טענות הצדדים ועדויותיהם, סבורני כי בענייננו אין לייחס לתובע אשם תורם כלשהו, שכן האשמה המוסרית לקרות הנזק נעוצה בהפרת חובת הזהירות מצד הנתבעת כמפורט לעיל, ובחינת משקל המעשים של כל אחד מהצדדים מלמדת כי התובע נקט באמצעי זהירות סבירים עת ירד אט אט ברמפה על מנת להביא את כיפתו, ובזמנו היה נעול נעלי ספורט. בנוסף, אני סבורה כי הנתבעת לא עמדה בנטל להראות כי המכשול שבו עסקינן הינו בתחום ציפיתו הסבירה של התובע שאינו משתמש בדרך כלל באותה רמפה.

     

    בנסיבות האמורות אין לייחס לתובע אשם תורם כלשהו.

     

    הנזק

    הנכות הרפואית:

34. התובע הגיש חוות דעת של מומחה בתחום הכירורגיה האורתופדית מטעמו, ד"ר סלאמה יוסף, שקבע כי בעקבות התאונה נותרה לתובע נכות צמיתה בעקבות ההגבלה בקרסול ימין בשיעור 15%; הנתבעת הגישה חוות דעת של מומחה בתחום הכירורגיה האורתופדית, ד"ר שי פריימן, שקבע כי בעקבות התאונה נותרה לתובע נכות צמיתה משוקללת בשיעור של 7% . בשל הפערים בין חוות הדעת מינתה בשעתו כב' השופטת אילונה אריאלי את פרופ' מיכאל סודרי כמומחה מטעמו בתחום הכירורגיה האורתופדית (להלן: "המומחה" או "פרופ' סודרי").

     

35. בחוות דעתו, סקר פרופ' סודרי את פרשת המקרה, ועיין בתיקו הרפואי של התובע לרבות במעקב הרפואי שעבר התובע לאחר התאונה, וכן בדק את התובע בדיקה קלינית. בסיכום המסקנות שלו ציין פרופ' סודרי כי התובע נפגע ביום 16/2/2012 בקרסול ימין, ובצילומי הרנטגן מיום התאונה אובחן שבר טרימלאורי ונצפו ציסטה סובכונדרלית בכיפת הטאלוס מדיאלית ושינויים ניווניים קלים. באותו יום התובע עבר ניתוח לשחזור פתוח וקיבוע פנימי של השברים בפטישון הפנימי והחיצוני. הרגל קובעה בגבס למשך כחודש וחצי, לאחר מכן טופל בפיזיותרפיה.

     

    ביום בדיקתו אצל המומחה, כ- 3 שנים לאחר התאונה, התובע התלונן על כאבים בקרסול ימין, קשיים בעליה במדרגות, וכאבים בעת עמידה או הליכה ממושכת. בבדיקה הקלינית התברר כי התובע הולך עם צליעה מימין, וכי בקרסול ימין קיימת נפיחות ניכרת ותנועתיות מוגבלת, בנוסף לדלדול שרירים בשוק וירך מימין – בהשוואה לשמאל, וכן רגישות במישוש מעל הפטישונים.

    זאת ועוד, המומחה עיין בצילומי רנטגן עדכניים שבוצעו לבקשתו, ומצא כי השברים בפטישונים מחוברים. אך מצא שינויים ניווניים והיצרות של המרווח המפרקי הלטרלי בקרסול, בנוסף מצא מרקם גרמי בלתי סדיר בפינה הסופרמדיאלית של הטלוס עם ציסטה סובכונדרלית, ומרווח סובטלרי שמור.

     

    לאור ממצאיו, קבע המומחה כי לתובע נותרה נכות צמיתה בקרסול ימין בשיעור של 20% לפי סעיף 35(1)ג, מתוכם ייחס המומחה לתאונה אחוז של 15% , ואילו 5% קשורים למצבו הקודם של התובע.

     

    בנוסף, קבע המומחה כי נכותו הזמנית של התובע כדלקמן : 100% מ- 16/2/2012 עד 12/5/2012, 40% מ- 13/5/2012 עד 31/8/2012, ו- 30% מ- 1/9/2012 עד 31/10/2012.

    ואילו החל מ- 1/11/2012 נכות צמיתה בשיעור 15%.

    מומחה בית המשפט לא הוזמן להיחקר על חוות דעתו, ולפיכך אני מעמידה את נכותו הרפואית הצמיתה של התובע על 15% כפי שקבע המומחה.

     

    הנכות התפקודית:

36. התובע ביקש להעמיד את נכותו התפקודית לפי שיעור נכותו הרפואית.

     

    בבוא בית המשפט לקבוע את דרגת נכותו התפקודית של תובע, מתבסס הוא על הנכות הרפואית כנקודת מוצא, ומתייחס למהותה של הנכות, בנוסף לראיות קונקרטיות הנוגעות לתובע הספציפי העומד לפניו, ובכללן גיל התובע, תפקודו, כישוריו, השכלתו, ותחומי עיסוקו. בהלכה הפסוקה קיימת אף חזקה הניתנת לסתירה כי הנכות הרפואית האורתופדית משקפת גם את הנכות התפקודית [ראו למשל את פסק הדין בע"א 3049/93 סימא גירוגיסיאן נ' סייף רמזי, פ"ד נב(3) 792].

    בנסיבות העניין, בזיקה למהות ושיעור הנכות הרפואית שנקבעה לתובע, כמפורט לעיל, ובזיקה למקצועו של התובע ולמטלות הכרוכות במילוי התפקידים הקשורים אליו, ולאחר שבחנתי את מכלול הנתונים והשיקולים שהונחו לפני, שוכנעתי כי ישנו מקום להעמיד את נכותו התפקודית של התובע ואת מידת הגריעה מכושר השתכרותו על15% - נכות הנסמכת בעיקר על הפגיעה שנגרמה לתובע, בקרסול, בתאונה נשוא התיק דנן.

    חישוב הנזקים ייעשה אפוא להלן על בסיס נכות תפקודית בשיעור 15%.

     

    רכיבי הנזק ונתוני יסוד

37. לשם הנוחות, להלן אחזור על נתוני היסוד –

    התובע יליד: 20/11/1955

    תאריך התאונה: 16/2/2012

    גילו של התובע בעת התאונה:  56 שנים.

    גילו של התובע כיום:  61 שנים.

    הנכות הרפואית: 15% נכות צמיתה.

    הפגיעה התפקודית: 15% נכות.

     

    הפסדי שכר לעבר 

38. לטענת התובע, עובר לתאונה הוא עבד כמאבטח, ושכרו הממוצע היה בסך של כ- 4,400 ₪ לחודש, ובנוסף הוא עבד כאיש אחזקה וחשמל במקביל לעבודתו כמאבטח, ולטענתו השתכר כ- 2,500 ₪ בממוצע (ללא תלושים, וללא דיווח לרשויות המס). התובע טוען כי בעקבות התאונה הוא כלל לא חזר לעבודתו כאיש אחזקה וחשמלאי, וכי רק לאחר תקופת אי כושר מיום התאונה עד לתחילת חודש 5/2012 הוא חזר לעבודתו כמאבטח אך בסמוך לאחר חזרתו לעבודה יש ירידה בשעות העבודה, ולכן ביקש פיצוי בגין ראש נזק זה בסך של 190,000 ₪.

     

    מנגד טוענת הנתבעת, כי התובע לא עמד בנטל להוכיח כי הוא עבד "בשחור" עבודה נוספת לעבודתו כמאבטח, ולא הביא ראיות משכנעות כדי לעמוד בנטל הגבוה הקבוע בהלכה הפסוקה. ואילו לעניין הפסדי השכר, טוענת הנתבעת כי התובע לא הוכיח כי נגרמו לו הפסדי שכר כלשהם בעבר, לא מלאים ולא חלקיים, ואף נתוני ההכנסות של התובע בין השנים 2011-2015 מוכיחים כי לתובע לא נגרם הפסד כלשהו.

     

    תחילה אציין כי התובע לא עמד בנטל הכבד להראות כי יש לו הכנסה לא מדווחת מעבודות חשמל ואחזקה, שכן כבר נקבע בהלכה הפסוקה כי על הטוען לפיצוי בגין הכנסה שאינה מדווחת או שדווחה בכזב לרשויות המס, מוטל נטל הוכחה מוגבר להוכחת רווחיו האמיתיים [ראה בסוגיה זו ע"א 2648/11 מתתיהו אסייג נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב (הפול) (פורסם במאגרים המשפטיים- 25.09.2011)]. בענייננו התובע לא הציג ראיות כלשהן המלמדות שיש לו רישיון לעבוד בחשמל, או שיש לו הכשרה ו/או השכלה כלשהי לביצוע עבודות חשמל, והסתפק לטעון כי יש לו ניסיון בעבודות אלה מכיוון שהוא עבד בעבר כאיש אחזקה למשך 30 שנה בבית מלון [ראו עמ' 35 לפרוטוקול, שורות 8-11]. בנוסף, התובע העיד כי הוא לא היה מפקיד את הכסף שהוא מרוויח מעבודות החשמל בבנק, כי לטענתו זה כסף למחייה [ראו עמ' 34 לפרוטוקול, שורות 1-2], מה עוד שהתובע בחר להעיד את חברו מר אפרים יצחקי ואת אשתו גב' יפה מזרחי על עבודתו האמורה, כאשר מעדותם של שני עדים אלה, ומבלי לפגוע במהימנותם, לא שוכנעתי כי התובע עבד עובר לתאונה עבודה נוספת מלבד עבודתו כמאבטח, לא כל שכן לא שוכנעתי כי היתה לו הכנסה חודשית קבועה בסכום הנטען. לכן, ככל שיקבע כי לתובע נגרמו הפסדי שכר, החישובים ייעשו לפי הנתונים העולים מתלושי השכר שהציג לפניי, ואשר כולם קשורים לעבודתו כמאבטח.

     

    באשר להפסדי שכר לעבר, עולה מהחומר הרפואי כי התובע שהה באי כושר מיום התאונה עד ליום 12/5/2012, ומאז התובע חזר לעבודתו כמאבטח בהיקף שעות המשתנה מחודש לחודש. אך מעיון בתלושי השכר של התובע (צורפו לתצהיר העדות הראשית מטעמו, ובהמשך צורפו עוד תלושים במסגרת הודעת התובע מיום 3/6/2016), ניתן להיווכח כי התובע קיבל תשלומים ממעבידו בגין ימי מחלה כך שיש תלושי משכורת המעידם על תשלום שכר מלא גם בתקופת אי הכושר. משלא הביא התובע אישור כלשהו מהמעסיק כי ניתן לפדות את ימי המחלה בתום תקופת העבודה, ומשלא טען התובע כי הוא יכול היה לנצל את ימי המחלה לצרכיו הפרטיים, הנני דוחה את דרישת התובע לתשלום בגין הפסדי שכר בתקופת אי כושר, הפסד שלא הוכח כלל וכלל.

     

    בנוגע להפסדים הנטענים בתקופה לאחר חזרת התובע לעבודה ועד להיום, סבורני כי גם בתקופה הזו התובע לא הוכיח הפסד כלשהו, שכן התובע עובד על בסיס שעות, ועיון בתלושי השכר שלו מלפני התאונה ואחריה מלמדים כי התובע לא עבד באותו היקף שעות מדי חודש, כך שלא ברור אם אכן אחרי שובו של התובע לעבודה היקף עבודתו פחת. לכן, בחנתי את נתוני השכר המצטברים של התובע בשנים שבין 2011-2015 ושמהם עולה כי :

    • בשנת 2011 שכרו הברוטו המצטבר של התובע (שלא חייב במס) הינו – 51,537 ₪.

    • בשנת 2012 שכרו הברוטו המצטבר של התובע (שלא חייב במס) הינו – 53,276 ₪.

    • בשנת 2013 שכרו הברוטו המצטבר של התובע (שלא חייב במס) הינו – 54,986 ₪.

    • בשנת 2014 שכרו הברוטו המצטבר של התובע (שלא חייב במס) הינו – 52,118 ₪.

    • בשנת 2015 שכרו הברוטו המצטבר של התובע (שלא חייב במס) הינו – 57,392 ₪.

       

      עולה אם כן, כי בשנת 2012 (השנה שבה נפגע התובע), לא קיימת ירידה בהכנסה/בשכר ביחס לשנת 2011, ויפים הדברים גם לגבי השנים 2013-2015 שבחלק מהן אף קיימת עלייה מסוימת בשכר. משכך, ובהעדר ראיות מהימנות אודות ההפסדים הנטענים על ידו בגין תקופת העבר, הנני קובעת כי התובע אינו זכאי לפיצוי בגין ראש נזק זה.

       

      הפסדי שכר לעתיד 

39. התובע היום הוא בן 61, ממשיך לעבוד כמאבטח, וביקש לחשב את הפסדי השכר שלו מעבודה זו לפי בסיס שכר של 4,400 ₪ . הנתבעת מבקשת ללמוד מנתוני השכר של התובע מהשנים 2012 עד 2015 כי אין כל ירידה ברמת השתכרותו של התובע, והציעה לפצות את התובע בסכום גלובלי בסך של 23,500 ₪.

     

    הגם שקבעתי לעיל כי לתובע לא נגרמו הפסדי שכר לעבר, אין לשלול את האפשרות שלאור נכותו של התובע, ואשר לפניו יש עוד שנות עבודה, יכול וייגרע שכרו. לאור האמור, פיצוי בסך של 35,000 ₪ על דרך האומדן, יהווה פיצוי ראוי בגין ראש נזק זה (הפיצוי משקף כ- 80% מהחישוב האקטוארי, לו היה נערך, על בסיס שכר 4,400 ₪, 15% נכות , והיוון עד גיל 67).

     

    הפסדי פנסיה

40. אלו יחושבו לפי 12% מהפסד השכר בעבר ובעתיד [ראו ע"א 8930/12 הפניקס נ' טוויג (פורסם במאגרים המשפטיים, 31/7/2014], ובסך הכל: 12% * 35,000 = 4,200 ₪.

     

     

    עזרת צד ג' לעבר ולעתיד

41. בענייננו, לא הוגשו ראיות על הפסדים ועל הוצאות בגין רכיב זה, אך אין חולק כי התובע היה באי כושר מוחלט למשך כ- 3 חודשים לאחר התאונה, במהלכם הוא הוא נותח בקרסול ימין ואושפז למשך 3 ימים, וכן רגלו קובעה בסד גבס למשך כחודשיים במהלכם התובע היה מוגבל ואף נזקק לכיסא גלגלים, ולטענתו נאלץ להיעזר באשתו ובנו במשך תקופה זו.

     

    בחקירתו הנגדית, העיד התובע כי אשתו טיפלה בו בתקופה שבה הוא היה מרותק למיטה וליוותה אותו לבדיקות ולטיפולים ועזרה לו בכל הפעולות זאת לאחר חזרתה מהעבודה, וכן העיד כי בנו הפסיד ימי לימודים על מנת לטפל בו [עמ' 34 לפרוטוקול, שורות 18-21], ובהמשך הסביר כי אין לו רישיון נהיגה, וכי בנו הסיע אותו ממקום למקום [ עמ' 35 לפרוטוקול, שורות 6-7]. גם אשתו אישרה בחקירתה לפניי כי היא עזרה לתובע וטיפלה בו בשעות הבוקר, ולאחר מכן הבן שלה היה מחליף אותה [עמ' 35 לפרוטוקול, שורות 31-32].

     

    בנסיבות העניין, ובהתחשב במצבו הרפואי של התובע סמוך לאחר התאונה, כפי שתועד במסמכים הרפואיים, ובהתחשב בנכויות הזמניות והצמיתות שנקבעו לתובע ואשר גם השליכו על תפקודו, במיוחד בהינתן העובדה כי עסקינן בפגיעה אורתופדית, וכן בהתחשב בכך שהוא נזקק להיות במעקב רפואי לאחר התאונה, ובין היתר עבר סדרת טיפולי פיזיותרפיה ולצורך זה הוא נעזר בבני משפחתו, סבורה אני כי התובע אכן נזקק לעזרת צדדי ג' לתקופת זמן ממושכת לאחר התאונה.

    לאור כל האמור, הנני פוסקת לתובע פיצוי בגין עזרת צד ג', לעבר ולעתיד, בסכום כולל של 20,000 ₪ וזאת על דרך האומדנה.

    הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד

42. לתצהירו צירף התובע קבלות בגין הוצאות שהוציא, אשר משום מה שוכפלו פעמיים, וכללו בין היתר, הוצאות עבור השאלת כיסא גלגלים , תשלום עבור טופס התחייבות, וקבלות בגין צילום חומר רפואי והמצאתו לתובע ולב"כ, וכן עבור הכנת חוות דעת רפואית ע"י המומחה מטעמו של התובע. ראוי לציין, כי התובע הינו חבר קופת חולים כללית, וככלל, כל הטיפולים אמורים להיות מכוסים על ידי קופת חולים לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד-1994.

     

    יחד עם זאת, ובשים לב לטיפולים שנזקק להם התובע בעקבות התאונה לרבות טיפולי פיזיותרפיה, והוצאות הנסיעה שהיו כרוכות בטיפולים הנ"ל, הנני מעמידה את הפיצוי בגין ראש נזק זה, לתקופת העבר, על סך של 3,000 ₪.

     

    לא הוכח כי התובע יזדקק להוצאות רפואיות ו/או אחרות בגין תאונה זו בעתיד.

     

    כאב וסבל

43. בנסיבות התיק דנן ובשים לב לשיעור נכותו הרפואית של התובע, מספר ימי האשפוז ומשך התקופה בה סבל התובע מנכות זמנית בשיעור גבוה, נראה כי פיצוי בשיעור של 40,000 ₪, הוא פיצוי הולם בגין הכאב והסבל שנגרמו לתובע.

     

    לסיכום

44. סך כל הפיצוי באבות הנזק שבגינם ביקש התובע פיצויי ועלה בידו להוכיח קיומו של נזק, הוא זה:

    הפסד שכר לעתיד35,000 ₪

    פנסיה4,200 ₪ 

    עזרת צד ג' בעבד ובעתיד 20,000 ₪

    הוצאות רפואיות ונסיעות בעבר ובעתיד3,000 ₪

    כאב וסבל 40,000 ₪

    ________

    סה"כ 102,200 ₪

    על צירוף הסכומים הנ"ל, יש להוסיף 17% בגין שכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ ואגרת משפט בסך 699 ₪, משוערכת למועד מתן פסק הדין.

     

45. החיובים ישולמו תוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

     

    המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

    ניתן היום, ד' כסלו תשע"ז, 04 דצמבר 2016, בהעדר הצדדים.