ת"א 24385-11-13 ר. ואח' נ' ס. ואח'

תביעה כספית על סך של 85,353 ₪, בעילה של הפרת חוזה הלוואה.

הצדדים ורקע עובדתי

1.התובעים הם שניים מיורשיה של המנוחה א. ו.ז"ל (להלן: המנוחה).

התובע 1 ( להלן: ר.) הוא קרוב משפחה של המנוח א.ו.  (להלן: המנוח), שהיה בעלה של המנוחה. יצוין, כי המנוח נפטר בשנת 2009, והמנוחה נפטרה בשנת 2012.

התובע 2 (להלן: ע.) היה בן זוגה של המנוחה בשנה האחרונה לחייה.

הנתבעים הינם בני זוג, שהיו שכנים של המנוחים הזוג ו.  והנתבע היה חברו הטוב של המנוח.

2.במהלך שנת 2010 העבירה המנוחה לנתבעים סך כולל של 95,000 ₪, במספר הזדמנויות שונות, חלק באמצעות העברות בנקאיות לחשבונה של הנתבעת, חלק באמצעות שקים שנרשמו לפקודת הנתבעת.

3.המנוחה נפטרה ביום 17.2.12 ממחלת הסרטן והיא הותירה אחריה צוואה מיום 23.1.12, במסגרתה הורישה את כל רכושה לשלושה יורשים באופן הבא:

לר.- 20% מהעיזבון;

לע.- 40% מהעיזבון;

לאחותה (להלן: אחות המנוחה) - את היתר, בשיעור 40% מהעיזבון.

יצוין כי למנוחה ולבעלה המנוח לא היו ילדים.

ביום 6.2.13 ניתן בבית משפט לענייני משפחה ב**  צו קיום לצוואת המנוחה, ועו"ד רון ברנט מונה להיות מנהל העיזבון (החלטה בת"ע 41535-09-12, על ידי כב' השופטת ש' אייזנברג).

4.ביום 23.5.12 נחתם הסכם בין שלושת יורשי המנוחה (להלן: הסכם היורשים), לפיו הוסכם, בין היתר, כי על אף האמור בצוואת המנוחה, העיזבון יחולק בין היורשים באופן שאחות המנוחה תירש 50% מכלל נכסי העיזבון, למעט זכות תביעה שהמנוחה היא נושה בה; ע.  ירש 30% מנכסי העיזבון בתוספת הסך של 25,000 ₪, שייגרע מחלקו של רוב; ר. ירש 20% מנכסי העיזבון, בניכוי סך של 25,000 ₪ שיתווסף לחלקו של ע.  (סעיף 3 בהסכם).

בסעיף 4 להסכם היורשים נקבע, כי ככל שהיורשים יצליחו לגבות כספים שהיו מגיעים למנוחה מצדדים שלישיים, בגין חובות כספיים, החלוקה בין היורשים תהיה שונה, כך שר. וע.  יהיו זכאים, כל אחד, ל- 40% מהכספים שיתקבלו, בעוד אחות המנוחה תהיה זכאית ל- 20%.

5.כשנה וחצי לאחר מכן, בחודש 11/2013 ומכוח מעמדם כיורשי העיזבון, הגישו ע. ור. שלוש תביעות כספיות שונות בבית משפט השלום בחיפה, בעילה של הפרת חוזה הלוואה: האחת - בת"א 41619-12-13 ר. נ' ס. תביעה שהוגשה כנגד שכנתה של המנוחה, הגב' ת.ס. , בטענה כי המנוחה הלוותה לה כספים, והכספים מעולם לא הושבו על ידה. ביום 11.7.14 ניתן פסק דין על דרך הפשרה, בהתאם לסעיף 79א' בחוק בתי משפט [נוסח משולב], התשמ"ד- 1984, במסגרתו חויבה ת.ס. לשלם לתובעים סך של 10,000 ₪, בגין כספים שקיבלה מהמנוחה (התביעה הוגשה על סך של 80,000 ₪).

השנייה - בת"א 24353-11-13 ר. נ' ע. , בה נתבעה הגב' ע.ע., בטענה כי לא השיבה למנוחה כספים שזו האחרונה הלוותה לה. התביעה הוגשה על סך של כ- 120,000 ₪, ובסופו של יום הצדדים הגיעו לפשרה (שקיבלה ביום 4.1.15 תוקף של פסק דין) לפיה הגב' ע.  תשלם לתובעים סך של 75,000 ₪, בגין כספים שקיבלה מהמנוחה.

התביעה השלישית שהוגשה על ידי התובעים, היא התביעה נשוא הדיון.

טענות הצדדים

6.טענתם העיקרית של התובעים היא כי בשנת 2010 המנוחה הלוותה לנתבעים סך של 95,000 ₪, וסכום זה מעולם לא הושב לה.

בכתב התביעה המתוקן טענו התובעים כי מדפי פירוט חשבון הבנק של המנוחה עלה כי במהלך שנת 2010 המנוחה הלוותה לנתבעת, בשבע הזדמנויות שונות, סכומי כסף שונים, ובסך הכל סך של 95,000 ₪. חלק מהסכומים ניתנו בהמחאות וחלקם הועברו ישירות לחשבון הבנק של הנתבעת.

7.לטענת התובעים, הנתבעים לא פרעו את החוב הנ"ל בגין ההלוואות, וזאת על אף שהמנוחה דרשה זאת בטרם הלכה לעולמה. לטענת התובעים, בטרם נפטרה המנוחה, ובהיותה חולה במחלת הסרטן, היא הייתה במצב כלכלי רע והיא הייתה זקוקה לכספים אותם הלוותה לנתבעים. לטענתם, המנוחה פנתה לנתבעים מספר פעמים (הן בכתב והן באמצעות מסרונים מהטלפון הנייד שלה) וביקשה כי ישיבו לה את החוב, אך הנתבעים ניצלו את טוב ליבה והאמון המלא שנתנה בהם, ומעולם לא העבירו לה תשלום כלשהו לפירעון הכספים שהלוותה להם.

8.לטענת התובעים, הנתבע ניצל את המנוחה ו"חילץ ממנה כספים". התובעים ציינו כי הנתבע, אשר היה בעיסוקו קבלן, היה בהליכי חדלות פירעון, הוגשה נגדו בקשה לפשיטת רגל וניתן נגדו צו כינוס, עוד בטרם ניתנו הכספים מהמנוחה. לטענתם, המנוח שהיה חברו של הנתבע, לא העביר מעולם כספים לנתבע, לא בדרך של הלוואה ולא בדרך של מתנה, ולאחר פטירתו הנתבע ניצל את בדידותה של המנוחה, על מנת להוציא ממנה כספים.

9.על רקע זה הגישו התובעים את תביעתם, בטענה כי:

"...אי השבת כספי ההלוואה ע"י הנתבעים מהווה הפרה של התחייבויותיהם ו/או הפרה יסודית של הסכם ההלוואה וכן מהווה, בין היתר, עשיית עושר ולא במשפט, התנהגות שלא בתום לב ושלא בדרך מקובלת ואף עוולות של גזל ו/או עיכוב שלא כדין" (סעיף 20 בכתב התביעה המתוקן).

לאור כל האמור לעיל, ביקשו התובעים, כאמור, לחייב את הנתבעים לשלם להם סך של 85,353 ₪, הוא חלקם של התובעים בכספים (80% על פי הסכם היורשים).

10.מנגד, הנתבעים טענו כי דין התביעה להידחות.

תחילה נטען כי יש לדחות את התביעה נגד הנתבעת, משום שהיא מעולם לא הייתה בקשר עם המנוחה, אלא רק הנתבע, וכל הכספים שהועברו מהמנוחה ניתנו לנתבע בלבד. לטענת הנתבעים, המנוחה הייתה מוסרת שקים לנתבע, ללא נקיבת שם המוטב, והוא זה שהיה ממלא את שמה של הנתבעת. לטענתם, חשבון הבנק אליו הועברו הכספים הוא חשבון משותף שלהם, והכספים הועברו לצורך תשלום הוצאות שוטפות של בני הזוג.

לטענת הנתבעים, לא הוכח כל קשר בין המנוחה לנתבעת, ולאחר שצורף הנתבע לכתב התביעה המתוקן, אף לא נטען דבר נגד הנתבעת.

11.לגופו של עניין, עיקר טענת הנתבעים היא שמעולם הם לא לקחו הלוואה מהמנוחה, אלא שכל הכספים ניתנו להם במתנה. לטענתם, המנוחה, שהייתה בחייה אישה דעתנית ואמידה, העניקה להם בהזדמנויות שונות סכומי כסף, וזאת מרצונה האישי, כאשר מעולם היא לא ביקשה מהם כי ישיבו לה את הכספים שהעניקה. לטענתם, מרגע שהוענקה מתנה אין לנותנה רשות לחזור בו, ומשכך אף ליורשים של מעניק המתנה אין זכות לחזור בהם מהמתנה.

12.כן טענו, כי אין לתובעים כל מידע באשר לכספים שהועברו, וטענתם כי מדובר בהלוואה, היא השערה לא מבוססת, שלא נתמכה בראיות. לטענתם, התובעים כלל לא היו מעורבים בחייה של המנוחה בשנת 2010, השנה בה ניתנו הכספים במתנה, אלא שהם התחילו להיות עימה בקשר רצוף סמוך למועד בו נפטרה ולאחר שגילו כי המנוחה אובחנה עם מחלה סופנית (סרטן המעי הגס).

לטענת הנתבעים, לא הוצגה כל ראיה או עדות היכולה להצביע על כך שהמנוחה הלוותה להם כספים, ועצם העובדה שמנהל העיזבון והיורשת אחות המנוחה לא הצטרפו לתביעה דכאן, מחזקת את המסקנה כי עסקינן בתביעה לא מבוססת.

13.לטענת הנתבעים, המנוחה העניקה בחייה כספים רבים, וכפי שציינו זאת אף התובעים, המנוחה הייתה אישה אמידה, נדיבה ונתנה אמון בזולת. המנוחה העניקה כספים רבים במתנה לאנשים קרובים אליה, ביניהם גב' ס., גב' ע. (נגדן הגישו התובעים תביעות להשבת הכספים) ועוד. יחד עם זאת, כך הטענה, המנוחה ידעה לעמוד על זכויותיה, וכאשר היא הלוותה כספים היא ידעה לדרוש אותם. כך, למשל, המנוחה הגישה תביעה נגד מר ע.א.(ת"א 1246-09-10 ו.נ' א.) על סך של 180,000 ₪, בשל חוב שנצבר מכוח הלוואה (תביעה זו בסופו של יום נמחקה לאחר מותה של המנוחה).

14.באשר למערכת היחסים של הנתבע עם המנוחה, נטען כי עד למועד בו התובעים נכסנו לחייה של המנוחה, הוא היה בקשר הדוק ביותר עמה במשך שנים מאז פטירת המנוח, והוא עזר לה על בסיס יומיומי.

עוד נטען, כי המנוחה לא רק העבירה כספים במתנה לנתבע, אלא שהיא העניקה לו מתנות אחרות בשלל הזדמנויות. כך, למשל, נטען כי במועדים של העברת הכספים, המנוחה הפצירה בנתבע כי יתלווה אליה לחופשה לפגוש את אחותה בגרמניה, והיא שילמה את מלוא הוצאות החופשה, רכשה עבורו ביגוד וכיו"ב. לו ראתה המנוחה בנתבע כבעל חוב כלפיה, חזקה שלא הייתה לוקחת אותו לחופשה על חשבונה וממשיכה לתת לו מתנות שונות. על כך יש להוסיף, כי כשנה לאחר שנתנה לנתבעים את הכספים נשוא הדיון, המנוחה העניקה לנתבע סכומי כסף נוספים, על מנת לסייע לו בחתונה של בנו, בה השתתפה. בכלל זה בתאריך 28.11.11 המנוחה נתנה לנתבע המחאה על סך של 1,000 ₪.

לטענת הנתבעים, ההוכחה ליחסים הקרובים בין הנתבע למנוחה, היא העובדה שלמנוחה הייתה צוואה קודמת לזו מיום 23.1.12, צוואה מיום 19.10.10, לפיה הנתבע ואחות המנוחה הם היורשים היחידיים של המנוחה. כאשר הנתבע הוא בבחינת "יורש אחר יורש", דהיינו לאחר שאחות המנוחה תלך לעולמה, הוא ירש את יתרת עזבון המנוחה. עוד נקבע בצוואה הנ"ל, כי ככל שאחות המנוחה לא תהיה בחיים בעת פטירת המנוחה הנתבע יהיה היורש היחיד.

15.עוד לטענתם, התובעים הם אלו שניצלו את טוב ליבה של המנוחה, ומתוך מטרה ברורה להשתלט על עיזבונה, בחודשים האחרונים לחייה הם בודדו אותה מחבריה, לקחו אותה לעשות צוואה חדשה ועוד. לטענת הנתבעים, התובעים הם אלו ששכנעו את המנוחה לשנות את צוואתה מיום 19.10.10, ובכלל זה שכנעו אותה להסיר את שמו של הנתבע מהצוואה ולהוסיף אותם. לטענת הנתבע, בחודשים האחרונים לחייה של המנוחה הוא ניסה לתקשר עמה, אך התובעים מנעו זאת. זאת הוא יודע, כך הטענה, משיחת טלפון פתאומית שקיבל מהמנוחה, זמן קצר לפני שנפטרה. בשיחה הנ"ל היא סיפרה לו על מחלתה, על מצבה האישי הקשה, על אהבתה אליו ועל צערה מהניתוק ביחסים בינה לבינו. לטענתו, אף בשיחה זו לא הועלתה כל דרישה מהמנוחה כי ישיב לה כספים שהיא העניקה לו במתנה. משכך, טענו הנתבעים, כי המסרון (אליו הפנו התובעים) שנשלח מהטלפון הנייד של המנוחה זמן קצר לפני שנפטרה לא יכול היה להיות מעשיה של המנוחה. זאת בייחוד כאשר התברר לנתבעים כי ר. נטל את הטלפון הנייד של המנוחה בטרם נפטרה.

עוד טענו הנתבעים, כי מיד לאחר מותה של המנוחה החלו להתקבל בעסק של הנתבעת מכתבי נאצה אנונימיים, לפיהם אם לא תשיב את כספי ההלוואה תוגש נגדה תלונה למשטרה וכן ייפתחו הליכים בשלטונות המס וברשות להלבנת הון (הליכים שאכן נפתחו). כן טענו כי הנתבעת קיבלה מספר שיחות אנונימיות בהן איימו עליה ודרשו כי תשיב את הכספים שקיבלה מהמנוחה.

לטענת הנתבעים, הובא לידיעתם כי מי שאחראי לשליחת המכתבים ולשיחות האנונימיות הוא רוב.

16.לסיכום טענו הנתבעים הדברים הבאים:

"בית המשפט הנכבד מתבקש לשים דגש מיוחד דווקא לסעיף 10 לכתב התביעה, כי הוא הוא מהווה בבואה של התביעה כולה. שני זרים, מופיעים בשנתה האחרונה לחייה של אישה חולת סרטן. השנים חוברים ומביאים את חולת הסרטן בערוב ימיה לכתוב צוואה חדשה. בצוואה חדשה זו נדחקים החוצה כל מקורביה, לרבות מדרגות ראשונות, הן שלה והן של בעלה המנוח. השנים זוכים כל אחד במאות אלפי שקלים. עם שללם בידיהם, הצמד חסר המוסר מנסה למקסם רווחים ופשוט מאיים ורודף אחר כל מי שהיה חשוב למנוחה ולבעלה בחייהם..." (סעיף 46 בכתב ההגנה לכתב התביעה המתוקן).

17.בתשובה לטענות הנתבעים, טענו התובעים, כי על פי ההלכה, כאשר נותן המתנה ומקבל המתנה אינם בני משפחה ויש ביניהם קשר של קרבה של ממש, הטוען כי מדובר במתנה- עליו הנטל.

לטענת התובעים, הנתבעים לא עמדו בנטל זה, ואף בכתב הגנתם הודו שרק חלק מהכספים התקבלו במתנה (הכספים שהועברו בהמחאות).

לטענת התובעים, אין לתת אמון בגרסת הנתבע, שכן מדובר באדם לא אמין, שבין היתר, הורשע במסירת דיווחים כוזבים למע"מ.

עוד נטען, כי אין ממש בטענת הנתבעים כי התובעים הם אלו שבודדו את המנוחה והביאו לניתוק הקשר שהיה בינה לבין הנתבע. לטענתם, הנתבע הוא זה שניתק את הקשר עם המנוחה, לאחר שהוא קיבל ממנה את הכספים.

18.עוד טענו התובעים, כי הטענה שמדובר בכספי מתנה לא עולה בקנה אחד עם העובדה כי במועד בו הועברו סכומי הכסף, חשבון הבנק של המנוחה היה ביתרת חובה בסך של כ- 15,000 ₪, ומצבה הכספי של המנוחה היה בכי רע. לטענת התובעים, במועדים הסמוכים לפטירת המנוחה, ע. היה משלם עבור הקניות לבית, ר. הפקיד סך של 20,000 ₪ בחשבון הבנק של המנוחה והוא אף סייע למנוחה לקבל הלוואה על סך של 40,000 ₪.

19.אלו היו, בתמצית, טענות הצדדים. בטרם הדיון אציין, כי לכתב התביעה צורף מכתב מיום 9.6.13, של מנהל העיזבון, לפיו הוא לא מתנגד להגשת תביעות בשם היורשים, כנגד חייבי העיזבון.

אציין כי לפי מכתב מיום 17.6.14 מאת עו"ד דוד כהנא, ב"כ אחות המנוחה (מכתב שצורף כנספח ה' לתצהיר של הנתבע) האחות הינה תושבת חוץ המתגוררת דרך קבע בגרמניה, והיא לא מעוניינת לקחת חלק בדיונים משפטיים בישראל בכל הנוגע לאחותה המנוחה.

משהסכם היורשים מאפשר לאחד היורשים לפתוח בהליכים משפטיים לבדו, ומשמנהל העיזבון לא התנגד להגשת התביעה על ידי שני היורשים, התבררה התביעה ללא צירופה של אחות המנוחה.

דיון והכרעה

20.תחילה אציין, כי אני דוחה את טענת הנתבעת, כי יש לדחות את התביעה נגדה משום שלא היה לא קשר למנוחה, אלא רק לנתבע. ההעברות הבנקאיות מחשבון הבנק של המנוחה נעשו ישירות לחשבון הבנק של הנתבעת, הנתבעת הייתה המוטב בשיקים, ואין חולק כי בסופו של יום כל הכספים נשוא הדיון הופקדו בחשבון הבנק של הנתבעת. טענות הנתבעת כי הנתבע הוא זה שרשם את שמה על השיקים וכי חשבון הבנק הוא משותף, אינן מעלות או מורידות לעניין זה, שכן היא עשתה שימוש בכספים אלו והודתה בתצהירה שכספים אלו נועדו, בין היתר, לתשלום החשבונות השוטפים של בני הזוג.

21.לגופו של עניין, שתיים הן השאלות המחייבות הכרעה. הראשונה – כיצד יש לסווג את העברת הכספים מהמנוחה לנתבעים. השנייה - על מי נטל ההוכחה? על הטוען כי הכספים ניתנו כהלוואה או על הטוען כי הכספים ניתנו במתנה.

נטל ההוכחה

22.בע"א 4396/90 רוזמן נ' קריגר, פ"ד מו(3) 254, אליו הפנו התובעים, חזר בית המשפט העליון על ההלכה שנקבעה בע"א 180/51, ולפיה: "אין ספק בדבר כי נתינה גרידא, בין נתינת כסף בין נתינת שווה כסף, אינה עשויה כשלעצמה, לשמש יסוד לתביעה, ועל התובע להוכיח את עילת הנתינה... אך השאלה העומדת בפנינו היא: מה הדין כאשר הנתבע מודה בקבלת הדבר, ומצמצם את הגנתו לטענה מפורשת: כי הדבר ניתן לו בתורת מתנה, האם טענה זו מעבירה אליו את חובת ההוכחה, או לא? התשובה לשאלה היא, לדעתנו, בחיוב. ה'חזקה' היא בנסיבות המקרה שלפנינו (כאשר אין הנותן קרוב קרוב, כגון אביו של המקבל), נגד טענת המתנה, ועל הנתבע היה, איפוא, לסתור את החזקה ולהוכיח את טענתו" (ע"א 180/51 גולדקורן נ' ויסוצקי, פ"ד ח 262, 265).

באותו מקרה נקבע, כי מקום שעסקינן בטענת הגנה של "מתנה ולא הלוואה", כאשר אין מדובר ביחסי קרבה מיוחדים, הנטל על הנתבע.

יחד עם זאת, מקום בו הצדדים "קרובים קרובים" ויחסיהם מתאפיינים בגילויי דאגה ואחריות לאחר קמה "חזקת המתנה". כאשר בין שני צדדים מעין אלה ניתנת תמורה, מוטל על הטוען לקיומה של הלוואה הנטל להוכיח את טענתו (ראו: ע"א 34/88 רייס נ' עיזבון המנוחה חנה אברמן ז"ל, מד(1) 278, 286).

בבר"ע 5237/12 סולימן נ' גולן (28.2.12) קבע בית המשפט העליון כי:

"ואולם, החיים מזמנים סיטואציות שאינן בהכרח צפויות, של "טוב שכן קרוב מאח רחוק" (משלי כ"ז, י'). על כן, יש לבחון היטב כל מקרה לגופו לשם עיסוק מושכל בשאלת הנטל" (פסקה יב').

23.בנידון דנן, ומשאין חולק כי לא שררה כל קרבה משפחית בין המנוחה לנתבעים, לכאורה הנטל על הנתבעים להוכיח כי הכספים שקיבלו מהמנוחה היו במתנה, והתובעים לא נדרשים להוכיח את יסודות טענתם (חוזה הלוואה, הפרתו). עם זאת, מהתשתית העובדתית שנפרשה לפניי ומעדויות הצדדים, כפי שיפורטו להלן, התרשמתי כי היו יחסי קרבה של ממש בין המנוחה לבין הנתבע, בבחינת "קרובים קרובים" וקמה לזכותם "חזקת המתנה" ומשכך, הנטל להוכיח כי עסקינן בהלוואה הוא על התובעים, ובנטל זה הם לא עמדו.

כפי שאראה להלן, הכרעתי אינה נסמכת על כך שהתובעים לא הרימו את הנטל להוכיח שמדובר בהלוואה, אלא על קבלה עובדתית פוזיטיבית של טענות הנתבעים.

לשון אחר, אף אם אצא מנקודת הנחה כי נטל הראיה הוטל לפתחם של הנתבעים, הנתבעים עמדו בנטל זה, הוכיחו את טענותיהם וגרסתם התבררה כנכונה, וזאת אף מבלי להידרש לעניין נטל השכנוע.

היחסים בין המנוחה לנתבע

24.על יסוד הראיות שהובאו לפניי, הנני קובעת את הממצאים העובדתיים הבאים:

• בשנת 2010 המנוחה העבירה לנתבעים ב- 7 פעמים שונות, סכומי כסף שונים. בסך הכל, מיום 2.6.10 ועד ליום 28.10.10, העבירה המנוחה סך של 95,000 ₪. לאחר מכן, המשיכה המנוחה לתת כספים לנתבע. כך, למשל, צורפו העתקים מצולמים של שתי ההמחאות האחת נושאת תאריך 28.10.11 והשנייה 28.11.11, כל אחת על סך של 1,000 ₪. יצוין כי המחאות אלו לא הופקדו בסופו של יום (נספח ב' לתצהיר הנתבע).

• למנוחה הייתה צוואה קודמת מיום 19.10.10 (צוואה בעדים שנערכה ונחתמה על ידי עו"ד ברנט) לפיה אחותה היא היורשת היחידה. עוד נרשם בצוואה כי ככל שהאחות לא תהיה בחיים במועד פטירת המנוחה, הנתבע ירש אותה. עוד נרשם בצוואה, כי בכל מקרה הנתבע יהיה "יורש אחר יורש", דהיינו, הנתבע ירש את יתרת עזבון המנוחה לאחר פטירת אחותה (הצוואה צורפה כנספח ג' לתצהיר הנתבע).

• מהעובדה כי המנוחה בחרה בצוואתה הנ"ל להוריש את כל רכושה רק לאחותה ולנתבע, ניתן ללמוד שלושה דברים חשובים לענייננו: האחד, שהמנוחה ראתה בנתבע כבן משפחה מאד קרוב. בעניין זה אציין, ובהתאם למה שהוצג, כי למנוחה לא נותרה משפחה מלבד אחותה. השני, הצוואה הנ"ל נערכה ביום 19.10.10, דהיינו, לאחר שהמנוחה כבר העבירה לנתבעים סך של 85,000 ₪, ועשרה ימים לפני שהיא העבירה להם סך של 10,000 ₪. אמנם, על פי הצוואה הנתבע היה יורש את כל העיזבון רק במקרה שהאחות לא הייתה בחיים, אך עצם העובדה שהמנוחה בחרה למנותו כ"יורש תחת יורש" מלמדת כי רצונה בעת מתן הכספים היה שרכושה יגיע בסופו של יום לידי הנתבע. השלישי, הצוואה הנ"ל הייתה בתוקף עד ליום 23.1.12, היום בו נערכה הצוואה שבסופו של יום קוימה. משאלה הם פני הדברים, ברי כי אין כל הגיון בכך שהמנוחה תבקש מהנתבע או מהנתבעת להשיב את הכספים במועדים הנטענים על ידי התובעים, שכן ממילא הוא היה עתיד לרשת את רכושה במועדים אלה.

   

  25.ראיה נוספת, המצביעה על היחסים הקרובים ששררו בין המנוחה לנתבע במועד בו ניתנו הכספים, נמצאת בפתק מאת המנוחה לנתבע, מאותו היום בו נחתמה הצוואה הנ"ל, בו רשמה המנוחה לנתבע את הדברים הבאים:

   

  "1. בשעה טובה מחר לחידוש הלימודים.

  2. בשעה טובה ליום חמישי. גאה בך.

  3. תשדל לזכור אותי לנצח.

  אוהבת באמת (א.)" (נספח ד' לתצהיר הנתבע).

   

  26.לא זו אף זו, עדותו של הנתבע, לפיה הוא לא ביקש את הכספים מהמנוחה אלא שהיא העניקה אותם מיוזמתה, עשתה עלי רושם אמין. להלן ציטוט מחקירתו הנגדית של הנתבע בעניין זה:

  "ש.כשא.עשתה העברה בנקאית ישירות לא.ס.  אתה ביקשת מא. לעשות  זאת?

  ת.אחרי שא.  הציעה לי סכום כסף, היא הייתה או נותנת לי שיק פתוח או שואלת אותי מה לעשות או אם אתה רוצה את זה אחרת. אני אמרתי לה תעבירי את זה לחשבון של אשתי, וככה היא עשתה. הסיבה היא שא.  כמובן ידעה על מצבי ושזה החשבון שאני פעיל, וכמובן שזה לא משנה לה לאן להעביר את הכספים.

  ש.נזקקת לכספים, למה לא לתת לך בפעם אחת לפי כמה שאתה זקוק – למה צריך 7 פעימות?

  ת.אילו אני הייתי מבקש ממנה כספים הייתי מבקש ממנה סכום אחד גדול, הבעיה היא שמעולם לא ביקשתי ממנה כספים, א. הציעה לי.

  ש.זה לא נכון שנפגשת איתה ולעתים אפילו מיררת בבכי למר גורלך ואתה זקוק לכספים, ובהיותה אישה בודדה הצליח לך?

  ת.כמי שמייצג שני תובעים שזה מקרוב באו שהצליחו למצוא אישה במצבה הסופני ולקחת אותה פיזית ולשנות את צוואתה ולספר סיפורים ולנסות לשאוב כספים, ולרדוף את אחותה, אני לא נפגע באופן אישי מהאופן שאתה שואל את השאלות. כשאני קיבלתי כספים מא., אני ידעתי שמדובר באישה אמידה עם הרבה כספים, האם בכיתי לה או לא אין שום בעיה עם זה, א.  ידעה את מצבי לאשורו, מעולם לא הכחשתי את מצבי הכספי כפי שאינני מכחיש היום" (עמ' 29- 30 לפרוט').

   

   

  27.עדותו של הנתבע, כי היה בקשרי חברות הדוקים עם בעלה של המנוחה, ולאחר מותו עם המנוחה, הייתה עקבית, והיא עלתה בקנה אחד עם ראיות נוספות בתיק, ובכלל זה עם הצוואה מאוקטובר 2010, המוזכרת לעיל. עדותו של הנתבע כי לאחר שבעלה של המנוחה הלך לעולמו, הוא היה עמה בקשר רציף והדוק, ובכלל זה היה מסייע למנוחה על פי בקשתה נתמכה בראיות בכתב. כך לדוגמא, הנתבע ניסח עבור המנוחה מכתבים לגורמים מסוימים (ראו המכתבים שצורפו כנספח א' לתצהיר הנתבע, ביניהם מכתב מיום 14.6.10 שהופנה לשוכרת דירה שהייתה בבעלות המנוחה; מכתב מיום 1.7.10 לחברת כלל גמל ביטוח; מכתב מיום 13.1.11 לעיריית *, אגף חיובי ארנונה); המנוח עזר לחברתה הטובה של המנוחה, הגב' ת.ס. (שכאמור נתבעה אף היא על ידי התובעים) בתערוכה שערכה; הנתבע נסע לחופשה בחו"ל עם המנוחה, לבקר את אחותה; הנתבע סייע למנוחה עם הדירות שהיו בבעלותה (בין אם במכירת אחת מהדירות ובין אם בשליחת מכתבים לשוכרים).

  לסיכום עניין זה, להתרשמותי הנתבע היה איש בו המנוחה נתנה אמון רב, הוא היה מסייע לה בכל דבר שהיא הייתה מבקשת, ולכן היא רצתה לתגמל אותו, בין היתר, כספית.

   

  אופייה של המנוחה

   

  28.ממסכת הראיות שהובאה לפניי עלה, כי המנוחה הייתה אישה שעזרה לאחרים ללא היסוס ונהגה לתת כספים לאנשים הקרובים אליה. כך למשל העיד, מטעם התובעים, מר מ.ג., שהיה שכן של המנוחה:

  "ש.מאיפה אתה מכיר את א.ו.  ז"ל?

  ת.הכרתי אותה מבית שעברנו לגור ב***  משנת 2000. היינו שכנים וגרנו באותה כניסה. היינו שכנים טובים, היתה באה אלינו.

  ש.תספר על מערכת כספית?

  ת.היינו ביחסים מאוד טובים, בעלה נפטר והכרנו אותו כשהיה חי, אז כשנפטר עזרנו לה הרבה. תמיד היא אמרה אם תצטרכו עזרה כספית או משהו אני מוכנה לעזור. באיזה שלב בשנת 2009 היינו זקוקים לאיזה סכום מסוים של 130,000 ₪. זה היה בערך בנובמבר – דצמבר 2009. היינו צריכים לחודשיים שלושה, היא ברצון נתנה לנו את הסכום הזה של 130 אלף. ב-15.1.10 החזרנו לה את זה.

  ש.איך היא דאגה שתחזירו את הכסף?

  ת.היא לא דאגה. היה לה אמון מלא בנו. היא היתה באה אלינו כל ערב, ישבה איתנו, אכלנו ביחד, נסענו ביחד. לא היתה שום בעיה עם זה.

  ש.לא חתמתם על משהו?

  ת.לא חתמנו על שום דבר.

   

  בחקירה נגדית:

  ש.מה הסכום שא.ו. מסרה בידך??

  ת.130 אלף.

  ש.לטובת מה היית צריך את הכסף?

  ת.הייתי צריך. רציתי לקחת הלוואה ולעזור לבן שלי, הוא בזמן הזה קנה דירה, היה לו הפרש של חודש חודשיים עד שכסף מהדירה הקודמת כדי לעשות שיפוצים.

  ש.כשלקחתם כסף מאורנה, סיכמתם ביניכם תוך כמה זמן אתה מחזיר את הכסף הזה?

  ת.לא. היא ידעה שזה ייקח חדושיים שלושה, אמרה אין בעיה, מתי שתצטרך תחזיר את זה.

  ש.היה ברור לכם שהכסף יוחזר לה?

  ת.בוודאי.

  ש.היחסים היו יחסי שכנות?

  ת.כן.

  ש.מעבר לסכום הזה נתנה לך עוד כספים, מתנות?

  ת.רק הסכום הזה.

  ש.הייתם מבלים ביחד?

  ת.כן, היינו לפעמים הולכים למסעדה, פעם היא מזמינה אותנו, פעם אנו אותה. נסענו לים המלח ביחד. נסענו המשפחות" (עמ' 7- 8 לפרוט').

   

  העד הנ"ל, שהובא מטעם התובעים, חיזק את התרשמותי כי המנוחה לא הייתה מהססת לתת עזרה כלכלית למכריה.

   

  29.יתרה מכך, המסמכים שהוצגו מהתביעות של התובעים נגד הגב' ס. והגב' ע., חיזקו את מסקנתי זו.

  התובעים הפנו לשני פסקי דין שניתנו בעניין עזבון המנוחה, שהוזכרו לעיל:

  ת"א 41619-12-13, במסגרתו תבעו התובעים את שכנתה של המנוחה, הגב' ת.ס. , בטענה כי המנוחה הלוותה לה כספים, והכספים מעולם לא הושבו לה. בפסק הדין מיום 11.7.14 נרשמו הדברים הבאים, שלאור חשיבותם ולאור החפיפה בין הסוגיות שעלו שם לסוגיות שעלו כאן, יובאו להלן באריכות:

  "הנתבעת הייתה חברת ילדות של המנוחה ובין השתיים הייתה חברות קרובה.

  במהלך השנים 2009-2010 נתנה המנוחה, במספר מועדים, סכומי כסף שונים לנתבעת.

  התובעים טוענים כי מדובר בסכום של 80,000 ₪ אשר ניתנו על ידי המנוחה לנתבעת כהלוואה.

  הנתבעת טוענת, מנגד, כי הועבר סכום של 41,000 ₪ בלבד (בהעברות בנקאיות), וכי לא הועבר סכום נוסף מעבר להעברות הללו.

  [...]

  כן טוענת הנתבעת כי מתוך הסכום שהועבר: 18,000 ₪ ניתנו לה כמתנה, ורק היתרה [...] ניתנה כהלוואה, כאשר מתוך סכום ההלוואה השיבה למנוחה סכום של 19,920 ₪, וכי על יתרת החוב מחלה המנוחה לנתבעת.

  הנתבעת הסבירה כי בשנת 2010 יזמה תערוכה. משלא נמצאו די תורמים למימון התערוכה התגייסו חברותיה לסייע לה מבחינה כספית, בין היתר, המנוחה אשר העבירה לה סך של 18,000 כמתנה לצורך מימון חלק מעלויות התערוכה.

  עוד נטען כי לאחר התערוכה נקלעה הנתבעת לחובות, ובעקבות כך הציעה המנוחה לנתבעת סיוע כספי נוסף, אולם הנתבעת סירבה לקבל כספים נוספים כמתנה, והסכימה לקבל 22,000 ₪ [...]כהלוואה.

  [...]

  המנוחה חלתה בסרטן בשנת 2011, וביום 17/2/12 נפטרה.

  הנתבעת טוענת כי התובעים נכנסו לחיי המנוחה רק בשנה האחרונה לחייה (בעקבות מחלתה הסופנית), וכי זמן קצר לפני פטירתה, ובעקבות לחצי התובעים שינתה המנוחה צוואתה באופן ש - 60% מרכושה הורישה לאחותה (בצוואה המקורית הורישה לאחותה הכל), ו- 40% מרכושה הורישה לתובע 2.

  כשלושה שבועות טרם מותה, שינתה המנוחה את צוואתה פעם נוספת, והפעם הורישה 20% לתובע 1, 40% לאחותה, ו- 40% לבן זוגה.

   

  אין חולק כי עובר לפרוץ המחלה אצל א., נוצרה מתיחות בינה לבין הנתבעת, והנתבעת נתקה קשריה עם א. (לטענתה בשל כך שהפריע לה כי א.  מנוצלת כלכלית על ידי אנשים שאינם רוצים בטובתה). כשלושה חודשים לפני מותה של א., ובעקבות שיחה שקיימה הנתבעת עם התובע 1, חודש הקשר בינה לבין א..

  ביום 25/12/11 התקיימה פגישה בין התובע 1 לנתבעת (השיחה הוקלטה ותמלילה הוגש לביהמ"ש ע"י התובעים) במסגרתה דרש התובע 1 (בשם המנוחה שעדיין הייתה בחיים) כי הנתבעת תשיב סכומים שלוותה מהמנוחה. נטען כי בשיחה הבטיחה הנתבעת להחזיר את ההלוואה, אך לא עשתה כן.

  כן הוגש מכשירה הנייד של המנוחה על מנת להוכיח תוכן מסרונים שנטען כי נשלחו לנתבעת בחלקם על ידי המנוחה ובחלקם על ידי התובע 1 המתייחסים לחוב הנטען.

  בתביעה דנן (אשר הוגשה רק על ידי שניים מהיורשים, ולא על ידי אחותה של א.) נתבע סכום של 75,000 ₪.

  נטען, כאמור, כי הנתבעת לוותה מהמנוחה סכום כולל של 80,000 ₪, אשר ממנו השיבה סך של 5,000 ₪ בלבד (זאת על אף שאין חולק כי הושב סכום גבוה בהרבה בהתחשב בהמחאות שנתנו ושנפרעו).

  בישיבת ההוכחות שהתקיימה נשמעה עדות התובע 1 בלבד (התובע 2 שנטען כי היה הידוע בציבור של המנוחה לא מסר עדות), ועדות עוזרת הבית של המנוחה.

  מטעם הנתבעת העידו (פרט לנתבעת) מספר חברים שהיו בקשר עם המנוחה אשר חלקם גם קבלו מהמנוחה כספים. בנוסף נשמעה עדות קצרה של עו"ד ברנט (מי שנהל את עזבון המנוחה) ושל עו"ד כהנא המייצג את אחות המנוחה ביחס לשני מכתבים שכתב המתייחסים לדברים שמסרה לו מרשתו-אחות המנוחה, ביחס למנהגי המנוחה (מכתב אחד העשוי לתמוך בטענה כי הכספים נתנו כהלוואה, ומכתב שני העשוי לתמוך בטענה כי הכספים נתנו כמתנה).

  טענותיהן המרכזיות של התובעים הן כדלקמן: [...]

  מהמסרונים שנמצאו בפלאפון של המנוחה עולה כי הנתבעת נותרה חייבת לה כסף.

  טענותיה המרכזיות של הנתבעת הן כדלקמן:

  חלק מהמסרונים שהוצגו לא נשלחו כלל לנתבעת, ומכל מקום לא נכתבו על ידי המנוחה.

  [...] בעת מתן הכסף הוא ניתן כמתנה והעובדה כי המנוחה לא המשיכה לפרוע את ההמחאות מלמדת כי מחלה על החוב שנותר בגין ההלוואה.

  העדה מטעם התובעים (עוזרת הבית) אישרה כי המנוחה נהגה לתת כסף במתנה גם לנתבעת.

  אמינות התובע הוטלה בספק רב בפרט בהתחשב בעדותו ביחס לוויתורו על פסיקת הוצאות מכספי העיזבון וביחס לנושאים אחרים" (פסקאות 3- 10 בפסק הדין, ההדגשות לא במקור).

   

  30.מקריאת פסק הדין, ניתן ללמוד על אופייה של המנוחה, שנהגה לתת לחבריה סכומי כסף במתנה, והיא הביעה נכונות תמידית להעניק עזרה כלכלית. אציין, כי קריאת פסק הדין העלתה עוד מספר סוגיות שרלוונטיות לענייננו, אליהם אדרש בהמשך (כגון המסרונים שנשלחו מהטלפון הנייד של המנוחה בימיה האחרונים, סוגיה שהתעוררה אף בהליך שלפניי). עוד אציין, כי, כאמור, בסופו של יום חויבה הגב' ס.  לשלם לתובעים סך של 10,000 ₪.

  אדגיש כי עניינה של הגב' ס. שונה מענייננו במספר דברים, בין היתר, בכך היא הודתה בקבלת סכומים מסוימים כהלוואה (וטענה כי המנוחה רצתה להעניק סכומים אלו מתנה אלא שהיא התעקשה להשיבם).

   

  31.באשר לתביעה נגד הגב' ע., שהוגשה על סך של כ- 122,000 ₪, הושגה בין הצדדים פשרה בהליך גישור (פשרה שקיבלה תוקף של פסק דין), לפיה הגב' ע.  תשלם לתובעים סך של 75,000 ₪. גם עניינה של הגב' ע.  מחזק את המסקנה כי המנוחה נהגה להעניק כספים לקרוביה, בסכומים נכבדים (שם הטענה הייתה כי המנוחה הלוותה לה סך של 140,000 ₪ ונתבע חלקם היחסי של התובעים).

   

  32.בפניי הוצגו ראיות נוספות המעידות על אופייה הנדיב של המנוחה: מכתב מיום 17.6.14 מאת עו"ד דוד כהנא (שייצג את אחותה של המנוחה) אל עו"ד יוסף כהן, ב"כ התובעים, בו צוינו הדברים הבאים:

  "לגופו של עניין, מהיכרותה של מרשתי את אחותה המנוחה, הרי שהמנוחה היתה אכן מסוגלת לתת לאנשים מתנות בסכומי כסף משמעותיים מתוך כוונה לעזור.

  מרשתי מבקשת לציין כי המנוחה עשתה לפני שנים צוואה בה הורישה לה את כל רכושה. ימים ספורים לפני מותה, ערכה המנוחה צוואה חדשה ובה הורישה חלקים נכבדים מרכושה לה"ה ר. וע. לדעת מרשתי גם שינויים אלו בצוואתה מבטאים את הקלות בה נתנה לאנשים מתנות בסכומי כסף משמעותיים" (סעיפים 3- 4 במכתב).

   

  עו"ד כהנא נחקר ביום 12.7.16, וכך הוא העיד באשר לאמור במכתב הנ"ל:

   

  "ש.מציג לך את נספח ה' לתצהיר העדות הראשית של הנתבע 2 – ספר לי מה הרקע של אותו מכתב?

  ת.קודם כל זה מכתב שאני מאשר שכתבתי אותו, זה בחתימתי בתחתית המכתב. הרקע למכתב הזה הוא העובדה שהמנוחה הייתה בקשרים עם אנשים שונים ואפשר לבוא ולומר היא "קנתה" אהבה או תשומת לב בזה שהיא הייתה מוכנה לתת לאנשים כספים, טובות וכל מיני דברים אחרים בלי חשבון. לאחר פטירתה הייתה התלבטות האם ללכת לתבוע מאותם אנשים את סכומי הכסף שהיא הלוותה או נתנה להם, אני לא רוצה להיכנס למונחים המדויקים כי אדם ואדם זה סיפור בפני עצמו והלקוחה שלי החליטה שהיא לא מעוניינת יותר לדוש, היא רוצה שהמנוחה תשכב בשקט איפה שהיא נמצאת ואין לה עניין לגבות אולי כספים או דברים ששייכים, אם שייכים, ולהיכנס לזה אם זה היה מתנה או הלוואה, להשאיר את הדברים כפי שהם, ולכן לא השתתפנו בשום תביעה שהוגשה נגד אותם אנשים שהיו ברשימה שקיבלו כספים.

  ש. תאשר לי שהחלק של ... (האחות) צומצם בצוואה האחרונה?

  ת.בסעיף 4 למכתב שלי אני כותב "מרשתי מבקשת לציין כי המנוחה עשתה לפני שנים צוואה בה הורישה לה (הכוונה למרשתי) את כל רכושה. ימים ספורים לפני מותה ערכה המנוחה צוואה חדשה ובה הורישה חלקים נכבדים מרכושה לאדונים הנכבדים ר.וע. לדעת מרשתי גם שינויים אלה בצוואה מבטאים את הקלות בה נתנה לאנשים סכומי כסף משמעותיים" וזה מבטא את הדברים האלה. כלומר, גם כאן אנשים בעצם זכו בחלק גדול מהעיזבון, כמעט חמישים אחוזים, עבור איזושהי היכרות שהייתה להם תקופה מצומצמת לפני פטירתה" (עמ' 40 לפרוט' שורות 12- 31).

   

  33.מנהל העיזבון, עו"ד ברנט, העיד לפניי. עו"ד ברנט נשאל מדוע הוא כמנהל העיזבון לא הגיש תביעות נגד אנשים שקיבלו כספים מהמנוחה, ותשובתו הייתה כי היורשת העיקרית, אחות המנוחה, "בשום אופן לא הסכימה שיוגשו תביעות" ולכן הוסכם כי מי מהיורשים שירצה לתבוע יוכל לעשות כן (עמ' 39 לפרוט', שורות 10- 12).

  באשר לאופייה של המנוחה, ככל שהיה ידוע לו, העיד עו"ד ברנט כי:

   

  "התחושה שלי הייתה ועכשיו זה חוזר אליי, אנשים סה"כ הופיעו בעולמה של המנוחה לא הרבה זמן לפני שהיא נפטרה וקיבלו כל אחד נתח מאוד יפה, זה קצת הגעיל אותי שעל סכום של 20 אלף שקלים שהיא נתנה לאיזה חברה, היא הייתה חולת סרטן וסעדו אותה ועזרו לה, ואני יודע מה היה בינה לבין השכנה, אז לבוא ולתבוע? זה חזירות. האחות שגרה בגרמניה אומרת שאת הכסף הזה היא לא רוצה לשמוע ממנו, אז שהיא תתחיל לרדוף אחרי אנשים?" (עמ' 39 לפרוט', שורות 19- 23).

   

  34.לאור כל האמור לעיל, נחה דעתי כי המנוחה העניקה את הכספים נשוא הדיון במתנה לנתבעים. עם זאת, ועל מנת שלא להותיר את טענות התובעים ללא מענה, להלן אתייחס לשתי טענותיהם העיקריות, שלטענתם מוכיחות כי עסקינן בהלוואה:

  טענה אחת היא כי הנתבעים הודו בכתב ההגנה ובתצהיר הנתבע כי רק חלק מהכספים התקבלו במתנה.

  טענה שנייה היא כי לנתבעים נשלחו מסרונים ומכתבים מהמנוחה, בהם דרשה את כספה חזרה.

   

  35.באשר לטענה הראשונה, דינה להידחות. התובעים הפנו לכך שבסעיף 14 בכתב ההגנה (לכתב התביעה המתוקן) נרשם כי:

  "ידוע לנתבעים שכל הכספים שהתקבלו בצ'קים, התקבלו כמתנה...".

  טענת התובעים הייתה כי הנ"ל מהווה הודאת בעל דין, שרק הכספים שהתקבלו בשיקים ניתנו כמתנה, בעוד ההעברות הבנקאיות לא. המדובר בטענה שאין בה ממש, ואף יש בה כדי להוציא את הדברים שנרשמו מהקשרם, שכן מספר שורות לפני (סעיף 8 בכתב ההגנה) הנתבעים ציינו מפורשות כי "מעולם לא קיבלו כספים כלשהם על דרך של הלוואה". הסיבה לציון של השיקים בסעיף 14, הייתה בהקשר אחר- טענת הנתבעת כי רק הנתבע קיבל את השיקים, שכולם היו ללא שם מוטב והוא זה שרשם את שמה.

  באשר לתצהירו של הנתבע, אף בעניין זה המדובר בטענה שאין בה ממש. התובעים הפנו לסעיף 6 שבתצהיר הנתבע, בו ציין הנתבע כי: "מעת לעת, נוצר מטעם המנוחה ועל דעתה צורך במה שהיא כינתה "התחשבנויות", אותם ביצעה בהעברה בנקאית לחשבון השייך לאשתי, א.".

  טענת התובעים בעניין זה הייתה כי "מדובר בהודאת בעל דין חשובה מאין כמוה". המדובר כאמור בטענה שאין בה כל ממש, שאף בה יש כדי להוציא את הדברים מהקשרם. טענת הנתבע בתצהירו הייתה כי "ההתחשבנויות" מצד המנוחה, היא שהמנוחה חשה צורך לשלם לו על העזרה שלו, ולא כי היא דרשה ממנו כספים. זאת אף ניתן להבין מהמשפט הקצר אותו ציטטתי לעיל, אשר בסופו נרשם כי המנוחה הייתה מעבירה כסף לחשבונה של הנתבעת, כחלק מההתחשבנויות. הנתבע נחקר בעניין זה, וגרסתו כי מדובר בהתחשבנות לפיה המנוחה הייתה מעבירה לו כספים בגין עזרתו, לא נסתרה.

   

  36.באשר למסרונים שנשלחו מהטלפון הנייד של המנוחה, שני הצדדים טענו למכביר בעניין זה, ואומר כבר עתה כי לא מצאתי שיש לייחס למסרונים שנשלחו מהנייד של המנוחה כל משקל. התובעים צירפו העתקים מצולמים של מסרונים שנשלחו מהטלפון הנייד של המנוחה אל הנתבע, אל הגב' י. ר. (שככל הנראה נשלחו לרוב) ואל ת..ס  המסרונים הם מינואר 2012, כאשר הראשון נשלח ביום 12.1.12.

  לא ראיתי לתת משקל של ממש למסרונים מהסיבה העיקרית שהמנוחה כבר לא בחיים, ולא ניתן לדעת האם אכן המנוחה רשמה את המסרונים או שמישהו אחר נטל את הטלפון הנייד שלה, ורשם במקומה. על כך יש להוסיף כי מכשיר הטלפון הנייד של המנוחה היה בידיו של רוב, עוד בטרם נפטרה, ולכל הפחות מתאריך 9.2.12 (על פי מכתב מיום 25.11.12 של עו"ד כהנא, ת/8).

  טענת התובעים, כי המנוחה דרשה מהנתבעים כי ישיבו את הכספים שקיבלו, לא נתמכה בראיות חיצוניות, מלבד מכתב אחד מיום 1.1.12 (נספח 11 לתצהירו של רוב), שלכאורה נרשם על ידי המנוחה והופנה לנתבעת. מעבר לכך שמכתב אחד לא יכול להוות הוכחה ניצחת כי המנוחה דרשה את החזרת הכספים, הרי שקריאת המכתב העלתה תמיהות רבות, שיפורטו כעת. כל כולו של המכתב הוא כדלהלן:

  "אני מבקשת ממך להחזיר עד 15 לינואר 2010 30000 ₪ שזה חלק מהכספים שקיבלת ממני.

  אני זקוקה עכשיו לכסף.

  במידה ולא תחזירי זה יטופל כחוק.

  תודה

  א.ו. ".

   

  לא שוכנעתי כלל ועיקר כי המנוחה היא זו שרשמה מכתב זה. מעבר לכל האמור לעיל (שנאמר בהקשר של הצוואה מאוקטובר 2010), יש להוסיף את הדברים הבאים:

  בדומה למסרונים, לא ניתן לתת משקל של ממש למכתב הנ"ל, שכן המנוחה כבר לא בחיים, ולא ניתן לדעת האם אכן המנוחה רשמה את המכתב.

  כמו כן, נוסח וצורת המכתב מעלים תהיות מספר: אם אכן המנוחה הייתה מבקשת את הכספים מהנתבעים, מדוע לא עשתה כן בסמוך למועד בו העבירה את הכספים, דהיינו עוד בשנת 2010. לא ברור מדוע המכתב נרשם רק ביום 1.1.12, אין שום ראיה נוספת כי משנת 2010 ועד לשנת 2012 המנוחה דרשה את הכספים, או חלקם חזרה. כמו כן, אם המנוחה הייתה רושמת מכתב לנתבעים, בו הייתה דורשת את הכספים, סביר מאד להניח כי הייתה מציינת את כל הסכום שהיא העבירה, במועדים בהם הועברו הכספי***

  בנוסף לדברים אלו, המכתב היה ממוען לנתבעת ולא לנתבע, ועל כך יש לתהות, שכן כפי שהוכח לעיל בין המנוחה לנתבע הייתה מערכת יחסים קרובה ממש, והדעת נותנת כי אם אכן היה נשלח מכתב, הוא היה נשלח אל הנתבע. בנוסף, המכתב לא נושא את חתימת המנוחה, הוא מודפס, כך שאין שום ראיה אם אכן הוא נכתב על ידי המנוחה.

  על כל האמור יש להוסיף, כי המכתבים והמסרונים נשלחו בערך כחודש בטרם נפטרה המנוחה. לא נראה לי סביר כלל, כי בימיה האחרונים, בעודה גוססת ממחלת הסרטן ומטופלת בטיפול כימותראפי, בחרה המנוחה לבוא חשבון עם קרוביה. הדעה נותנת כי בזמנים קשים אלו, את כל כוחותיה, הפנתה המנוחה לטיפול רפואי.

  ודוק: אף במכתב הנ"ל לא צוין כי המנוחה הלוותה כספים לנתבעים אלא צוין "כספים שקיבלת ממני".

   

  37.לסיכום עניין זה, הוכח לפניי כי בין המנוחה לנתבע היו יחסי קרבה של ממש, כי המנוחה הייתה נוהגת לתת לחבריה כספים במתנה, כי המנוחה נתנה את הכספים לנתבעים במתנה.

  על אף שיכולתי כבר בשלב זה לדחות את התביעה, ובבחינת מעבר לנדרש, אתייחס להלן לטענת התובעים כי מצבה הכלכלי של המנוחה היה בכי רע, ואומר כבר עתה כי דין הטענה להידחות.

   

  38.באשר למצבה הכלכלי של המנוחה, בסיכומיהם טענו התובעים כי בחלק ממועדי העברות הכספים לנתבעים חשבון הבנק של המנוחה היה ביתרת חובה, או שנוצרה יתרת חובה בעקבות ההעברה. כך, שלאחר העברת הכספים הראשונה (מיום 2.6.10) נותר חשבונה של המנוחה ביתרת חובה של כ- 14,000 ₪. טענתם העיקרית של התובעים היא כ כי אין סביר שאדם הנמצא ביתרת חובה יחלק כספים לשכנו כמתנה. עוד טענו כי מצבה הכלכלי היה כה רע שע. נאלץ לשלם עבור מצרכיה, ור. העביר לחשבונה כספים, ואף סייע לה לקבל הלוואה.

   

  39.כאמור, דין הטענה להידחות. ר.  צירף לתצהירו תדפיסים של דפי חשבון של המנוחה מיום 30.7.10 ועד ל- 29.2.12, של חשבון בנק אחד, חשבון עו"ש בבנק הפועלים שמספרו ****

  תדפיסים אלו אין בהם כדי להוכיח מה היה מצבה הכלכלי של המנוחה במועד העברת הכספים ובטרם נפטרה, זאת ממספר סיבות:

  האחת, מדובר רק בתדפיסים של חשבון בנק אחד, ולא ידוע אם למנוחה היה יותר מחשבון בנק אחד, ומעדותו של ר. עלה כי למנוחה היה יותר מחשבון אחד.

  השנייה, טענות התובעים בעניין זה היו מאד מגמתיות, והן לא שיקפו את תמונת המצב כלל ועיקר. לצורכי המחשה בלבד אפנה למספר דוגמאות: נטען כי לאחר העברה מיום 20.6.10 היה חשבונה של המנוחה ביתרת חובה בסך של כ- 14,000 ₪, אך התובעים התעלמו מכך שביום 11.7.10, דהיינו פחות מחודש לאחר מכן, היה חשבונה של המנוחה ביתרת זכות של כ- 170,000 ₪; התובעים טענו כי לאחר העברה מיום 28.10.10, היה חשבונה של המנוחה ביתרת חובה של כ- 14,000 ₪, אך הם התעלמו מכך שמספר ימים לפני כן חשבונה של המנוחה היה ביתרת זכות בסך של 375,703 ₪ , וחודש לאחר מכן, ביום 28.11.10 חשבונה היה ביתרת זכות בסך של כ- 123,000 ₪. ר. בעדותו, על אף טענתו כי היה הולך עימה לבנק והיה מעורב במצבה הכספי, לא ידע לתת הסבר ליתרות הזכות שהיו בחשבונה של המנוחה בחודש 12/2011 לדוגמא (עמ' 18 לפרוט', שורות 24- 30).

  שלישית, מעיון בתדפיסים לא עלה כי מצבה הכלכלי של המנוחה היה בכי רע. נהפוך הוא. התדפיסים מלמדים כי חשבונה של המנוחה במרבית הזמן היה ביתרת זכות; לחשבון המנוחה נכנסו סכומי כסף נכבדים; המנוחה הייתה משקיעה את כספיה (לדוגמא, ביום 30.12.10 המנוחה רכשה ניירות ערך בסך של כ- 144,000 ₪).

  לסיכום עניין זה, לא הוכח כלל כי מצבה הכלכלי של המנוחה היה בכי רע, ובייחוד לא במועדים בהם הועברו הכספים.

  מעבר למה שציינתי לעיל, אדגיש כי אין ביכולתו של חשבון בנק אחד כדי להוכיח את מצבה הכלכלי של המנוחה בטרם נפטרה, שכן הוא לא יכול להעיד על כלל נכסיה, ובכלל זה חשבונות בנק אחרים, נכסי מקרקעין- בעניין זה ר. העיד כי חלק מעיזבונה של המנוחה כלל 2 דירות בשווי 2 מיליון ₪ (עמ' 15 לפרוט', שורות 4- 5). ע.אישר זאת בעדותו.

  בצוואת המנוחה מאוקטובר 2010 נרשם בכלל רכושה, בין היתר: מניות, מטבע זר, תכניות חיסכון, אג"ח, קופות גמל, קרן השתלמות (סעיף 4).

  רביעית ואחרונה, לא היו בעדויות התובעים כדי לתמוך בטענתם. בנוסף לרוב, העיד ע., שבעדותו לא מצאתי כל תמיכה לטענת התובעים בדבר מצבה הכלכלי הקשה של המנוחה. מעדותו של ע. עלה כי הוא הכיר את המנוחה בשנה האחרונה לחייה, דרך אתר היכרויות. ע. מתגורר ב---, והוא והמנוחה לא היו נפגשים הרבה וכדבריו:

  "היחסים היו כאלה שהייתי בא אליה ל** והיא הייתה באה אליי ל---. אבל קשר רצוף רק בחגים, לא מעבר לזה" (עמ' 22 לפרוט', שורות 1- 2).

  מעבר לכך שלא התרשמתי כי בין ע. למנוחה הייתה היכרות מעמיקה, טענותיו בדבר מצבה הכלכלי של המנוחה היו כלליות ביותר: בתצהירו נטען כי "למנוחה היו בעיות כלכליות, עד כדי כך ששילמתי עבור על הקניות במכולת", ותו לא. כך גם עדותו בדבר מצבה הכלכלי, שהייתה קצרה עד מאד, הייתה כללית ביותר, ולפיה:

  "...היא התקשתה לשלם אז אני שילמתי, אז הבנתי שהמצב שלה לא טוב. בזמן שהכרנו מצבה היה רגיל לא שמתי לב למשהו חריג (עמ' 21 לפרוט', שורות 9- 10) .

  לסיכום עניין זה, לא היה בעדותו של עברי כדי לתמוך בטענה בדבר מצבה הכלכלי של המנוחה.

   

  40.התובעים העידו מטעם גם את הגב' או.ק. , אשר עבדה אצל המנוחה במשק בית בין השנים 2000- 2012. בתצהירה טענה הגב' ק.  בין היתר, כי המנוחה נקלעה למצוקה כלכלית עקב הכספים שהעבירה לאנשים שונים "לרבות הנתבעים", כדבריה. כן טענה כי בחצי השנה האחרונה לחייה, המנוחה לא שילמה לה, בשל מצבה הכספי. בעדותה, היא לא חזרה על טענתה לפיה המנוחה לא שילמה לה שכר בחצי שנה האחרונה לחייה, אלא שהיא העידה כי:

  "...כמה פעמים לא היה לה כסף. כמה פעמים י. נותן לי כסף מזומן. אני לא יודעת אם החזירה לו, אבל אני יודעת שהוא שילם לי חלק. הוא שילם במזומן" (עמ' 10 לפרוט', שורות 16- 17).

  מעבר לכך שגרסתה זו שונה מגרסתה שבתצהירה, עדותה של הגב' ק. באשר למצבה הכלכלי של המנוחה, הייתה כללית ולא שפכה שום אור על נושא זה (ראו עדותה בעניין זה בעמ' 10 לפרוט', שורות 12- 25).

   

  הגב' ק' טענה בתצהירה כי היא ידעה מהמנוחה כי הכספים שהיא נתנה לאנשים, בין היתר, לנתבעים, ניתנו כהלוואה, וכי היא רצתה את הכספים חזרה לאור מצבה הכלכלי. אלא, שהאמת ניתנת להיאמר כי בעדותה של הגב' ק.  עלו מספר דברים שהעלו ספקות באשר לאמינות דבריה. עלה, הגב' ק., ולאחר מותה של המנוחה, הגישה בבית הדין לעבודה תביעה נגד המנוחה ויורשיה, לתשלום דמי הבראה, חופשה וכיו"ב. בסופו של ההליך קיבלה הגב' ק. סך של 19,500 ₪ (ראו עדותה בעמ' 11 לפרוט', שורה 28). עניין זה לא צוין בתצהירה של העדה.

  בעדותה, התברר כי רוב, שכאמור היה אחד הנתבעים בתביעה, "עוזר לה"- הוא ניסח עבורה את כתב התביעה- כתב תביעה בו הוא נתבע, הוא ניגש עימה להגיש את התביעה בבית הדין ושילם את האגרה, על סך של כ- 200 ₪, (עמ' 11 לפרוט', שורות 5- 6, 15- 19, ו- 27- 28).

  בנוסף לדברים אלו, מקריאת פסק הדין שניתן בעניין ת.ס., התברר כי אף בהליך שם הוזמנה הגב' ק. להעיד מטעם התובעים.

  לא אכחד לומר, כי נוצר בי הרושם, כי הגב' ק. והתובעים חברו יחד, כל אחד מהאינטרס הכלכלי שלו: הגב' ק. תקבל סך של כ- 20,000 ₪ ובתמורה היא תעזור להם בתביעות שהם מנהלים נגד חייבים של המנוחה; מצידם של התובעים, הם ישלמו לגב' ק. סך של 20,000 ₪, אך ירוויחו סכומים גבוהים בהרבה מהתביעות.

  יש בדברים אלו כדי להטיל ספק, בלשון המעטה, בדבר אמינות עדותה של הגב' ק., עדות שממילא הייתה כללית מדיי.

   

  41.את יתר טענות התובעים, שעניינן אופיו של הנתבע, מערכת היחסים שלו עם המנוחה ואמינותו, שלא ראיתי לנכון להרחיב עליהן, אני דוחה. בקצרה אציין, כי הרשעות קודמות של הנתבע, עיסוקו, הליכי חדלות הפירעון שננקטו נגדו, אינם רלוונטיים לסוגיות שבמחלוקות ואין בהם כדי להטיל ספק בעדותו בהליך שלפניי.

   

  סוף דבר

  42.לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית וכך אני מורה.

  התובעים ישלמו לנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, וזאת בסך של 10,000 ₪.

   

  ניתן היום, י"ב טבת תשע"ז, 10 ינואר 2017, בהעדר הצדדים.