אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ת"א 21668-09-10 פולק ואח' נ' ג. ואח'

ת"א 21668-09-10 פולק ואח' נ' ג. ואח'

תאריך פרסום : 04/07/2016 | גרסת הדפסה

ת"א
בית משפט השלום נצרת
21668-09-10
27/06/2016
בפני סגן הנשיא:
יוסף סוהיל

- נגד -
התובעים:
1. קרן פולק
2. רם מימון בן עזרא

עו"ד יהודה מלאך
הנתבעים צדדי ג' וד':
1. א.ג.
2. ל. ג.

עו"ד נתנאל ירימי
עו"ד יבגני צירלין
פסק דין
 

 

פתח דבר

1.זוהי תביעה כספית על סך 315,000 ₪.

על-פי זיכרון דברים שנערך ונחתם בין התובעים והנתבעים ב-07/07/2009 (להלן: "זכרון הדברים"), הוסכם כי הנתבעים ימכרו לתובעים דירתם שברח' ***להלן:(הדירה)

בסופו של יום, עיסקת המכר לא יצאה אל הפועל, והנתבעים מכרו את הדירה לצדדי ג', במחיר גבוה יותר, משמעותית, מהמחיר שהוסכם בזיכרון הדברים.

סכום התביעה הינו ההפרש בין המחיר המוסכם על-פי זיכרון הדברים לבין התמורה שקיבלו הנתבעים ממכירת הדירה לצדדי ג'.

לחילופין, מבוקש לחייב את הנתבעים בתשלום סכום הפיצוי המוסכם – 25,000 ₪.

 

הרקע העובדתי

2.תחילה, התובעים הגישו כתב תביעה בסדר דין מקוצר כנגד הנתבע 1 בלבד, (להלן: "הנתבע"),

במסגרתו, עתרו לתשלום סכום הפיצוי המוסכם ע"ס 25,000 ₪ בגין הפרת זיכרון הדברים. בהמשך תוקנה התביעה, צורפה הנתבעת 2, אשתו לשעבר של הנתבע (להלן: "הנתבעת"), וסכום התביעה תוקן לסך של 315,000 ₪. אם כי הותירו התובעים את הסעד של פיצויי מוסכם כסעד חלופי. בעת חתימת זיכרון הדברים, הנתבעים היו נשואים זה לזו, והם היו הבעלים של הדירה.

הנתבע הגיש הודעת צד שלישי נגד הנתבעת, והנתבעת הגישה הודעת צד רביעי נגד הנתבע.

 

3.ניהול המשא ומתן בין הצדדים, לרבות חתימת זכרון הדברים, התנהלו בעיצומם של הליכי הגירושין בין הנתבעים, והליכי הסדרת יחסי הממון ביניהם.

הסכם הגירושין נחתם ב-27/05/2009, והוגש לאישור בית-המשפט לענייני משפחה (תמ"ש 13901-07-09 + תמ"ש 191-08-09). בטרם אישורו, פעלו בני הזוג לבצע הוראות הסכם הגירושין, לרבות, מכירת הרכב המשותף והדירה המשותפת, היא הדירה נשוא התביעה.

 

4.בזיכרון הדברים נקבע בסעיף 9, כי "הסכם מפורט ברוח זיכרון דברים זה ייחתם לא יאוחר מיום 10 בספטמבר 2009".

 וכן, בסעיף 10 נקבע פיצוי מוסכם: "הצדדים קובעים ומסכימים כי צד אשר יפר ו/או יחזור בו מזיכרון דברים זה ישלם לצד השני סך של 25,000 ש"ח (עשרים וחמשה אלף שקלים)".

 

5.לאחר חתימת זיכרון הדברים, ובטרם נערך ונחתם הסכם המכר, הגיש הנתבע נגד הנתבעת ונגד התובעים בקשה למתן צו מניעה זמני לבית המשפט לענייני משפחה, בתיק תמ"ש 8955-08-09, שיאסור על המשך הליכי מכירת הדירה. לטענתו, הודיע גם לתובעים שחתימתו על זיכרון הדברים הושגה בתרמית, ולכן אינו מעוניין להמשיך בהליכי המכירה. בהחלטתו מ-24.8.2009 נעתר בית המשפט לענייני משפחה לבקשת הנתבע, ונתן צו מניעה זמני. הדיון בבקשת צו המניעה הזמני נקבע ליום 24/09/2009 (נספח ט' ל-ת/2).

התובעים, שהגישו תגובה לבקשה למתן צו המניעה הזמני, בחרו שלא להתייצב לדיון, וצו המניעה נותר על כנו. תחת זאת, בו ביום (24/09/2009) חתמו התובעים על הסכם לרכישת דירה אחרת באותו רחוב בו נמצאת הדירה (נספח יב' ל-נ/1).

 

6.מאוחר יותר, בתאריך 19.11.2009 ובהתאם להסכם הפשרה שהושג במהלך הליכי הגירושין בבית המשפט לענייני משפחה, בוטל צָו המניעה, והנתבעת מכרה את מלוא זכויותיה בדירה לנתבע.

 

עדים וראיות

7.במסגרת שמיעת הראיות, העידו מטעם התובעים: שטוהל דוד– המתווך שתיווך במכירת

הדירה (להלן: "המתווך") (תצהיר עדותו הראשית סומן ת/1); והתובע 2 בעצמו (תצהיר עדותו הראשית סומן ת/2).

מטעם הנתבעים העידו: הנתבע בעצמו (תצהיר עדותו הראשית סומן נ/1); והנתבעת בעצמה (תצהיר עדותה הראשית סומן נ/2).

 

זכרון הדברים מסמך מחייב, האמנם?

8.לטענת התובעים, זיכרון הדברים הינו מסמך מחייב בו התקיימו כל התנאים הנדרשים לכך. כך, התקיים משא ומתן בין הצדדים שבמסגרתו אף שונה המחיר החוזי של הדירה בהסכמת הצדדים; כל התובעים והנתבעים חתומים על זיכרון הדברים בו צוין, בין היתר, סכום העסקה, מועד המסירה, ועוד פרטים אחרים שיש בהם לקיים תנאי המסוימות. לשיטתם, התנהגות הנתבעים מצביעה על גמירות דעת להתקשר בחוזה מחייב למכירת הדירה.

 

9.מנגד, לטענת הנתבע, מעולם לא היה מעורב במכירת הדירה ולא ניהל עם התובעים משא ומתן בענין מכירת הדירה. לא פגש את התובעים או המתווך שאליו פנתה הנתבעת לבדה ועל דעת עצמה. לטענתו, בהוראתה של הנתבעת, נפגש עם שליח מטעם המתווך בבית קפה ושם ראה לראשונה את זיכרון הדברים, אז דרש שיפחיתו את דמי התיווך. ולכן, חזר ופגש את השליח מטעם המתווך, שהחתים אותו על זיכרון הדברים המתוקן. התובעים לא ביקשו לראות את הנתבע, ולא ביקשו לוודא באם אכן זו היא חתימתו. במאמר מסוגר, אומר שאין לטענה זו כל נפקות מאחר והנתבע אינו מתכחש לחתימתו.

הנתבע מוסיף וטוען, כי הוטעה ע"י הנתבעת, וכי חתימתו על זיכרון הדברים הושגה בדרך של הטעיה ותרמית, ולכן, חתימה מעין זו נעדרת גמירות דעת ומסוימות.

 

10.לעומת הנתבע, ראתה הנתבעת בזיכרון הדברים מסמך מחייב וחתמה עליו מרצונה החופשי (ראה סעיף 7 לסיכומיה). זאת ניתן ללמוד גם מכתב תשובתה מיום 17.9.2009 (נספח ו' ת/2), לפיו הודיעה לתובעים על הסכמתה לשיתוף הפעולה עמם בכל עת. הנתבעת חזרה על גרסתה והעידה בחקירתה הנגדית, כי מעולם לא התכחשה לתוקף זיכרון הדברים, ולשיתוף הפעולה עם התובעים להמשך הליכי מכירת הדירה (עמ' 59 ש' 15 עד 27).

 

11.כידוע, סוגיית זיכרון דברים כיוצר קשר חוזי מחייב נידונה רבות בפסיקה. ב- ע"א 158/77 חוה רבינאי נ' חברת מן שקד בע"מ (בפירוק)(פ"ד לג(2), 281, (1979) מפי כב' השופט ברק, פסקה 5, נקבע כי:

"עקרונית ניתן להשקיף על זכרון דברים משתי נקודות מבט: בהתאם לנקודת המבט האחת, עריכת זכרון הדברים היא שלב אחד מבין שלבי המשא והמתן, שלבים שתחילתם בטרם נעשה זכרון הדברים, המשכם הוא במעשה זכרון הדברים, וסיומם לאחר עריכת זכרון הדברים, עם כריתתו של החוזה המחייב. בהתאם לנקודת מבט זו, עריכת זכרון הדברים כשלב ביניים במשא ובמתן לא באה אלא כדי להעלות על הכתב את שהצדדים כבר הסכימו ביניהם, מתוך הבנה כי הסכמה זו אין בה גמירת הדעת הסופית לשכלולו של המשא והמתן בין הצדדים. זכרון הדברים מהווה, לפי קו מחשבה זה, רק "חומר גלמי" ואינו אלא שלב במשא ובמתן שטרם נסתיים (ראה ע"א 407/66 בלומה הולצמן (רייך) נ' שלמה איגר, פ"ד כא(1) 288, 294); ע"א 202/67 בלוטמן נ' אשכנזי, פ"ד כא(2) 699).

 

בהתאם לנקודת המבט האחרת, הצדדים באו לכדי חוזה ביניהם, תוך שהם סיימו את המשא והמתן ביניהם עם עריכת זכרון הדברים. עם זאת הם מבקשים לא להסתפק בחוזה זה, אלא הם מבקשים לתת לו חותם פורמלי ופרופסיונלי. זכרון הדברים מהווה, לפי נקודת מבט זו, "חוזה גמור ומוחלט" היוצר את הקשר המשפטי בין הצדדים וזאת אף אם החוזה הפורמלי לא יצא אל הפועל (ע"א 305/63 (חיים פרידלבסקי נגד אורי ו-פנחס הלר, פ"ד יח(98 (1); ע"א 868/75 (א' לנדמן נגד אסתר קפלן, ואח', פ"ד לב(146 (1)).").

"מהו המבחן שלפיו יקבע לאיזו משתי הקטיגרויות הנזכרות נופל זכרון דברים פלוני? בענין זה קבעה פסיקתו של בית משפט זה שני מבחנים מצטברים. המבחן האחד הוא כוונתם של הצדדים ליצור קשר חוזי מחייב ביניהם עם ההסכמה על זכרון הדברים: המבחן השני הוא קיומה של הסכמה בזכרון הדברים על הפרטים המהותיים והחיוניים של העסקה שביניהם" (ההדגשה שלי – ס"י).

 

וכן, נקבע בפסק הדין הנ"ל:

"במקום שהצדדים קבעו את עיקרי היסודות לעסקה שביניהם בזיכרון הדברים עצמו, ניתן להניח כי כוונתם היתה להגיע לכדי קשר משפטי מחייב ואין להניח כי התכוונו רק לשלב ביניים במשא ובמתן שביניהם". ( שם, 287).

 

בע"א 7193/08 עדני נ' דוד (18.7.2010) מפי כב' השופט ע' פוגלמן, פסקה 9, נפסק כי:

"המבחן לגמירת דעתם של הצדדים הינו מבחן אובייקטיבי הנלמד מאמות מידה חיצוניות, וכולל את נסיבות העניין, התנהגות הצדדים ואמירותיהם לפני ואחרי כתיבת המסמך וכן את תוכן המסמך עצמו".

12.ולענייננו, לאחר בחינת מכלול הראיות והטענות הגעתי לכלל מסקנה, כי זיכרון הדברים הינו מסמך מחייב. התובעים והנתבעים חתמו על זיכרון דברים, המכיל עיקרי היסודות לעיסקת מכירת הדירה, כך למשל: חתימת כל הצדדים להתקשרות, תיאור של הנכס הנמכר, המחיר, הוצאות ומסים, וכו'. קרי, הפרטים המהותיים לעיסקת המכר, ברובם, מופיעים בצורה ברורה ומדוייקת.

אמנם, פרט מהותי שחסר בזיכרון הדברים שלפנינו והוא תנאי ומועדי התשלום. כל שצויין בו, כי אלה ייקבעו בהסכם הסופי בין הצדדים. ובסעיף 9 לזיכרון הדברים נכתב מפורשות, כי: "הסכם מפורט ברוח זיכרון הדברים זה ייחתם לא יאוחר מיום 10 בספטמבר 2009".

בפסיקה נקבע, כי הסכם יהיה בעל מסוימות מספקת גם כאשר לא ניתן למצוא בו את מלוא הפרטים החיוניים לעיסקה, ובתנאי שאלה ניתנים להשלמה, ולא הייתה מחלוקת בין הצדדים בעת עריכת זיכרון הדברים בקשר לאותם פרטים. כך למשל, בת"א (מחוזי י-ם) 2509/08 פריג' נ' חיות (24.8.2010), הכיר בית המשפט (כב' השופט צבי זילברטל) בתוקפו של זיכרון הדברים, למרות שלא נקבעו בו מנגנון לקביעת שער הדולר ומועדי תשלום התמורה.

 

13.זאת ועוד, גמירות הדעת של הנתבעים נלמדת גם מכך שבזיכרון הדברים נקבעו פיצויים מוסכמים במקרה של הפרה או חזרה מזיכרון הדברים. כן, נקבע התנאי של המצאת אישור זכויות ממנהל מקרקעי ישראל תוך 70 ימים (סעיף 12 לזיכרון הדברים), והבאת מודד מוסמך להסדרת תוספת הבניה בתוך שבועיים (סעיף 13 לזיכרון הדברים).

יש בכל אלה כדי ללמד על גמירות דעתם של הצדדים לראות בזיכרון הדברים כמחייב, תוך הסכמה להשלים את ההתקשרות בחוזה מפורט יותר בהמשך.

 

14.אינני מקבל טענות הנתבע לפיהן הנתבעת לחצה עליו למכור את הרכב והדירה, וכי חתימתו על זיכרון הדברים הושגה בדרך הטעייה או תרמית. נסיבות המקרה מלמדות על כך, כי לא היה כאן מחטף זריז לפני שהנתבע היה מסוגל להבין את מהות ההתקשרות. שכן, בחקירתו הודה הנתבע, כי באותה תקופה היה בינו לבין הנתבעת שיתוף פעולה לקיום הסכם הגירושין (ראה עמ' 27 ש' 27-30), שיתוף הפעולה הנלמד מכך שהנתבע פעל למכירת הרכב, והנתבעת פעלה למכירת הדירה (ראה עמ' 27 ש' 31-32, עמ' 28 ש' 1-2). ועוד, מסעיפים 28 ו- 29 להסכם הגירושין שצורף ל-נ/1 ושנתחם בחודש 5/2009 ניתן ללמוד על כוונת הנתבעים למכור את הדירה.

 

15.יתרה מזאת, במהלך המשא ומתן היו לנתבע מספר הזדמניות לסגת ולדחות עסקת מכירת הדירה, אולם הוא לא עשה זאת. לדוגמא, עת שהמתווך ו/או מי מטעמו פנה לראשונה אליו לצורך חתימת זיכרון הדברים, הנתבע סירב לשלם דמי התיווך. ולבקשתו חזר המתווך בשנית ופגש בו במקום אחר, ובטרם חתימת זיכרון הדברים תוקן סכום המכירה מסך 1,000,000 ₪ לסך 985,000 ₪ לבקשת הנתבע (ראו: חקירת מר דוד שטוהל עמ' 7 ש' 7-22; וסעיפי 6-7 לת/1). בשלב זה, נוצרו לנתבע הזדמנויות לסגת מהתקדמות המשמעותית במשא ומתן, דבר שלא נעשה על ידו.

 

16.אין חולק, כי הנתבע חתם על זיכרון הדברים המתוקן ללא כל הסתייגות (ראה עדות הנתבע עמ' 32 ש' 1-24). רק לאחר שנשלח אליו המייל ע"י הנתבעת, לפיו היא דורשת לבצע שינויים בהסכם הגירושין, התחיל הנתבע לפעול לעיכוב המשך הליכי המכירה (עדות הנתבע עמ' 30 ש' 20-23).

 

17.החותם על מסמך, לא ישמע אחר כך בטענה שהוא לא ידע על אשר הוא חותם, אם וכאשר הוא היה מסוגל להבינו, אך לא מצא לנכון לברר ולבקש הסבר. על אודות טענה בדבר אי ידיעה ואי הבנה של המסמך, פסק בית המשפט העליון, זה מכבר, בפסק הדין מפי כב' השופט זוסמן (כתוארו אז) בענין שוויץ (ראו: בע"א 467/64, שוויץ נ' סנדור ואח', פד"י י"ט (2) 113 בעמ' 117). בדונו בסוגיית בטלות מסמך אומר כב' השופט שמגר (כתוארו אז) (ע"א 413/79, ישראל אדלר חברה לבנין בע"מ נ' חנה מנצור ואח', פד"י לד (4), 29, בעמ' 38 :

"מאידך גיסא, לא ניתן להישען על הטענה הנ"ל אם החותם הבין כי מדובר על מסמך המתייחס, למשל, לעסקה בקשר לנכס פלוני, אך שגה באשר לתוצאותיה המשפטיות של העיסקה או באשר להוראות המפורטות הכלולות במסמך. אין הטענה עומדת גם למי שלא טרח לקרוא על מה הוא חותם ומה תוצאותיה של החתימה. רק מקום בו הונע החותם לחשוב כי המסמך הוא בעל מהות בסיסית שונה ממה שהוא לאמיתו של דבר, יהיה בית המשפט נכון להסיק כי החתימה - והמסמך עליו היא מובאת - הם בטלים".

 

18.זאת ועוד, הנתבע סיפק בחקירתו הנגדית, תשובות מתחמקות ביחס ללחץ שהופעל עליו ע"י הנתבעת להקדמת מכירת הרכב והדירה. כך העיד בענין זה:

" ש. בסעיף 4 לתצהיר שלך כתוב שאחרי חתימת ההסכם היא לחצה עליך להקדים את מכירת הדירה ומכירת הרכב. אתה יכול להסביר לבית המשפט כיצד לחצה עליך?

ת. אני לא זוכר בדיוק, אבל האווירה הכללית הייתה כזו, ההרגשה שאני קיבלתי, שאני חייב לציית לחוזה, אחרת יהיו לכך השלכות. 

ש: ממה למדת את זה?

ת: מהאינטראקציות איתה".

(ראה עמ' 28 ש' 13-18).

 

 המרחק בין התיאור הנ"ל לטענה כי חתימתו של הנתבע הושגה בתרמית הינו רב.

 

19.לא זו אף זו, בחקירתו הנתבע לא סיפק תשובות סבירות והגיוניות באשר לתרמית וההטעיה להן טען:

"ש:אני מבקש ממך לפרט, להסביר לבית המשפט כיצד היא רימתה

אותך ביחס לדירה?

ת:אני לא יודע אם אפשר להפריד בין רמאות לרמאות. 

ש:תסביר.

ת:כשבן אדם מרמה, אתה מאבד בו אמון, אין יותר נכון או לא נכון. כל

מה שהוא אומר אתה כבר לא מאמין.

ש:איך היא רימתה אותך בחתימתך על זכרון הדברים לגבי מכירת הדירה?

ת:נוצר מצב שאנחנו היינו אמורים למכור את הדירה ואקבל חצי מהסכום והיא חצי, ואחרי זה צריכים לסגור משכנתא וכו', אבל היא יכולה פשוט לקחת את הכסף, אין לה עבודה, הילדים בחו"ל, אין מה שמחזיק אותה בארץ, והיא מכרה את כל תכולת הדירה, ואז היא יכולה פשוט להיעלם עם הכסף ואין לי שום אחיזה. אחרי שכבר רימתה אותי פעמיים, אני לא יכול לתת לדבר הזה לקרות. ניסיתי עוד להגיע לפשרה, אמרתי, לאחר המכירה, כל הכסף ילך לחשבוני, אני אכסה את המשכנתא ואז נתחלק, וגם לזה לא הסכימה. ניסיתי איכשהו לפתור את המצב הזה.

ש:כשבן אדם מרמה, הוא שואף בדרך כלל להפיק תועלת לעצמו?

ת:אני לא פסיכולוג.

ש:אתה סבור שהיא רימתה אותך. אמנם לא הסברת כיצד, מה היו המעשים הספציפיים שלה שמבחינתך...

ת:בגידה זה לא רמאות?

ש:כיצד עוד רימתה אותך?

ת:זה מספיק.

ש:בגלל שהיא בגדה סברת שלא סביר להמשיך ולקיים את זכרון הדברים, נכון?

ת:מה פתאום, אמרתי שרמאות זו רמאות ועם בן אדם שמרמה אי אפשר להגיע להבנות בלי לקבל בטחונות".

 

(ראה עמ' 31 ש' 14-31).

 

אין בעדותו של הנתבע כדי להצביע על מעשה רמאות כלשהוא מצד הנתבעת בכל הקשור לחתימה על זיכרון הדברים. חששו של הנתבע, שעלה מאוחר יותר, שמא הנתבעת תברח לחו"ל עם הכספים שיתקבלו ממכירת הדירה, אינו מלמד על רמאות מצידה אשר גרמה לכך שהנתבע יחתום על זיכרון הדברים.

 

20.מכאן, הנני קובע, כי לא הוכחה ע"י הנתבע טענת הטעייה או תרמית, בפרט נוכח מידת ההוכחה ועוצמת הראיות הגבוהה הנדרשת ביחס לטענת התרמית. טענה זו אשר יש בה לייחס ביצוע עוולה רצינית שיש עמה קלון, נדרשת רמת הוכחה יותר קרובה לוודאות מן המבחן הרגיל המקובל בהליך האזרחי, היסוד הנפשי של כוונה להטעות אף הוא צריך להתקיים בעילת התרמית (ראו: ע"א (חיפה) 4911/07, קליין נ' עיזבון המנוח זאב הראל ז"ל (16.6.2008); ע"א 292/64, כהן נ' אשד, פ"ד יט(1) 414 (1965); ת"א (ירושלים) 8439/06, ימית א. בטחון (1998) בע"מ נ' התחנה המרכזית ירושלים ניהול 1966 בע"מ (14.2.2008); ת"א (מרכז) 22341-09-10 פבוש נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (18.11.2012)).

 

21.לאור האמור לעיל, הגעתי למסקנה, כי זיכרון הדברים שנכרת בין הצדדים תקף ומחייב.

 

הפרת זיכרון הדברים  

22.לטענת התובעים, הנתבע הפר את זיכרון הדברים, בכך שסירב לחתום על הסכם למכירת הדירה, ואף פנה מיוזמתו לבית המשפט לענייני משפחה לשם הוצאת צו מניעה האוסר על מכירת הדירה לתובעים. ואילו הנתבעת הפרה זיכרון הדברים, ע"י כך ששלחה לנתבע הודעת ביטול הסכם הגירושין, מה שגרם לו להפר את זיכרון הדברים.

לטענת הנתבע, התובעים הם אלו שהפרו את זיכרון הדברים בחוסר תום לב. כך למשל, התובעים לא הביאו מודד תוך שבועיים מיום חתימת זיכרון הדברים לבדיקת תוספות בניה שהיו בדירה (סעיף 13 לזיכרון הדברים). כן, התובעים לא שלחו הודעה על ביטול זיכרון הדברים, אלא רכשו דירה אחרת כחודשיים לאחר חתימת זיכרון הדברים. ואילו לטענת הנתבעת, היא שיתפה פעולה עם התובעים ומעולם לא סירבה למכור להם את הדירה, אך לא יכלה למכור להם הדירה בשל חוסר שיתוף פעולה מצד הנתבע.

 

23.סעיף 1 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: "חוק התרופות") מגדיר "הפרה" בפשטות כ:

מלבן 2"(א)בחוק זה –

"הפרה" - מעשה או מחדל שהם בניגוד לחוזה"

 

סעיף 1 (ב) לחוק משלים הגדרה זו:

"כל מקום שמדובר בחוק זה בהפרת חוזה - גם הפרת חיוב מחיוביו במשמע".

24.הפרת חוזה היא אפוא התנהגות, אקטיבית או פסיבית, של צד לחוזה שאינה תואמת את התנהגות הנדרשת על פי החוזה (ספרה של גבריאלה שלו יהודה אדר, דיני חוזים-תרופות, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי, 108, 109 ו- 110 (התשס"ט-2009) (להלן: גבריאלה שלו).

 

25.לאחר בחינת הראיות והעדויות, הנני קובע, כי זיכרון הדברים הופר ע"י הנתבע לבדו, ולא הנתבעת. הנתבע מודה בסיכומיו מפורשות, כי לאחר חתימתו על זיכרון הדברים, ונוכח המייל שקבל מהנתבעת, החליט לחזור בו מזיכרון הדברים, ולהימנע מקיום התחייבותו למכירת הדירה. התובעים שלחו לנתבעים מכתב ביום 13.8.2009, (נספח ב' לת/1), לפיו הם מביעים רצונם להמשיך ולסיים הליכי המכירה כמתחייב מזיכרון הדברים. הנתבע הודה בקבלת אותו מכתב, אולם, בחר, מטעמים השמורים עמו, שלא להגיב לו, בטענה שלא ראה מקום לעשות כן (ראה עמ' 42 ש' 27-32). למעשה, הנתבע לא סתר את המצגים העובדתיים שנפרסו לחובתו, בעת שניתנה לו הזדמנות הולמת, להגיב לפניית התובעים, ולפרוס את גרסתו. מחדל זה יש לזקוף לחובת הנתבע. סבורני, כי יש בשתיקת הנתבע ואי התייחסותו לפניית התובעים בכתב, משום חוסר תום לב בהליך המו"מ וההתקשרות החוזית עם התובעים.

הנתבע הגדיל לעשות עת הגיש בקשה לצו מניעה זמני לבית המשפט לענייני משפחה בתיק תמ"ש 8955-08-09 שיאסור על המשך הליכי מכירת הדירה (ראה סעיף 29 (יד) לסיכומיו), ובכך הביע רצונו, כי פניו להתנערות מהתחייבויותיו על-פי זכרון הדברים.

 

26.לא מצאתי, כי זיכרון הדברים היה הסכם מותנה בהתאם לסעיף 27 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973, או שיש בו תנאי מתלה (סעיף 29 לחוק החוזים), אותו הציבו הנתבעים לקיום עסקת המכר של הדירה. משכך, טרוניית הנתבע בעניין, והודעת הנתבעת לביטול/שינוי תנאי בהסכם הגירושין, אין בה כדי להצדיק או להכשיר חזרה מהתחייבותו על-פי זיכרון הדברים. הנתבע העיד בחקירתו במפורש שאינו מעוניין לקיים חלקו על-פי זיכרון הדברים, וכי לא הייתה לו כל כוונה לקדם הליכי מכירת הדירה לתובעים (עמ' 41 ש' 14-22). בנוסף, ניתן לדלות מתשובות הנתבע בחקירתו, כי חזרתו מזיכרון הדברים באה עקב התנהגות הנתבעת, דווקא, בענין הליכי הגירושין והסדרי הראייה עם ילדיו (ראה עמ' 41 ש' 24-32), ולא עקב התנהלות התובעים.

 

27.מנגד, לא הוכח בפני כי הנתבעת סירבה לקיים הוראות זיכרון הדברים; אדרבא, היא נתנה הסכמתה המפורשת לחתום על הסכם המכר. הנתבעת השיבה למכתב התובעים שנשלח אליה ביום 13.8.2009, והביעה הסכמתה לשיתוף הפעולה לכריתת הסכם המכר (ראו: עדות התובע 2 עמ' 20 ש' 4-9; ונספח ו' לת/2), הנתבעת אף הגישה לבית המשפט לענייני משפחה תגובה לבקשת הנתבע למתן צו מניעה, במסגרתה עתרה לדחיית הבקשה ולקיום זיכרון הדברים (נספח י"א לת/2). כך גם העידה לפניי (ראה עמ' 58 ש' 27-28).

חיזוק לאמור ניתן לדלות אף מעדותו של התובע 2, אשר העיד מפורשות, כי הנתבעת שיתפה פעולה עם התובעים, ואף הסכימה לקיום זכרון הדברים (ראו: עמ' 19 ש' 27-32, עמ' 23 ש' 24-25).

 

28.עם זאת, די בהפרה של אחד הנתבעים כדי שתיחשב ההפרה לזיכרון הדברים ביחס לשני הנתבעים ביחד, ללא תלות בזהות המפר. את זה אני למד מכותרתו של זכרון הדברים שמתייחסת לנתבעים "שניהם ביחד וכל אחד מהם לחוד ובערבות הדדית", היינו, ביחסים בין התובעים המוגדרים (מצד אחד – קונים) לבין הנתבעים המוגדרים (מצד שני – מוכרים), יש להטיל את האחריות להפרת זכרון הדברים, על שני הנתבעים ביחד, ולחוד.

 

מועד הביטול, אימתי?

29.על פי כתב התביעה, בעקבות הפרת זיכרון הדברים ע"י הנתבעים, הודיעו התובעים על ביטול זיכרון הדברים ביום 23.11.2011 (נספח יג' ל-ת/2), באמצעות שליחת הודעת ביטול. לטענת הנתבע, כתב התביעה המקורי שהוגש ע"י התובעים, עוד קודם לכן, לפיו עתרו לפיצויים מוסכמים, הנו למעשה הודעת הביטול מצדם. לטענתו, הודעת הביטול מיום 23.11.2011 הינה הודעה חדשה "משופרת", בה הם דרשו פיצויים נוספים לפי סעיף 11 לחוק התרופות, הודעה פסולה ובלתי חוקית ונולדה ע"מ ליצור בסיס לתביעה המתוקנת ולסכום הפיצויים המתוקן.

לטענת הנתבעת, עצם רכישת דירה אחרת על ידי התובעים, ביום 24.9.2009, מהווה ויתור על רכישת הדירה נשוא התביעה וביטול בפועל של זיכרון הדברים. לטענתה, התובעים ביטלו זיכרון הדברים "פעם נוספת" ביום 19.11.2009, כאשר העבירה הנתבעת את זכויותיה בדירה ע"ש הנתבע. לשיטתה, גם אם ביום 19.11.2009 זיכרון הדברים לא היה מתבטל, אז הוא התבטל במועד הגשת התביעה המקורית בתיק זה 15.9.2010 או אפילו ביום 27.3.2011 שבו מכר הנתבע את זכיותיו בדירה לצד ג'.

 

30.סעיף 7 לחוק התרופות מורה כי:

"7.(א)הנפגע זכאי לבטל את החוזה אם הפרת החוזה היתה יסודית.

(ב)היתה הפרת החוזה לא יסודית, זכאי הנפגע לבטל את החוזה לאחר שנתן תחילה למפר ארכה לקיומו והחוזה לא קויים תוך זמן סביר לאחר מתן הארכה, זולת אם בנסיבות הענין היה ביטול החוזה בלתי צודק; לא תישמע טענה שביטול החוזה היה בלתי צודק אלא אם המפר התנגד לביטול תוך זמן סביר לאחר מתן הודעת הביטול.

(ג)ניתן החוזה להפרדה לחלקים והופר אחד מחלקיו הפרה שיש בה עילה לביטול אותו חלק, אין הנפגע זכאי לבטל אלא את החלק שהופר; היתה בהפרה גם משום הפרה יסודית של כל החוזה, זכאי הנפגע לבטל את החלק שהופר או את החוזה כולו.

 

סעיף 8 לחוק התרופות מורה על דרך הביטול:

8.ביטול החוזה יהיה בהודעת הנפגע למפר תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על ההפרה; אולם במקרה האמור בסעיף 7(ב) ובכל מקרה אחר שהנפגע נתן למפר תחילה ארכה לקיום החוזה - תוך זמן סביר לאחר שחלפה הארכה".

 

31.אין בהכרח דווקא בהודעת ביטול פורמאלית. לעיתים התנהגות הנפגע עשויה להעיד על בחירתו, הן ביחס לבחירה בקיום והן ביחס לבחירה בביטול. למשל, המשך ביצוע של החוזה על ידי הנפגע יש בו כדי להעיד על בחירה בקיום. ב- ע"א 759/83 חצרוני נ' זוהר, פ"ד מ(1) 85, 92(1986), באותו מקרה הסיקה כב' השופטת נתניהו, מתוך התנהגות המשיב (קבלת כספים מאת החברה), על כך שבחר בהמשך קיומו של החוזה: "..קבלת הכספים וביטול ההסכם אינם יכולים לדור בכפיפה אחת".

 

32.בפסיקה נקבע, כי בנסיבות מסויימות גם הגשת כתב התביעה מהווה הודעת ביטול בדרך המקובלת. בע"א 306/85 Datalab Management Pty. Ltd ואח' נ' פולק אינטרנשיונל בע"מ פ"ד מג (2) 309(1989) נקבע כי:

"פניה לערכאות כדי ליישב סכסוך די בה כדי להסיק על רצון הפונה לשים קץ לחוזה ואין צורך במשלוח הודעת ביטול פורמלית מצדה. מטרתה של הודעת ביטול החוזה היא ללמד את הצד השני, אשר הפר את החוזה, כי המודיע החליט להסתלק מן החוזה, וכי הוא רואה אותו כנגמר" 

 

(ראו גם: ע"א 268/67‏ ‏ אליעזר אסל, ואח' נ' מרדכי לאופולד ו-אירנה דקנר, פ''ד כא(2) 383 (1967).

 

33.בחירת הנפגע בביטול, בין שתהיה בהודעה מפורשת ובין שתהיה בהתנהגות, חייבת להיות ברורה-וחד-משמעית (ע"א 825/79 אחים שרבט נ' שוורצבורד, פ"ד לו (4) 197, 205 (1982)). הבחירה בביטול עשויה להשתמע גם מהתנהגות הנפגע, כגון שהנפגע התקשר בחוזה חלופי (ראה ספרו של ד"ר משה גלברד, הפרה צפויה בחוזים, 334 (2006).

 

34.בע"א 539/92 זקן נ' זיזה, פ"ד מח (4) 89, 94 (1994), המשיב הפר את חיובו לפעול להשגת רישיון לאולם. התנהגות המערער (בכך שהחל לפעול בעצמו להשגת הרשיון) לימדה, לדעת בית המשפט, על בחירתו בביטול ולא בקיום.

 

35.ממכלול חומר הראיות והתנהגות התובעים, הגעתי למסקנה, כי זיכרון הדברים בוטל ע"י התובעים ביום 24/09/2009, הוא היום בו בחרו שלא להתייצב לדיון שנקבע בבקשה למתן צו מניעה זמני, ובעקבות כך, צו המניעה נותר בתוקף עד ליום העברת זכויות הנתבעת 2 לנתבע 1 ביום 19.11.2009, והעיקר, והוא היום בו התקשרו בחוזה לרכישת דירה אחרת, בתמורה של 945,000 ₪.

נעלה מכל ספק, שלתובעים לא הייתה כוונה לרכוש שתי דירות בו-זמנית, וכי רכישת הדירה האחרת, כמוה כהודעת ביטול של זכרון הדברים. רכישת דירה אחרת והבחירה בקיום זיכרון הדברים אינם יכולים לדור בכפיפה אחת.

 

יצוין, כי משלב זה, ועד להגשת התביעה המקורית בחודש 09/2010, לא הודיעו התובעים דבר לנתבעים, וישבו בחיבוק ידיים.

 

פיצויים מוסכמים ופיצויים לא מוסכמים

36.כידוע, על הנפגע לבחור את תרופותיו בתוך פרק זמן סביר. מה יחשב כבחירה? אין ספק שהודעה פורמאלית, ברורה ומפורשת תחשב כבחירה. זאת לא עשו התובעים.

הצעד הראשון שעשו, לאחר ביטול זכרון הדברים, היה הגשת התביעה (המקורית).

 

כאמור, התביעה המקורית שהוגשה בחודש 09/2010, התייחסה אך ורק לתרופה של הפיצוי המוסכם. בהינתן, כי זכרון הדברים בוטל בסוף חודש 09/2009, ומשלא הובאה כל ראיה בדבר בחירת התובעים בתרופות להן טוענים כיום, בטרם הגשת התביעה המקורית, יש לראות בסעד המבוקש בתביעה המקורית כבחירה הראשונה בתרופה.

'הודעת הביטול', כביכול, שנשלחה ע"י התובעים לנתבעים ב-23/11/2011 (סעיף 37 לתצהיר התובע 2), אין בה כדי לרפא את הפגם שנפל; ואין בה כדי "להכשיר" בחירה בתרופה אחרת, או נוספת, מלבד התרופה שכבר בחרו התובעים, והיא הפיצוי המוסכם.

משכך, דין התביעה, ככל שהיא מתייחסת לתרופות שאינן בגדר הפיצוי המוסכם, להידחות.

גם לגופו של עניין, ולפי הדיון שלהלן, הגעתי לכלל מסקנה זהה.

 

37.לטענת התובעים, זכאים הם לקבל פיצוי בסך 315,000 ₪, הוא שיעור ההפרש שבין המחיר שקיבלו הנתבעים ממכירת הדירה לצד ג', (תמורת 1,300,000 ₪), לבין המחיר שהיו אמורים לקבל מהתובעים לפי זיכרון הדברים ( 985,000 ₪ ). זאת בנוסף לפיצוי מוסכם בסך של 25,000 ₪ כפי שקבוע בסעיף 10 לזכרון הדברים.

לטענת הנתבע, זכרון הדברים מנוסח כהליך בדיקה טרומי, ולכן, הפיצויים המוסכמים נקבעו כפיצויים יחידים להליך זה. לטענת הנתבעת, התובעים מתעלמים מהוראות סעיף 11 לחוק התרופות לפיהן פיצוי ללא הוכחת נזק מהווה סכום ההפרש בין מחיר הנכס לפי החוזה לבין מחירו במועד ביטול החוזה. ועוד, לטענתה, הנתבע 1 הוא זה מי שהפר את זכרון הדברים, ולכן, הוא זה שיש לחייבו בפיצוי המוסכם.

 

38.סעיף 2 לחוק התרופות מגדיר התרופות בגין ההפרה:

תרופות הנפגע

2. הופר חוזה, זכאי הנפגע לתבוע את אכיפתו או לבטל את החוזה, וזכאי הוא לפיצויים, בנוסף על אחת התרופות האמורות או במקומן, והכל לפי הוראות חוק זה.

39.הזכות לפיצויים בשל הפרת חוזה קבועה בסעיף 2 לחוק התרופות, בצד הזכות לאכיפת החוזה ולביטולו. סעיפים 10 עד 16 לחוק יוצקים תוכן אל הזכות לפיצויים. הם מגדירים את התנאים לכינונה, את היקפה, את סוגי הפיצויים השונים שבהם מכיר החוק, ואת עקרונות היסוד החולשים על פסיקתם (גבריאלה שלו, עמ' 281).

 

40.סעיף 15(ב) לחוק התרופות שעניינו פיצויים מוסכמים, מורה:

"15.(א)הסכימו הצדדים מראש על שיעור פיצויים (להלן - פיצויים מוסכמים), יהיו הפיצויים כמוסכם, ללא הוכחת נזק; אולם רשאי בית המשפט להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה.

(ב)הסכם על פיצויים מוסכמים אין בו כשלעצמו כדי לגרוע מזכותו של הנפגע לתבוע במקומם פיצויים לפי סעיפים 10 עד 14 או לגרוע מכל תרופה אחרת בשל הפרת החוזה".

 

סעיף 11(א) לחוק התרופות מורה:

"(א)הופר חוב לספק או לקבל נכס או שירות ובוטל החוזה בשל ההפרה, זכאי הנפגע, ללא הוכחת נזק, לפיצויים בסכום ההפרש שבין התמורה בעד הנכס או השירות לפי החוזה ובין שוויים ביום ביטול החוזה".

 

41.שני הסעיפים הנ"ל בחוק התרופות מעמידים לרשות הנפגע הזכות לפיצויים ללא הוכחת נזק.

בהתאם לסעיף 11(א) לחוק התרופות, שיעור הפיצויים שהנפגע זכאי להם הוא כשיעור ההפרש בין שווי התמורה שנקבעה בעבור הנכס או השירות לבין שוויים ביום ביטול החוזה (גבריאלה עמ' 477, 478).

 

42.אינני תמים דעים עם טענת התובעים לגבי אופן הפיצוי על-פי סעיף 11 לחוק התרופות. טענות התובעים בסיכומיהם לגבי שווי מכירת הדירה לצד ג' אינם רלוונטיים לזכאות הפיצוי לפי סעיף זה. הרי על-פי סעיף 11 לחוק התרופות שיעור הפיצויים שהתובעים זכאים להם הוא כשיעור ההפרש בין שווי התמורה שנקבעה בעבור הדירה בזכרון הדברים לבין שוויה ביום ביטול החוזה. בע"א 146/88 "אזורים" - חברה להשקעות בפיתוח ובבנין בע"מ נ' כהן מוריס, פ"ד מד(3) 374, (1990):

"המחוקק יצא כאן מההנחה, המבוססת על נסיון החיים הכלכליים, שבדרך כלל נזקו של הנפגע יהיה זהה להפרש האמור בין התמורה על פי החוזה ובין שווי הנכס בעת ביטול החוזה.

 

43.סעיף 11 (א) מתנה את זכותו של נפגע לפיצוי, בהוכחת קיומו של הפרש (חיובי) בין שווי השוק לבין התמורה החוזית, או בין התמורה החוזית לבין שווי השוק, לפי העניין. לא הביא הנפגע ראיות להוכחת קיומו של הפרש חיובי כאמור, תידחה תביעתו לפיצוי בלא הוכחת נזק (גבריאלה שלו עמ' 477, ע"א 1518/01 פורת נ' זיאדה, (2003), בע"א 9005/03 בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נ' שמעון מרדכי בע"מ, (2005); רע"א 2371/01 אינשטיין נ. אוסי תכנון והקמת מבנים ופיתוח בע"מ, פ"ד נז(5) 787, פסקה 9 (2003); ת"א (ת"א-מחוזי) 1560/01 אולבן עבודות ומסחר בע"מ נ' מרכז ראשונים (1993) בע"מ (29.12.2010).

 

44.בענייננו, התובעים לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם להוכחת ההפרש בין שווי השוק בעת ביטול ההתקשרות לבין התמורה החוזית. לא הוצגו על ידי התובעים ראיות לגבי שווי הדירות במועד ביטול זיכרון הדברים, באופן המאפשר לדעת אם יש כלל הפרש בין השווי הנקוב בזיכרון הדברים לשווי ביום הביטול. אף בסיכומיהם לא התייחסו התובעים לשווי הדירה ביום ביטול זיכרון הדברים, אלא עיקר טענותיהם התמקדו בהפרש בין שווי הדירה במועד שנמכרה לצד ג' לבין התמורה שהייתה מוסכמת בינם לבין הנתבעים. מכאן, טענה זו לא הוכחה כדבעי, ודינה להידחות.

 

45.באשר לפיצוי המוסכם, על-פי סעיף 15 לחוק התרופות, כל שנדרש מהנפגע הוא עמידה בתנאי החוק, היינו, עליו להצביע על הוראה בחוזה הקובעת את זכאותו לפיצוי המוסכם. עם זאת, זכות הנפגע לפיצוי מוסכם אינה מוחלטת, והיא כפופה להגבלות שונות המעוגנות בלשונו ובהגיונו של סעיף 15.

בסעיף 10 לזיכרון הדברים קבעו הצדדים פיצוי מוסכם בגין הפרת "זכרון דברים" בסך של 25,000 ₪. כידוע, בית המשפט יכבד את רצון הצדדים וימנע מלהתערב בפיצוי המוסכם שקבעו, אלא אם כן, כאמור בסעיף 15 (א) לחוק התרופות, ימצא בית המשפט "שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה. הנתבעים לא העלו כל טענה להפחתת הפיצוי המוסכם, ולכן, מתייתר הצורך לדון בסבירות הפיצוי המוסכם.

מה גם, על פניו נראה כי פיצויי מוסכם של 25,000 ₪, שמהווים כ-2.5 % משווי העסקה, הינו סביר בהחלט.

 

חבות הנתבעים יחד ולחוד

46.לאורך ההליך כולו, עשו הנתבעים לגלגל את החבות בגין הפרת זיכרון הדברים אחד לפתחו של האחר. אולם, משבאתי לכלל מסקנה, כי זיכרון הדברים עמד בתוקפו ומחייב את הנתבעת 2, כמו גם הנתבע 1, אין מנוס מלקבוע, כי הנתבעים חבים יחד ולחוד בתשלום הפיצוי המוסכם.

 

47.סעיף 54 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים") מורה :

"שנים שחייבים חיוב אחד, חזקה שהם חייבים יחד ולחוד".

 

סעיף 55 לחוק החוזים מורה :

"(א)שנים שחייבים יחד ולחוד, רשאי הנושה לדרוש את קיום החיוב, כולו או מקצתו, משניהם כאחד, או מכל אחד מהם בנפרד, ובלבד שלא ייפרע יותר מן המגיע לו.

...".

 

48.כאמור לעיל, בכותרת זיכרון הדברים התובעים מוגדרים כקונים מצד אחד והנתבעים מוגדרים כמוכרים מצד שני. מתחת לשמות שני הצדדים הוסף המשפט "שניהם ביחד וכל אחד מהם לחוד ובערבות הדדית".

מכאן, משהתחייבו הנתבעים בזיכרון הדברים "יחד ולחוד ובערבות הדדית" הרי שקמה לתובעים הזכות לדרוש את קיום החוב, כולו או מקצתו, משניהם כאחד, או מכל אחד מהם בנפרד, ובלבד שלא ייפרע יותר מן המגיע לו (ראה גם: סעיף 55(א') לחוק החוזים).

 

משכך, הנני קובע, כי הנתבעים חבים כלפי התובעים ביחד ולחוד.

 

ההודעה לצד שלישי ורביעי

49.הנתבעים שלחו, זה נגד זו ולהיפך, הודעות צד ג' ו-ד' בהתאמה. במסגרת שתי ההודעות ניסו שני הצדדים להטיל זה על זו את האחריות לפיצויי התובעים בגין הפרת זיכרון הדברים.

לטענת הנתבעת, העובדות מלמדות שהנתבע הוא מי שסיכל הליכי מכירת הדירה והוא אשר הפר התחייבותו על-פי זיכרון הדברים ללא כל הצדק. לטענתה, בהתנהגות זו הנתבע הפך ביצוע זיכרון הדברים לבלתי אפשרי מבחינתה. הנתבעת לא סירבה לקיים את הוראות זיכרון הדברים והסכימה לחתום על הסכם מכר.

מנגד, לטענת הנתבע, הנתבעת רימתה אותו וגרמה לו לחתום על זיכרון הדברים, כשהיא יוצרת כלפיו מצג שווא כאילו היא מתכוונת לקיים את הסכם הגירושין בעת שהיא יודעת שאינה חפצה לעשות כן. לשיטתו, כתוצאה מהתנהגותה של הנתבעת נולד, בחטא, זיכרון הדברים שמכוחו התובעים הגישו תביעה זו.

 

50.משקבעתי לעיל, כי הנתבע הוא אשר הפר את זיכרון הדברים, הרי ביחסים הפנימיים בינו לבין הנתבעת, הנתבע הינו האחראי הבלעדי לשאת בפיצויי המוסכם שנפסק לתובעים, ומתייתר הצורך לחזור ולדון בשנית בטענות הצדדים. משכך, הגעתי למסקנה, כי דין ההודעה לצד שלישי להידחות ודין ההודעה לצד הרביעי להתקבל.

 

סוף דבר

51.אשר על כן, הנני מקבל את התביעה, בחלקה, ומחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים סך של 25,000 ₪, ובשערוך הסכום מיום הגשת התביעה (15/09/2010), עד היום, 28,150 ₪.

בהתחשב בסכום שנפסק בסופו של הליך, לעומת הסכום שנתבע, הנני מעמיד את סכום הוצאות המשפט על 1,000 ₪, ושכ"ט עו"ד בשיעור 10% בתוספת מע"מ כחוק.

נוכח דחיית ההודעה לצד ג', וקבלת ההודעה לצד ד', הנני מחייב את צד ד' לשפות צד ג', בגין כל סכום שתשלם צד ג' (הנתבעת 2) לתובעים מכוח פסק הדין.

כן, הנני מחייב את צד ד' לשלם לצד ג', הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 4000 ₪, בגין הליכי צד ג'.

 

הסכומים בהליך העיקרי, והסכומים שנפסקו בהליכי צד ג', ד', כהוצאות משפט, ישולמו, בהתאמה, תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין לצדדים, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד התשלום בפועל.

 

הסכומים שנפסקו כשיפוי לצד ג', ישולמו לו ע"י צדדי ד', תוך 30 ימים מיום הגשת הודעה לצד ד', בצירוף אסמכתא, בדבר תשלום הסכום הפסוק לתובעים, ע"י המודיעה, וככל שאלה ישולמו על ידה.

 

המזכירות תמציא לצדדים.

 

ניתן היום, כ"א סיוון תשע"ו, 27 יוני 2016, בהעדר הצדדים.

 

Picture 1

 

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.


חזרה לתוצאות חיפוש >>
שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ