ת"א 10566-09-14 אלמלח נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ ואח'

בקשה להפקדת ערובה להוצאות אשר הוגשה במסגרת תובענה למתן סעד הצהרתי ולפיצוי כספי בסך של 1,000,000 ₪, שהרקע לה הוא אישור מכר דירתה של המשיבה, הידועה כגוש 17784, חלקה 131 (להלן- "הנכס") למבקשים על ידי ראש ההוצאה לפועל במסגרת בקשה למימוש משכנתא.

מעיון בתובענה עולה כי הסעד הכספי המבוקש במסגרת התובענה כלל אינו מצוי בסמכותו העניינית של בית משפט זה, ולכן אני מורה על מחיקתו, בהתאם להלכת לוי נ' עקריש [ע"א 29/58 לוי נ' עקריש, פ"ד יב(2) 1457, 1458 (1958)]. נותרנו אפוא רק עם שני סעדים: הסעד שעניינו מתן פסק דין הצהרתי, לפיו המשיבה היא הבעלים של הנכס, וכן הסעד של ביטול צו הניהול על ידי כונס הנכסים שהוטל ביחס לנכס.

בעניין הליכי המימוש ואישור המכר של הנכס נשוא הבקשה, התקיימו כבר הליכים רבים, ובכללם הליכים שהתנהלו בבית משפט זה, בהם נידונו טענות המשיבה כנגד הליכי המימוש ב- "גלגול שלישי": ההליך הראשון, עניינו רע"א (מחוזי חי') 13437-05-13 שם דחתה כב' השופטת וסרקרוג בקשת רשות ערעור ביחס להחלטתה של כב' השופטת קלמפנר נבון מיום 5.5.13 במסגרת רע"צ (שלום חי') 4078-05-13, לפיה נדחתה הבקשה לעיכוב ביצוע, לאור החלטה שניתנה על ידי רשמת ההוצאה לפועל.

ההליך השני התנהל בפני כב' השופטת פוקס במסגרת רע"א (מחוזי חי') 5152-07-13, ועניינו בקשת רשות ערעור על החלטת כב' השופטת קלמפנר נבון במסגרת רע"צ (שלום חי') 61468-06-13 בו נדחתה בקשת רשות ערעור שהגישה המשיבה על החלטת רשמת ההוצאה לפועל שקבעה כי הליכי המימוש יימשכו כסדרם.

ההליך השלישי הוא רע"א (מחוזי חי') 26179-09-13 אשר נמחק על ידי כב' השופט רניאל, לבקשת המשיבה, תוך חיוב בהוצאות, ואף הוא עוסק בפסק דינה של כב' השופטת קלמפנר נבון אשר דחתה את בקשת המשיבה נשוא רע"צ (שלום חי') 26179-09-13 העוסקת אף היא בהחלטה נוספת של הרשמת שדחתה הטענות בדבר פגמים בהליך המכר, לאחר שכבר אושר על ידי בית המשפט המחוזי.

לאחר שבחנתי את הבקשה, התגובה והתשובה, שוכנעתי כי נסיבות תיק זה נופלות לגדר אותם מקרים חריגים ומיוחדים המצדיקים הפקדת ערובה על ידי תובע יחיד.

תקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קובעת כי: "בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע. תקנה 519(ב) קובעת כי: "לא ניתנה ערובה תוך המועד שנקבע, תידחה התובענה, אלא אם כן הורשה התובע להפסיקה ...".

כפי שהבהיר, לאחרונה, כב' השופט זילברטל ברע"א 5738/13 אבו סעלוק נ' שירותי בריאות כללית (פורסם בנבו, 14.11.2013) (להלן- "עניין אבו סעלוק"):

"בפסיקה נקבע, כי תכליתה של תקנה 519(א), המאפשרת להורות לתובע להפקיד ערובה היא "מניעת תביעות סרק והבטחת תשלום הוצאותיו של הנתבע, בפרט במקרים בהם נראה כי סיכוייה של התובענה קלושים" (רע"א 7543/04 ליסטר נ' ליסטר [פורסם בנבו] (3.10.2004), להלן: עניין ליסטר) ואף הובעה עמדה שיש לעשות שימוש בסמכות זו רק כאשר ניתן להעריך את סיכויי התביעה כ"קלושים ביותר" (רע"א 6301/94 יערי נ' משטרת ישראל [פורסם בנבו] (20.3.1995)). לצד זאת נקבע בפסיקה, כי יש לאזן תכלית זו אל מול הפגיעה האפשרית בזכות הגישה לערכאות של התובע, אשר תביעתו עשויה להידחות על פי הוראת תקנה 519(ב) (כלומר, הוא לא יוכל לשוב ולהגישה) ככל שלא יעלה בידו להעמיד ערובה (ראו: רע"א 2310/10 אבו קבע נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 6 (27.6.2010), להלן: עניין אבו קבע). בגדרי האיזון האמור הכירה הפסיקה בכך שהוראה על הפקדת ערובה לא תינתן כדבר שבשגרה וחובת הפקדה כאמור תיקבע "לעיתים נדירות ובנסיבות חריגות בלבד" (רע"א 4366/07 רפאלוב נ' חכמוב [פורסם בנבו] (19.7.2007)), זאת מתוך "התחשבות בזכות הגישה לבית המשפט והן על מנת שלא לפגוע יתר על המידה בזכות הקניין של התובע" (רע"א 4265/09 אללוף נ' הורביץ [פורסם בנבו] (20.10.2009))". (ההדגשות אינן במקור, ע"א)