תמ"ש 15237-11-14-ס' -נ'- ס' - מזונות (תביעת האב) ואח'

1. התובע הגיש שתי תביעות: האחת תביעת מזונות הילדים מהנתבעת אמם, בה מבקש לפסוק מזונות הקטין ***** מיום הגשת התביעה בסך של 1,450 ₪ וכולל מדור והוצאותיו בסך הכל 2,000 ₪ גלובאלי ולקצוב המזונות בתקופת השירות הצבאי. בסיכומיו ביקש גם לפסוק מזונות הקטין ***** מיום 31.12.14 המועד בו שב לביתו (בהתאם לתסקיר מיום 25.8.15) ללא שנקב בסכום.

השנייה להחזר הוצאות שהוצאו על ידו עבור 3 הקטינים במשך כ-7 שנים בסך של 464,780 ₪.

הנתבעת מתנגדת לתביעות ומבקשת לדחותן .

2. הצדדים בני זוג לשעבר שהתגרשו ביום 6.8.00 ולהם 3 ילדים. ***** בגיר, ***** כבן 18 היה מצוי במשמורת אביו, ***** כבן 17 במשמורת הסבתא. עם גירושיהם חתמו על הסכם גירושין שקיבל תוקף פס"ד בבד"ר בו חויב התובע במזונות בסך 400 ₪ לחודש  עבור 3 הקטינים.

       עם זאת, חיי הנתבעת והקטינים לא היו קלים ולא נמשכו זמן רב יחד.  הקטינים  התגוררו בבית הסבתא שפרסה עליהם את חסותם. במהלך הזמן הקטינים שבו לאם לתקופה קצרה ולאחר מיכן המשיכו לגדול אצל האב. בזמן שעברו להתגורר עם האם הגישה האם תביעה למזונות ומשמורת. בהתאם לתסקיר עו"ס לס"ד  ומשהוברר כי הילדים שבו לגור  אצל האב,  נמחקו תביעות המזונות והמשמורת שהאם הגישה (בתמ"ש 18629-07-14, תמ"ש 18587-07-14).

       נדון תחילה בתביעת המזונות.

תביעת המזונות

3. לטענת התובע – תובע מזונות הבן ***** מהאם בסך 2,000ש"ח לחודש ובפשרה היה מוכן להעמידם על סך של  900ש"ח לחודש. לטענתו גידל במהלך 16 השנים האחרונות יחד עם אימו ,את 3 הילדים.  נישא בשנית ועתה מגדל בנוסף את 4 ילדיו מהנישואים השניים  שהנם בני 5 עד 8 שנים. הנתבעת התנערה ממחויבותה ההוריות כלפי הקטינים ולא השתתפה בהוצאותיהם ,  אלא דאגה לעצמה בלבד. דוחה הטענה כי הקטינים הועברו אל הסבתא בכפייה של מחלקת הרווחה. הנתבעת לא פתחה בשום הליך. הקטינים נותרו אצל אביהם מבחירה. לנתבעת יכולות כספיות גבוהות מאלה אותן הציגה לבית המשפט. עבדה בחברת ביטוח והשתכרה 4,000-5,000 ₪. אמורה היתה להשתכר 30 ₪ לשעה אצל "**מלגזות" ,אולם פוטרה . משרה מלאה מעורכת ע"י התובעת בשכר שנע בין 5,000-7,000 ₪.

       הנתבעת מבצעת מכירות ברשת החברתית וסירבה לחשוף את הרווחים מעיסוק זה.  מייחצנת מועדונים וסוגרת אירועים בק. ומקבלת 50 ₪ לאדם. מצויה ביתרת חובה של 1,000 ₪ בלבד. פרטה הוצאותיה בסכום המגיע ל-7,000 ₪ לחודש, ומאידך טוענת נגד מזונות של 800 ₪ לקטין.  רוכשת מזון לעצמה בסך  3,000 ₪ ,אולם אומדת מזונות לקטין בסך 1,000 ₪ לשבוע. תוהה כיצד הנתבעת אינה עובדת ומפרטת הוצאות בסך 7,000 ₪  לחודש, כאשר אין לכך ראיה בדפי החשבון. לטענתו מקבלת סכומי כסף נכבדים ממכירות ברשת חברתית  המאפשרות לה רכישת בגדים לקטינים באלפי ₪, לפטופ, השתתפות בתשלום לאורתודנט וכן  דמי כיס לילדים בסכומים של מאות ₪ לחודש. הנתבעת נטלה  את כספי מתנות בר המצווה שהביאו בני  משפחתה לאירוע- לעצמה.

4. לטענת הנתבעת -מבקשת לדחות את התביעה. המדובר במזונות מדין צדקה. אין עליה חובה לשאת בתשלומים המוזכרים בסעיף 6 לסיכומי התובע (שכ"ד, חשמל , ביגוד) המהווים צרכים הכרחיים המוטלים עליו. חיובה במזונות מדין צדקה, בהתאם ליכולת ולאחר שמילאה צרכיה ולא כך הם פני הדברים. מצבה בכי רע. יש לה חובות בתיקי הוצל"פ, אינה עובדת, משתדלת למצוא עבודה. מתגוררת עם בן זוג לו  עתידה להינשא. רכשה עבור הקטינים בגדים המתאימים לעולם החילוני. הסבתא סירבה לרכוש בגדים כאלו. מצבו של התובע טוב, נישא מחדש. הביא 4 ילדים לעולם ומפרנסם בכבוד. רכש בית ורכב חדש, יוצא לחופשות. מציינת כי התובע חויב ב-400 ₪  עבור שלושת הקטינים שהיו "מקטיני קטינים" בעודו תובע 800 ₪ עבור כל קטין. מכחישה כי נטלה כסף מכספי בר המצווה של הקטינים.

המסגרת הנורמטיבית

5. התביעה למזונות הקטין *****  יליד ,28.7.98 ,אשר במועד הגשתה 9.11.14 היה  בן 16, כיום כבן 18 שנה. התובעת בתצהירה מיום 1.2.15 מודה כי הקטין ***** מתגורר עם אביו ולפיכך אין מניעה מלקבוע מזונותיו ולחלקם בין ההורים בהתאם לגילו והכנסותיהם.

       סעיף 3(א) לחוק לתיקון דיני המשפחה(תשי"ט-1959) קובע כי אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו. במקרה דנן הצדדים יהודים ולפיכך חלה חובת מזונות על הצדדים מדין צדקה וביחס ההכנסות הפנויות ביניהם ובהתאם לצרכי הקטין.

       לעניין חיוב ההורים  במזונות קטין מעל גיל 15 שנים,  נקבע בפסיקה  :

"החיוב במזונות מדין צדקה הינו לפי מחסורו של הזכאי ולפי יכולתו של החייב, [...] ילד בגיל 18-15, הלומד בבית הספר, אינו יכול לספק את צרכיו מעבודתו. לפי הנהוג והראוי, אין לעקור אותו מלימודיו ולשלחו לחפש את פרנסתו מעבודתו. [...] מכאן, שדי בכך, שהילד לומד בבית-ספר תיכון ושאין לו מקורות כספיים עצמאיים. כדי לחייב את הוריו לפרנסו כפי יכולתם. כפי שכבר נאמר לעיל, בדין הצדקה שווים האב והאם, וכל אחד מהם חייב לפי הישג ידו"

ראה: ע"מ (ת"א) 1150/03 י' נ' (קטין) נ' א' נ' , (19.01.2004)

         תמ"ש (י-ם) 21760/07 ד' י' נ' י' י' (30.08.2010).

מהכלל לפרט

6. בכתב התביעה ציין  התובע כי עובד בחברת "ק. " ומשכורתו כ-15,000 ₪ לחודש. בתצהירו מיום 4.2.15, ציין כי פוטר מעבודתו ביום 1.2.15 ואין לו הכנסה.  נקב בהוצאות העולות בשיעור ניכר על הכנסתו. הנתבעת ציינה כי פוטרה מעבודתה חודש לפני הגשת התביעה. מקבלת הבטחת הכנסה בסך 1,773 ₪.   זכאית לסיוע בשכ"ד בסך 1,170 ₪. עוסקת במכירת תכשיטים ומשתכרת 500 ₪ לחודש בלבד, אם כי ב"כ ציינה כי אין לנתבעת כספים למימון רכישת חומרי גלם, לפיכך אינה עובדת יותר בכך (עמ' 6). בתסקיר מיום 25.8.15 צויין כי הנתבעת עובדת חצי שנה  בשיווק ומכירות בחברת ב.. אם כי בדיון ביום 15.3.16 ציינה כי "אני פוטרתי מהעבודה אתמול"(עמ' 20).

הנתבעת בת 41 , בריאה ואין סיבה שלא תמצא עבודה בשכר מינימום. הנתבעת העידה (בעמ' 24 לפרו' )כי עבדה חודשיים בחברת ביטוח בשכר של 4,000-5,000 ₪ כמנהלת צוות החזרי מס (ראה גם עדותה בעמ' 11 באשר לפוטנציאל  השתכרותה) . נשאלה כיצד מוציאה 7,000 ₪ בחודש ומכניסה רק 3,000 ₪. העידה כי הינה עובדת מ-8-14. העידה כי נטלה הלוואה של 20,000 ₪ (עמ' 24) והסתייעה בבן זוגה ובאביה (עמ' 25).

נשאלה לגבי "*******" המפורסמת בפייסבוק  "זה אני והחבר שלי" (ת/3). אם כי העידה כי "אני לא מוכרת כלום , שום דבר" (עמ' 26). "פייסבוק זה דבר שקרי, הצגה אחת גדולה" (עמ' 26לפרו').

7. נראה כי יש להעמיד את פוטנציאל ההשתכרות של הנתבעת על 6,000 - 5,000₪ לחודש, כולל מעבודה בשכר מינימום וממכירות ועבודות צדדיות.

       לאב פוטנציאל השתכרות  של כ-15,000 ₪,וכן  דירה בבעלותו. מאידך חובת האישה מדין צדקה הינה מוגבלת. רק כאשר האישה "אמידה", בין אם מנכסים ובין אם מעבודה, ומצבה הכלכלי שפיר, מעבר לפרנסת עצמה , רק אז תחויב במזונות ילדיה מדין צדקה. ברם, כאשר אין משכורתה של האישה מספיקה למחייתה יחויב  האב לבדו במזונות אלה.

       ראה: תמ"ש (י-ם) 21760/07 ד' י' נ' י' י' (30.08.2010).

       לאחר ששקלתי את הדברים מצאתי לנכון לחלק את צרכי הקטין בין הצדדים, בהתאם ליחס ההכנסות.

8. צרכי הקטין נאמדו בכתב התביעה בגובה המזונות המינימאליים 1,450 ₪, ללא הוצאות מדור ואחזקתו.

       התובע ציין כי משלם משכנתא בסך 2,900 ₪, כאשר מתגוררים עימו אשתו ו-4 ילדיהם המשותפים. בעוד הקטין מתגורר בקרוון מאובזר , בסמיכות לאב, כך שהוצאות המדור ואחזקתו אינם גבוהים.

       התובע נשאל כמה התובעת צריכה לשלם מזונות וציין(בעמ' 16 לפרו'):

"ת.  הצגנו פשרה שאנחנו מוכנים לקבל הרבה פחות ממה שהיא דרשה עבור הילדים, הכנו הסכם פשרה של 900 ₪ בחודש.

ש. אז למה אתה חושב שהיית צריך לשלם 400 ₪ בלבד?

ת.  ביום שנקבעו 430 ₪, ברבנות, הרב דיין ברבנות, באותה תקופה לא עבדתי, יצאתי מהבית ללא כלום והרב שאל אם אני יכול לשלם 430 ₪ בחודש אמרתי שאני אעשה את מירב המאמצים לשלם, קיבלתי שוברים ושילמתי ישירות למל"ל, עוד הרבה שנים קדימה כשהילדים היו אצל ההורים אני שילמתי וזה מנקודת הנחה שאני משלם 430 ₪ ומל"ל משלים לה ל-2,800 ₪, היא קיבלה 2,800 ₪ מזונות מהמל"ל."

       מאידך הנתבעת העידה כי רק ***** מתגורר עם התובע ומפרנס את עצמו-

"רק ילד אחד גר אצלו, ***** לא מתגורר אצלו בכלל. רק ***** שמפרנס את עצמו ועובד ולא לוקח ממנו שקל.

ש. בן כמה *****?

ת.  17 וחצי, הוא קונה הכל לעצמו, יש לו חשבון בנק שפתחתי לו, שהתחיל מהחיסכון שעשיתי לו והוא משלם הכל כולל רישיון נהיגה.  הוא משלם את זה מהעבודה שלו."

נוכח  העובדה כי התביעה הוגשה עבור מזונות הבן *****, ונוכח גילו ,לא מצאתי לנכון לקבוע מזונות לבן ***** למרות המצוין בסיכומים.

לענין הבן ***** נוכח גילו , והעובדה כי תביעת המזונות הוגשה רק לאחר הגשת תביעת האם , ונוכח הפרשי השכר בין ההורים, וטענות הצדדים מצאתי לנכון אמנם לחייב את האם במזונותיו, אך רק מ1.1.16.

לסיכום תביעת המזונות

9. לאחר ששקלתי את הדברים ומכיוון שמדובר בקטין שבגר במהלך התביעה ובנסיבות הענין  כמצוין, נקבע כדלקמן:

א. הנתבעת תשלם לתובע עבור מזונות הקטין ***** סכום בסך 380 ₪ לחודש ובנוסף  120₪ לחודש

    עבור השתתפות בהוצאות מדור. סה"כ 500 ₪ לחודש, החל מיום 1.1.16.

ב.  הסכום ישולם עד הגיע הקטין לגיל 18 או עד סיום  לימודיו התיכוניים לפי המאוחר. בעת השירות

     הצבאי או הלאומי יעמוד הסכום על מחצית  מהמזונות.(נוכח מיעוט הסכום).

ג.  בנוסף הנתבעת תשתתף החל מיום מתן פס"ד  במחצית הוצאות הבריאות החריגות של הבן ,שאינן

    נכללות  בסל הבריאות עד לשחרורו מצה"ל ו/או מהשירות הלאומי .

ד. הסכום צמוד למדד אחת ל-3 חודשים כשמדד הבסיס הינו מועד מתן פסק הדין.

ה. קצבת הילדים ששולמה לאם  החל ממועד הגשת התביעה תשולם לאב.

תביעה להחזר הוצאות ומזונות עבר

10. טענת התובע- הגיש תביעה כספית (464,780 ₪)להשתתפות בנטל שנפל על כתפו בעוד הנתבעת מתנערת מכל המחויבויות . לטענתו העביר 2,000 ₪  לחודש לאימו עבור הוצאות שוטפות שהיו בכל חודש. מפנה לאישור הוראת קבע משך 7 שנים. הנתבע ואימו מימנו את הוצאות הקטינים.  כן נשא בתשלומים באופן ישיר מחשבונו במזומן ובאשראי. מימן חגיגות בר מצווה מכיסו.  אימו הוציאה כספים במזומן , באשראי ובהוראת קבע לטובת מוסדות החינוך של הקטינים. מצביע על דפי חשבון בנק שאינם אופייניים להיקף פעילות של זוג פנסיונרים. בשל מגבלת התיישנות עותר להחזר הוצאות 7 שנים רטרואקטיבית בלבד משנת 2008. לא חשב כי יצטרך להציג אסמכתאות ולפיכך אין לו את מלוא החשבוניות המעידות על הוצאות חריגות. אם כי מתדפיסי חשבון הבנק וכרטיסי האשראי ניתן ללמוד כי שילם למוסדות החינוך של הקטינים. מבקש לפסוק החזר הוצאות על דרך האומדנא.

11. טענות הנתבעת- לענין מזונות עבר, טוענת כי רק כעבור 3 שנים לאחר הגירושין, עברו הקטינים למשמורת הסבתא, נוכח  קשייה הכלכליים  ולא כחודשיים אחר הגירושין, כטענת התובע. שמרה על קשר עם הקטינים וביקרה אותם כפי יכולתה לפחות פעמיים בשבוע. רכשה עבורם צעצועים ומתנות . שנתיים לאחר המעבר אף עברה להתגורר בקרבת מקום והקטינים היו מתארחים בביתה. משבגרו והחליטו כי אורח החיים החרדי בבית הסבתא אינו מתאים להם, עברו למשמורתה.  הגישה תביעת מזונות שנמחקה לאחר שהקטינים חזרו להתגורר בבית אביהם. לאחר שהוגשה תביעתה הגיש התובע תביעה להחזר הוצאות עבר ותביעה למזונות קטינים שהיו במשמורתו אותם לא היה מגיש לולא תביעותיה.
12. מבקשת לדחות התביעה למזונות עבר מהטעמים הבאים:

       א. העדר יריבות ועילה- הקטינים לא היו במשמורת האב אלא במשמורת הסבתא.

       ב. ההוצאות הנטענות לא הוכחו.

       ג.  השיהוי בהגשת התביעה.

13. העדר עילה- מכחישה כי הקטינים היו במשמרות התובע. מפנה לפרוטוקול בימ"ש לנוער מיום 25.9.01 (שורה 12) לפיו הקטינים יוצאו ממשמורת המשיב ויהיו במשמורת רשות הסעד ומקום חסותם בבית הסבתא  הגב' ******** ברחוב  ********.

       ככל שהתובע העביר מזונות בסך 2,000 ₪ לחודש, זוהי חובתו כאב יהודי  לתשלום מזונות הקטינים. המדובר בסכום מינימאלי , שיש בו לכסות צרכיהם החיוניים של הקטינים .מכחישה כי לא נשאה באף הוצאה של הקטינים.   ככל שקיים חיוב על האם הינו מדין צדקה ובצרכים מעבר להכרחיים  ואם היה בידיה לספקם לאחר סיפוק צרכיה שלה.  מצבה הכלכלי היה בכי רע. העבירה כספים לרבות לטיפולי שיניים וכספים לחסכונות לקטינים, לתקופה של שנה, 200 ₪ עבור שני הקטינים. בחודש דצמבר 2013 רכשה נייד עבור הבן, שעלה 4,500 ₪ עבורו משלמת עד עצם היום הזה , למרות שנגנב. שילמה עבור הקטין לימודי נהיגה לאופנוע וטסט בסך 2,523 ₪.  אמו של התובע קיבל קצבה מהמל"ל עבור הקטינים, אולם התובע לא הציג מסמכים לגבי הסכום והתקופה שקיבלה, ובאיזה  תקופה  לא קיבלה ומדוע.

       סכום המזונות שנקבע בהסכם הגירושין הוביל את הצדדים לחרפת רעב. לשיטת הנתבע 400 ₪ לשלושת הקטינים שהיו "קטיני קטינים" מספיק לצרכי הקטינים ולכן דרישת סכום גבוה היום  מהווה עזות פנים. לא ברור כיצד מצבו הכלכלי  השתפר, עת היו הקטינים אצל הסבתא ויכול היה להעביר לה 2,000 ₪.

14. אי הוכחת הוצאות- תביעת השבה הינה תביעה כספית הדורשת הוכחת ההוצאות. לא צורפו קבלות או חשבוניות .לפיכך יש לדחות תביעת מזונות העבר.
15. שיהוי-התביעה הוגשה רק לאחר שהנתבעת הגישה תביעה למזונות, עת הקטינים עברו למשמורתה. השיהוי מלמד על יכולתו לממן את צרכי הקטינים יחד עם סבתם. המדובר בשיהוי של 15 שנים. מציינת כי המחוקק תחם בשנה רטרואקטיבית את סכום המזונות בהעדר טעם סביר לאיחור.

דיון

16. התביעה מעלה מספר שאלות לדיון:

       א. האם ניתן לתבוע את האם "כחייבת" במזונות הקטינים.

       ב. מהי תקופת החיוב של האם.

       ג. זהות התובע הנכון- האב או שמא הסבתא.

       ד. מימון ע"י האב והוכחת  ההוצאות.

       ה. טענת הגנה אפשרית- סיוע מהרווחה.

       ו. חובת האב -שיקולי מדיניות.

ז. השתתפות האם.  

א. האם ניתן לתבוע את האם "כחייבת" במזונות הקטינים

17. המקור החוקי למזונות מכח השבה – זכות החזרה- מצוי בסעיף 16 לחוק לתיקון דיני המשפחה מזונות תשי"ט-1959. הסעיף מבחין בין מי ששילם מזונות מעבר למוטל עליו לבין מי ששילם מזונות בלא שהיה חייב-

(א)  מי שנתן מזונות מעל למוטל עליו ולא התכוון ליתן מתנה, רשאי לדרוש החזרת היתרה ממי שקיבלה או ממי שנתן פחות מן המוטל עליו ובמידה שנתן פחות מן המוטל עליו.

 (ב)  מי שנתן מזונות שלא היה חייב בהם ולא התכוון ליתן מתנה, רשאי לדרוש החזרתם ממי שקיבלם או ממי שהיה חייב בהם ובמידה שהיה חייב בהם."

כפי שציינתי בפסק דיני ב תמ"ש (חי') 1820-11-11 ר.ג.א נ' י.א (25.05.2015):

"המונח "חייב" הינו חייב על פי דין.

בת"א (תל-אביב) 1745/91 אורה שלומי נ' שלום שירי ,הגדיר כב' השופט זמיר את המונח "חייב"  כ"חייב על פי דין" כלשונו:

"ברור הדבר שהן עפ"י סעיף 16 לחוק לתיקון דיני משפחה-מזונות והן עפ"י חוק עשיית עושר ולא במשפט, אם אכן מוכחות העילות המתאימות, זכאי אדם שכלכל והזין אדם אחר, כאשר החובה לכך היתה מוטלת על חייב עפ"י דין לעשות זאת, זכאי אותו אדם לתבוע את החייב עפ"י דין להשיב לו את מה שהוצא עבור זכאי המזונות. זוהי תביעה כספית רגילה ושניתן להגישה בכל ערכאה שיפוטית עפ"י ערכה של התביעה."

חיוב על פי דין יכול להיעשות ע"י מתן פסק דין."

מחד אין לכאורה פס"ד המחייב את האם במזונות הקטין. אדרבא, קיים פס"ד המחייב את האב במזונותיהם. גם אם נאמר כי אין צורך בפסק דין בהטלת החבות על ההורים שכן חיובם מובנה וטבעי מעצם ההורות ומכח הדין האישי. כידוע, סעיף 3(א) לחוק לתיקון דיני המשפחה קובע:

"אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו..."

דהיינו,  קיים מקור לחיוב. עם זאת  הרי שעדיין קיים פער באופן החיוב בין האב לאם לאורך השנים.

ב. מהי תקופת החיוב

18. חיוב האב עד גיל 6 הינו חיוב אבסולוטי בכל מזונות הקטינים. החיוב בגילאים 6-15 לגבי הצרכים ההכרחיים מוטל על האב באופן אבסולוטי. בהקשר זה יש להעיר כי המגמות המאפיינות כיום את טווח גילאים זה, כגון צמצום רשימת הצרכים ההכרחיים או מתן דגש על הצרכים הלא הכרחיים (כמעט) ולא נהגו בעבר. במקרה דנן מדובר על ילדים בגירים או בסביבות גיל 18 והמאסה העיקרית של תשלומי המזונות היתה מוטלת על האב. רק מגיל 15 ועד  18 קיימת השתתפות מדין צדקה של האם ובהתאם ליכולתה ויחס ההכנסות. גם כאן יש להעיר כי בקביעת מזונות בגיל צעיר מבוצעת "השטחה" של התקופות באופן שנקבע סכום אחיד מגיל קטנות ועד גיל 18 (כמעט) ללא חלוקה לתקופות. כך שלצד סכום בסיסי למזונות שהינו יחסית נמוך, ההשתתפות תבוא לידי ביטוי בחלק מהמקרים במחצית הוצאות חינוך וברוב המקרים בהשתתפות בהוצאות הבריאות החריגות, שאינן מכוסות ע"י סל הבריאות.

לפיכך, הגשת תביעה במקרה דנן להחזר השתתפות, הינה בבסיסה מעין פיקציה כאשר מדובר בילדים רכים בשנים ומזונותיהם היו אמורים להיקבע על הסכום הנמוך לאורך כל תקופת ילדותם.

ג. זהות התובע הנכון- האב או שמא הסבתא ?

19. נבחן האם המשמורת היתה אצל האב. התובע הודה כי המשמורת לא היתה בידיו והעיד (בעמ' 16 לפרו'):

"ביהמ"ש לקח את המשמורת אחרי שהיא זרקה את הילדים, והעביר את המשמורת להורים שלי למשך.. לא זוכר בדיוק רשום בניירת, משהו כמו שנה ואחרי שנה אם היא לא באה לדרוש המשמורת עברה באופן קבוע לאימא.

ש.   נכון שהסכמת שהילדים יהיו במשמורת של אימא שלך?

ת.    אמת ויציב."

ב"כ התובע הודתה כי המשמורת נקבעה אצל הסבתא תחילה  ל-9 חודשים(עמ' 3 לפרו' מיום 16.2.15).

אם התובע העידה כי בהתאם להחלטה מיום 25.9.01 של בית המשפט לנוער, הקטינים הוצאו ממשמרות האם למשמורת רשות הסעד וכי מקומם  נקבע בביתה(עמ' 13).

אם התובע נשאלה אם בנה התנגד למשמרות שלה והשיבה "זאת לא המשמורת שלי, זה ביחד"(עמ' 14)

לכאורה המשמורת היתה מסורה לסבתא אימו של התובע והיא לכאורה היתה אמורה להגיש התביעה.

עם זאת נבחן האם למרות האמור מימן האב את מזונות הקטינים והאם הוכחו הוצאות הקטינים.

ד. מימון ע"י האב והוכחת  ההוצאות

20. אם התובע העידה כי בנה העביר לה מידי חודש 2,000 ₪ (עמ' 14) "ברגע שהפסיקו ברווחה לתת לי הוא התחיל לתת לי וזה לא כל הכספים שהוא נתן לי."(עמ' 15).

            ואכן התובע צרף לסיכומיו אישור כי היה בעל הו"ק לאימו והעביר לזכותה מידי חודש 2,000 ₪.

             יש לבחון האם הכסף אכן שימש לפרנסת הקטינים.

אם התובע העידה כי נאלצה לעמוד מול ההוצאות והחובות כאשר האב אינו עובד (עמ' 13).אם התובע העידה כי "לא ידענו שנגיע לפה ולכן לא הכנו קבלות"(עמ' 15) התובע נשאל לגבי הקבלות (בעמ' 18):

"ש.      יש לך קבלות על הוצאות נוספות? אתה טוען שכל השנים הוצאת על טיפולים, נסיעות, בגדים, יש לך קבלה אחת להראות לנו על סכום שהוצאת?

ת.         יש לי קבלות לא מתוך כוונה ששמרתי כי אין לי עניין לשמור קבלות וחלק צורפו לתצהיר. עוד מתחילת הדיונים האלה, עד היום, רק לעו"ד שילמתי 30,000 ₪ על ילד אחד ועוה"ד שלי אמרה לצרף קבלות ואמרתי שאני לא מסכים כי זאת המחויבות שלי לגדל את הילדים ואני פניתי אליה. בחרתי שלא לשמור קבלות כי זאת התנהלות פשוטה שלי, רוב ההוצאות שלי הן בכרטיס אשראי והן מופיעות שם.,"

הגם שהתובע לא הציג  קבלות עבור רכישות שעשתה  הסבתא בכספים הרי שברי שהדברים נעשו. כך ניתן לראות בתדפיסי הבנק של הסבתא הורדות עבור מוסדות החינוך של הקטינים.

מכל המקובץ עולה כי האב אמנם העביר מידי חודש 2,000 ₪ לפרנסת שלושת ילדיו.

ה. הסיוע מהרווחה

21. כאמור האב תובע את האם בהחזר מזונות. לכאורה האב והסבתא יכלו לקבל סיוע במימון הילדים מגורמי הרווחה. התובע עצמו הודה כי המשמורת העוברה לאימו וכי הוריו קיבלו עזרה מהמל"ל.

 "מאחר והם התערבו יותר מדי הפסקתי את זה ואמרתי שאנחנו לא רוצים עזרה מהם ונסתדר לבד."

אם התובע העידה (בעמ' 13):

"אני הלכתי וביקשתי אם אפשר לעזור לי בבית ספר. קיבלתי 2,800 ₪ הורידו מזה 600-800 ₪ מיסים, קיבלתי 2,200 ₪ לשנה – שנה וחצי"

לאחר מכן העידה שהסיוע הופסק :

"כל שאר השנים אני ואבא שלהם.  הביטוח לאומי הפסיק את זה וכל השנים לבד טיפלנו בילדים.  אני לא זוכרת באיזה שנה קיבלנו מהמל"ל, זה היה רק שנה וחצי כל היתר אנחנו טיפלנו" (עמ' 13)

 ציינה  שהתייאשה מהבירוקרטיה  במל"ל  כי כל הזמן ביקשו מסמכים וכדבריה:

   "תביאי את האמא והאבא, תביאי תלושים, אני התייאשתי." (עמ'13).

כן העידה הסבתא כי רק בשנה האחרונה פנתה לקבלת הנחה בארנונה (עמ' 14)

התובע העיד (בעמ' 19 לפרו'):

"כל מה שאני יודע לעניין הקצבאות, זה היה לפני הרבה שנים, במשך שנה וחצי – שנתיים בערך היא קיבלה עזרה מהעו"ס, אז שבאו העו"ס וטענו שאנחנו כהורים אין סיבה שלא נממן את הילדים והם לא צריכים לממן את הילדים ופה זה נפסק, זה היה לתקופה של שנה וחצי מהיום שהיא קיבלה עליהם את המשמורת למשך שנה וחצי – שנתיים. לפני כ-14 שנה, ב-2001 בערך."

מכל המקובץ עולה כי התובע ואימו דחו סיוע מגורמי הרווחה ועתה מבקשים לחזור אל הנתבעת ולדרוש ממנה  החזר הוצאות שיכלו לקבל מהמל"ל ולמעשה ויתרו.

ו.  חובת האב – שיקולי מדיניות

22. מכח הדין האישי חלה חובה על הנתבעת בהשתתפות בתשלום מזונות הקטינים . המדובר בחובה שבתקופה הרלבנטית היתה מוגבלת  יחסית, בוודאי אם היו נקבעים מזונות למלוא התקופה וזאת על חשבון פסיקת מזונות מינימאליים אחידים לכל התקופה. הילדים בפועל התגוררו אצל הסבתא.  התובע  זכאי לכאורה לתבוע רק כספים שהוכיח כי העביר לסבתא כ-2,000 ₪ לחודש.  מאידך החובה על האב, לפחות עד גיל 15 וודאית וברורה לפחות בכל הקשור למזונות ההכרחיים. בין השורות במהלך הדיון נראה כי התובע מבין כי חובת תשלום המזונות הינה חובה המוטלת עליו. התובע העיד (בעמ' 18 לפרו'):

"ואמרתי שאני לא מסכים כי זאת המחויבות שלי לגדל את הילדים"

       דהיינו, בהעברת 2,000 ₪ עבור 3 קטינים, כ-670 ₪ לכל קטין , יצא התובע ידי חובתו שלו בתשלום המזונות ואינו  יכול לחזור לאם  לקבלת החזר על סכום זה.  קיימת חוסר הוגנות בהגשת התביעה.

התובע נשאל כיצד שילם לנתבעת סכום פעוט של 430 ₪ וכעבור 3 חודשים עת עברו לאימו יכול היה להפקיד 2,000 ₪ לחודש לידי האם:

"לא הייתה לי אפשרות, העברתי הו"ק של 2,000 ₪, כשהילדים עברו לאימא שלי, הייתה להם עזרה כמו

שאימא אמרה במשך שנה – שנתיים של 2,800 ₪, במשך כל התקופה הזו הם עשו בעיות הם טענו שאנחנו

יכולים לממן אותם ואין סיבה שהמל"ל ישלם ואמרתי לאימא שאני אעשה הכל, בשנה וחצי האלה קמתי

והחזקתי את עצמי בידיים זה השיקול שהיה לי כדי שאימא תוכל לגדל את הילדים כדי שאני אוכל לעבוד, אני לא הייתי חוזר מהעבודה בכלל כדי לאפשר הכנסה לבית, אחרי שנה וחצי בעבודה קשה, שהצלחתי להרים את עצמי, בעבודה פיזית הבאתי משכורות האלה ואמרתי שאני אעביר לה את הכסף ולא צריך אותם."

"ש. כשהילדים היו במשמורת של ***** יכולת לתת רק 430 ₪, לא יכולת לצאת לעבוד, לא יכולת להתאמץ

      ולא שום דבר, אבל כשהם עברו לאימא שלך פתאום כן יכולת?

ת.    הסברתי שמי שיכול לעבוד עובד, ומי שלא יכול לא יוצא לעבוד. זה לא שלא יכולתי לעבוד, לא עבדתי, תמיד אפשר לעבוד, תמיד אפשר להתפרנס, זה צריך לעשות הכל כדי להביא כסף לילדים, ילדים גדלים בכסף, לא יעזור כלום." (עמ' 17).   

       דהיינו בקביעת סכום מזונות  ל-3 ילדים בסך 430 ₪  לחודש, בהסכם הביא התובע  בדיעבד להוצאת הקטינים מרשות הנתבעת. כאשר מייד לאחר מיכן יכול היה להעביר לאימו סך של 2,000 ₪ ודוק.

       וכדברי הנתבעת (בעמ' 21 לפרו') :

     "אני הייתי בת 21 וחצי, בכל התהליך של הבאת הילדים ***** נטש את הבית, ילדתי את הילד השלישי לבד, באיזשהו שלב נזרקתי מהבית עברתי לגור אצל אבא שלי, אימא שלי נפטרה כשהייתי בת 7, אבא שלי סילק אותי מהבית ולא היה לי לאן ללכת, ביקשתי ***** שתשגיח על ***** ו***** היה איתי כי הוא היה הולך ורציתי ללכת למצוא מקום להיות בו, והם התקשרו מיד לרווחה להגיד שנטשתי אותם והרווחה בדקה וראתה שאין לי משפחה, אין לי בית, אין לי כסף, והחליטו לקחת אותם."

        האב לא עמד בנטל ההוכחה של טענותיו  כי הוציא לתשלום מזונות  הקטינים סכומים שמעבר לצרכיהם ההכרחיים ולפיכך אינו זכאי להשתתפות הנתבעת בתשלום הסכום שהוציא עבור -3 הילדים.

ז. השתתפות האם

23. הנתבעת העידה כי במהלך השנים העבירה כספים לילדים ישירות גם אם לא בצורה סדירה.

הנתבעת העידה כי נתנה לילדים כל השנים(עמ' 22) וכי מעבירה כספים ישירות ***** "כל יומיים שלושה הוא בא לקחת, מה שיש לי בארנק  100 ₪, 80 ₪, 50 ₪." כ-300 ₪ בחודש.

 אם כי לא השתתפה במעונות . כן ציינה כי הסבתא לא ביקשה ממנה מעולם השתתפות.(עמ' 22)

העידה כי ביגוד קונה באופן  אישי "מעבירה *****, ***** ו***** ביד. מי שבא ומבקש. אני קונה מה שהם

מבקשים, בגדים , כסף"(עמ' 22)

הנתבעת העידה כי צרפה קבלות בגין הוצאות בהם נשאה עבור   2 טיפולי שיניים  לבן וטלפון נייד , שנקנה ב-2013 (עמ'23), *****  עליו עדיין משלמת  200-300 ₪ לחודש(עמ' 23) כן העידה כי ***** החייל גם מקבל ממנה כספים  במזומן (עמ' 23).העידה כי רכשה עבור הקטינים "ג'ינסים, גופיות, תחתונים, היא לא הסכימה לקנות להם כלום כי זה חילוני." (עמ' 27)כי הסבתא סירבה לקנות להפ בגדים חילוניים.

"מה את קנית?

ת: הכל, טרנינגים, גופיות, תחתונים, לשני הילדים, מי שגר אצלי וגם ל***** הבאתי. קניתי ל***** ו***** כשהם עברו אליי.

ש.   קנית מלתחה שלמה?

ת.    נכון לא היה להם כלום הם באו מעולם חרדי."(ע'מ 27)

העריכה את הקנייה ב-5,000 ₪(עמ' 28). כן ציינה כי בביקורה את הילדים בפנימיות,  הייתה מביאה להם 100-150 ₪(עמ' 28).

       מכל המקובץ עולה כי האם העבירה כספים ככל יכולתה לקטינים באופן ישיר גם אם לא בצורה סדירה.

אחרית דבר

24. מכל המקובץ ולאחר ששקלתי את הדברים לא מצאתי מקום לקבל את התביעה להשבת מזונות והוצאות עבר. כפי שהובהר לעיל התובע הוכיח העברת 2,000 ₪ לחודש לאימו עבור 3 הקטינים. המדובר בסכום מינימאלי של כ-670 ₪ לקטין ,המכסה בקושי את צרכיהם ההכרחיים, חיוב החל במרבית הזמן על התובע עצמו. ולפיכך אין מקום להורות על השתתפות הנתבעת בחיוב זה. יתרה מזאת הנתבעת העבירה כספים וביגוד לילדים גם אם  לא באופן קבוע.

       כפי שצוין בפסק דיני ב תמ"ש (חי') 1820-11-11 ר.ג.א נ' י.א (25.05.2015), גם לו היה נקבע כי על הנתבעת חל עצם החיוב במזונות העבר, לענין  לגובה החיוב חל על הצדדים ס' 11 (א) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) הקובע:

"(א)תביעה למזונות שהוגשה כעבור יותר משנה לאחר התקופה שבעדה הם נתבעים, רשאי בית המשפט לדחותה בשל כך בלבד, אם לא ראה טעם סביר לאיחור."

לפיכך עריכת תחשיב בגדר תקופת ההתיישנות אין לו על מה לסמוך.

שיקול נוסף לדחיית תביעת ההשבה הינו חיוב במזונות הקטין *****. כאשר הילד ***** כבר בגר.

לאור האמור הריני מורה על דחיית התביעה.

לסיכום

25. בתמ"ש 15237-11-14- מזונות -כמצוין בסעיף 9 לפסק הדין.

בתמ"ש 16256-11-14 -החזר מזונות עבר- התביעה נדחית.

26. בנסיבות הענין והתוצאה אליה הגעתי לא מצאתי לנכון לחייב מי מהצדדים וכל צד ישא בהוצאותיו.
27. המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים ותסגור התיקים.

ניתן לפרסום בהשמטת פרטים מזהים

ניתן היום,  ו' אב תשע"ו, 10 אוגוסט 2016, בהעדר הצדדים.