"בית-המשפט לא יטה אוזן קשבת לטענה שלפיה אין להשיב לאשמה אם הובאו ראיות בסיסיות, אם כי דלות, להוכחת יסודותיה של העבירה שפרטיה הובאו בכתב-האישום. ראיות בסיסיות לענין זה אין משמען כאמור ראיות שמשקלן והיקפן מאפשר הרשעה על אתר, אלא כדברי בית-המשפט העליון, ב-ע"פ 28/49 הנ"ל, ראיות במידה היוצרת אותה מערכת הוכחות ראשונית, המעבירה את הנטל של הבאת ראיות (להבדיל מנטל השכנוע) מן התביעה לנאשם.נ
אין לדקדק בשלב דיוני זה כחוט השערה ולערוך בדיקה מסועפת כדי להסיק אם אכן הוכח לכאורה כל פרט שולי וכל יסוד מישני מאלה שהוזכרו באישום. די בכך שיהיו ראיות לכאורה לגבי היסודות המרכזיים של האישום (ראה ע"פ 48/42 הנ"ל)".ו
(ראו גם: ע"פ 405/80 מדינת ישראל נ' זבולון בן אברהם שדמי, פ"דלה(2) 757, עמודים 761-760; ; ע"פ 5105/02 עאמר אבו קישק נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(3), 2679; יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים, חלק שני (תשס"ג-2003) עמודים 1049, 1053).
35.בע"פ 70643/01 [ת"א] מדינת ישראל נ. קהלני, ( פורסם בנבו) פסק הרכב בראשות כב' השופטת ברלינר שבשלב זה על בית המשפט לבחון אם הצליחה התביעה להעיב על חזקת החפות של הנאשם ולו עננה קלה, שאז יחויב לעזור בפיזורה:
"שלב ה"אין להשיב לאשמה" הוא שלב טכני בעיקרו, בו נבדקת דיות הראיות בלבד. קיומן של ראיות בסיסיות, אפילו דלות, לקיומן של יסודות העבירה המיוחסת לנאשם, בהנחה שהראיות מהימנות ובעלות משקל. בשלב זה אין שוקלים שיקולי מהימנות ואין בוחנים את משקל הראיות".נ
36.הפסיקה מורה כי, לצורך הכרעה בבקשת נאשם לפי סעיף 158 הנ"ל, יבחן בית המשפט את ראיות התביעה, אשר הוגשו במסגרת פרשת התביעה, בהתעלם משאלת מהימנותן של ראיות אלה, ותוך הנחה כי יינתן להן מלוא האמון ויוענק להן מלוא המשקל הראייתי, כך, שמשקלן של ראיות אלה, בשלב זה של המשפט, אינו רלבנטי, והן לא מאבדות ממשקלן זה גם אם הוגשו לבית המשפט, במסגרת פרשת התביעה, ראיות המחלישות או סותרות את ראיות התביעה, המפלילות, לכאורה, את הנאשם.
37.בקשת הנאשם לזיכוי, לפי סעיף 158, תידחה שעה שקיימות ראיות לכאורה דלות ובסיסיות להוכחת אשמתו, גם בהעדר תוספת ראייתית, להבדיל משלב הכרעת הדין, בו תבחנה ראיות הצדדים במכלול המבחנים הדרושים, הן לעניין קבילותן של ראיות אלה, הן לעניין משקלן ומהימנותן, והן לעניין קיומה של תוספת ראיה, במידה ונדרשת כזו לעניין האישום המסוים המיוחס.
מן הכלל את הפרט
סעיפי האישום הראשון והשני
האם בבקשות שהגישו הנאשמים לוועדה המקומית, בקשות שבעקבותיהם הונפקו ההיתרים הראשון והשני, פעלו הנאשמים בהטעיית הוועדה ומסרו בפניה מידע כוזב?
38.סעיף 214 לחוק קובע :
"המוסר למוסד תכנון, למכון בקרה או לרשות מקומית או לעובד מעובדיהם ידיעה, בידעו שהיא כוזבת או מטעה בפרט חשוב, במטרה להשיג אישורה של תכנית או של הוראה שבה או היתר לפי חוק זה או תקנה על פיו, במטרה להשיג את דחייתם או במטרה כיוצאת באלה, דינו - מאסר שנתיים; הוראה זו אינה גורעת מאחריות פלילית לפי כל דין אחר." (ההדגשה שלי א.ד.ש).
39.בעדותו הראשית העיד שקולניק, עד המאשימה, מי שכאמור שימש בזמנים הרלוונטיים להנפקת ההיתרים, מהנדס עיריית טבריה, לעניין נסיבות מתן היתר הבניה הראשון, כלהלן:
"..בבקשה שהוגשה על ידי אותם היזמים שהכינו את הת.ב.ע שהם בוודאי מכירים את הת.ב.ע לא הלכו בהתאם לת.ב.ע וזה לא מקרה שהיזם לוקח איזה ת.ב.ע שמישהו אחר חיבר, הוא חיבר את הת.ב.ע והיה אמור לדעת מה הת.ב.ע שהוא יזם אומרת. אז היה פה גם כפי שאפשר להבין שלא פעלו בתום לב ולכן לא היה לי קשה לבטל מיד כשראיתי את הטעות שלי לבטל את הבקשה הזו. זו הראשונה..." (עמ' 76 ש' 11-15).
40.בהמשך עדותו הראשית מתייחס שקולניק אף לקיומו של בור משאבות של המובל המלוח, שמיקומו אינו מתיישב עם הת.ב.ע הנ"ל ותוכנית המדידה, ומיקום זה לא מאפשר, לדעתו, קיום תנאי הת.ב.ע (עמ' 76 ש' 17-22).
41.שקולניק אף העיד בעניין נסיבות מתן היתר הבניה השני, לפיהם הייתה סתירה בין הת.ב.ע לבקשת ההיתר הנ"ל, בה לו סומן אזור ההריסה, שהיה תנאי למתן ההיתר השני (עמ' 77 ש' 2-7). כן העיד שקולניק כי בבקשה למתן היתר הבניה השני לא עמדו הנאשמים בתנאי הת.ב.ע לעניין מתן פתרונות חניה (עמ' 77 ש' 12-14).
42.מאידך, בחקירתו הנגדית של שקולניק לעניין נסיבות מתן ההיתר השני, השיב כלהלן:
ש: מציג לך ת/62 אתה מזהה את הכיתוב והחתימה ומה מצוין בפתיח?
ת: כתבתי תואם ת.ב.ע ואני חתום. נראה לי שזה טעות ואני מודע בטעות.
ש: אתה טענת שהיזמים שהגישו את הבקשות עם הסימון הזה של כניסה לחניה בלי הריסה פעלו בחוסר תום לב, נניח לצורך העניין שהיתר הראשון התפלק ממך אבל היה היתר שני ושלישי והיתר רביעי שלא הוצג לך ועל כולם אתה חתום ושם כבר היית בשטח וראית את המגוף בעיניים, איך זה חוסר תום לב, מתי ידעת על המגוף בשטח ונתת היתרים?
ת: מסתבר שכן.
ש: תסכים איתי שלא ניתן לייחס הטעיה למי שלא יכול להיות מוטעה, ידעת על המגוף?
ת: ידעתי על המגוף אבל הם ידעו שהם צריכים לפעול על פי ת.ב.ע. זה חוסר תום לב שלהם, מצד אחד מכינים ת.ב.ע ומצד שני מגישים בקשה שלא תואמת את הת.ב.ע.
ש: מפנה לסעיף 24 לת.ב.ע שמאפשר הוצאת היתרים גם כשקיים מבנה במקום? כשבדקת את ההיתרים ידעת על הסעיף הזה וידעת שהם מבקשים להוסיף קומה על סמך הקומה שהייתה בשטח וידעת שאף רכב לא יוכל להיכנס לשטח ואמרת שאתה הולך להשתמש בסעיף על מנת להוציא את ההיתר לבניית הקומה הנוספת מבלי להרוס?
ת: יתכן מאד. זה גם ייתר את השאלה אם בסמכות הוועדה להוציא היתר.
ש: וזה מתחבר שמסמך הבינוי הוא מסמך נלווה ולא מחייב וזה מה שנתן לך אינדיקציה להוצאת ההיתר?
ת: נכון." (עמ' 88 ש' 4-21).
43.הנה כי כן, על אף דבריו של שקולניק בחקירתו הראשית, אלא שמתשובותיו של האחרון בחקירתו הנגדית, ניתן להבין כי הלה הסתמך על הוראות סעיף 24 לתוכנית, המתיר בניית קומה נוספת בהתאם להיתר של המבנה הקיים, עליו תיבנה אותה קומה, ואישר כי ידע על קיומו של המגוף, ואף על פי כן, עשה שימוש בסעיף הנ"ל של התוכנית, למתן ההיתר, על אף מודעותו כי קיימת מניעות לכניסת רכבים למקום המיועד לכך.
44.במצב דברים זה, נשאלת השאלה, היכן מתקיימת ההטעיה לה טוענת המאשימה, מצדם של הנאשמים בהצגת המידע בבקשותיהם שקדמו להוצאת ההיתרים? לאחרונה הפתרונים!
45.עד נוסף מטעם המאשימה הינו מיניסטר, מי ששימש בזמנים הרלוונטיים להוצאת ההיתרים כעוזר מהנדס עיריית טבריה, ומי שהיה הבודק של תכניות הבניה (עמ' 57 ש' 17-20), השיב בחקירתו הנגדית לעניין התוכנית שהוגשה על ידי הנאשמים, כלהלן:
"ש: כשהגיעה בקשה להיתר של מלון חוף רון ב-2006 מה התבקשת לעשות?
ת: אני הסתכלתי על התוכניות ובדקתי התאמה לת.ב.ע.
ש: איך בדקת.
ת: מהיכרות קודמת ידעתי שיש הגבלת בניה. הת.ב.ע החדשה הסירה חלק מההגבלות כמו מס' קומות ובדקתי שטח אחוזי בניה, קווי בניין. זה באופן כללי.
ש: מצאת שהבקשה תואמת לת.ב.ע?
ש: כן (עמ' 59 ש' 10-16).
46.בהמשך חקירתו, משיב מיניסטר לעניין סימון הקו המרוסק, המעיד על סימון חלק מבית המלון המיועד להריסה, כדלקמן:
"ש:מפנה אותך למקרא ולמה שכתוב במלל, מה הקו המקווקו אומר, איפה מופיע הקו המרוסק?
ת: בסימון.
ש: מה זה אומר לגביך כבודק?
ת: אני לא חושב שראיתי את זה בבדיקה. הטעות נובעת מהיכרותי את הבניין. הבניין כולל החלק הזה קיבל היתר. הבניין שקיבל היתר לא אני בדקתי. כחל מכל העניין הזה היה לי בראש שהבניין הזה מאושר.
ש: הסתמכת על בדיקות שעשו קודמיך?
ת: בגדול כן. אני הייתי ממש חדש בבדיקת ת.ב.ע שלא התעסקתי לפני זה, והבדיקה לא הייתה מספיק מעמיקה.
...
...
ש: אם אני אתמצת את העדות שלך לגבי נספח הבינוי מה שאתה אומר שהוא צורף לתוכנית אבל בגלל שאתה יודע שהייתה בקשה להיתר שאושרה על ידי קודמיי ובגלל שאני מכיר מבחינה חוקית את המסמך של תכנית בינוי לא הסתכלת לעומק על נספח הבינוי?
ת: נכון.
ש: מה שאתה אומר בעדות שלא סומן להריסה אז בפועל זה כן סומן להריסה?
ת: בדיעבד גיליתי שכן. (עמ' 59 ש' 27-32 , עמ' 60 ש' 11-16)
47.בנוסף, בתשובותיו אישר מיניסטר כי תקנון התוכנית מאשר בניה על מבנה קיים מכוח היתר קודם (עמ' 61 ש' 14-32), ולא שלל כי הנאשמים פעלו בהתאם לפרשנות הנ"ל, עת הגישו את התוכניות שלהם, לצורך קבלת ההיתרים (עמ' 62 ש' 1-4).
48.לא זו אף זו, בתשובותיו מאשר מיניסטר כי עת הגשת הבקשה להיתר, ידע על קיומו של המגוף:
"ש: אתה העדת שאתה בעירייה כ – 35 שנה, תסכים איתי כשהבקשה הונחה בפניך ידעת לא ניתן להיכנס למלון דרך החזית המערבית שלו, נכון?
ת: ידעתי. לא הייתי מודע בדיוק איפה מתקן מקורות". (עמ' 62 ש' 22-24).
49.מעל לכל האמור, לעניין טענת ההטעיה ומסירת מידע כוזב ביודעין להם טוענת המאשימה, מציין מיניסטר בתשובותיו בחקירתו הנגדית, כי מעולם לא טען כי הנאשמים ביקשו במתכוון להטעות את הוועדה המקומית:
"ש: אין בסיס לטענה שלך בעדות שלך שנשאלת על ידי עידן שקד שהמתכנן שנמצא באולם פעל בכוונת מכוון להטעות את הוועדה כדי להעלים את ההריסה?
ת: לא טענתי שעשה את זה בכוונה. אני ציינתי שהוא לא סימן את זה ולא אמרתי שעשה את זה בכוונה.
ש: מפנה לעדות שלך?
ת: אני לא טוען שעשה את זה בכוונה או לא. אני ציינתי רק עובדה.
ש: אתה אומר שזה מוסיף לטעות. לטעות של מי?
ת: שלי. כשמדברים על תכנון בניין יש המון פרטים. לא תמיד תופסים את הנקודה. אני לא יכול לשפוט אם עשה בכוונה או לא כי גם אני עשיתי טעות" (עמ' 62 ש' 5-13).
50.מכאן, מעדויותיהם של שקולניק ומיניסטר, מי שבזמנים הרלוונטיים של הגשת הבקשות להוצאת ההיתרים הראשון והשני, מילאו תפקיד חשוב ומשפיע, מהנדס עיריית טבריה ועוזרו, אשר בדקו, בין היתר, את הבקשות להיתרים וכן את התוכנית, כי אין מפי האחרונים טענה להטעיה מצדם של הנאשמים, במטרה להוצאת ההיתרים.
51.כפי שעולה מעדויותיהם של הנ"ל, ניתן ללמוד כי בזמן הגשת הבקשות להיתרים לא סברו כי הנאשמים פעלו כדי להטעות את הוועדה המקומית, מה גם שמתשובותיהם של הנ"ל בחקירותיהם הנגדיות, עולה כי אלו היו מודעים לקיומו של המגוף בכניסה לחניה, וכי אותו אגף של המלון המיועד להריסה, פורט וסומן בבקשותיהם של הנאשמים לקבלת היתרי הבניה, ואף על פי כן, ניתנו היתרי הבניה.
52.בנוסף, הפרשנות אותה נתנו שקולניק ומיניסטר הן לנספח הבינוי שצורף לתוכנית כנספח מנחה ולא מחייב, והן לסעיף 24 לתקנון התוכנית, המאפשר ליזם הקמת קומה נוספת מעל הקומה הקיימת בהיתר בבית המלון, אף מחזקת את המסקנה כי לא היה בבקשות להוצאת ההיתרים, משום ניסיון להטעות את הוועדה המקומית.
53.זאת ועוד, בעניין אי סימון/ביצוע המעברים הציבוריים על ידי הנאשמים, כנטען בסעיפי האישום הראשון והשני, מעבר לעובדה כי מתשובותיהם של עדי המאשימה הנ"ל עולה כי הבקשות שהוגשו על ידי הנאשמים, תואמות את התוכנית, אלא שהעובדה כי התנאי שהוצב לצורך מתן ההיתר השני מתאריך 27.02.08 (ת/26א), הלא הוא "פתיחת השערים לאפשר מעבר חופשי בשעות היום לציבור בטיילת", התקיים, ככל ולא הוצגו ראיות על ידי המאשימה בדבר חסימת המעברים הנ"ל (ראו עדותה של עו"ד הלמר בעמ' 95 ש' 12-14, עמ' 97 ש' 16-19 עמ' 98 ש' 11-12 אשר מרוקנת מתוכן טענה זו של המאשימה).
54.לא זו אף זו, הגם שעל פי סעיפי האישום הראשון והשני, הבקשות שהוגשו לקבלת ההיתרים הראשון והשני לא תאמו את התוכנית החלה במקום והכילו, לכאורה, מידע כוזב ומטעה בפרטים חשובים, ונמסרו לוועדה המקומית על ידי הנאשמים הודעות כוזבות ומטעות בפרטים חשובים וזאת על מנת להשיג אישורם של ההיתרים, אלא שתשובותיהם של עדיה המרכזיים של המאשימה, שפכו תמונת מצב שונה, ממנה עולה כי הנאשמים פרסו בפני הוועדה המקומית את המידע הדרוש לקבלת ההיתרים, ולא היה בפועלם כדי להצביע על הטעיה או כוונה להטעות, לצורך השגת ההיתרים.
סעיף האישום השלישי
55.באשר לאישום השלישי שעניינו בניה ללא היתר וסטייה מתוכנית, ככל והם נעשו על פי היתרים שהיו "בטלים מעיקרם", ומכאן טוענת המאשימה כי מדובר בעבודות שבוצעו ללא היתר כלל.
56.בעניין זה אומר כי, ככל ומחד המאשימה אינה מייחסת לנאשמים בניה שלא בהתאם להיתרים הראשון והשני, אם כי טענתה הינה כי הבניה בוצעה על סמך היתרים "בטלים מעיקרם" לכאורה, , כאשר מאידך, וכפי שציינתי לעיל, בראיותיה לא הצליחה המאשימה להוכיח כי נפל רבב בהוצאת ההיתרים, אזי המסקנה הינה כי הבניה בוצעה בהתאם להיתרים שהוצאו על פי החוק.
57.לא ניתן לומר כי בענייננו, פעלו הנאשמים ביודעין להסתרת פרטים מהותיים מן ההיתר, התנהגות שיש בה להביא לבטלותם של ההיתרים, ככל ומעדות עדי המאשימה הנ"ל, לא הוכח כי האחרונים פעלו ביודעין להסתרת מידע מהמאשימה, הסתרה שהביאה בסופו של יום להנפקת ההיתרים.
58.טרם סיום אומר כי, העובדה שלנאשמים ניתן על ידי הוועדה המחוזית, היתר לבניית קומת חדרי אירוח (נ/6), מעל לקומה השנייה שאת היתרי הבניה שלה מבקשת המאשימה לראות כבטלים, ככל ולטענתה הוצאו תוך הטעיית הוועדה המקומית, יש בה כדי לחזק את מסקנתי הנ"ל.
סיכום ומסקנות
59.משהכריזה המאשימה בסיום פרשת התביעה "אלו עדיי", מכריזה היא למעשה, כי התביעה "מסתפקת" בראיות שהביאה להוכחת האשמה המיוחסת לנאשם בכתב האישום. טענת הנאשם כי אינו חייב כלל להשיב לאשמה, מצביעה על כך שאין בראיות שהביאה התביעה אפילו "הוכחה לכאורה" לאשמה המיוחסת לו. המושג "הוכחה לכאורה" פירושו אותה כמות של ראיות, שהתביעה חייבת להביא בשלב הראשון של המשפט לשם קיום החובה המוטלת עליה, ואשר תספיק - אם בסוף הדיון יתן בית המשפט אמון בה וייחס לה את המשקל הראוי - להרשעת הנאשם בעבירה הנדונה .
60.התביעה חייבת בפרשתה לעמוד בחובת הראיה, היא החובה להביא ראיות לכאורה להוכחת האשמה המיוחסת לנאשם. משמעות הטענה "אין להשיב לאשמה" היא, שהתביעה לא עמדה בנטל זה, משמע, אין בראיות שהוגשו לבית המשפט מטעם התביעה כדי לבסס הרשעה, אפילו אם יינתן בהן מלוא האמון ויוענק להן מלוא המשקל הראייתי. אולם, די בקיומן של ראיות דלות להוכחת העבירה המיוחסת לנאשם, בכדי לחייבו להשיב לאשמה (לעניין זה ראה י' קדמי על סדר הדין בפלילים, חלק שני (ספר ראשון), 1998, עמ' 891 ואילך).נ
61.מכלל האמור, ולאחר שמיעת פרשת התביעה, המסקנה הינה כי המאשימה לא הצליחה להראות בתום פרשת התביעה, כי קיימות ראיות לכאורה, דלות ובסיסיות להוכחת אשמתם של הנאשמים.
סוף דבר
62.מכל הטעמים דלעיל, הנני מקבלת את טענת "אין להשיב לאשמה" ומזכה את הנאשמים מהעבירות המיוחסות להם בכתב האישום.
המזכירות תשלח החלטה זו לצדדים.
ניתנה היום, ג' אב תשע"ו, 07 אוגוסט 2016, בהעדר הצדדים.
