על הפרק:
- האם יש להיענות לעתירת התובע ולהורות לנתבעת לפנות ולסלק ידה מדירת מגורים, אשר נמסרה לשימושה ולשימוש בנו של התובע בתקופת נישואיהם, ואם כן האם יש להתנות זאת בתנאים?
הצדדים:
- התובע הינו החם של הנתבעת (להלן: "החם ו/או התובע ") ואביו של מר ס.נ. בעלה לשעבר של הנתבעת (להלן: "הבן") שאינו צד להליך זה.
- הנתבעת הינה גרושתו של הבן (להלן: "הכלה ו/או הנתבעת").
העובדות שאינן במחלוקת:
- אין חולק, כי הזכויות במגרש בשטח של 1530 מ"ר המצוי בחלקה __ גוש ____ מאדמות _______ (להלן: המקרקעין) אינן רשומות על שם החם, וזאת כעולה מעיון בנסח הרישום מיום 3.11.2015. על המקרקעין בנויים שלושה בניינים. הראשון, מאוכלס על- ידי בנו של החם א. ובני משפחתו, השני, המורכב משתי קומות, מאוכלס על- ידי שני בניו של החם ע. וב. ובני משפחותיהם, והבניין השלישי נשוא התיק דנן, מורכב משתי קומות, כאשר בכל קומה קיימת דירת מגורים נפרדת (להלן: "הבניין"), החם ואשתו מתגוררים
בקומת הקרקע, בקומה הראשונה מתגורר בנו ה. ובני משפחתו, ובקומה השנייה התגוררו, במהלך נישואיהם, הבן והכלה (להלן: "הדירה").
- כן אין חולק, כי הכלה והבן נישאו זל"ז ביום ____ בהתאם לדין השרעי, מנישואין אלו, נולדו שלושה ילדים שנמצאים היום במשמורת אשתו של התובע, שהינה חמתה של הנתבעת.
- בנוסף, אין חולק, כי היתר הבניה לבניין נשוא התיק רשום על שם הכלה והבן.
- הכלה ובן התגוררו בדירה, וזאת ללא תשלום דמי שימוש ו/או דמי שכירות וללא ששימושם במקרקעין ובדירה הוסדר בהסכם בכתב או בהסכם פורמלי מסוג אחר.
- בין הכלה לבין הבן התנהל סכסוך גירושין מר, ארוך וטעון. בין הנתבעת לבן התנהלו הליכים רבים בפני ביהמ"ש. הבן הורחק מהדירה עוד ביום ____ ואף ילדיהם עברו להתגורר החל מחודש ____ בבית החם ואשתו. במסגרת סכסוך הגירושין הוגשו סדרת תביעות, והנתבעת אף פנתה לבית המשפט בבקשות רבות לקבלת צווי הגנה כנגד הבן.
- ביום _____ התגרשו הבן והכלה בבית הדין השרעי.
- נציין כבר עתה כי בהתאם להודעה מיום 15.6.2016 עזבה הכלה את הדירה, הבן שב לדירה והוא מתגורר בה כעת בגפו.
טענות החם:
- החם טוען כי, בהתאם להסכם מכר משנת 1992 (להלן: "ההסכם"), הוא הבעלים של המקרקעין. לטענתו, רכש את המקרקעין מאת יורשי המנוח מ.ס. ז"ל (להלן: "המנוח") שהינו הבעלים הרשום במרשם המקרקעין (בטאבו). בהעדר צו ירושה למנוח, לא ניתן לרשום את המקרקעין על שמו.
- על פי טענת החם, בנה הוא מכספו האישי את שלושת הבניינים . לטענתו, הדירה נשוא התיק דנן הייתה מוכנה לאכלוס כבר בסוף שנת 1999 ובנו אף התגורר בדירה טרם נישואיו. כל השקעה בבניית הדירה, לרבות תכולתה שולם על ידו בלבד.
- במהלך הבנייה דאג החם להוציא היתרים לבנייה בהתאם. בשני הבניינים הראשונים ניתנו היתרים תוך כדי עבודות הבנייה, בעוד הוצאת ההיתר לבניית הבניין השלישי התעכבה זמן רב ורק בתאריך _____ ניתן ההיתר.
- החם מוסיף וטוען, כי בשל הסתבכות כלכלית של בנו ומתוך דאגה למצבו הסכים לצרף את הכלה להיתר.
- החם פנה לכלה, באמצעות אנשים מכובדים מבני משפחתה של הכלה והודיע לה כי עליה לעזוב את הדירה, אולם הכלה סירבה לעשות כן. על כן, הגיש את התביעה.
טענות הכלה:
- אל מול טענותיו של החם, טוענת הכלה, כי תביעתו הוגשה במטרה להשיב מלחמה, לאור הסכסוך בינה לבין בנו. לטענתה, החם הסכים למצב הקיים במשך שנים רבות ולהיותה של הכלה שותפה בבניין נשוא התיק. צירוף שמה של הכלה בהיתר הבנייה היה מוסכם על החם ובניו מלכתחילה. הדירה הייתה נכס משותף שלה ושל בנו, ושניהם השקיעו בדירה והשלימו את בנייתה יחדיו.
- הכלה טוענת, כי בנו של החם אשר היה נשוי לה במשך 14 שנה, התעלל בה לאורך השנים, פיזית ונפשית, אנס אותה באופן קבוע, השתלח בה במילותיו, השפיל אותה והחזיק אותה כבת ערובה מבחינה כלכלית. הכלה אף פנתה לחם ובקשה את עזרתו וחסותו, אך הוא התעלם מפנייתה והפנה אותה למשטרה. רק ביום _____ הגישה הכלה תלונה כנגד הבן על מעשיו.
- הכלה מוסיפה וטוענת, כי אין בינה לבין החם כל יריבות. החם אינו הבעלים הרשום של המקרקעין, שמו לא נזכר בנסח הרישום ואין כל הוכחה כי הוא זכאי להיות רשום כבעלים. לטענתה, במשך כל 14 שנות נישואיה לבנו של החם, החם לא התגורר בבניין ולא השתתף בהוצאות עבור היתר הבנייה לדירה.
- לטענת הכלה, טרם נישואיהם, הדירה לא הייתה מוכנה לאכלוס ולא ניתן היה להתגורר בה. היה מדובר בבניין שלד בלבד, ללא טיח, ללא ריצוף, לא היו מותקנים בה חלונות, תריסים או דלתות, ורק לאחר חתונתם בחודש יולי 2000 נכנסו הכלה והבן בפעם הראשונה להתגורר בדירה. לטענתה, הייתה שותפה בתשלום מלוא ההוצאות לצורך השלמת הדירה בטרם החתונה ואף לקחה הלוואה לכיסוי חובותיו של הבן, שברובן היו לקבלנים ועובדים שעבדו
בדירה. לאור ההלוואות שלקחה לתשלום הוצאות הבנייה, ועל מנת למשוך הלוואות נוספות נרשמה בתור מבקשת ההיתר לדירה ביחד עם הבן.
- לבסוף טוענת הכלה, כי לאחר נישואיה לבן, החלה לעבוד בחקלאות ובטיפול בילדים, וכן, נאלצה למכור את הזהב שקיבלה באירוסין ובחתונה לצורך כיסוי חובות והוצאות הבן.
השאלות הצריכות הכרעה:
- אציין כי, בית משפט זה נדרש חדשות לבקרים לעסוק בתביעות פינוי וסילוק יד בין חם לכלתו המוגשות במגזר הערבי וברובם המכריע של המקרים נעתר לתביעות בחיוב. במיעוט קיצוני של המקרים נדרש בית המשפט להכיר בזכות שימוש (חינם) בלתי הדירה במקרקעין של כלה בבית חמה וחמותה.
- שלוש שאלות שבמהות עומדות להכרעה בעניין שבפניי. האחת, הינה שאלת הבעלות במקרקעין? ככל שהשאלה הראשונה זו תוכרע בכך שהבעלות הינה של החם, הרי שיש להידרש לשאלה השנייה, והיא שאלת היקף רשות השימוש שניתנה על- ידי החם לכלה ולבן? והשאלה השלישית, האם זכאית הנתבעת לפיצויי כלשהו בגין השקעתה בדירה?
שאלת הבעלות במקרקעין:
- כאמור, אחת מטענות ההגנה של הכלה היא, כי החם אינו הבעלים הרשום של המקרקעין.
- ואכן, עיון בנסח לשכת רישום מקרקעין מיום 3.11.2015 מלמד, כי הזכויות במקרקעין עליו בנוי הבניין רשומות על שם עזבון המנוח מ.ס. ז"ל, וכי לא נרשמה כל הערת אזהרה לטובת החם.
- מנגד טוען החם, כי בהתאם להסכם משנת 1992, הוא הבעלים של המקרקעין אשר נרכשו מיורשיו של המנוח מ.ס. ז"ל, וזאת בהתאם לחלוקה פנימית בין כל יורשיו של המנוח. לטענתו, רק לאחר רכישת המקרקעין נודע לו כי אין באפשרותו להעביר את הזכויות במקרקעין על שמו, היות ואין צו ירושה למנוח.
- בפני בית המשפט העידו בנו של המנוח ס.ס. ונכדו מר ע.ס., אשר אישרו כי ח.ס. מכר לחם 1530 מ"ר, וכי המקרקעין הינם בבעלות החם בהתאם להסכם משנת 1992 וכי יורשיו של המנוח מ.ס. לא התנגדו או ביקשו זכות במקרקעין (עמ' 4, ש' 25- 26; עמ' 5, ש' 27- 32; עמ' 6, ש' 1- 4; עמ' 7, ש' 10- 12). כן, אישר נכדו של המנוח מר מ.ס. כי אין עדיין צו ירושה (עמ' 7, ש' 17- 23).
- במסגרת תצהיר עדותו הראשית הציג החם עותק מצולם מתוך הסכם העברת הזכויות משנת 1992, לפיו הזכויות במקרקעין מועברות אליו. החם נחקר אודות ההסכם והעיד כי:
"ש. מכוח מה אתה היום פה תובע.
ת. מכוח שאני הבעלים.
ש. המסמך שצירפת חתומים עליו משפחת ס.
ת. אני מכיר.
ש. ע.א. אתה מכיר.
ת. אני מכיר את כולם.
ש. למה החתמת אותו.
ת. כי הוא מהיורשים של משפחת ס. וכל החתומים במסמך הם ממשפחת ס.
ש. יש לך ביד הסכם חלוקה למשפחת ס.
ת. סבא שלהם חילק את האדמה וכל אחד יודע איפה החלקה שלו.
ש. הם לא יודעים אם יש עד היום הסכם או לא.
ת. זה עניין שלהם, אני לא יורש שלהם. אני קניתי חלקה מחלקות האדמות שלהם".
(עמ' 17, ש' 15- 26).
- כן, העיד החם כי:
ש. מתי נודע לך שאתה לא יכול להעביר את הנכס או הקרקע על שמך.
ת. כל הזמן שלא הייתה לי אפשרות כי משפחת ס. עוד לא עשו צו ירושה, אני לא יכול להעביר על שמי.
ש. מתי ידעת שאין לך את האפשרות הזו, לפני שקנית או אחרי.
ת. אם אני זוכר טוב זה היה אחרי.
ש. ביקשת מעו"ד שעשה את ההסכם לרשום לך את ההסכם בטאבו.
ת. כן בוודאי. ביקשתי מעו"ד נעאמנה.
(עמ' 19, ש' 1- 7).
- מכל אלה, נהיר כי אין מקום לקבל את טענת הכלה לפיה לחם אין זכויות קניין ובעלות במקרקעין. לחם יש זכות בעלות ו/או זכאי להירשם כבעלים של המקרקעין מכוח ההסכם מיום 1992, והנתבעת אף הודתה בחקירתה כי אין לה זכות כלשהי במקרקעין (עמ' 25, ש' 3- 4).
- הוכח בפניי כי לחם הבעלות במקרקעין גם אם זו איננה רשומה, וזאת על פי הסכם העברת הזכויות משנת 1992, ולכן זכאי הוא לדרוש את פינוייה של הנתבע מהדירה שאין לה כל זכויות כלל וכלל בדירה.
זכות השימוש והחזקה בדירה – המסגרת הנורמטיבית:
- במצב דברים זה, בו החם הינו הבעלים ו/או הזכאי להירשם כבעלים של המקרקעין, יש להידרש לשאלת רשות השימוש בהם.
- מהי איפוא זכותם של הכלה והבן? זכותם של הכלה והבן הינה זכות שימוש בלתי הדירה. נותן הרישיון רשאי, בדרך כלל, במקרה זה החם, לחזור בו מהרשות, בניגוד לשכירות, למשל, שתנאיה קבועים בחוזה.
- במאמרה של פרופ' נינה זלצמן, רישיון במקרקעין, הפרקליט מב(א) (1995), 24, נרשם כך:
"רישיון במקרקעין משמעו היתר או רשות שנתן בעל- המקרקעין לאחר, להחזיק או להשתמש בנכס. "רשות במקרקעין" באה להבחין מהענקת זכות במקרקעין שמאפייניה הם חזקה ושימוש בנכס, או שימוש בלבד. כך, למשל, שכירות, שאילה או זיקת הנאה. הרשות נעדרת כוונת הקניה של זכות בנכס. אפשר שהיא תהא מעוגנת בחוזה שנקשר בין הצדדים וכך תצמיח למקבל הרשות זכות חוזית כלפי בעל המקרקעין (להלן: רשות חוזית), ואפשר שתינתן על- ידי בעל המקרקעין ללא כוונה ליצור התחייבות חוזית, אקט של רצון טוב, או תלמד משתיקתו ואי- מחאתו להחזקה או לשימוש שעושה אחר בנכס (להלן: רשות גרידא) ... רשות גרידא אינה מעניקה לבעליה זכות כלשהי כלפי בעל המקרקעין. היא בגדר היתר של רצון טוב שנותנו רשאי לבטלו בכל רגע".
כאמור, "רשות גרידא" מוענקת כמחווה של רצון טוב שאין בצידה כוונה ליצור התחייבות חוזית ובעל המקרקעין רשאי לבטלה בכל עת.
- מוסד הרשות במקרקעין, המבוסס על תורת ההשתק (Estoppelׂ) נקלט במשפט הישראלי מן המשפט האנגלי (ראו: 346/62 רכטר נ' מנהל מס עזבון, פד"י יז(2) 701). כיום, ניתן לעגן את ההשתק בתורת תום הלב, שנקבעה בחוק החוזים, תשל"ג- 1973 (ראו: 4928/92 עזרא נ' המועצה המקומית תל מונד, פד"י מז(5) 94).
- בתי המשפט בפסיקתם הוסיפו וקיימו את מוסד "הרישיון במקרקעין" גם לאחר חקיקתו של חוק המקרקעין, התשכ"ט- 1969 (להלן: חוק המקרקעין"), על אף שזכות זו אינה נזכרת בו ועל אף קביעתו המפורשת של סעיף 161 לחוק המקרקעין, שכותרתו "שלילת זכויות שביושר", כי- "מתחילת חוק זה אין זכות במקרקעין אלא לפי חוק", וזאת מתוך הסתמכות והישענות על דוקטרינת תום הלב (ראו: ע"א 2836/90 בצר נ' צילביץ, פד"י מו (5) 184; ע"א תמ"ש (משפחה ת"א) 20094/97 ס.א נ' ס. י (פורסם בנבו, מיום 15.8.2004)).
- רשות שנותן בעל מקרקעין לאחר, להחזיק או להתגורר בנכס, יכול שתהיה מעוגנת בחוזה ויכול שתינתן כ"רשות גרידא", ללא כוונה ליצור התחייבות חוזית ומבלי שתצמיח למקבל הרשות זכות כלשהי כלפי בעל המקרקעין.
- כאשר ההרשאה שניתנה היא הרשאת חינם, נפסק לא אחת, כי המקנה זכאי לבטל את ההרשאה כ"הרף עין" עם גילוי דעתו על כך כי אין ברצונו להמשיך בהענקת הרישיון (ע"א 126/83 אלדין אלעלמי נ' אל- חטיב, פד"י מ(1) 397; ע"א 602/84 ריבוא נ' גל, פד"י לט(3) 693).
- כללי הביטול של רישיון במקרקעין מכל הסוגים, הוכפפו במהלך השנים לעקרונות הצדק, שיקולי ההסתמכות של בר- הרשות והשבחת הנכס (ראו: ע"א 87/62 בדחיח נ' בדיחי, פד"י טז(4) 2901; ע"א 346/62 רכטר נ' מנהל מס עיזבון, פד"י יז(2) 701).
- כאשר קיימת ציפיות והסתמכות של בר הרשות והבעלים היה ער לכך ושתק, הוא עלול לאבד את זכותו לחזור בו מן ההרשאה, ויהיה עליו לכבד את ציפיות בר הרשות להמשך השימוש בנכס. גם כאשר לא שולמה תמורה עבור מתן הרישיון, אין ללמוד מכך כי הרשות ניתנת לביטול בכל מקרה, וכל רשות ורשות ותנאי ביטולה, ההכרעה הסופית היא לעולם נסיבתית. כאשר מתאפשר ביטול, אפשר שהבעלים יחויב בתשלום פיצוי לבר הרשות.
- וכן, כאשר עולה טענה בדבר ביטול רישיון במקרקעין ומתבקש סילוק ידו של בעל הרישיון, על בית המשפט לבחון את נסיבות המקרה, האם יהיה זה מן הצדק לאפשר לבעל המקרקעין לבטל את הרישיון, והאם יש מקום להתנות את הביטול בתנאים. על בית המשפט להתחשב, לעניין זה, בין היתר, בכוונת הצדדים לרישיון, בתנאי הרישיון, בציפייה שיצר בעל המקרקעין אצל בעל הרישיון, במידת הסתמכותו של האחרון על הרישיון שניתן ובנזק אשר נגרם לו עקב כך :
"הציפיה שיצר בעל המקרקעין אצל פלוני והנזק שסבל פלוני בהסתמך עליה מחייבים לבחון את מערכת היחסים שנוצרה לא רק במשקפיו של הדין הפורמלי, אלא גם על-פי שיקולים של צדק, לאמור, האם יהיה זה צודק לאפשר לבעל המקרקעין להתנער בנסיבות אלה מן הרשות שנתן ולתבוע סילוקו של פלוני מן המקרקעין?" (זלצמן, במאמרה הנ"ל [24], בעמ' 30).
בנסיבות מתאימות, אפשר שבית-המשפט יגיע למסקנה שאין בעל המקרקעין רשאי לבטל את הרישיון שנתן (ראו ע"א 588/81 ציזיק נ' הורביץ [19]). במקרים אחרים אפשר שניתן יהיה להסתפק בתשלום פיצויים לבעל הרישיון, או אף לשלול מבעל הרישיון סעד כלשהו. עמד על כך הנשיא שמגר בע"א 496/82 רוזן נ' סלונים [20]:
"המסקנה, לפיה דורש הצדק את קיום החוזה, צריכה להתבסס על נסיבותיו של כל עניין ועניין, ועל-כן יש לבדוק את העובדות כדי ללמוד ולהסיק מהן, אם אכן זו המסקנה המתבקשת. לא בכל מקרה, בו ניתן רישיון ובעל הנכס מבקש לבטלו, דורש הצדק את המשך קיומו של הרישיון, ויש מקרים בהם ניתן, למשל, להסתפק בתשלום פיצויים, כפי שיש גם מקרים, בהם אין הצדק דורש אפילו את תשלומם של פיצויים כלשהם; אף היפוכו של הדבר הוא הנכון, היינו, יש נסיבות, בהן תשלום פיצויים בעקבות סילוק ידו של בעל הרישיון הוא דווקא שיכול לנגוד את תחושת הצדק" (שם, בעמ' 342)". (ראו: רע"א 2701/95 תחסין מוחי אלדין כנעאן נ' אחמד עבד אלטיף, פד"י נג(3) 151, 168).
- כאשר עסקינן ב"רשות גרידא" שניתנה חינם ללא כל תמורה, הרשות קיימת עקב רצונו החופשי של המרשה, ומתבטלת עם גילוי דעתו של זה, כי אינו מעוניין להמשיך בהענקת הרישיון. בר רשות, מכוח רישיון שימוש ללא תמורה, רשאי בכל רגע נתון לדרוש סילוק יד, אף אם פעולתו בנכס נמשכה זמן רב (ראו לעניין זה: ע"אנ 96/50 צינקי ואח' נ' ויקטור ואח', פ"ד ה(1) 474, 479; ע"א 50/77 מזרחי נ' אפללו, פ"ד לא (3) 433, 439; ע"א 32/77 אליאסף טבוליצקי נ' בית- כנסת ובית- מדרש, פ"ד לא(3) 210, 215-216).
מן הכלל אל הפרט:
- בענייננו, מדובר בזכות שימוש שהחם העניק חינם ללא קבלת תמורה מהכלה והבן, ללא הגבלת זמן או סיום, מצב השכיח ביחסי משפחה ובחברות מסורתיות דוגמת המגזר הערבי (והמגזר הערבי הכפרי בפרט). נהוג במגזר זה כי האב בונה את הבית ונותן לבן לעשות שימשו וחזקה בבית ללא כל תשלום. הזכות נינה אישית ובדר כלל אין עליה כל ראיה בכתב.
- הסכמת החם לאפשר את מגורי הבן והכלה, נעשתה בהסכמה מפורשת בעל- פה. אין המדובר בהסכם כתוב ואין בענייננו התחייבות כתובה להעביר בעתיד את הזכויות במקרקעין/ בדירה על שם הבן והכלה. מדובר למעשה, בהסכמה ובהרשאה שמסר החם לבנו והכלה לעשיית שימוש חינם לצרכי מגורים בדירה מאז שנת 2000 ועד לפרוץ הסכסוך בין הבן והכלה. יש לציין, שאלמלא פרוץ הסכסוך בין הבן והכלה, החם אינו היה מוצא מקום לפנות אותם.
- בנסיבות העניין, החם הינו הבעלים והוא זה שמסר זכות שימוש ורשות שימוש לבן והכלה בדירה. זכות או רשות השימוש אמנם לא הוגבלה בזמן, והיא הייתה רשות חינם, קרי ללא תמורה, ולכן רשאי החם להפסיק את רשות השימוש בכל עת, אלא אם כן תנאי הצדק מחייבים שלא לעשות כן.
העדויות:
- החם העיד לאורך כל הדרך, כי הוא זה שבנה בפועל את הדירה מכספו האישי. החם ביסס בעדותו בתצהיר ומעל דוכן העדים את השקעתו הכספית בדירה. החם העיד, כי העניק זכות מגורים בלתי מוגבלת בזמן לבן והכלה.
- אלה היו דבריו של החם בהקשר זה:
"ש. משנת 2001 עד היום אתה יכול לאשר שס. ובעלה ס. התגוררו בבית או לא.
ת. כן בוודאי.
ש. בשנים האלה התגורר מישהו אחר בבית מלבדם.
ת. נתתי להם לגור בבית כי אין להם איפה לגור.
ש. אתה מאשר כי בכל השנים האלה אף אחד לא התגורר בבית.
ת. כן, בבית שלי ולא שלהם.
ש. בשנים שהתגוררו בבית המדובר היית נותן להם כספים לעשות שיפוצים או לאכול לשתות.
ת. נתתי ועזרתי להם מה שאני יכול.
ש. התחזוקה של הבית ב- 16 שנים האלה השתתפת בו.
ת. שהבן שלי רוצה לעשות משהו אני כן עוזר.
ש. מי שילם לו את הכספים.
ת. אני שילמתי.
ש. איפה שילמת.
ת. שהוא בא להרכיב, הוא הראה לי את ההזמנה ושילמתי.
...
ש. בבתים של הילדים שלך, הבן שלך האני, בבית שהוא התגורר בו מי בנה אותו
ת. אני. את כל הבית אני בניתי.
...
ש. גם את הבית של א. אתה בנית.
ת. כן. הוא לא שם שקל על הבית".
(עמ' 18, ש' 9- 22, ש' 25- 30).
- וכך גם העיד הבן:
"ש. באיזו קומה התגוררת אחרי שהתחתנת.
ת. אני גרתי בבית בקומה שנייה בשנת 99. לפני שהתחתנתי ב- 6 חודשים התגוררתי בבית והוא היה מוכן למגורים כי אבא שלי עשה הכל.
....
ש. איך אתה יודע שאין לגרושתך זכות להישאר בדירה.
ת. כי הבית לא שלי, הוא של אבא שלי"
(עמ' 20, ש' 13- 20).
- ביחס להשקעת החם בדירה, הוגש תצהיר וזומן לעדות מר א.נ. אשר ביצע עבודות אלומיניום וזכוכית בדירה :
"ש. מי הזמין את העבודה אצלך.
ת. ד.
...
ש. מי שילם לך את הכסף עבור העבודה.
ת. ד.
(עמ' 10, ש' 27- 29, עמ' 11, ש' 3- 4).
- הכלה טוענת להשקעה בדירה. לטענתה, הדירה הינה נכס משותף שלה ושל הבן, ושניהם השקיעו בה והשלימו בנייתה יחדיו. הכלה הייתה שותפה בתשלום מלוא ההוצאות לצורך השלמת הדירה ואף נרשמה בתור מבקשת ההיתר ביחד עם הבן. כך היו דבריה:
"ש. בתקופת האירוסין עד החתונה היית מבקרת אצל ס. בבית, התערבת בסידור דירתכם לעתיד.
ת. הוא נהג להגיע. כן התערבתי.
ש. במה התערבת.
ת. הבית היה שלד ולא היו ארונות מטבח, בתקופת הנישואין הוא התחיל להכשיר אותו למגורים. זה היה שלד והוא עשה את שאר העבודות.
ש. כשהתחתנת ב- 7/00 הבית היה מוכן.
ת. כן כשהתחתנו ונכנסנו לבית, הבית היה מוכן למגורים ולא חסר כלום. לא היו ארונות מטבח. לא היו שטיחים, לא היה חשמל, קיבלנו חשמל בהתחלה מבחור בשם א.ח.
ש. הבית בתקופת האירוסין ועד לחתונה ב- 7/00 הוא היה עובד בבית.
ת. כן.
ש. הוא היה מרצף וטייח, עושה חשמל ומים.
ת. זו עבודה שלו ולא שלי.
ש. כשנכנסת לבית ביום הראשון מבית הוריך, הבית היה מוכן.
ת. הבית היה מוכן למעט ארונות מטבח".
...
ש. מי שילם עבור הוצאת היתר הבניה לבניין.
ת. לא יודעת.
ש. יש לך זכות כל שהיא בחלקת האדמה שמעליה בנוי הבית.
ת. אין לי.
....
ש. את ביקשת מס. שיוסיף את שמך בהיתר.
ת. כן התניתי את קבלת ההלוואה בהכנסת שמי להיתר".
ש. האם קיבלתם הלוואה.
ת. כן. קיבלנו הלוואה בשנת 2002 ואנו מחזירים אותה עד היום..."
(עמ' 24, ש' 17- 30, עמ' 25, ש' 1- 4, עמ' 25, ש' 19- 22).
- הכלה טענה לעניין מימון הדירה, כדלקמן:
"ש. מי היה משלם את ההלוואות.
ת. אני בתקופה הרלוונטית עבדתי כמטפלת וטיפלתי בילדים קטנים ותקופה קצרה עבדתי בחקלאות והיתה לי הכנסה שהופקדה לחשבון. היו לי גם כספים שקיבלתי מהוריי על מנת שאני אשלם עבור ההוצאות שלי.
ש. זכור לך כמה היית משתכרת חודשית מעבודתך.
ת. הייתי לוקחת 700 ₪ לחודש על כל ילד שהיה בטיפולי, לפעמים היו 3 ולפעמים 4. לפעמים משפחות שרצו להשתתף באירועים השאירו ילדים אצלי ואני קיבלתי עבורם כסף.
ש. עבדת גם בחקלאות.
ת. כן.
ש. לאיזו תקופה.
ת. מס' חודשים בלבד.
ש. בין אילו תקופות טיפלת בילדים.
ת. את העבודה הזו עשיתי בשנת 2003 ועד 2010. גם גיסתי מורה והיא נהגה לשים את הילדים שלה אצלי.
ש. האם פנית להורים של הילדים שהיו משאירים אותם אצלך לקבל תצהיר שהם שמו אצלך את הילדים.
ת. זה היה על חשבוני, אני לא צריכה להוכיח כלום.
ש. מציג לעיונך כתב תביעה שהגשת בביהמ"ש לענייני משפחה בטבריה (צו עשה להשבת רכב), זה תצהיר שצורף לתביעה, זו חתימתך.
ת. כן.
ש. אני מקריא לך מתוך סעיף 14 לכתב התביעה שהוגש לביהמ"ש לענייני משפחה... מה יש לך לומר.
ת. יש לי עדים שאני כן עבדתי.
ש. אני מפנה אותך לסעיף 16 לתביעה בביהמ"ש לענייני משפחה.. צוין כי נקלעת למצוקה כלכלית קשה בה היית שרויה במשך שנים ארוכות.
ת. אני כן עבדתי.
ש. בסעיף 9 לאותה תביעה אמרת כי ס. פתח על שמך חשבון בנק.
ת. זה נכון כי בהתחלה היה לי חשבון בנק שלא פעלתי בו. הוא לא פתח חשבון על שמי.
ש. מי קנה את הזהב שנקנה באירוסין או בחתונה.
ת. ההורים שלי קנו, אבל הזהב של האירוסין הוא קנה.
ש. מה עלה בגורל הזהב שקיבלת מס. או ההורים שלך, איפה הוא נמצא.
ת. מכרתי אותו על מנת לסגור חובות.
...
ש. מי מכר את הזהב.
ת. ס. לקח אותו ללא רשות ומכר אותו.
ש. כמה כסף היית מקבלת מהוריך.
ת. 1,000 עד 1,500 ₪ כל חודש הייתי מקבלת בכל תקופת חיי המשותפים עם ס.
ש. מה עשית בכסף הזה.
ת. אם הייתי צריכה עבור הוצאות הייתי עושה שימוש בהם ואם הייתה נשארת יתרה הייתי חוסכת את זה לעת מצוקה". (עמ' 23, ש' 7- 32, עמ' 24, ש' 1- 14).
- גם אמה של הכלה מסרה עדות בעניין זה:
"ש....ציינת כי היית נותנת לבתך כסף.
ת. כן.
ש. האם זה היה באופן קבוע או במזדמן.
ת. מאז שס. התחתנה אני נותנת לה כמעט כל חודש בחודשו בגלל שמצבה היה קשה, הייתי נותנת לה 1500- 1000 ₪ ולפעמים 2,000 ₪ והסיבה לכך נבעה בעיקר בשל מצבה הכלכלי הקשה.
ש. ס. הייתה עובדת.
ת. ס. עבדה תקופה לאחר שהילדים שלה גדלו והיה קשה לה לעזוב אותם.היא עבדה כבייביסיטר מטפלת וטיפלה בילדים שהגיעו אליה הביתה".
(עמ' 26, ש' 17- 24).
- עדותו של החם מקובלת על בית המשפט. החם פירט אודות רכישת המקרקעין, בניית הבניין והדירה בפרט ומימון הדירה. עדותו של החם, בכל הנוגע לבעלות במקרקעין ומימון הדירה כלל לא נסתרו. עדותו אף נתמכה בעדותם של מר ס.ס., ע.ס., עו"ד מוחמד נעאמנה, הבן ס.נ. ומר ע.נ., כי המקרקעין בבעלותו והוא זה אשר נשא בעלויות בניית הדירה ותכולתה.
- בית המשפט התרשם כי עדותו של החם הינה אובייקטיבית, מהימנה והגיונית ביותר והיא מתיישבת עם הרושם המצטבר לפיו, החם היה אמון על ביצוע הבנייה ומימונה. לפיכך, הנכון הוא לקבוע, כי בניית הדירה נעשתה על ידי החם בלבד וכל עלויות הבנייה שולמו על ידו בלבד.
- אל מול אלו ישנה עדותה של הכלה לפיה הייתה שותפה במימון בניית הדירה והוצאותיה. ממכלול העדויות עולה, כי הכלה לא עבדה באופן רצוף מאז נישואיה, הייתה שרויה במצוקה כלכלית קשה ולא הייתה לה היכולת להיות שותפה במימון הדירה.
- הכלה לא הכחישה, כי בעת שנכנסה לדירה, הדירה כבר הייתה מוכנה למגורים (עמ' 24, ש' 22-32). בעדותה עלו סתירות שונות בכל הנוגע למקור פרנסתה ויכולתה הכלכלית. התרשמותו של בית המשפט היא, כי הכלה ואמה לא דייקו בעדויותיהן בכל הנוגע למקורות מימון בניית הדירה והוצאותיה. אין זה הגיוני שהכלה, שהייתה חסרת הכנסה באופן סדיר, יכולה להיות שותפה ולממן את עלויות בניית הדירה. וכן, יש לדחות טענותיה של הכלה לפיהן הזכויות בדירה הן שלה מכוח היתר בניה, שכן היתר בנייה אינו מקנה זכויות בעלות.
- בכל הנוגע לטיב התנאים או הסיכום שבין החם לבן והכלה, מקבל בית המשפט את טענתו של החם, לפיה מסר לבן והכלה זכות שימוש חינם להתגורר בדירה. עסקינן ברשות ללא תמורה שלא הייתה מוגבלת בזמן.
- יוצא אפוא מהראיות שהובאו בפני בית המשפט, כי זהו מצב הדברים העובדתי שהוכח:
א. החם הינו הבעלים של המקרקעין, והוא זה שמימן עלות בניית הדירה.
ב. בניית הדירה הושלמה טרם נישואי הכלה לבנו ועוד בטרם היה שיתוף רכושי ביניהם.
ג. לא היה סיכום בכתב בין החם לבן והכלה בעניין זכות השימוש ו/או המגורים בדירה.
ד. היה סיכום בעל- פה בין החם לבן והכלה, לפיו הם רשאים לעשות שימוש בדירה, ללא שנקבע מראש מועד סיום השימוש.
מסקנות משפטיות:
- משכך הם פני הדברים, אין ספק כי עסקינן ברשות שימוש חינם שנתן החם לבן ולכלה וככזו, רשאי הוא לבטלה בכל עת ולעתור לסילוק היד. העובדה שהורים אומרים לבנם ו/או לכלתם "זה ביתך" או "כאן תגור", אינה מקנה לבן ולכלה זכות שימוש חינם בכל ימי חייהם וההורים, שהם בעלי זכות הקניין, רשאים לחזור בהם מהתחייבות זו. יש והדבר יותנה בתנאים, בשל הסתמכות הבן והכלה או בשל השקעות שבוצעו.
- לא הוכח כל אמירה או סיכום, כי רשות השימוש בדירה הייתה בלתי הדירה. רישיון חינם שהינו בלתי הדיר משתייך למקרים נדירים והכרה ברשות שימוש חינם ככזו שאינה ניתנת לביטול תעשה אך ורק במקרים נדירים והפסיקה קובעת, כי המגמה הינה צמצום מופעיה של רשות בלתי הדירה ולא הרחבתה.
- בנסיבות המקרה שבפניי, וכאשר לא הוכחה בפניי כל בנייה או השקעה שבוצעה מטעם הכלה, הרי שאין על החם לפצות את הכלה על ביטול הרשות למגורים בדירה. כן, לא מצאתי מקום לחייב את הכלה בדמי שימוש וזאת כאמור בשל העובדה כי הזכות לשימוש ניתנה ללא התניית תשלום או תמורה כלשהי בגין השימוש.
- לפיכך, עולה מן המקובץ, כי החם הוכיח כי הוא הבעלים של המקרקעין והדירה. הזכות שניתנה לכלה והבן היא זכות שימוש ללא תמורה וללא הגבלת זמן . מדובר בשאילת מקרקעין מתחדשת שניתן להביא לסיום בכל עת בהודעה מראש שם הבעלים, ולכלה אין כאמור הגנה. לפיכך, דין תביעת החם לסילוק ידה של הכלה להתקבל בחיוב.
התוצאה:
- התביעה אפוא, מתקבלת באופן חלקי. התביעה למתן סעד פינוי נגד הכלה מתקבלת. הדרישה להורות על תשלום דמי שימוש ראויים נדחית.
- ניתן בזאת צו המורה לכלה לסלק ידה מן הדירה מושא התביעה, לפנותה ולהחזירה לידי החם כשהיא נקייה מכל אדם וחפץ.
- ככל שהכלה אכן עזבה את הדירה בהתאם להודעה שנמסרה לתיק, אזי צו זה מתייתר.
- מאחר ועד היום טרם חייבתי בהוצאות בכל ההליכים שהתנהלו בין הנתבעת לבין הבן ומאחר והכלה אף פינתה את הדירה בטרם ניתן פס"ד זה ועל מנת לא להסלים את הסכסוך בין הצדדים ובעיקר לנוכח העובדה כי הליך זה הינו ההליך האחרון הפתוח בין הצדדים לא מצאתי ליתן צו להוצאות.
- המזכירות תסגור את התיק ותמציא פסק הדין לב"כ הצדדים בדואר רשום.
מותר לפרסום ללא שמות הצדדים וללא פרטים מזהים.
ניתן היום, כ"ח תשרי תשע"ז, 30 אוקטובר 2016, בהעדר הצדדים.