הרקע וטענות הצדדים
- המשיבים רכשו דירה מן המבקשת אשר הינה חברת בנייה. המבקשת מסרה את הדירה למשיבים באיחור של עשרה חודשים ועשרה ימים מן המועד שצוין בהסכם הרכישה(מועד הכניסה לדירה על פי החוזה אמור היה להיות ביום 30.7.2013 כאשר בפועל נכנסו המשיבים לדירה ביום 9.6.2014).
קודם מסירת הדירה החתימה המבקשת את המשיבים על הסכם התחשבנות סופי בגין פיצוי באיחור במסירת הדירה כך שהפיצוי יעמוד על 26,000 ₪. המשיבים סבורים כי מדובר בפיצוי נמוך מן הפיצוי המגיע להם על פי חוק כאשר לטענתם אולצו תוך לחץ על ידי המבקשת לחתום על ההסכם. לפיכך, הגישו המשיבים תביעה בבית משפט לתביעות קטנות ותבעו את יתרת הפיצוי המגיעה להם, תוך שהטעימו כי בשל נסיבות החתימה על ההסכם, אין בכך משום ויתור על יתרת הפיצוי המגיע להם לפי חוק.
מנגד טענה המבקשת, כי המשיבים חתמו על ההסכם מרצונם וכי גובה הפיצוי הנתבע אינו נכון שכן לפי התנאים המצוינים בהסכם המכר, בנסיבות מסוימות איחור במסירה לא יחשב כאיחור המצדיק פיצוי. לחילופין נטען, כי אף אם מגיע למשיבים פיצוי הרי החישוב שנעשה אינו נכון.
- בית המשפט קמא שמע את הצדדים והכריע בפסק דינו, כי יש מקום לקבל את התביעה וכי המשיבים זכאים לפיצוי נוסף בגין האיחור במסירה, זאת לאחר שבחן את מכלול טענות הצדדים - הן באשר למשך האיחור הטעון פיצוי והן באשר לגובה הפיצוי. באשר לתקופת האיחור קבע בית המשפט, כי מתקופת האיחור של עשרה חודשים ועשרה ימים יש להפחית 93 ימים: שבוע עיכוב בשל המצב הביטחוני; שבוע ימים בשל סערת גשמים; שבועיים עיכוב עקב עבודות שינוי; וכן 65 ימי עיכוב נוספים בשל עיכוב שנגרם על ידי גורמי התכנון. מכאן נפסק כי על המבקשת לשלם למשיבים פיצוי בגין איחור של שבעה חודשים ותשעה ימים (כאשר הפיצוי יינתן אף בגין החודשיים הראשונים).
עוד ציין בית המשפט, כי ההוראה הנוגעת לפיצוי בחוק המכר(דירות) תשל"ג-1973 (להלן: "חוק המכר") הקבועה בסעיף 5 א לחוק, הינה הוראה קוגנטית. לכן אין משמעות להסכמת המשיבים לפיצוי נמוך הנוגדת את הוראות החוק, שכן בחוק נקבע כי אם הפיצוי החוזי יהיה נמוך יותר, יחול זה המוסכם בחוק.
באשר לאופן חישוב גובה הפיצוי קבע בית המשפט, כי בהתאם לחוק המכר יש לשלם פיצוי בגובה של פי 1.5 משכר הדירה סביר של דירה דומה באותו אזור. נוכח כך, כאשר המשיבים טענו כי שכר דירה ממוצע באזור עומד על סך של 3,300 ₪ - טענה אשר לא נסתרה על ידי המבקשת, קבע בית המשפט כי הפיצוי יעמוד על סך של 4,800 ₪ בגין כל חודש של איחור במסירה. נוכח כך, חייב את המבקשת לשלם למשיבים בגין תקופת האיחור במסירה, סך כולל של 35,000 ₪ וכן 1,500 ₪ בשל עוגמת נפש שנגרמה למשיבים ו600 ₪ בגין הוצאות משפט. בית המשפט אף דחה את טענת הקיזוז שהעלתה המבקשת.
על פסק דין זה מוגשת בקשת רשות הערעור שלפני.
- בבקשת רשות הערעור שבה המבקשת על טענותיה, כי כלל לא התקיים איחור המזכה את המשיבים בקבלת פיצוי בהתאם לחוק המכר, וכי המבקשת העניקה למשיבים, כפי שהוסכם פיצוי בסך 26,000 ₪ וזאת לפנים משורת הדין. עוד נטען, כי המשיבים חתמו על ההסכם מרצונם ובמסגרתו ויתרו על תביעות עתידיות; כי שגה בית המשפט קמא באשר לחישוב ימי העיכוב בגין המצב הביטחוני, ימי הסגר, ימי הגשמים וכי היה מקום לקבוע כי קיים עיכוב מוצדק לתקופה ארוכה הרבה יותר; וכי חלק מן העיכוב נבע משינויים שביצעו המשיבים בדירה וכן שינויים שנדרשו על ידי הג"א ומכיבוי אש. עוד נטען, כי שגה בית המשפט בקבעו כי שכר הדירה המקובל לדירה בגודל זה בקרית מלאכי הינו 3,300 ₪ ובכך שלא הורה על קיזוז עלות התקנת המסנן וגלאי האש וכן קיזוז של 25,000 ₪ בגין החלפת ריצוף שנתבקשה על ידי המשיבים.
לפיכך עתרה המבקשת לקבל את הבקשה ולבטל את פסק הדין תוך חיוב המשיבים בהוצאות הבקשה, ולחילופין להחזיר את התיק לבית המשפט קמא לבחינת הנסיבות מחדש.
דיון והכרעה
- לאחר ששקלתי את טענות המבקשת ועיינתי בכתבי הטענות ובפסק דינו של בית המשפט קמא, מצאתי כי יש לדחות את הבקשה בלא שראיתי צורך בקיום דיון במעמד הצדדים.
- מטרתו של בית המשפט לתביעות קטנות היא למנוע מן האזרח הפשוט את הקשיים הכרוכים בהגשת תביעה במסלולים המקובלים, על ידי הליך מהיר ולא יקר, וזאת בעוד שהגשת תביעה במסלולים הרגילים לעיתים אינה כדאית בשל סכום התביעה הנמוך אל מול עלות ניהול ההליך. בתי המשפט לתביעות קטנות אף הוקמו כדי למנוע את הצפתם של בתי המשפט בתביעות בסכומים קטנים על ידי ניהול ההליך בצורה מהירה ויעילה [רע"א 292/93 סרבוז נ' אופק בע"מ, פ"ד מח(3) 177, עמ' 191 (1994) וראו גם רע"א 5711/08 רשל פרטוק נ' סול טורג'מן בע"מ (17.9.09); רע"א 7711/06 המכללה המשותפת בע"מ נ' שרית מנדל (18.1.07)].
- מתכלית זו אף נובעת קביעתו של המחוקק כי ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות יהיה ברשות (סעיף 64 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ב-1982). מכאן המשקל המשמעותי שיש ליתן להכרעת בית המשפט אשר בפניו נדון העניין.
נוכח ייחודו של ההליך כמתואר לעיל ואופן הדיון בבית המשפט לתביעות קטנות, נקבע כי בקשת רשות ערעור לא תתקבל כדבר שבשגרה אלא תנתן במשורה, שאחרת יהא בכך כדי להביא להארכת ההתדיינות ולייקור ההליך, ובכך תסוכל מטרתו של בית המשפט לתביעות קטנות:
"...אמת המידה למתן רשות ערעור על פסק דין שמקורו בתביעה קטנה הינה מחמירה עוד יותר, ולפיכך היא תינתן רק במקרים חריגים ביותר שעולה בהם שאלה משפטית בדרגת חשיבות גבוהה ביותר או שניכר בהם "עוול זועק" ... אימוצה של אמת מידה זו היא מחויבת המציאות כשמדובר בתביעה קטנה, בהתחשב בתכליתו של הליך התביעות הקטנות שנועד להיות הליך חסכוני, יעיל ופשוט ..." [רע"א 7220/13 עמיחי אלראי נ' אברהם גולדמן, יו"ר ארגון גמלאי אגד (10.12.2013)].
- במקרה דכאן לא מצאתי כי בקשת המבקשת מבססת כל טעם המצדיק את קבלת הבקשה.
בית המשפט קמא בפסק דין מפורט ומנומק היטב, התייחס לטענות המבקשת וניתח אותן אחת לאחת, תוך שחלק מהטענות ביחס לסיבות שגרמו לעיכוב במסירה, התקבלו. מכאן הפחית בית המשפט מתקופת האיחור את אותם ימים אשר העיכוב בגינם היה מוצדק.
טענות המבקשת בבקשה זו נוגעות בעיקר לממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי בית המשפט קמא, לאחר שהתרשם באופן בלתי אמצעי מן הצדדים ולמסקנות בית המשפט על פיהן. כך בית המשפט קיבל את גרסת המשיבים לפיה חתמו על ההסכם לקבלת פיצויים מוקטנים תחת לחץ שהופעל על ידי המבקשת, גרסה שעל פניה אין לטעון שאינה סבירה, בשים לב לכך שהמפתח לכניסת המשיבים לדירה היה בידי המבקשת. נזכיר כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאים שבעובדה אשר נקבעו על ידי בית המשפט דלמטה [וראו: רע"א 2366/13 דוד פור חביבולה נ' המוסד לביטוח לאומי (14.07.2013)].
מעבר לכך, בדין ציין בית המשפט קמא כי ההוראה בחוק המכר בדבר גובה הפיצוי המגיע לרוכש דירה במקרה של איחור במסירת הדירה כאמור, הינה הוראה קוגנטית אשר לא ניתן להתנות עליה. על כן אף אם ההסכם לפיצוי האמור היה נחתם מרצון הרי שאין לאותה הסכמה תוקף, וזאת לאור הוראות סעיף 7א(א) לחוק המכר לפיהן :"אין להתנות על הוראות חוק זה, אלא לטובת הקונה..".
מטרתו של סעיף זה היא להתמודד עם מציאות בה לרוב רוכשי דירות אינם מקבלים את הדירה אותה רכשו בזמן, כאשר לאיחור זה ישנן השלכות הן מבחינת הצפיות של הקונה והן מבחינה כלכלית בשל הצורך במציאת מקום מגורים חלופי ותשלום שכר דירה (ראו: ה"ח הממשלה תשס"ז מס' 263 עמ' 140). סעיף זה בחוק המכר מנסה לשנות את מאזן הכוחות לטובת הרוכשים, כך שלחברה הקבלנית תהיה יכולת פחותה יותר להפעיל לחץ על הקונה תוך שימוש במסירת הדירה או כל עניין אחר בקשר אליה כקלף מיקוח, בדיוק כפי שבית המשפט התרשם שנעשה במקרה זה.
- זאת ועוד, אין לקבל אף את טענת המבקשת, כי לא התקיים כלל איחור במסירה המזכה את המשיבים בקבלת פיצוי על פי חוק המכר. בית המשפט קבע , כי התקיים אף התקיים איחור במסירה המזכה מתן פיצוי על פי חוק המכר, קביעה המבוססת ומנומקת כדבעי. בית המשפט אף בחן והתייחס בפירוט לטענות המבקשת הנוגעות, לשיטתה, לקיומו של עיכוב מוצדק במסירת הדירה -בין היתר בשל המצב הביטחוני, ימי הגשמים, עיכוב בשל שינויים שבוצעו בדירה וכיו"ב. לאחר כל אלו קבע בית המשפט מהי תקופת העיכוב שהינה מוצדקת אותה הפחית מהתקופה הכוללת, כאשר נדמה כי בית המשפט קמא אף בא לקראת המבקשת בחישוב ימי העיכוב בגינם פטר את המבקשת מתשלום פיצוי.
מכל האמור לא מצאתי כל נימוק בבקשת המשיבים המצדיק התערבות במסקנות ובהכרעת בית המשפט קמא .
כך אף לא מצאתי שנפלה שגגה בקביעת בית המשפט קמא באשר למחיר שכר הדירה הסביר זאת מהטעמים שפורטו בפסק דינו;וכך אף בעניין דחיית טענות הקיזוז בשל עלות התקנת מסנן וגלאי אש, זאת לאור קביעתו כי ניכר שהמדובר בדרישה ש"צצה" אצל המבקשת רק עם הגשת התביעה כנגדה.
- אשר על כן, אני דוחה את הבקשה לרשות ערעור.
מאחר ולא התבקשה תגובת המשיבים, אין צו להוצאות.
העירבון על פירותיו יושב למבקשת.
ניתן היום, י"ג כסלו תשע"ו, 25 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.