אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> רע"א 3411/16 פלוני נ' משרד הרווחה ירושלים ואח'

רע"א 3411/16 פלוני נ' משרד הרווחה ירושלים ואח'

תאריך פרסום : 21/06/2016 | גרסת הדפסה

רע"א
בית המשפט העליון
3411-16
20/06/2016
בפני השופטים:
1. י' דנציגר
2. ע' פוגלמן
3. צ' זילברטל


- נגד -
המבקש:
פלוני
עו"ד יוסי נקר
המשיבים:
1. משרד הרווחה ירושלים
2. פלונית
3. פלוני
4. פלונית

עו"ד ברק מימון
עו"ד גתית נחליאל
עו"ד לידיה רבינוביץ'
פסק-דין

בקשת רשות לערער על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' סגן הנשיא מ' דרורי) בענ"א 3109-04-16מיום 20.4.2016

 

 

השופט ע' פוגלמן:

 

 בבית המשפט לנוער נדון הליך של הכרזה על קטין נזקק בעניין שניים מילדיו של המבקש. במסגרת ההליך ביקש המשיב 1 להגיש פסק דין של בית משפט זה, שעניינו הכרזה על היותה של בת אחרת של המבקש בת אימוץ, כראיה. האם בראיה קבילה עסקינן? זו השאלה המתעוררת בבקשה זו, שהחלטתי לדון בה כבערעור בהתאם לסמכותי לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

 

 

 

רקע והליכים קודמים

 

  1. המשיב 1 ביקש להכריז על המשיבים 4-3, שהם בנו וביתו של המערער (להלן: הקטינים), כקטינים נזקקים, ולהורות על דרכי הטיפול וההשגחה לגביהם בהתאם להוראות חוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך-1960 (להלן: חוק הנוער), וזאת על רקע דיווחים בדבר מצבם התפקודי והרגשי של הילדים, שייתכן שנובע מהזנחה, וכמו כן על רקע דיווחים בנוגע לאלימות לכאורה מצד המערער כלפי הקטינים. ביום 18.2.2016 קיבל בית המשפט לנוער בירושלים (כב' השופטת ד"ר א' מולד) את בקשת המשיב 1 להגיש חומר חסוי הכולל תסקיר חסוי ופסק דין של בית משפט זה משנת 1994 שעניינו הכרזה על בתו הבגירה של המערער מנישואים קודמים כבת אימוץ כלפיו (להלן: פסק הדין; בתו הבגירה של המערער), וזאת נוכח הרלוונטיות הרבה שיש לפסק הדין להליך בעניין הקטינים. יוער כי פסק הדין הוגש כחומר חסוי, וזאת על מנת למנוע את חשיפת המידע הכלול בו בעניין בתו הבגירה של המערער לעיני המשיבה 2, היא אמם של הקטינים ובת זוגו לשעבר של המערער. בהחלטה ציינה השופטת א' מולד כי "הופתעתי כי פסק הדין הוגש רק בשלב זה של ההליך ויש בו לשפוך אור חדש על מסוגלותו ועל אישיותו של המשיב [המערער לפניי – ע' פ']". בית המשפט עמד על כך כי פסקי דין בעניין אֶחָיו של קטין בהליך נזקקות מוגשים "כדבר שבשגרה"; וכי בתי משפט לנוער מטפלים פעמים רבות בילדים בני אותה משפחה וחשופים למידע הקיים בתיק.

 

           ביום 20.4.2016 דחה בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' סגן הנשיא מ' דרורי) את ערעורו של המערער על החלטה זו. בית המשפט ביסס את החלטתו האמורה על סעיף 9ב לחוק הנוער – שאליו אדרש בהמשך – שלפיו בבואו להכריע בבקשה להכריז על קטין כנזקק רשאי בית המשפט לקבל כראיה עדויות שהושמעו לאותו עניין לגבי אחיו ואחיותיו של הקטין. בפסק הדין דחה בית המשפט את פרשנות בא כוח המערער שלפיה פסק דין של בית משפט זה הוא בגדר "עדות סברה", וקבע כי "מדובר בנתונים חשובים מאוד, ששופכים אור על אישיותו של האב [המערער לפניי – ע' פ']".

 

טענות הצדדים

 

  1. המערער טוען כי הערכאות הקודמות שגו עת התירו לקבל את פסק הדין כראיה. לשיטתו הלכה פסוקה היא כי פסק דין שניתן במסגרת הליך אזרחי אינו קביל לשמש כראיה לעניין הקביעות העובדתיות שבו בהליך אזרחי אחר (וזאת להבדיל מהגשתו לשם ביסוס טיעון משפטי), שכן מדובר בעדות מפי השמועה, שאינה קבילה אלא בהתקיימות חריגים שאינם חלים בעניינו. בהמשך לכך טוען המערער כי אין לאפשר את הגשת פסק הדין אף מכוח הוראת סעיף 9ב לחוק הנוער, שכן עניינו של הסעיף הוא בהבאת עדויות שנשמעו בעניין אחיו או אחיותיו של הקטין שעניינו נדון, ואולם אין לראות בפסק דין "עדות" כאמור. עוד טוען המערער כי אף אין לראות בפסק הדין שניתן כמתייחס ל"אותו עניין" כלשון סעיף 9ב לחוק הנוער. לבסוף נטען כי קבלת פסק הדין כראיה מפרה את הוראת סעיף 34 לחוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981 (להלן: חוק אימוץ ילדים), האוסר על גילוי פרטים מזהים אשר להורה מאמץ או לילד מאומץ ללא אישור בית המשפט.

 

  1. לטענת המשיב 1 יש לדחות את הבקשה הן על הסף, משום שהיא אינה מעלה כל שאלה עקרונית, הן לגופה. המשיב 1 טוען כי פסק הדין רלוונטי להליך נושא הערעור שלפניי שכן שניהם עוסקים בשאלת יכולותיו ההוריות של המערער; וכמו כן קיים דמיון בין שני ההליכים. לדברי המשיב, ההליך המתקיים בבית משפט לנוער אינו הליך ראייתי רגיל, וזאת נוכח הרגישות והמורכבות האנושית של העניינים הנדונים לפניו. הדבר מחייב גמישות רבה בהחלת סדרי הדין ודיני הראיות כדי לקדם את טובתו של הקטין. לטענת המשיב 1 ניתן להגיש את פסק הדין כראיה מכוח הוראת סעיף 9ב לחוק הנוער. המשיב 1 ער לכך כי עניינו של סעיף 9ב לחוק הנוער הוא בהצגת עדויות, ואולם לשיטתו מקל וחומר יש לאפשר גם הגשת פסק דין בהליך אחר לגבי אחיו או אחיותיו של הקטין. עוד נטען כי פסק הדין הוגש לבית המשפט כנספח לתסקיר משלים מטעם עובדת סוציאלית לחוק הנוער (להלן: פקידת הסעד), המהווה – על הנספחים הכלולים בו – חריג לכלל האוסר קבלת עדות מפי השמועה. נוסף לאלה מציין המשיב 1 כי סירוב המערער לאפשר את קבלת פסק הדין כראיה עולה כדי חוסר תום לב דיוני שעניינו הסתרת מידע מבית המשפט; וכי הגשת פסקי דין בהליכים בכגון דא היא פרקטיקה מקובלת ושגורה בבתי משפט לנוער.

 

  1. אמם של הקטינים, היא המשיבה 2, הוסיפה כי תקנות הנוער (טיפול והשגחה) (הוראות שונות), התשכ"ב-1962 (להלן: תקנות הנוער) מעניקות לפקיד הסעד סמכויות נרחבות ובכללן הסמכות לדרוש המצאת כל מסמך הנראה לו דרוש למילוי תפקידו לשם הגשת תסקיר לבית המשפט. עוד נטען כי גם אם תתקבל טענת המערער שלפיה לא ניתן להגיש את פסק הדין מכוח הוראת סעיף 9ב לחוק הנוער, הרי שניתן להגישו משום שמדובר במידע רלוונטי להליך הנדרש לשם הצגת התמונה העובדתית המלאה בעניינם של הקטינים. תשובת המשיבים 4-3 – הם ילדיו הקטינים של המערער – הוגשה על ידי האפוטרופא לדין לקטינים. לטענת המשיבים 4-3, בדין התיר בית המשפט לנוער את הגשת פסק הדין מכוח סעיף 9ב לחוק הנוער. נטען כי הסעיף עוסק בעדויות באופן כללי מבלי להבחין בין עדות בעל פה, עדות בכתב וכיוצא באלה, ומקל וחומר שהסעיף חל על פסק דין חלוט שניתן בערכאת הערעור.

 

דיון והכרעה

 

עדות מפי השמועה ופסק דין כראיה – מסגרת נורמטיבית

 

  1. הכלל האוסר עדות מפי השמועה הוא כלל בסיסי בשיטתנו המשפטית. ביסודו העובדה שהמוסר עדות שהגיעה אליו "מפי השמועה" אינו יכול לערוב לאמיתות הדברים אשר הוא מעיד עליהם, וממילא אין טעם לחקור אותו בעניין זה בחקירה נגדית (ע"פ 7253/14 פינקלשטיין נ' מדינת ישראל, פסקה ז' (16.11.2015); ע"א 119/05 חליפה נ' מדינת ישראל, פסקה 31 (10.9.2006) (להלן: עניין חליפה); ע"פ 7293/97 ז'אפר נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ב(5) 460, 469-468 (1998); ראו גם יעקב קדמי על הראיות 553-549 (2009) (להלן: קדמי)). לכלל זה כמה חריגים סטטוטוריים (ראו למשל סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות), המתיר – בתנאים מסוימים – הגשת אמרת עד שנאמרה מחוץ לבית המשפט במסגרת הליך פלילי); וכמה חריגים שהוכרו בפסיקה, המתירים קבלת עדות מפי השמועה. המשותף לרבים מחריגים אלה הוא שמקורם בנסיבות מיוחדות שיש בהן כדי להקנות מהימנות גבוהה לתוכן האימרות שנאמרו או שנכתבו באותן נסיבות (ע"א 2576/03‏ וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פסקה 26 (21.2.2007). ראו לדוגמה עניין חליפה, שם הוכרה כחריג אמירת נפטר שנאמרה במהלך מילוי תפקידו (שם, פסקאות 33-32; וראו גם ע"א 703/86 ברנשטיין נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מ"ג(4) 529, 533-532 (1989) (להלן: עניין ברנשטיין)).

 

  1. על רקע הכלל האוסר עדות מפי השמועה נקבע כי פסק דין בהליך אחד אינו מהווה ראיה למסקנות ולממצאים שנקבעו בו בהליך אחר – בין שהוא פלילי ובין שהוא אזרחי – אלא אם קיימת הוראה חוקית הקובעת אחרת (קדמי, בעמ' 754, 1549, 1574; מ"ח 9054/03‏ לזרובסקי נ' מדינת ישראל, פסקה 19 (28.12.2005); ע"א 9817/02 וינשטיין נ' ברגמן, פסקה 15 (16.6.2005)). עמד על כך הנשיא מ' שמגר בעניין סבאח:

 

"העובדות והמסקנות בעניין אמינותם של עדים שנקבעו במשפט אחר אינן קבילות כלל במשפטו של המערער. יש גם הגיון בכלל האמור של דיני הראיות. ההתרשמות של השופט מאמינותו של עד צריכה לנבוע מנתונים שבפניו שעיקריהם מוצגיםבסעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971 [...] הרי אין לדעת מה נאמר במשפט האחר ומהן נקודות המפתח אשר היתה להם חשיבות לצורך הסקת המסקנות במשפט האחר" (ע"פ 2309/90 סבאח נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (24.12.1991)).

 

  1. לכלל זה קיימים שני סוגי חריגים מרכזיים. סוג אחד הוא חריגים סטטוטוריים המתירים הגשת פסק דין שניתן בהליך אחד כראיה במסגרת הליך אחר. החריג המרכזי קבוע בסעיפים 42א-42ה לפקודת הראיות המסדירים את קבלתו של פסק דין שניתן בהליך פלילי כראיה במשפט אזרחי. סעיף 42א(א) לפקודת הראיות קובע את תנאי הקבילות שלפיהם הממצאים והמסקנות שנקבעו בפסק דין חלוט בהליך פלילי, המרשיע את הנאשם, קבילים במשפט אזרחי כראיה לאמיתות תוכנם אם המורשע, חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע הוא בעל דין במשפט האזרחי. סוג שני מקורו בתורת מעשה בית דין המקימה מחסום מפני התדיינות כפולה בעילה או בפלוגתא שכבר נדונה והוכרעה (קדמי, בעמ' 1579).

 

  1. על רקע זה מובן כי השאלה אם ניתן להגיש במסגרת הליך נזקקות של קטין פלוני פסק דין בנושא אימוץ קטין אלמוני – שניהם ילדיו של אותו הורה – מצריכה אותנו לבחון אם פסק הדין הקודם נופל בגדרי אחת משתי קבוצות החריגים האמורות, לאמור – אם הוא בבחינת מעשה בית דין או שמא מותרת הגשתו מכוח חריג הקבוע בחוק. בהיעדר טיעון של הצדדים לפניי לעניין קיומו של מעשה בית דין לא ראיתי מקום להכריע בשאלה זו (יוער כי לפני בית המשפט לנוער עמדה בקשה להכיר בממצאים שנקבעו בפסק הדין מכוח מעשה בית דין שלטענת המשיבים טרם הוכרעה). נותרנו אפוא עם השאלה אם קיימת הוראה חוקית המתירה את הגשת פסק הדין כראיה בהליך המתקיים בעניינם של הקטינים. לדעתי הוראה כזו אכן בנמצא – והיא הוראת סעיף 9ב לחוק הנוער. אעמוד בקצרה על פירושה הראוי.

 

המהלך הפרשני

 

  1. בית המשפט הוא הגורם המוסמך לפרש דבר חקיקה בהתאם לתורת הפרשנות התכליתית המקובלת בשיטתנו המשפטית. בהתאם לתורה פרשנית זו, על הפרשן לבחור מבין שלל האפשרויות שהלשון סובלת את זו המגשימה באופן הטוב ביותר את תכלית הנורמה הנדונה. תכלית זו מורכבת ממכלול המטרות, הערכים, המדיניות והפונקציות החברתיות שדבר החקיקה מבקש להגשים (ע"א 8622/07 רוטמן נ' מע"צ החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ, פסקה 34 (14.5.2012); ראו גם אהרן ברק פרשנות במשפט כרך שני – פרשנות החקיקה 81-80 (1993) (להלן: פרשנות במשפט)).

 

לשון סעיף 9ב לחוק הנוער

 

  1. ראשיתו של המסע הפרשני בלשון סעיף 9ב לחוק הנוער. מהן הפרשנויות הלשוניות שסעיף 9ב לחוק הנוער יכול לשאת? לצורך הנוחות נביא את הסעיף במלואו:

דין ראיות קודמות על נזקקות

9ב. בית המשפט, בבואו להחליט אם קטין הוא נזקק לפי סעיף 2(2) ו-(5), רשאי לקבל כראיה עדויות שהושמעו לאותו ענין לגבי אחיו ואחיותיו של הקטין, ובלבד שלא יכריע על סמך עדויות אלה בלבד; בית המשפט ישמע את העדויות מחדש אם ביקש זאת אחד הצדדים.

 

           נקל לראות כי הסעיף קובע, כחריג לכלל האוסר קבלת עדות מפי השמועה, כי בית המשפט הדן בהליכי נזקקות של קטינים רשאי לקבל כראיהעדויות שהושמעו לגבי אחיו ואחיותיו של הקטין, הגם שעדויות אלו לא נגבו על ידי אותו המותב ובמסגרת אותו הליך. רשות זו נתונה רק לגבי עילות נזקקות מסוימות הקבועות בסעיף 9ב לחוק הנוער ולא לכל העילות המפורטות בחוק.

 

  1. המחלוקת לפנינו מתמצה בתיבה "עדויות". שתי פרשנויות לתיבה זו עומדות לפנינו. הפרשנות הראשונה, היא פרשנותו של המערער, גורסת כי סעיף 9ב לחוק הנוער מאפשר לקבל כראיה עדויות שהושמעו לאותו ענין לגבי אחיו ואחיותיו של הקטין. לפי פרשנות זו, הסעיף חל על עדויות "גולמיות" בלבד – קרי, אמירות שנשמעו מפי עדים שהעידו במסגרת הליך אחר בעניין אחיו ואחיותיו של הקטין, גם אם אלו לא נשמעו לפני המותב שדן בהליך הנזקקות. הפרשנות השנייה שהובאה לפנינו לסעיף האמור על ידי המשיב 1 היא "פרשנות לשונית משתמעת", שלפיה נלמד מהוראת סעיף 9ב לחוק הנוער היא כי התיבה "עדויות" טומנת בחובה – מקל וחומר – גם את האפשרות להגיש כראיה את פסק הדין שניתן במסגרת ההליך שבו נשמעו עדויות אלו. גם פרשנות זו אפשרית בעייני. כידוע, "המשמעות הלשונית של החוק אינה מוגבלת [...] להוראות המפורשות בלבד אלא היא משתרעת גם על ההוראות המשתמעות" (פרשנות במשפט, בעמ' 115). בהינתן שתי אפשרויות פרשניות אלו, עלינו להמשיך ולדרוש מי מבין השתיים מגשימה באופן טוב יותר את תכלית החקיקה. אקדים ואומר כי סבורני שבנסיבות העניין שלפנינו יש להעניק את הבכורה לפרשנות הלשונית המשתמעת, כטענת המשיבים.

 

תכלית החוק

 

התכלית הסובייקטיבית

 

  1. בחינת התכלית הסובייקטיבית של הנורמה, הנלמדת מלשונה ומהרקע לחקיקתה (בג"ץ 3943/13 אלמגור נ' שר הביטחון, פסקה 18 (11.2.2016)), מעלה כי בחקיקת סעיף 9ב לחוק הנוער ביקש המחוקק להקל בהגשת ראיות שהן בבחינת עדויות מפי השמועה. סעיף 9ב נוסף לחוק הנוער במסגרת תיקון מס' 4 בשנת 1971, במטרה להסדיר את כללי הראיות בהליכי נוער. בדברי ההסבר לתיקון הוטעם כך:

 

"יקרה לעיתים כי לאחר שפסק בית משפט לראות את הקטין כנזקק על פי אחת העילות האמורות מובא לפניו ילד שני של אותם ההורים ולפי אותן העילות. לפי החוק הקיים חייב בית המשפט לחזור ולשמוע את כל הראיות, אף שהן זהות לגבי שני הקטינים, ויש בכך משום בזבוז זמנו של בית המשפט, בנוסף על ההשפעה המזיקה שראיות מחודשות אלו עלולות לגרום לקטינים" (דברי הסבר לסעיף 9ב בהצעת חוק הנוער (טיפול והשגחה) (תיקון מס' 4), התשל"א-1971, ה"ח 928).

 

  1. בצד דברי ההסבר לסעיף 9ב לחוק הנוער עומדים לפנינו גם תמלילי הדיונים שהתקיימו במליאת הכנסת עובר לאישורו. אף באלה יש כדי להעיד על התכלית הסובייקטיבית שעמדה לנגד עיניו של המחוקק שעה שחוקק את התיקון האמור. תיקון מס' 4 לחוק הנוער הוצג במליאת הכנסת ביום 18.5.1971 (יוער כי התיקון האמור הוצג תחילה כתיקון מספר 2. ראו ד"כ 928, 2431 (1971)). שר הסעד דאז, יעקב מיכאל חזני (להלן: חזני), הדגיש בדיון כי ביסוד חוק הנוער מונחת תפיסה המטילה "על החברה את האחיות לדאוג לשלומו של הקטין ומסמיכה אותה להתערב בעת הצורך [...] גם כאשר הוריו אינם מתפקדים" (שם). בהמשך, הסביר חזני את המטרות העומדות ביסוד התיקון המוצע:

 

"רוצים אנו לחסוך את החוויה הבלתי נעימה הכרוכה בניהול הליך משפטי לקטין ולהוריו באותם מקרים שכבר הוכח, בהליך אחר הקשור באחד מאחיו של הקטין, כי האחראים עליו אינם מסוגלים לטפל בו או מזניחים את הטיפול או את ההשגחה עליו, או שהוא נתון להשפעה רעה או שהוא חי דרך קבע במקום המשמש מקום עבירה [...] שורת ההגיון מחייבת כי פרט למקרים יוצאים מן הכלל יהא זה מספיק כי יוכח חוסר יכולתם של הורים לטפל בילדיהם בהליך הנוגע לאחד מילדיהם, ומיותר הוא לחזור ולהביא אותן ראיות כאשר מתעורר הצורך לפעול לגבי ילד בן אותם הורים" (שם, בעמ' 2432).

 

  1. מן המקובץ עולה כי בראייתו של המחוקק, עדויות שנגבו לגבי אחיו ואחיותיו של קטין ששאלת נזקקותו נדונה רלוונטיות להכרעה בשאלה זו, ויש בהן כדי לשפוך אור על שאלת המסוגלות ההורית בכללותה. הגיונו של סעיף 9ב לחוק הנוער הוא בכך ששמיעת עדויות מחדש (לאחר שבית משפט כבר דן בשאלת המסוגלות ההורית של הורי הקטין, וכאשר כעבור תקופה מסוימת הוגשה בקשה להכריז על אחד מאחיו או אחיותיו של אותנו קטין כקטין נזקק) עלולה להביא לבזבוז ולניצול לא יעיל של הזמן השיפוטי. נוסף לכך, לשמיעת העדויות מחדש עלולה להיות השפעה מזיקה על הקטינים הנדונים.

 

התכלית האובייקטיבית ועקרונות היסוד של השיטה

 

  1. לאחר שאמרנו דברים אלה על תכליתו הסובייקטיבית של סעיף 9ב לחוק הנוער, נפנה לבחון את תכליתו האובייקטיבית. זו כידוע נקבעת "מחוץ לרצונו הסובייקטיבי של המחוקק" (אהרן ברק פרשנות תכליתית במשפט 410 (2003) (להלן: פרשנות תכליתית במשפט)) והיא נלמדת מתוך מקורות פנימיים, כלומר דבר החקיקה גופו; ומקורות חיצוניים, כלומר הסביבה שבה מתקיים דבר החקיקה: חוקים אחרים וערכים ועקרונות של שיטת המשפט אשר החוק הוא חלק ממנה (שם, בעמ' 413-412).

 

המקורות הפנימיים – חוק הנוער

 

  1. הוראות חוק הנוער מעניקות לבית המשפט סמכויות נרחבות הנוגעות לדרכי הטיפול וההגנה על הקטין. כך, למשל, בית המשפט מוסמך להורות לקטין או לאחראי עליו כל הוראה הדרושה לשם טיפול בקטין או השגחה עליו (סעיף 3(1)); להעמיד לקטין ידיד שישמש יועץ לאחראי עליו או להעמיד את הקטין תחת השגחתו של עובד סוציאלי (סעיפים 3(1)-3(2)); להוציא את הקטין ממשמורת של האחראי עליו (סעיף 3(4)); להורות על בדיקה וטיפול נפשי או פסיכיאטרי לקטין (סעיפים 3(5) ו-3ב-3ז); ולהורות על מינוי אפוטרופוס לקטין (סעיף 8ג). עוד רשאי בית המשפט להימנע מזימון הקטין למתן עדות, ככל שהוא סבור שהדבר עלול לגרום לנזק לקטין (סעיף 9); וכמו כן רשאי הוא לנקוט אמצעי חירום אם נשקפת לקטין סכנה תכופה (סעיף 11). באופן קרוב לענייננו, סעיף 9א לחוק הנוער קובע חריג לכלל האוסר עדות מפי השמועה שלפיו אם סבר בית המשפט כי העדת הקטין עלולה לפגוע בו רשאי הוא לקבל כראיה עדות שגבה חוק ילדים (ולחלופין, זיכרון דברים או דין וחשבון שרשם חוקר הילדים במהלך החקירה). בחינה כוללת של הוראות אלו מעלה כי חוק הנוער מבקש לקדם את עיקרון טובת הקטין וההגנה עליו. זוהי התכלית שעומדת ביסוד החוק, והיא גם זו ש"מזינה" את הוראת סעיף 9ב לחוק הנוער.

 

המקורות החיצוניים

 

(א)     טובת הילד והגמישות בסדרי הדין והראיות

 

  1. הליכי נזקקות – ככל הליך שעניינו קטינים – משפיעים על עתידו של הקטין וקובעים את גורלו. משכך, נקודת המוצא בהליכים אלה היא כי "אין טוב לילד מאשר להיות עם הורתו יולדתו, אם רק אין בכך סכנה לשלומו ולבריאות גופו ונפשו" (בג"ץ 252/75‏‏ פלונית נ' שר הסעד, פ"ד ל(1) 51, 56 (1975); ראו עוד דנ"א 6211/13 ‏היועץ המשפטי לממשלה – משרד הרווחה והשירותים החברתיים נ' פלונית, פסקה 26 (23.12.2013); בע"ם 4746/13 פלונית נ' עו"ס לחוק הנוער המחלקה לשירותים חברתיים לב העיר למשפחה בעיריית תל אביב-יפו, פסקה 22 (4.7.2013); ע"א 232/85 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מ(1) 1, 11-10 (1986)). בצד דברים אלה נשוב ונזכיר את אשר אמרנו לא אחת, כי זכותם של ההורים לגידול ילדיהם כפופה בראש ובראשונה לטובת הילד, אשר "היא ראשית והיא אחרית, ואותה על בית המשפט לשוות לנגד עיניו, ולא רק הוא – אלא כל המטפלים ומחוי הדעה" (בע"ם 5558/13 ‏פלונית נ' פקידת הסעד לפי חוק הנוער, עיריית בת ים, פסקה י"א (20.8.2013); ראו גם בע"ם 997/14 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה ט' (18.9.2014)). עיקרון טובת הילד משמיע לנו עוד מראשית פסיקתו של בית משפט זה כי הילד איננו אובייקט השייך להוריו, אלא הוא בעל אינטרסים וצרכים עצמאיים משלו:

 

"הילד אינו 'אובייקט' של שמירה והחזקה להנאתו או לטובתו של אחד ההורים, אלא הוא 'סובייקט', הוא גופו 'בעל-דין', בשאלה חיונית זו, הרי לא יתכן להתעלם מן האינטרסים שלו בשום צירוף מסיבות שהוא, ולא יתכן כי נדחה אותם מפני 'זכות' של מישהו אחר, ויהא זה האב או האם שלו" (ע"א 209/54 שטיינר נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל, פ"ד ט 241, 251 (1955); ראו גם בג"ץ 927/05‏ ‏ פלוני נ' שרותי הרווחה עירית בני ברק, פסקה 14 (15.5.2006); דנ"א 7015/94‏‎ ‎היועץ המשפטי לממשלה‎ ‎נ' פלונית, פ"ד נ(1) 48, 65 (1995)).

            

           זהו עיקרון בעל "רקמה פתוחה", שאליה יוצקים בתי המשפט הדנים בעניינם של קטינים תוכן בהתאם לנסיבות המקרה. הוא "נשקל בקפידה על ידי מעגלים שונים של שיקולים שבמרכזם הקטין. שיקולים חומריים-פיזיים-טבעיים, שיקולים רוחניים חברתיים, אתיים-מוסריים, שיקולי בריאות ושיקולים נפשיים, שיקולים בטווח המיידי ושיקולים לעתיד לבוא" (דנ"א 6211/13 הנזכר לעיל, פסקה 26).

 

  1. ההכרעה מה יטיב עם הקטין היא מורכבת וסבוכה. זוהי מלאכה עדינה הדורשת איזון בין מכלול האינטרסים והפרמטרים של צרכי הקטין. על יסוד דברים אלה נקבע כי מקום שבו עוסק בית המשפט בהליך שעניינו הוצאת קטין מחזקת הוריו "על בית המשפט לעשות ככל יכולתו לבירור האמת ולמיצויה עד תום. בית המשפט, כאביהם של קטינים, מצווה הוא לחקור ולדרוש היטב בטרם ייתן הכרעתו" (ע"א 4189/91 פלונית נ' מדינת ישראל, פ"ד מ"ו(4) 464, 469 (1992)). נוכח מאפיינים ייחודיים אלה נוצרו לאורך השנים סדרי דין וראיות מיוחדים בהליכים אזרחיים שבהם מעורבים קטינים. בהליכים אלה – בשונה מהליכים אזרחיים "שגרתיים" – תוצאות ההליך אינן נקבעות אך על פי אופן ניהולו על ידי הצדדים, ולפיכך חלקו של בית המשפט בניהול המשפט ובייזום הבאת הראיות גדול יותר מאשר בהליכים אחרים (עמרם בלום "מעמדם המשפטי של פקידי הסעד" הפרקליט כ"ז 237, 237 (1971) (להלן: בלום)). וכפי שנפסק כבר לפני שנים רבות:

 

"במשפטים מסוג זה אין בית-המשפט חייב לסמוך על עדיהם של הצדדים בלבד, ואין זה הוגן כלפי הקטין להחליט סופית בענין, ובלי לעמוד על המצב האמיתי של הדברים רק משום שהצדדים לא הביאו את הוכחותיהם במועדו. בקשות מסוג זה, אשר בגורלן תלוי לעיתים כל עתידם של קטינים, אין לראותן כסכסוך רגיל בין שני יריבים הטעון הכרעה מטעם בית המשפט, לכאן או לכאן, על פי כמות ההוכחות ומשקל הראיות שעלה בידו של האחד או של השני להקדים ולהביא [...] לפיכך על בית-המשפט לשקוד תמיד על טובת הילד, והוא רשאי, ולעיתים גם חייב, לקרוא עדים ולהזמין הוכחות על דעת עצמו" (ע"א 50/55 הרשקוביץ נ' גרינברגר, פ"ד ט 791, 802 (1955); יוער כי בעניין זה דובר בהליך אימוץ).

 

  1. דוגמה לגמישות הרבה בהחלת סדרי הדין והראיות בהליכים הנוגעים לעניינם של קטינים מוצאת ביטוי בהסדר הקבוע בסעיף 8 לחוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ"ה-1995. הוראה זו מאפשרת לבית המשפט לענייני משפחה גמישות בהחלת סדרי הדין ודיני הראיות בעניינים הנדונים לפניו. הסעיף קובע כי "בכל ענין של דיני ראיות וסדרי דין, שאין עליו הוראה אחרת, לפי חוק זה, ינהג בית המשפט בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק; אין בהוראה זו כדי לגרוע מכללי חסיונות עדים או כללי ראיות חסויות". כפי שמציינים המלומדים ש' שוחט וד' שאוה,ההליך בבית המשפט לענייני משפחה הוא אינקוויזיטורי במהותו ונועד לאפשר לבית המשפט לרדת לחקר האמת במטרה לעשות משפט צדק (שאול שוחט ודוד שאוה סדר הדין בבית המשפט לענייני משפחה 314 (2009)).

 

  1. בחוק הנוער אין מצויה סמכות דומה לסטות מסדרי הדין המקובלים ומדיני הראיות בעניינים הנדונים בבית משפט לנוער (יוער כי לעיתים קיימת בהליכי נזקקות סמכות מקבילה הן לבית המשפט לענייני משפחה, הן לבית משפט לנוער; ראו שם, בעמ' 262). ברם בספרות שעניינה טיפול בקטינים נזקקים הוצע כי קיימת הקבלה מסוימת בין סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה לבין סמכותו של בית משפט לנוער בכל הנוגע לבקשות המוגשות מכוחו של חוק הנוער (ראו אביגיל גולומב, גבריאל וייל ורות סיטון הערכת יכולות הוריות 69-68 (2012)). בדומה להליכים המתנהלים בבית המשפט לענייני משפחה, גם בהליכים שעניינם נזקקות קטין חובתו של בית המשפט היא לרדת לחקר האמת גם בדרך של סטייה מדיני הראיות ומסדרי הדין המקובלים כך שלפני השופט תעמוד תמונה מלאה ושלמה בעניינו של הקטין ובני משפחתו:

 

"תפקידו של בית משפט הדן בעניינו של קטין נזקק עשוי לחרוג לא פעם מסדרי הדין המקובלים. המחוקק הכיר בכך (וראה: סעיף 8 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995), מחוקק המשנה הכיר בכך (תקנה 14 לתקנות הנוער (טיפול והשגחה) (סדרי דין), התשל"א-1970), בית המשפט העליון הכיר בכך" (ע"א 2017/98‏ ניסן נ' רוזנפלד – פקידת סעד, פסקה 7 (24.5.1998); והשוו: בע"ם 5558/13 הנזכר לעיל, פסקה ט"ו; בע"ם 4746/13 הנזכר לעיל, פסקה 18; ע"א 682/84 פלונים נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מ"ד(1) 309, 315 (1990); ע"א 316/86 אלמונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מ"א(3) 544, 548-547 (1987); ע"א 399/79‏ ‎היועץ המשפטי לממשלה‎ ‎נ' פלונית, פ"ד ל"ה(3) 141, 148 (1980)).

 

           גם המחוקק היה ער לכך שכבילת הצדדים ובית המשפט מראש למסגרת דיונית נוקשה יכולה לפגוע באופן פעילותו ובהגשמת תכליתו של בית המשפט לנוער – הגעה לתוצאה צודקת המקדמת את טובתו של הקטין. לפיכך בהיבטים מסוימים "שחרר" המחוקק את בית המשפט לנוער מהמסגרת הנוקשה של סדרי הדין. כך למשל קובע חוק הנוער כי אי קיומן של תקנות הנוער אינו פוסל את ההליך לפי חוק הנוער (ראו תקנה 14 לתקנות הנוער). כך גם סעיף 9ב לחוק הנוער – נושא דיוננו זה – הקובע חריג לכלל האוסר עדות מפי השמועה. כידוע, בהלכה הפסוקה ניכרת מגמה להרחיב את תחולת החריגים לכלל האוסר עדות מפי השמועה – כחלק ממגמה רחבה שעניינה מעבר מכללי קבילות למשקל – כך שתתאפשר קבלת העדות מקום שבו ישנה, על פני הדברים, נקודת אחיזה למהימנותה של אותה עדות (עניין ברנשטיין; ראו גם ע"א 9555/10 הופמן נ' יפה, פסקה 30 (15.7.2013); ע"א 8493/06 עיזבון המנוח ציון כהן ז"ל נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פסקה 21 (17.10.2010)).

 

  1. בבואנו לפרש את סעיף 9ב לחוק הנוער עלינו להתחשב בסביבה חקיקתית זו שעוטפת את החוק מתוך מגמה לגבש תכלית חקיקתית שתעלה עמה בקנה אחד, שכן ההנחה היא שתכליתם של החוקים השונים היא להגיע להרמוניה פנימית (פרשנות תכליתית במשפט, בעמ' 416). ממגוון ההסדרים החקיקתיים האמורים עולה כי יש לפרש את הוראות חוק הנוער בדונו בעניינו של קטין שיכול שיצא ממשמורת הוריו הביולוגיים באופן שיעניק לו את הגמישות המרבית המתחייבת באיסוף מידע בעניינו של הקטין.

 

(ב)      סמכויותיו הרחבות של פקיד הסעד

 

  1. פרט להוראות אלו שעניינן ניהול ההליך בבית המשפט לנוער אזכיר את הסדרי החקיקה המקנים סמכויות רחבות לפקיד הסעד בעניינים בכגון דא, שגם הם רלוונטיים להבנת הסביבה החקיקתית. תפקידו של פקיד הסעד – המשמש כידו הארוכה של בית המשפט בהליכים אלה – הוא להניח לפני בית המשפט תמונה כוללת על אודות מצבו של הקטין ושל סביבתו הקרובה (ראו סעיף 2 לחוק הסעד (סדרי דין בעניני קטינים, חולי נפש ונעדרים), התשט"ו-1955 (להלן: חוק הסעד)). חוק הסעד בצירוף תקנה 5(ב) לתקנות הנוער מעניקים לפקיד הסעד את הסמכות לאסוף וללקט מידע מגורמים שונים המכירים את הקטין ובני משפחתו – ואף לחקור אותם – ובהם גורמי חינוך ורווחה, בני משפחה, מורים, רופאים, מכרים, מעבידים, מוסדות ציבור וכל גורם אחר אשר פקיד הסעד סבור כי יש ברשותו מידע רלוונטי. כמו כן רשאי פקיד הסעד לדרוש את המצאתם של מסמכים בנושא בכתב (ע"א 3554/91 אלמונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 5 (9.10.1991); ראו גם אלי שרון קטינים בסיכון 73 (1993) (להלן: קטינים בסיכון)). על יסוד דברים אלה נקבע בפסיקתו של בית משפט כי זה חוות דעתו של פקיד הסעד, על נספחיה השונים, מהווה חריג לכלל האוסר עדות מפי השמועה (ראו בע"ם 4746/13 הנזכר לעיל, פסקה 19; לעמדה דומה ראו חיים פיזם "היבטים משפטיים וסוציאליים במעמדם וסמכויותיהם של פקידי הסעד לסוגיהם" הפרקליט ל"ג 498, 501 (1980); לגישה שונה שלפיה אין לראות בתסקיר פקיד הסעד משום ראיה ראו בלום, בעמ' 240-238; לסקירת הגישות השונות ראו קטינים בסיכון, בעמ' 76).

 

(ג)      חובת תום הלב הדיונית

 

  1. בצד עקרונות אלה, שיש בהם כדי לתמוך בפרשנות מרחיבה של הוראת סעיף 9ב לחוק הנוער, עקרונות נוספים הנלמדים מערכי היסוד של שיטתנו המשפטית תומכים אף הם בנקיטת מגמה מרחיבה אשר לפרשנות הנורמה דנן (פרשנות תכליתית במשפט, בעמ' 419). בין עקרונות אלו קנתה לה שביתה תורת תום הלב אשר מתפרשת כיום גם על הליכים אזרחיים ועל פעולות משפטיות בעלות אופי דיוני (רע"א 7571/06 איטח נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ, פסקה 19 (29.1.2008); בש"א 2236/06 חממי נ' אוחיון, פסקה 10 (5.6.2006)). חובה זו משמיעה לנו כי על בעל דין להביא לפני בית המשפט את כל העובדות הנדרשות לשם הכרעה בעניין הנדון, וזאת תוך התחשבות בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה (ע"א 999/09 עבד אל מועטי זגייר נ' עבד אל רחמן אלענאני, פסקה 30 (23.12.2010); ‏רע"א 5288/07 נפטי נ' באר טוביה מושב עובדים להתיישבות שיתופית, פסקה 10 (25.6.2007); רע"א 9200/06 רזין נ' Bea Hotels N.V, פסקה 5 (3.12.2006)). האמור תומך אפוא במתן פרשנות רחבה שתמנע ניצול לרעה של הכללים הדיוניים ככלי להסתרת מידע רלוונטי להליכים בעניינם של קטינים.

 

הפרשנות התכליתית – סיכום

 

  1. מן המקובץ עולה כי הן התכלית הסובייקטיבית, הן התכלית האובייקטיבית תומכות שתיהן במתן פרשנות המעניקה שיקול דעת רחב לבית המשפט אשר דן בהליך נזקקות קטין בעניין הכללים הפרוצדוראליים הנוהגים. להשקפתי, משאמרנו שניתן להגיש כראיה עדויות "גולמיות" של אחיו ואחיותיו של הקטין שנשמעו במסגרת הליך אחר, ועל רקע הפרשנות הראויה שעליה עמדתי, יש לפרש את התיבה "עדויות" ככוללת גם את פסק הדין או ההחלטה שניתנה בהסתמך על אותן עדויות לאחר שהערכאה המבררת קבעה ממצאי מהימנות ומשקל. תוצאה זו נלמדת מתוך ההקשר והיא קונה לה אחיזה בלשון הנורמה, שכן כידוע לערכאה המבררת יש עדיפות בקביעת ממצאי עובדה ומהימנות (ע"פ 9468/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (16.4.2012)). מכאן שבדין קבע בית המשפט המחוזי – שאימץ את פסיקתו של בית המשפט לנוער – כי הוראת סעיף 9ב לחוק הנוער מאפשרת הגשת פסק דין כראיה לכאורה, מקום שבו מתמלאים שאר התנאים האמורים הקבועים בסעיף 9ב לחוק הנוער.

 

למעשה, את רוחב שיקול הדעת המסור לבית המשפט מכוח הוראת סעיף 9ב לחוק הנוער ניתן להבין אף על רקע הסמכויות הרחבות המוקנות לפקיד הסעד. כאמור, על פקיד הסעד מוטלת החובה לבדוק ולחקור בדבר כל מידע רלוונטי שיש בו כדי להשליך על עניינו של הקטין הנדון. תוצאה שלפיה פקיד הסעד יכול לבסס את חוות דעתו על פסק דין בכגון דא, אך זאת מבלי שיוכל לצרף את פסק הדין הנדון כנספח לחוות דעתו, היא בלתי רצויה. תוצאה זו עלולה לפגוע ביכולתו של בית המשפט להעריך את מהימנות התסקיר, והיא אף תקשה על הצדדים להעלות טענות הסותרות את האמור בו.

 

מן הכלל אל הפרט

 

  1. על יסוד האמור מצאתי כי לא נפל פגם בהחלטה לקבל את פסק הדין כראיה מכוח הוראת סעיף 9ב לחוק הנוער, שכן עניין לנו בפסק דין שניתן בהליך בעניין אחותו של הקטין ושדן – בין היתר – בשאלת המסוגלות ההורית של המערער, נושא שהוא רלוונטי באופן מובהק גם להליך המתנהל בבית המשפט לנוער בעניינם של הקטינים. דברים אלה נכונים ככלל, וביתר שאת בעניין שלפנינו. פסק הדין שאותו מבקשים להגיש כראיה ניתן במסגרת הליך אימוץ של בתו הבגירה של המערער (שהייתה באותה תקופה קטינה). מובן כי כאמור בסעיף 9ב לחוק הנוער, ההחלטה בעניינם של הקטינים אינה יכולה להתקבל על בסיס פסק הדין בלבד; וכי דרכו של המערער להעלות טענות לפני בית המשפט – שהוא כידוע הפוסק האחרון בעניין משקלן של ראיות – בעניין המשקל שיש לייחס לפסק הדין, פתוחה. זאת, בהתבסס על הכללים המקובלים להערכת משקלן של ראיות, ובהסתמך על הוראות הדין החלות בבית המשפט לנוער.

 

           טרם סיום אעיר כי לא מצאתי ממש בטענת המערער שלפיה לא ניתן להגיש את פסק הדין כראיה גם מן הטעם שהוא אינו נוגע "לאותו ענין" שבו עוסק ההליך נושא בקשה זו, כדרישת סעיף 9ב לחוק הנוער, וזאת נוכח קביעתו הברורה של בית המשפט לנוער שלפיה "יש בו [בפסק הדין – ע' פ'] כדי לשפוך אור חדש על מסוגלותו ועל אישיותו של המשיב [המערער לפניי – ע' פ']". לכך אוסיף כי טענת המערער בעניין זה נטענה בשולי הדברים וללא הנמקה מספקת. עוד לא ראיתי לקבל את טענת המערער בעניין הפרת הוראת סעיף 34 לחוק אימוץ ילדים, שכן בהתאם להחלטת בית המשפט לענייני משפחה פסק הדין הוגש כחומר חסוי, ומבלי שהעיון בו הותר למשיבה 2.

 

סוף דבר

 

           על יסוד דברים אלה החלטנו לדחות את הערעור. המערער יישא בהוצאות המשיב 1, המשיבה 2, והמשיבים 4-3 בסכום של 2,500 ש"ח בעבור כל אחד מהמשיבים.

 

           ניתן היום, ‏י"ד בסיון התשע"ו (‏20.6.2016).

 

 

ש ו פ ט

ש ו פ ט

ש ו פ ט

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.  16034110_M03.doc  דצ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.


חזרה לתוצאות חיפוש >>
שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ