פש"ר 33543-01-14 עירית תל-אביב-יפו נ' ח' ואח'

לפניי בקשה לביטול הענקה לפי סעיף 96(א) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: "הפקודה"). הבקשה הוגשה על ידי עו"ד דוד ששון, הנאמן על נכסי החייב א' ח' ז"ל (להלן: "הנאמן" ו"החייב", בהתאמה).

ביום 28.4.2014 ניתן צו כינוס לנכסי החייב. ביום 19.1.2015 הוכרז החייב פושט רגל. החייב נפטר ביום 28.3.2015. הוגשו נגדו שתי תביעות חוב בסך כולל של 95,324 ש"ח מטעם תאגיד המים מי אביבים ועיריית תל אביב.

נקדים ונאמר כי פטירתו של החייב אינה משפיעה על המשך ההליכים בעניננו, נוכח הוראת ס' 189 לפקודה, הקובעת כי אם נפטר חייב המצוי בהליכי פשיטת רגל, יימשכו ההליכים בעניינו כאילו היה בחיים.

לטענת הנאמן, ביום 21.10.2013 התברר לנושה עיריית תל אביב כי החייב העביר את זכויותיו בנכס ברח' הרצל 66 ברמת גן (להלן: "הדירה" או "הנכס") ללא תמורה, לבנו מ' ח' (להלן: "המשיב") ביום 18.2.2013, בהתאם לנסח לשכת רישום מקרקעין. לטענתו, החייב העניק למשיב ללא תמורה את הנכס היחיד בבעלותו ממנו יכולים נושיו להיפרע. בהתאם לסעיף 96(א) לפקודה, טרם חלפו שנתיים ממועד ההענקה. כמו כן, במועד ההענקה היה החייב חדל פירעון ועל כן יש לבטל את ההענקה.

לטענת המשיב, בבקשה לצו כינוס שהוגשה נגד המנוח נטען כי ההענקה מהווה את מעשה פשיטת הרגל של המנוח ואילו בבקשה לביטול הענקה טען הנאמן כי ההענקה נעשתה לפני תחילת פשיטת הרגל. לטענתו, יש לראות במעשה פשיטת הרגל כיום תחילת פשיטת הרגל בהתאם לסעיף 84(א) לפקודה. מכאן שאין תחולה לסעיף 96 לפקודה מאחר שמדובר במועדים חופפים. עוד טוען המשיב כי אין מדובר בהענקה כמשמעותה בסעיפים 96(א) ו-96(ב) לפקודה מאחר שמדובר בגמול שהובטח למשיב עוד בשנת 1988 עבור עבודה שעשה לחייב וגמול זה מוגן אף בהתאם להוראת סעיף 5(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979. בנוסף טוען המשיב כי הדירה ניתנה לחייב לאחר נישואיו לאשתו ובזכותה והיא נכללת בחריגי סעיף 96(ג) לפקודה.

לחלופין, טוען המשיב כי מועד ההענקה הנטענת חל ביום 27.8.2012, כך שחלפו למעלה משנתיים בין יום ההענקה לבין יום ההכרזה על החייב כפושט רגל ובהתאם יש לבחון את ההענקה בהתאם לתנאי סעיף 96(ב) לפקודה. לטענתו, במועד זה, החייב לא נזקק לנכס על מנת לפרוע את חובותיו מאחר שלא היו לו חובות, למעט חוב קטן לעירית תל אביב בגין ארנונה ומים. החוב הסתכם בסך של 8,157 ש"ח נכון ליום 18.10.1995 ומקור החוב כיום הוא תפיחה חשבונאית אשר הוא חולק עליה. לטענתו, אין כל הצדקה להעמיד את הדירה למכירה לטובת החוב הנטען, המהווה כ- 6% בלבד משוויה של הדירה.

הנאמן בתשובתו דוחה את הטענה כי אין תחולה לסעיף 96 לפקודה בנסיבות המתוארות. לדידו, טרם חלפו שנתיים ממועד ביצוע ההענקה ולכן היא בטלה כלפיו. עוד טוען הנאמן כי מדובר ברכושו היחיד של החייב ואין אפשרות לפרוע את החוב ללא ביטול ההענקה. כמו כן טוען הנאמן כי טרם חלפו 10 שנים ממועד ההענקה.

בנוסף טוען הנאמן כי הטענה לפיה הזכויות בדירה הועברו למשיב בשל עבודה שעשה עבור המנוח אינה נתמכת בראיות ואינה מפורטת ויש לדחותה על הסף. לטענתו, יש לראות את מועד הרישום בהתאם לנסח לשכת רישום המקרקעין, קרי 18.2.2013, כמועד ביצוע ההענקה. כמו כן הנאמן מתנגד לטענה כי החוב תפח שלא כדין וטוען כי מדובר בתוספת ריבית חוקית על החוב המקורי.

תגובת הכנ"ר התבקשה, אך משלא הוגשה, ניתנת החלטתי בהיעדרה.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל מן הטעמים שיפורטו להלן.

הסעיף הרלבנטי לענייננו הוא סעיף 96 לפקודה, המגדיר באילו מקרים תבוטל הענקה בהליך פשיטת הרגל:

"(א) העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל לפני שעברו שנתיים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן.

(ב) העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל אחרי שעברו שנתיים ולפני שעברו עשר שנים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן, אם לא הוכיחו התובעים מכוח ההענקה כי בזמן שנעשתה ההענקה היה המעניק כשר-פרעון של כל חובותיו בלי להיזקק לנכס הכלול בהענקה וכי משנעשתה ההענקה עברה זכות המעניק באותו נכס לנאמן על ההענקה.

(ג) "הענקה", לענין סעיף זה – לרבות כל העברה, אך למעט הענקה –

(1) בשל נישואין ולפניהם;

(2) לטובת קונה או בעל שעבוד בתום לב ובתמורה בת-ערך;

(3) לאשת המעניק או לילדו או לטובתם, של נכס שהגיע למעניק אחרי נישואיו בזכות אשתו."

תכליתו של סעיף זה היא להגן על נושי החייב באמצעות ביטול של הענקות פסולות שנעשו על ידי החייב טרם כניסתו להליך פשיטת רגל:

"מטרתו של סעיף 96 הינה לבטל בתנאים מסוימים הענקות נכסים שנעשו על-ידי חייב ללא תמורה נאותה לפני תחילת פשיטת הרגל, אשר תוצאתן הינה הקטנת מאסת הנכסים שלו, תוך סיכון כי כאשר ייכנס לפשיטת רגל תעמוד יתרה קטנה יותר לחלוקה בין נושיו. הרעיון ביסוד הוראה זו הוא, בתמצית, כי בגדר התקופה הקובעת הקודמת לתחילת פשיטת הרגל הענקת נכס על-ידי חייב ללא תמורה או בתמורה מופחתת פוגעת בכושר הפירעון שלו כלפי נושיו ומצדיקה את ביטולה כדי לקדם את אינטרס הציבור בהגנה על הנושים ... תמצית הרציונל לביטול ההענקות היא בכך כי בפרק זמן מוגדר הקודם למעשה פשיטת רגל, כאשר אדם יודע שמצבו הכלכלי מצוי בשפל, עליו להיות בראש ובראשונה הוגן כלפי נושיו בטרם יהא נדיב כלפי קרוביו, ועליו לדאוג לשלם את חובותיו בטרם ייתן מתנות לאחרים"

(ע"א 5709/99 לוין נ' שילר פ"ד נה(4) 925, 938-939 (2001)).

ס' 96 לפקודה מבחין בין שתי תקופות עיקריות לצורך החלתו: החלופה המפורטת בסעיף 96(א) עוסקת במקרה בו המעניק נעשה פושט רגל לפני שחלפו שנתיים מיום ההענקה, בעוד שהחלופה בסעיף 96(ב) עוסקת במקרה בו המעניק נעשה פושט רגל שנתיים לאחר יום ההענקה ולפני שעברו עשר שנים מיום ההענקה. המועד הקובע נמנה לאחור בהתאם לקבוע בסעיף 84(א) לפקודה ("כלל הייחוס לאחור"):

"יראו פשיטת רגל של חייב, בין על פי בקשתו ובין על פי בקשת נושה או נושים, כחלה למפרע בזמן שבו נעשה מעשה פשיטת הרגל שבגללו ניתן צו הכינוס נגד החייב וכמתחילה בזמן ההוא"

ראו גם את ספרם של לוין וגרוניס פשיטת רגל (מהדורה שלישית, 2010) בעמ' 319:

"הענקת נכסים 'בטלה' אם המעניק 'נעשה פושט רגל' אחרי שעברו שנתיים או עשר שנים, לפי הענין, מעת ההענקה; פירוש הדבר הוא שהמועד הקובע נמנה אחורה, שנתיים או עשר שנים, מיום תחילת פשיטת הרגל לפי הילכת היחוס לאחור; לאמור, מהזמן שבו נעשה מעשה פשיטת הרגל שבגללו ניתן צו הכינוס, או אם עשה החייב כמה מעשים של פשיטת רגל – מהזמן שעשה את המעשה הראשון בשלושת החדשים שקדמו ליום שבו הוגשה הבקשה לצו כינוס"

בעניננו, הסכם המתנה מיום 15.8.2012 לפיו העניק החייב את זכויותיו בדירה לבנו, ללא תמורה, הוא למעשה מעשה הענקה, וביחס למועד זה יש לבחון האם אכן מדובר בהענקה בטלה אם לאו. ודוק: שלא כנטען על ידי הנאמן, המועד הקובע איננו מועד העברת הזכויות על שמו של המשיב בלשכת רישום המקרקעין, כי אם המועד בו נכרת הסכם המתנה. מנגד, יש לדחות את טענת המשיב לפיה מועד ההענקה הוא המועד בו ניתנה אותה הבטחה ערטילאית נטענת אי שם בשנת 1988, לפיה הבטיח המנוח למשיב להעביר אליו את הזכויות בדירה. מעבר לעובדה שמדובר בטענה חסרת יסוד- ויעידו על כך 24 השנים שחלפו מאז אותה הבטחה כביכול ועד שנכרת הסכם המתנה- הרי שכוונה ערטילאית שאין בצידו מעשה קנייני, אינה נחשבת כמעשה הענקה.

זאת ועוד, גם לגופו של ענין, טענתו של המשיב כאילו קיבל את הדירה בתמורה לעבודה מפרכת שעשה בשירותו של החייב במשך שש שנים, דינה להדחות. די לעיין בהסכם המתנה על מנת להיווכח שאין בה כל ממש: בהסכם זה נכתב כי "העברת הזכויות בדירה הינה במתנה וללא תמורה, וכי לא שולמה ע"י צד אחד למשנהו תמורה כלשהי, בין בכסף ובין בשווה כסף, בין במישרין ובין בעקיפין." המשיב עצמו חתם על תצהיר, בו אישר את אמיתות הדברים, תצהיר שהוגש לרשות המיסים במטרה לקבל פטור ממס בגין העסקה. פשיטא שקבלת דירה בתמורה לעבודה שביצע המשיב עבור החייב, אינה עולה בקנה אחד לא עם מצגיו של הסכם המתנה לפיהם לא ניתנה תמורה כלשהי בעד הדירה, לא עם תצהירו של המשיב, ולא עם הגשת הבקשה לפטור ממס בגין העסקה.

בעניננו, בקשת הכינוס נגד החייב הוגשה בדיוק בשל אותה הענקה אסורה, בעילה לפי ס' סעיף 5(1)(א) לפקודה, שעניינה מתנת מירמה או העברת מירמה, ועל יסוד בקשה זו ניתן צו כינוס נגד החייב. מכאן, ונוכח כלל הייחוס לאחור, לפיו רואים את פשיטת הרגל כמתחילה במועד שבו נעשה מעשה פשיטת הרגל שמכוחו ניתן צו כינוס, קיימת זהות מוחלטת בין מועד ההענקה לבין תחילתה של פשיטת הרגל. ברם, אינני מקבל את טענת המשיב כאילו מיזוג זה של שני המועדים, מונע את החלתו של ס' 96 לפקודה. אין למצוא לא בלשונו של ס' 96 לפקודה ואף לא בתכליתו, כל עיגון לתיזה הפרשנית של המשיב. לשם המחשת הדברים, נניח מצב שבו צו הכינוס נגד החייב היה ניתן בגין מעשה פשיטת רגל אחר, שהיה נעשה שבוע ימים לאחר הענקת הדירה. לשיטתו של המשיב, במקרה כזה, בו מועד פשיטת הרגל ומועד מעשה ההענקה אינם מתמזגים, לא היתה כל מניעה עקרונית להחיל את ס' 96 לפקודה על הענקת הזכויות בדירה. נשאלת איפוא השאלה מדוע צריך לחול דין שונה כאשר מעשה פשיטת הרגל הוא אותו מעשה הענקה ממש, בלא קיומו של פער זמנים כלשהו בין שני הארועים. והרי העובדה שניתן צו כינוס בגין אותו מעשה הענקה, היא הנותנת שהיה מדובר במעשה חמור שהביא בסופו של יום להכרזתו של החייב פושט רגל. מה ההגיון להקנות חסינות למעשה הענקה כזה, רק משום שהוא מגלם בחובו גם את מעשה פשיטת הרגל עצמו? כך גם אין כל הגיון ל"הכשיר" הענקה שבוצעה ביום מעשה פשיטת הרגל של החייב, לעומת הענקה שבוצעה עד שנתיים קודם לכן, שדינה בטלות. הדעת נותנת דווקא שנייחס חומרה יתירה למעשה הענקה שמבוצע קרוב במיוחד למעשה פשיטת הרגל, בעוד שחלוף הזמן בין מעשה הענקה לבין מעשה פשיטת הרגל, מרכך במידה מסויימת את חומרתה של ההענקה, עד כדי הבחנה בין הענקות שבוצעו עד שנתיים לפני מעשה פשיטת הרגל, לבין הענקות שבוצעו פרק זמן ארוך יותר לפני אותו מעשה.

סיכומו של דבר, אין במיזוג של מעשה פשיטת הרגל יחד עם מעשה ההענקה, כמו בעניננו, כדי להקנות חסינות למעשה ההענקה. על כן, הענקת הזכויות בדירה נופלת בגדרו של ס' 96(א) לפקודה, ולא בגדרו של ס' 96(ב) לפקודה. ממילא דינה בטלות, ואין צורך לבחון את שאלת כושר הפרעון של החייב באותה עת, שאלה שהיה צורך לבחון לו המקרה היה בא בגדרו של ס' 96(ב) לפקודה.

טענה נוספת של המשיב היא שאין המדובר כלל ועיקר בהענקה, שכן חל אחד החריגים המפורטים בס' 96(ג) לפקודה, ולעניננו, החריג של נכס שהגיע למעניק אחרי נישואיו, בזכות אשתו. גם טענה זו דינה להדחות.

המשיב תמך טיעונו זה בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, מיום 9.7.2012, שאישר הסכם פשרה בין החייב לבין רעייתו, ולפיו מחצית מהזכויות בדירה, שהיו רשומות על שם האישה לבדה, תרשמנה על שמו של החייב. ברם, עיון בתביעה שהגיש החייב נגד אשתו, ואשר הסתיימה בפשרה האמורה, מגלה כי החייב טען שהדירה נרכשה במהלך חיי הנישואין כפרי של מאמץ משותף, ולכן מכוחה של חזקת השיתוף החייב זכאי למחצית הזכויות בה. טיעון זה של החייב משמיט את הבסיס מתחת לטענת המשיב כאילו הזכויות בדירה הגיעו לחייב בזכות אשתו. אין המדובר כלל ועיקר במתנה של האישה לבעלה, החייב, אלא בזכויות שצבר החייב בדירה מכוחה של חזקת השיתוף, ומכוחו של מאמץ משותף. על כן, לא חל החריג הקבוע בס' 96(ג) לפקודה.

לבסוף טען המשיב כי אין כל פרופורציה בין גובה החובות של החייב לנושיו לבין שווי הדירה מושא הענקה. דומה כי טענה זו אכן נכונה מבחינה עובדתית, אך אין בכך כדי להועיל למשיב, שכן בסופו של דבר, אין לחייב נכסים אחרים שמכוחם יסולקו חובותיו, ולכן זוהי זכותו המלאה, שלא לומר חובתו של הנאמן, לפעול לביטול ההענקה, ביטול אשר יאפשר לנושים להפרע מדירתו של החייב. מכל מקום, ביטול ההענקה איננו סוף פסוק, והמשיב יכול להמנע ממימוש הדירה אם יפרע את חובותיו של החייב.

אשר על כן, אני נעתר לבקשתו של הנאמן ומורה על ביטול ההענקה של זכויות החייב בדירה, למשיב. במידת הצורך, ניתן להמציא פסיקתה לחתימתי.

המשיב ישלם לנאמן את הוצאות הבקשה בסך 7,500 ₪.

המזכירות תשלח את ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, כ' סיוון תשע"ו, 26 יוני 2016, בהעדר הצדדים.