השופט אילן איטח
1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו (השופטת רוית צדיק ונציג הציבור מר יוסף פרלמן; בל 1623/10) אשר ניתן ביום 15.1.12, ובו נדחתה תביעת המערער כנגד החלטת המשיב לבטל את תשלום תוספת בן זוג לקצבת הזיקנה, לפי סעיף 244 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 (להלן - תוספת בן זוג ו- החוק, בהתאמה).
המסגרת העובדתית
2. המערער, יליד 1940, נישא בשנת 1969 לרעייתו - הגב' גילדה שפינט, ילידת 1942 (להלן - הרעיה) בארה"ב. בשנים 1971 - 1976 היו בני הזוג תושבי ישראל. אין חולק כי משנת 1976 ואילך היו בני הזוג תושבי ארה"ב.
3. לגרסת המערער, בשנת 2006 הוא ורעייתו החליטו לעלות לישראל. וביום 12.7.06 הם הוכרו על ידי משרד הקליטה כתושבים חוזרים החל מיום 22.6.06. בהתאם אף הופקה לבני הזוג תעודת זהות חדשה בה נרשם מענם החדש בישראל - דירה שרכשו בתל אביב. כעולה מתביעת המערער לקצבת זקנה, בסמוך לפני מועד העליה לישראל הוא חדל מלעבוד. לבני הזוג ילדים שהמשיכו להתגורר בארה"ב. כמו כן, נותרה בארה"ב אימה של הרעיה (להלן - האם), ילידת 1910, אשר מחמת מצב בריאותה וגילה לא עלתה גם היא לישראל, אלא עברה להתגורר בדיור תומך לקשישים בעיר ניו-יורק.
4. ביום 5.5.08 הגישו בני הזוג למשיב (להלן - המוסד) בקשה לקביעת תושבות ולרישום לקופת חולים. בחודש יולי 2008 הגיש המערער תביעה לקצבת זיקנה. ביום 11.8.08 אושרה התביעה לקצבת זיקנה, למן יום 1.5.08, ובכלל זה אושר תשלום תוספת בן זוג לקצבת הזיקנה המשולמת למערער.
5. ביום 23.12.08 מילאה הרעיה שאלון לקביעת תושבות לחוזר מחו"ל, וממנו עלה כי הרעיה פרשה לפנסיה ביום 2.1.00 ומאז לא עובדת; כי סגרה את חשבון הבנק שלה בארה"ב וכי במסגרת העליה לישראל הובאה לארץ תכולה חלקית של הדירה בארה"ב. ביום 4.1.09 התבקשה הרעיה להמציא פירוט בגין יציאותיה העתידיות לחו"ל וכן מסמכים המעידים על מכירת נכסיה בחו"ל. ביום 8.1.09 השיבה הרעיה כי יציאותיה העתידיות לחו"ל נגזרות ממצבה הרפואי של האם וכי היא תודיע כאשר יהיה צורך בנסיעתה. עוד ציינה כי הדירה בארה"ב הועמדה למכירה אך בשל המשבר הכלכלי לא אושרה משכנתה לקונה הפוטנציאלי. ביום 28.1.09 הודיעה הרעיה למוסד כי ביום 30.1.09 תאלץ לנסוע לארה"ב בשל מצבה של האם.
6. ביום 16.8.09 הודיע המוסד למערער כי מאחר שרעייתו לא מוכרת כתושבת ישראל הוא לא זכאי לקבל בעדה תוספת בן זוג. על החלטה זו הוגשה התובענה לבית הדין האזורי.
ברקע ההחלטה עומד דו"ח היציאות של הרעיה לחו"ל וכניסותיה לארץ, וממנו עולה כי בשנים 2006 - 2010 שהתה הרעיה כ- 70% מהזמן בארה"ב. עד לתחילת 2009 היא שהתה לסרוגין, תקופות קצרות בישראל (כחודש ימים) ותקופות ממושכות יותר, שהלכו והתארכו, בארה"ב (בתחילה כחודשיים ולאחר מכן כשלושה חודשים). במחצית הראשונה של שנת 2009 השהייה בארה"ב הייתה בת כחצי שנה. על פי דו"ח היציאות והכניסות, גם במחצית הראשונה של שנת 2010 שהתה הרעיה בארה"ב כחצי שנה.
7. בתביעתו, אשר נתמכה בתצהיר הרעיה בלבד, נטען כי בני הזוג חזרו לישראל כתושבים בחודש יוני 2006, וכי שהייתה המרובה של הרעיה בארה"ב היא פועל יוצא של מצבה הבריאותי של האם שהלך והתדרדר וחייב את נוכחות הרעיה לידה. לענין זה צויין כי לאם שתי בנות בלבד - הרעיה ובת נוספת צעירה בכ- 4 שנים ועדיין עובדת, ולכן עיקר הטיפול באם מוטל על הרעיה. הרעיה תמכה את תצהירה במכתב של הרופא המטפל בדיור התומך מיום 21.6.08 - ובו צויין, בין היתר, כי האם זקוקה לעזרה ברוב פעולות היומיום והעזרה מסופקת על ידי ליווי צמוד ועל ידי בנותיה וכי נוכח מצבה הרפואי זקוקה האם לפיקוח של בתה (הרעיה) על הטיפול בה; ובמכתב מנהל הדיור התומך מיום 17.4.10 - ובו צויין כי האם הפכה לסיעודית וכי בנותיה מצויות לידה על בסיס יומי. נטען כי דירת בני הזוג בארה"ב נותרה עם חלק מהתכולה והיא התגוררה בה בעת שהותה בארה"ב. עוד צויין כי בעת שהותה בארה"ב היא ניצלה את הזמן למפגש עם ילדיה ונכדיה.
8. לאחר שהוגשה התובענה, בחודש ספטמבר 2010 נפטרה האם ולאחר מכן - בחודש נובמבר 2010 נכנסה הרעיה חזרה לישראל. הרעיה הסבירה כי לאחר פטירת האם הרגישה צורך להגיע לבית הכנסת הקונסרבטיבי בו היו חברים כדי לאמר קדיש על אימה פעמיים ביום. לאחר חודש נובמבר 2010 פחתו נסיעות הרעיה לארה"ב.
9. מהראיה הנוספת (שהוגשה בהסכמה במסגרת הערעור) עולה כי הרעיה הוכרה על ידי המוסד כתושבת ישראל למן חודש יוני 2011, משמלאו 183 ימים בהם שהתה ברציפות בישראל.
פסק הדין של בית הדין האזורי
10. בית הדין האזורי עמד על כך שלפי סעיף 244 לחוק הזכאות לתוספת בן זוג, כמו גם יתר התוספות בגין תלויים, מותנית בכך שבן הזוג הוא תושב ישראל. בית הדין האזורי עמד על עיקרי ההלכה הפסוקה באשר לאופן בחינת השאלה אם פלוני תושב ישראל: הנטל להוכיח את התושבות מוטל על הטוען לה; נטל זה כבד יותר שעה שפלוני שהה שנים ארוכות בחו"ל; בחינת השאלה תעשה בשים לב למכלול הנסיבות; המבחן המרכזי הוא מבחן מרכז החיים ועד כמה קבועה ויציבה הזיקה לישראל.
11. בשים לב למכלול הנסיבות הגיע בית הדין האזורי למסקנה כי לא עלה בידי המערער להוכיח כי הרעיה היתה תושבת ישראל בתקופה הרלוונטית לתובענה. להלן עקרי הנימוקים של בית הדין האזורי:
א. אין בתעודת הזהות, שהונפקה עוד טרם תאריך העליה - ובה מצויין מענה של הרעיה בתל אביב, כדי להעביר את הנטל לסתור אל המוסד, ודאי נוכח משך שהייתה של הרעיה בארה"ב.
ב. אין בתצהיר הרעיה פירוט מדוע ישראל הפכה מרכז חייה ומהן זיקותיה לישראל. תצהירה של הרעיה מתמקד אך ורק בסיבות לפרקי הזמן בהם שהתה בארה"ב.
ג. בעלות בדירה בישראל אינה מספיקה, ודאי נוכח העובדה שלבני הזוג היתה דירה נוספת בארה"ב ושטענת הרעיה על חוסר היכולת למוכרה לא נתמכה בראיה כלשהי. גם בהעברת תכולה לישראל אין די, ודאי משחלק מהתכולה נותרה בדירה בארה"ב.
ד. אישור משרד הקליטה על היות בני הזוג תושבים חוזרים אינו מספק, ועדיין יש לבחון האם אכן ישראל הוא המקום בו חיו בני הזוג והאם פיתחו כלפי ישראל זיקה יציבה.