פסק-דין בתיק ע"א 36041-11-10

השופט, ד"ר קובי ורדי         

1.     לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב (כבוד השופטת, שרון גלר) מיום 3.10.10 (ה"פ 200042-08) אשר קיבל את התובענה של המשיבה והמערערת שכנגד (להלן: "המשיבה") וקבע כי הסכם ההלוואה והמשכון מיום 8.1.07 (להלן: "הסכם ההלוואה") שנחתם בינה לבין המערערת והמשיבה שכנגד (להלן: "המערערת") - בטל.

הרקע והמחלוקת בין הצדדים

2.     המערערת הינה חברה למתן הלוואות חוץ בנקאיות.        
המשיבה הינה קשישה כבת 90 שבבעלותה דירת מגורים ברח' בית גוברין ברמת השרון (להלן: "הדירה").    
ביום 8.1.07 נחתם הסכם הלוואה ומשכון בין המערערת לבין המשיבה ובנה, מר עידה יחזקאל (להלן: "יחזקאל"), בו הוסכם כי המערערת תלווה ליחזקאל ולמשיבה סך של 450,000 ש"ח וכי להבטחת החזרת החוב תשועבד דירתה של המשיבה, וינתנו שטרי חוב להבטחת החוב. כן הוסכם כי ההלוואה תוחזר תוך שנה, כך שבמשך 11 חודשים ממועד מתן ההלוואה ישלם הלווה סך של 9,450 ש"ח כל חודש ולאחר מכן ישולם סך של 459,450 ש"ח בגין החזר התשלום האחרון של הריבית והקרן ( נספח ה' למוצג ב' בתיק המוצגים מטעם המערערת).

משלא עמד יחזקאל בהחזרת ההלוואה שנטל, פעלה המערערת למימוש המשכון על דירתה של המשיבה, בתגובה לכך הגישה המשיבה המרצת פתיחה בבית משפט קמא בה ביקשה להצהיר כי הסכם ההלוואה בטל או כי היא זכאית לבטלו.

בתביעתה טענה המשיבה כי לא התקיימה דרישת גמירת הדעת מצידה. כן טענה המשיבה כי חל בנסיבות העניין סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג- 1973 (להלן: "חוק החוזים"), שכן היא הוטעתה על-ידי המערערת שהפרה כלפיה את חובת הגילוי המוסדרת, בין היתר, בחוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות, התשנ"ג - 1993.

עוד טענה המשיבה בבית משפט קמא כי קמה לה עילת ביטול בהיות נסיבות כריתת הסכם ההלוואה נגועות בעושק והשפעה בלתי הוגנת.

לחילופין, טענה המשיבה בכתב תביעתה כי עומדים לה מלוא זכויותיה כדיירת מוגנת מכוח סעיף 33 לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), התשל"ב- 1972.

מנגד, טענה המערערת כי דין טענות המשיבה להידחות. המערערת טענה כי אין עילה לביטול הסכם ההלוואה, שכן המשיבה הייתה מיוצגת על-ידי עורך דין בעת החתימה על הסכם הלוואה והיא הבינה את מהות חתימתה ואת העובדה כי בית מגוריה משועבד. כן טענה המערערת כי המשיבה היתה כשירה מבחינה רפואית לחתום על הסכם ההלוואה, וטרם חתימתה על ההסכם התקבל אישור רפואי מטעם פסיכיאטר שאישר כי המשיבה צלולה ויכולה לחתום על מסמכי ההלוואה.

עוד טענה המערערת כי ניתנו למשיבה הסברים מפורטים לעניין מהות הסכם ההלוואה, ומשכך דין טענותיה של המערערת להידחות.

פסק דינו של בית משפט קמא

3.     בית משפט קמא קבע בפסק דינו כי המערערת הפרה את חובת הגילוי אשר הייתה מוטלת עליה כלפי המשיבה, באופן אשר היה בו כדי להטעות את המשיבה בנקודות מרכזיות הרלוונטיות לשם קבלת החלטה בדבר התקשרותה בהסכם ההלוואה. בהתאם לכך קבע בית משפט קמא כי קמה למשיבה הזכות לבטל את הסכם ההלוואה. בית משפט קמא הוסיף וקבע כי חובת הגילוי מצד המערערת קויימה לכאורה בלבד, ולא באופן ממצה ואמיתי, בבחינת "עלי תאנה" בלבד שלא היה די בהם כדי לקיים את חובת הגילוי בשלב הטרום חוזי.

בית משפט קמא ביסס קביעתו זו על הקביעות העובדתיות הבאות: ראשית, קבע בית משפט קמא כי הוא אינו מאמץ את גרסתו של מנהלה של המערערת- מר גרוסמן (להלן: "גרוסמן") לפיה סבר כי יחזקאל היה זקוק להלוואה מטעמים עסקיים לצורך כניסה לשותפות עסקית, ובית משפט קמא קבע לעניין זה, בהסתמך, בין היתר, על עדותו של יחזקאל והראיות שהונחו בפניו, כי גרוסמן היה מודע לכך שיחזקאל הגיע אליו לקבלת הלוואה בשל הסתבכות כספית קודמת ולוחצת ולא במטרה עסקית אמיתית כלשהי. כן קבע בית משפט קמא לעניין זה, כי גרוסמן לא ביצע כל בדיקה ממשית לבירור אותה "מטרה עסקית" שלשמה כביכול ניטלה ההלוואה. כן קבע בית משפט קמא כי העובדה שהמשיבה צורפה כלווה נוספת להסכם ההלוואה, ולא כערבה, וכי לא פורט בהסכם ההלוואה מהי המטרה העסקית שלשמה ניטלה ההלוואה, מובילים למסקנה, כאמור, שגרוסמן היה מודע לכך שההלוואה לא ניטלה למטרה עסקית כי אם להחזר חובות קודמים של יחזקאל.

שנית, קבע בית משפט קמא כי המערערת הייתה מודעת לכך שליחזקאל אין יכולת להחזיר את הלוואה, וכי קיימת אפשרות ממשית ביותר שיהיה צורך במימוש דירת המגורים של המשיבה, שכן יכולת ההחזרה של יחזקאל נבדקה בשטחיות על-ידי גרוסמן, ועוד בטרם ניטלה ההלוואה שילמה המשיבה באמצעות כספי המערערת סך של כ- 60,000 ש"ח למינהל מקרקעי ישראל על מנת שהדירה תהיה נקיה מכל חוב וניתן יהיה ל"ממשה" במהירות.

כן קבע בית משפט קמא לעניין זה כי הוא אינו מקבל את גרסתו של גרוסמן לפיה בדק את תלושי השכר של יחזקאל, שכן תלושי השכר לא הוצגו כראיה ואף גרוסמן הודה בעדותו, גם אם לא בפה מלא, כי לא נעשתה בדיקה של תלושי השכר.

שלישית, קבע בית משפט קמא כי בנסיבות העניין אין לראות ביחזקאל והמשיבה "יחידת אינטרס אחת" ובהתאם לכך, כי לא ניתן לראות ביחזקאל מקור ממשי לגילוי נאות מול המשיבה ביחס לפרטי הסכם ההלוואה ומשמעותו. כן קבע בית משפט קמא כי אף אם המשיבה הייתה מודעת במידה מסויימת לקיומם של קשיים כלכליים אצל יחזקאל ולהיותו מאויים על-ידי נושיו, הרי שבכל מקרה, המשיבה לא הייתה שותפה להצגת מצג כוזב כלשהו (כאשר בית המשפט קמא כלל לא השתכנע שהוצג מצג כוזב כאמור) כלפי המערערת בדבר נטילת ההלוואה לצורך עסקי.