פס"ד בבקשת רשות ערעור על החלטה למנות מנהל מיוחד לעסקי המערער במסגרת תביעה שהגישה אשתו

רקע

1.         בקשת רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש לענייני משפחה בחיפה ( כבוד סגנית הנשיא - השופטת שושנה ברגר ) מיום 20/10/13, לפיה קיבל ביהמ"ש קמא בקשת המשיבה, בגדרי תביעה לשמירת זכויות על פי סעיף 11 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן "חוק יחסי ממון"), ומינה מנהל זמני מיוחד לעסקי המבקש, אשר נדרש לבחון את הוצאות והכנסות עסקי המבקש לרבות חברות בע"מ (חברות יחיד שבבעלות המבקש בלבד) ולוודא,  כי כל משיכות הכספים בעסקי המבקש מבוצעות לצורך ניהול שוטף ותקין של העסקים.

המנהל המיוחד הוסמך לאשר ולהימנע מלאשר פעולות החורגות מניהול כאמור.

2.         הצדדים, בני זוג אשר נישאו זל"ז ביום 8/92. יחסי הצדדים נקלעו למשבר והם חיים בנפרד מאז חודש 1/13. בחודש 5/13 הגישה המשיבה תביעה למזונות אישה וילדים ותביעה לשמירת זכויות. ב- 6/13 הגיש המבקש תביעה רכושית ועתר לאיזון המשאבים על פי חוק יחסי ממון.

3.         ביום 11/13 התקיים דיון בפניי בבקשה וזאת לשם השלמת טיעונים. ב"כ המשיבה השאיר לשיקול דעת ביהמ"ש והכרעתו האם לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פיה.

            בהתאם לסמכותי לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 החלטתי לדון בבקשה כבכתב ערעור ולאחר שלצדדים ניתנה הזדמנות להביע התנגדותם לכך.

4.         המבקש הגיש גם בקשה לעיכוב ביצוע החלטת ביהמ"ש קמא.

בהחלטה מיום 10/13 הוריתי על עיכוב ביצוע ההחלטה באופן חלקי, כך שהעיכוב יהא ביחס לאותה הוראה לפיה משיכת כספים תתאפשר אך בהסכמת וחתימת המנהל המיוחד.

מצד שני הוריתי, כי שאר הסמכויות אשר הוענקו למנהל המיוחד יעמדו בעינן ותתווסף גם חובת דיווח מטעם הבנקים ומטעם המבקש על ביצוע כל משיכה מחשבונות הבנקים השונים, אשר פרטיהם הועלו בגדרי בקשת המנהל המיוחד. מאוחר יותר הוריתי, כי משיכת כספים מעל ל-100,000 ש"ח תתאפשר אך בהסכמת המנהל המיוחד וזאת עד להכרעה בבקשת רשות הערעור.

5.         בבקשה למינוי מנהל מיוחד חיצוני או כונס נכסים טענה המשיבה, כי לצדדים עסקים משותפים בתחום המזון, יבוא מכוניות, מכירת מכוניות בחו"ל והשכרת נכסים בחו"ל, וכי לאחר המשבר שפקד את חייהם החל המבקש פועל באופן חד צדדי בעסקים המשפחתיים ומנע ממנה שימוש בהכנסות המשותפות. היא טענה, כי פעולותיו נועדו לרוקן את עסקי הצדדים מתוכן.

עוד טענה, כי המבקש מתכוון לסגור את החברה באמצעותה הוא מנהל עסקים אלה ולהפעיל את העסקים במסגרת חברה אחרת.

6.         המבקש התנגד לבקשה וטען, כי המשיבה לא הציגה כל ראיה על פעילות חריגה בחברה, אשר מלמדת על חשש כלשהו בקשר להמשך פעילותה, וכי החברה בבעלותו הבלעדית.

הוא טען, כי המשיבה מנסה להפריע לפעילות החברה ולהביא לקריסתה.

עוד טען, כי החברה היא אישיות משפטית הנפרדת ממנו ולביהמ"ש לענייני משפחה אין סמכות לדון בבקשה למינוי מנהל מיוחד לחברה, משהסמכות לדון בה נתונה לביהמ"ש המחוזי, מה גם והחברה לא צורפה כצד להליך.  

7.         בהחלטה מושא הערעור קבע ביהמ"ש קמא, כי מהחומר שנפרס לפניו ( לא התקיים דיון בבקשה במעמד הצדדים ) ומבלי לקבוע מסמרות, נראה לכאורה, כי עסקי המבקש התנהלו במסגרת עסק משפחתי המשותף לצדדים. המשיבה טוענת לקיפוח ובשלב המקדמי של הדיון יש בטענותיה כדי להצדיק מינוי מנהל מיוחד, לצורך מניעת המשך קיפוח זכויותיה.

בית המשפט קמא הוסיף כי טענות המשיבה לעניין קיפוח זכויותיה בניהול עסקי המבקש, מצדיקות מינוי מנהל מיוחד לצורך פיקוח וניהול. ביהמ"ש קמא הוסיף, כי הנזק שעלול להיגרם למשיבה אם לא ימונה צד ג' לצורך פיקוח וניהול העסק המשפחתי, גדול יותר מהנזק שיגרם למערער אם ימונה צד ג'.

לפי ביהמ"ש קמא, אין במינוי מנהל מיוחד כדי לפגוע במי מהצדדים וכל מטרתו היא לפקח על הפעילות העסקית של החברה.

תמצית טענות המבקש 

-           ביהמ"ש קמא התעלם מההשלכות מרחיקות הלכת של המינוי ולפגיעה החמורה שתיגרם למבקש.