א.בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת אריקה פריאל) מיום 28.5.15 בת"א 45735-06-11 לפיו נדחתה תביעתה של המערערת כנגד המשיבה והיא חויבה לשלם למשיבה הוצאות משפט בסך כולל של 10,000 ₪.
ב.כעולה מפסק דינו של בית משפט קמא נסיבות העניין הינן בתמצית אלה:
"אגודת תלמוד תורה" נרשמה בשנת 1954 כאגודה עותומנית שמייסדה היה הרב יהודה גפן ז"ל.
באותה שנה התקשרה האגודה בחוזה עם מינהל מקרקעי ישראל ולפיו רכשה זכויות חכירה לדורות (להלן: "האגודה") במקרקעין הידועים כחלקה 44 גוש 11017 ברחוב המייסדים 13, קרית אתא (להלן: "הנכס").
בחוזה בין האגודה לבין המינהל נקבע, כי מטרת החכירה היא "הקמת בניין לשימוש בתור תלמוד תורה". זמן מה לאחר כריתת החוזה הקימה האגודה בניין בן שתי קומות וניהלה בו בית ספר וגן ילדים לאורך שנים.
ג.ב- 31.8.1965 נעשה הסכם בין האגודה לבין המועצה המקומית כפר אתא, ולפיו העבירה האגודה את זכויותיה בנכס לידי המועצה "באופן שהמועצה תבוא במקומה של האגודה בתור חוכרת של המקרקעין הנ"ל" (סעיף 2 של החוזה).
בתמורה לקבלת זכות החכירה בנכס התחייבה המועצה, בין היתר, כי (סעיף 3):
" 3.א. שהמקרקעין וכל מה שיבנה להבא עליהם ישמשו אך ורק למטרת תלמוד תורה של זרם החינוך העצמאי של אגודת ישראל או בשם אחר של אותו זרם, או לישיבה של אותו זרם, וכן להדגיש זאת בשטר החכירה שבין מקרקעי ישראל והמועצה"
וסעיף 4:
"הותנה בזה בפירוש כי כל ענייני בית הספר הנ"ל בין שהדברים נוגעים לענייני חינוך ולימוד ובין שהם נוגעים לענייני מינהל, יהיו בסמכותה הבלעדית של האגודה ומוסדות החינוך של הממשלה, ואין למועצה כל זכות להתערב בהם באיזה צורה שהיא".
ד.בעקבות חקיקת חוק העמותות, התש"ס – 1980 דרש רשם העמותות מן האגודה להגיש בקשה להירשם בתור עמותה. בשנת 2007 נרשמה עמותה בשם "תלמוד תורה בית יהודה קרית אתא ע"ש הרב יהודה גפן זצ"ל", שהייתה הנתבעת בהליך בפני בית משפט קמא (המשיבה בפנינו ואשר תיקרא להלן: "המשיבה" וגם "העמותה").
למרות האמור בהסכם לא נרשמו זכויות החכירה שבנכס על שם המועצה, וגם לאחר כינונה של העירייה לא נעשה כן, למרות פניות בעניין זה מצד המועצה, ובהמשך מצד העירייה.
בשנת 2008 הגישה העמותה תובענה כנגד העירייה לפינוי הנכס, אך לא הוברר מה עלה בגורלו של ההליך, אם כי, כך מציין בית משפט קמא, ניתן להניח שההליך הנ"ל הסתיים ללא הכרעה לגוף העניין.
ה.העירייה מצידה הגישה המרצת פתיחה כנגד העמותה לבית המשפט המחוזי בחיפה (ה"פ 6593-11-08) להצהיר שהיא זכאית להירשם כחוכרת לדורות של הנכס. העמותה מצידה טענה שהתובענה התיישנה, ולגוף העניין טענה כי החוזה הופר על ידי המועצה (שהעירייה חליפתה).
טענת ההתיישנות נדחתה בהחלטה מיום 23.3.09 ובפסק דין מיום 15.8.10 (כב' השופטת ש. שטמר) נתקבלה תביעת העירייה כנגד העמותה כדלקמן:
"מכל המקובץ מסקנתי היא שהעירייה הוכיחה כי היא זכאית להירשם כבעלת זכויות החכירה בנכס, יחד עם זאת, מודגש כי המשך הניהול של הנכס מבחינת בית הספר שינוהל בו הוא בהתאם למפורט בהסכם בין העירייה לבין האגודה משנת 1965, ולפיכך יש לעמותה זכות לנהלו על-פי ההסכם".
ערעורה של העמותה לבית המשפט העליון (ע"א 7231/10 מיום 17/10/12) נדחה ופסק דינו של בית המשפט המחוזי הפך לחלוט.
ו.מציין בית משפט קמא, שבמהלך השנים אפשרה העמותה לגופים תורניים שונים לנהל בנכס נשוא הדיון בית ספר או גן ילדים או ישיבה.
בשנות השבעים של המאה שחלפה נוהל בנכס תלמוד תורה על ידי גוף הנקרא כיום "תורה תמימה" שבתחילת דרכו לא היה שייך לזרם החינוך העצמאי, ובמהלך השנים הפך לחלק ממנו ועיקר מימונו בא מזרם החינוך העצמאי.
ז.בהמשך, הקימה העירייה מבנה חדש ברחוב ברדיצ'בסקי בעיר, וביום 31.8.08 חדלה "תורה תמימה" מלהשתמש בנכס נשוא הדיון. ביום 1.9.08 הועברה פעילות בית הספר "תורה תמימה" למען החדש ברחוב ברדיצ'בסקי. עם פינוי הנכס מסר מנהל בית הספר (הרב רוטנברג) את מפתחות הנכס לידי נציג העירייה. עם קבלת החזקה בנכס החליפה העירייה את מנעול הכניסה אליו.
לפיכך, פנתה העמותה לבית משפט השלום בחיפה בתביעת הפינוי (שכבר צוינה לעיל) ובה גם עתרה למתן סעד זמני שיאסור על העירייה להפריע לעמותה לקיים פעילות במקום.
בית משפט השלום נעתר לבקשתה של העמותה ומכוח הצו שניתן שבה העמותה להחזיק בנכס.
ח.עם החזרת החזקה בנכס לידיה פרסמה העמותה מודעה ברבים ובה הודיעה על כוונתה להפעיל בנכס גני ילדים למעון יום "... מטעם משרד התמ"ת...". בפועל פעילות גני הילדים והישיבה בנכס מנוהלות כיום על ידי גוף בשם "הרבצת תורה" שאינה שייכת לזרם החינוך העצמאי. "הרבצת תורה", נמצאת בנכס בהסכמתה המלא של העמותה.
ט.ביום 24.8.10 שלחה העירייה מכתב לעמותה ובו דרישה לפנות את הנכס. העמותה לא נענתה לדרישה והחלה בביצוע עבודות בנייה שונות ובעטיין נקטה העירייה בהליך נשוא הדיון כאן.
העירייה הגישה בקשה למתן צו מניעה זמני שיאסור על העמותה לבצע עבודות בנייה בנכס. בקשתה של העירייה נדחתה והעמותה השלימה את העבודות ומוסדות החינוך נפתחו לפי המתוכנן.
י.בתובענה עתרה העירייה להורות לעמותה לסלק את ידה מן הנכס ולהחזיר את החזקה בו לידי העירייה, לתת צו מניעה קבוע שיאסור על העמותה לבצע עבודות בנייה בנכס , לתת צו מניעה קבוע שיאסור עליה לנהל פעילות שאינה בית ספר תלמוד תורה או ישיבה של זרם אגודת ישראל, וכן לחייב את העמותה לשלם דמי שימוש ראויים בסך של 10,000 ₪ לחודש החל מיום מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (15.8.010) ועד מועד הגשת התביעה נשוא הדיון (27.6.11).
יא.העירייה (המערערת בפנינו) טענה, שאין לעמותה קשר לאגודה (עמה נעשה ההסכם משנת 1965), וגם אין לה קשר לאגודת ישראל, כך שאין לה זכות להחזיק בנכס.
העירייה, כך נטען, מילאה את התחייבותה כלפי האגודה לקיום בית ספר תלמוד תורה של זרם אגודת ישראל. לאורך שנים השקיעה העירייה כספים רבים, שמקורם בכספי המיסים, כדי להרחיב את המבנה שבנכס, העניקה שירותים שונים לבית הספר שנוהל בו, ולמרות הפסקת פעילות האגודה הפעילה בנכס תלמוד תורה של זרם החינוך העצמאי של אגודת ישראל.
בכך קיימה העירייה, לטענתה, את התחייבויותיה לפי ההסכם משנת 1965. כמו כן, עם הקמת מבנה בית הספר החדש ברחוב ברדיצ'בסקי (שהוקם עקב צפיפות כיתות הלימוד בנכס) והעברת פעילות בית הספר אליו, מילאה העירייה את כל התחייבויותיה לפי ההסכם כלפי האגודה, כך שגם מטעם זה עליה לקבל את החזקה בנכס.
יב.לטעמה של העירייה, עם מתן פסק הדין בהליך שבבית המשפט המחוזי, ובו הכרה בזכות העירייה להירשם בתור חוכרת של הנכס, על העמותה לסלק את ידה ממנו. העירייה הוסיפה וטענה, שההליך בבית המשפט המחוזי נסב סביב סוגיית הבעלות, אך לא בנוגע לזכות השימוש או הניהול של הנכס. לכן, לטעמה של העירייה, האמירה בפסק הדין בנוגע לזכות העמותה להמשיך לנהל את הנכס היא בגדר הצהרה דקלרטיבית בלבד של האמור בחוזה ואין בה כדי להעניק לעמותה זכות חזקה או ניהול.
יג.לטענת העירייה ויתרה העמותה על ניהול הנכס עוד במועד חתימתה על ההסכם (משנת 1965) או בסמוך לאחר מכן. לחלופין, זכות הניהול שהוענקה לעמותה הסתיימה ביום 1.9.08 עם מעבר בית הספר תלמוד תורה למבנה חדש. לטענת העירייה, משתמשת העמותה בנכס בניגוד להסכם, ונוכח הפרת ההסכם יש להורות על ביטול זכות הניהול של העמותה.
יד.העמותה סבורה לעומת זאת, כי לפי ההסכם נותרה בידיה הסמכות לנהל בנכס מוסד חינוכי של הזרם החרדי. לטענתה, פסק הדין שניתן ביום 15.8.10 בבית המשפט המחוזי, ברור, ולכן, גם אם העירייה זכאית להירשם כחוכרת הרי שייעוד הנכס- לקיים בו פעילות חינוכית של הזרם החרדי- כמו גם ניהולו על ידי העמותה, נותרו בעינם, ולכן עתרה העמותה לדחיית התביעה כנגדה על כל חלקיה.
טו.בית משפט קמא דחה את טענת העירייה לפיה אין לעמותה קשר עם האגודה. טענה מעין זו לא הועלתה מטעם העירייה בהליך שהתנהל בזמנו בבית המשפט המחוזי בין העירייה לבין העמותה, ולמעשה אף נטען שם כי העדר פעילות כספית של האגודה, ולאחר מכן של העמותה, מצביע על העדר זיקתן לנכס.
כמו כן ציין בית משפט קמא, שגם מטיעוניה של העירייה בהליך שהתנהל בשעתו בבית המשפט המחוזי עולה, שהעמותה היא חליפתה של האגודה. גם בפסק דינו של בית המשפט העליון, שאימץ את הקביעות העובדתיות של בית המשפט המחוזי נכתב, כי העמותה, בגלגולה הקודם, כאגודה עותומנית, התקשרה בשנת 1954 בהסכם חכירה עם המינהל ולפיו הוקנו לה זכויות החכירה במקרקעין.
טז.בהתייחס לטענות העירייה לפיהן עולה מעמדת רשם העמותות, במסגרת הליך שנקטה העירייה לפירוק העמותה, כי רישומה בחטא, מציין בית משפט קמא כי טענות אלה לא הועלו בכתב התביעה, ומכל מקום אין חולק שלא הוחלט על פירוק העמותה ומכאן שהעמותה היא חליפתה של האגודה ונכנסת בנעליה, כך שהזכויות שהיו לאגודה בנכס מסורות גם לעמותה.
יז.עוד טענה העירייה שהעמותה ויתרה על זכות הניהול שלה, והעירייה היא זו שניהלה את המוסד שהתנהל בנכס. בית משפט קמא קבע, שבהעלאת טענה זו יש משום כפירה בממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין שניתן בהליך שהתקיים בבית המשפט המחוזי ובו נקבע, כי העירייה מעולם לא קיבלה את החזקה בנכס, וזו נותרה בידי האגודה (העמותה) והיא זו שגם החליטה מי יקיים פעילות חינוכית בו, ומה סוג הפעילות שתתקיים.
מציין בית משפט קמא, שבהתאם להתחייבותה החוזית של העירייה כלפי העמותה השקיעה העירייה כספים להרחבת המבנים שהוקמו בנכס ודאגה לתחזוקתם, ואולם נוכח ההפרדה בין פעילויות אלה לבין ניהול בפן החינוכי ובפן המינהלי של המוסד החינוכי שיתנהל בנכס אין לראות במימון התחזוקתי של הנכס משום ויתור על זכויות שנמסרו לאגודה לפי ההסכם, ומכוחה לעמותה.
יח.מוסיף בית משפט קמא, כי העובדה שהעמותה לא ניהלה בעצמה מוסד חינוכי, אלא התקשרה עם גוף אחר השייך לזרם החרדי אינה מעידה על ויתור הניהול, שכן לא נקבע בחוזה כי מדובר בחוזה לקבל עבודה אישית או שירות אישי שהעמותה בלבד מחויבת לקיימו (בהתעלם מן השאלה אם החיוב לקיים פעילות חינוכית של הזרם העצמאי של אגודת ישראל הוטל על פי ההסכם על העמותה, או שמא זהו חיוב המוטל על העירייה).
יט.גם העובדה שלעמותה לא הייתה פעילות כספית אינה שוללת, לדעת בית משפט קמא, את ניהול הנכס שכן לגרסת העמותה, שלא נסתרה, מי שנשא בתשלומים השוטפים היו אותם גופים שקיימו את הפעילות החינוכית בנכס.
העירייה הפנתה למכתב ששיגרה העמותה לרשם העמותות בו נכתב: "האגודה החזיקה בנכס אשר הקרקע שמתחתיו הוחכרה מהמינהל בעבר הרחוק", אך בית משפט קמא קבע, שאין בכך כדי לסייע בידי העירייה. טענה זהה הועלתה בהליך שהתקיים בבית המשפט המחוזי, שם העדיף בית המשפט את הסברו של הרב שולזינגר מטעם העמותה על פני פרשנות העירייה ונקבע, כי המילים "בעבר הרחוק" נוגעות לזכות החכירה שנרכשה זה מכבר, ואין להן קשר לזכות להחזיק בנכס, שהייתה ונותרה בידי העמותה, כזכור אושר פסק הדין בבית המשפט העליון.
כ.מטעם העירייה צורף לסיכומיה, בפני בית משפט קמא, פרוטוקול דיון שהתקיים בבקשתה של העירייה לפירוק העמותה. ב"כ העמותה הצהיר שם כי "משנת 1978 האגודה חדלה מלהפעיל את בית הספר ונתנה את המבנה במתנה לעירייה". בית משפט קמא קבע, שיש להתעלם מפרוטוקול זה שאינו חלק מחומר הראיות וממילא לא ניתנה הזדמנות נאותה לעמותה להגיב על כך. מכל מקום אין להכריע על יסוד אמירה אחת בלבד, אלא יש לבחון אותה כחלק ממכלול הראיות והקשר הדברים.
עוד ציין בית משפט קמא, שהציטוט הנ"ל מתוך דברי ב"כ העמותה חלקי ומגמתי הואיל ומעיון בדברי ב"כ העמותה עולה, שהוא מסר כי התנהלו בנכס פעילויות של הזרם החרדי, ואכן גרסת העמותה היא שבשלב מסויים היא בחרה לנהל את הפעילות החינוכית באמצעות גופים אחרים המשתייכים לזכרם החרדי.
כא.בית משפט קמא העיר, שטענת העירייה לפיה גוף הנקרא "הרבצת תורה" שכר את הנכס מן העמותה, סותרת מיניה וביה את גרסתה בדבר ויתור העמותה על זכותה לנהל את הנכס או לקיים בו פעילות.
כמו כן המודעה שפרסמה העמותה עם החזרת החזקה בנכס לרשותה, ולפיה בכוונתה להפעיל בנכס גני ילדים ומעון יום "... מטעם משרד התמ"ת ...", עולה בקנה אחד עם המוסכם בחוזה, דהיינו, שענייני הניהול יהיו בסמכותה הבלעדית של האגודה ומוסדות החינוך של הממשלה.
כב.העירייה אף טענה, שעם מעבר בית הספר תלמוד תורה למבנה החדש ברחוב ברדיצ'בסקי תמה זכות הניהול שהוענקה לעמותה לפי החוזה.
בית משפט קמא קבע שאין בידו לקבל את טענתה זו של העירייה.
בית משפט קמא נימק את עמדתו כדלקמן: ההתקשרות החוזית בין האגודה (העמותה) לבין המועצה (העירייה) נוצרה עקב רצונה של האגודה להרחיב את בית הספר לתלמוד תורה שניהלה בנכס. עקב חסרון כיס פנתה האגודה למועצה וזו הסכימה להקים בנין נוסף למטרה האמורה (הרחבת המוסד החינוכי) "בתנאי שזכויותיה של האגודה במקרקעין הנ"ל בתור חוכרת ראשית תועברנה לשם המועצה".
האגודה קיבלה תנאי זה וכך נעשה ההסכם שנועד להסדיר את התנאים להעברת זכויות החכירה למועצה ואת המשך קיום בית ספר לתלמוד תורה בנכס.
לצד הסכמת האגודה להעברת זכויות החכירה לעירייה בפרק זמן נקוב, התחייבה העירייה "שהמקרקעין וכל מה שייבנה להבא עליהם ישמשו אך ורק למטרת תלמוד תורה של זרם החינוך העצמאי של אגודת ישראל.... וכן להדגיש זאת בשטר החכירה שבין מקרקעי ישראל למועצה".
כג.המועצה (שהעירייה חליפתה) התחייבה כי תמורת קבלת זכות החכירה מאת האגודה (העמותה), ישמש הנכס "אך ורק למטרת תלמוד תורה". כדי להבטיח קיום התחייבות זו הסכימו הצדדים כי כל ענייני הניהול – בנושאי חינוך ומינהל – ייוותרו בידי האגודה.
לכן, כך כותב בית משפט קמא, אין בהקמת המבנה שבו מתנהל בית הספר המשתייך לזרם החינוך העצמאי כדי להפקיע את חיובה של העירייה להמשיך ולקיים בנכס מוסד לחינוך תורני או את זכויותיה של העמותה להמשיך ולהחזיק בנכס ולנהל בו מוסד חינוכי לפי ראות עיניה.
כד.לפי הצהרת העירייה בכוונתה להקים בנכס מתנ"ס שישמש את כלל תושבי העיר, ואולם, כך מעיר בית משפט קמא, כוונה זו אינה עולה בקנה אחד עם התחייבותה החוזית הן בשל הייעוד הנוגד את המוסכם בחוזה, והן עקב התערבותה של העירייה בענייני ניהול המוסד שיופעל בנכס.
מסקנת בית משפט קמא הייתה שהעירייה לא הוכיחה את טענתה בדבר פקיעת זכות העמותה לנהל בנכס מוסד חינוכי.
כה.העירייה אף טענה, שהעמותה הפרה את ההסכם משאפשרה לגוף שאינו נמנה עם זרם אגודת ישראל לנהל בנכס גן ילדים. ואולם, בית משפט קמא קיבל את טענת העמותה לפיה ההתחייבות כי הנכס ישמש "אך ורק למטרת תלמוד תורה של זרם החינוך העצמאי אגודת ישראל או בשם אחר של אותו זרם או לישיבה של אותו זרם", זו ההתחייבות של המועצה, שהעירייה חליפתה, ולא של האגודה.
היה זה מעניינה של האגודה להבטיח שהוויתור על זכות החכירה לא יפגע בהמשך פעילותו של בית הספר לתלמוד תורה במקום.
מכאן שענייני הניהול נותרו בידי העמותה שרשאית בלעדית לקבוע כל נושא הנוגע לחינוך ומינהל, ויש בכוחה לאפשר לגוף תורני שאינו נמנה עם זרם החינוך העצמאי של אגודת ישראל (או בשם אחר של אותו זרם) לנהל בנכס מוסד חינוכי.
עוד ובנוסף מציין בית משפט קמא, כי לא הוכח שהגופים שהחזיקו ומחזיקים בנכס אינם נמנים עם הזרם החרדי שאליו התכוונה העמותה בעת כריתת החוזה.
הנטל להוכיח שמי שניהל מוסד חינוכי במקום לא היה רשאי לעשות כן מוטל על כתפי העירייה בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה", והעירייה לא עמדה בנטל זה.
כו.יועצה המשפטי של העירייה צירף לתצהירו מכתב של מנכ"ל "רשת גני ילדים של אגודת ישראל" ולפיו עמותה זו היא הגוף היחיד המפעיל גני ילדים בתיאום עם החינוך העצמאי.
בית משפט קמא מציין, כי זו עדות מפי השמועה, ומכל מקום אין בכך כדי לסתור את גרסת העמותה הואיל ואין לשלול כי הגופים שהחזיקו בנכס או מחזיקים בו עתה נמנים עם זרם החינוך העצמאי תחת שם אחר.
בית משפט קמא העניק משקל לא מבוטל לגרסת הרב שולזינגר מטעם העמותה (שלפניו שימש אביו המנוח כמנכ"ל האגודה ולפניו עמד בראשה קרוב משפחה אחר ) לפיה מאז חתימת החוזה התפלג החינוך העצמאי לתת-זרמים במגזר החרדי וקיימות שלוחות שונות שראוי שייקראו "הזרם החרדי", וכי בנוסף לגוף הפוליטי "אגודת ישראל" קיימים גופים רבים שהתאגדו תחת שם זה.
כז.נוכח כל האמור לעיל קבע בית משפט קמא, שהעירייה לא הוכיחה את תביעתה לסילוק יד. גם התביעות למתן צו מניעה לא הוכחו הואיל ולא הוכח שהעמותה הפרה את החוזה בכך שאפשרה לנהל בנכס פעילות חינוכית על ידי גוף שלא היה רשאי לעשות כן.
גם הבקשה לסעד זמני שיאסור על ביצוע העבודות נדחתה בעיקרה ואין מקום להעניק סעד זה לאחר שעבודות הבניה הסתיימו.
התובענה לסעד כספי נדחתה הן משום שלא הוכחה והן משום שלמעשה נזנחה על ידי העירייה.
כח.העירייה מיאנה להשלים עם פסק דינו של בית משפט קמא וטענותיה שבערעור מונחות בפנינו.
פסק דינו של בית משפט קמא אמנם מאמץ את קביעותיו של בית המשפט המחוזי בתיק ה"פ 6593-11-08 (מיום 15.8.10) לפיו העירייה היא בעלת זכויות החכירה לדורות בנכס נשוא הערעור, אך מנגד מרוקן הוא, לטענת העירייה, מכל תוכן את משמעות בעלותה של העירייה על הנכס, ועקב כך אין העירייה יכולה להשפיע ואף לא לקבוע את זהות המשתמש בנכס, וכן אינה יכולה לקבוע האם יתבצעו פעולות בניה או הריסה בנכס כפי שנעשה בפועל.
בית משפט קמא הכיר בעמותה שהיא, כך נטען, ריקה מכל פעילות, לעשות בנכס כבשלה, תוך מתן הכשר לכך שהמשיבה העניקה את השימוש בנכס לעמותת "הרבצת תורה" להפעלת גנים ומעונות יום, בניגוד לעמדת העירייה וללא הסכמתה.
לטענת העירייה, משמעות התחייבותה של העירייה, כפי שנקבעה בהסכם 1965, שהנכס ישמש כתלמוד תורה או ישיבה של זרם החינוך העצמאי, היא כי העירייה היא שקובעת מה ייעשה בנכס תחת מגבלה זו, ואין המשיבה יכולה להעניק את זכות השימוש בנכס על פי שיקול דעתה.
כט.יתר על כן, לטעמה של העירייה, משבנתה העירייה בשנת 2008, לבקשת העמותה, מבנה חדש, ותלמוד התורה שפעל במבנה במהלך כל השנים הועבר למבנה חדש וגדול שנבנה על ידי העירייה, היה על בית משפט קמא לקבוע בפסק הדין כי כנגד מסירת המבנה החדש לשימוש תלמוד תורה, זכאית העירייה לממש את זכות הבעלות והשימוש בנכס ללא כל מגבלות ולעשות בו שימוש לפי צורכיהם של תושבי העיר.
נטען בערעור שהתוצאה אליה הגיע בית משפט קמא מעשירה שלא כדין את העמותה על חשבון תושבי העיר, שכן העמותה קיבלה לידיה למעשה שני מבנים, במקום אחד, ולא לכך התחייבה העירייה בהסכם 1965.
גם אם תישאר בעינה קביעת בית משפט קמא שהעברת תלמוד התורה למבנה החדש אותו בנתה העירייה אין בה כדי לשחרר את העירייה מהתחייבותה בהסכם 1965, באשר לשימוש במבנה כתלמוד תורה או ישיבה, ואם סבורה המשיבה שהעירייה אינה עומדת במחויבותה על פי ההסכם באשר לשימוש בנכס, כי אז מוטל על העמותה הנטל לפנות לבית המשפט ולהוכיח, כי העירייה מפרה את התחייבותה החוזית באשר לשימוש בנכס.
ל.טוענת העיריה, כי הקביעה לפיה המשיבה אינה מחויבת במגבלה שנקבעה בהסכם 1965, ומתוך כך יכולה היא לבצע כל פעילות כנכס, לרבות באמצעות צד שלישי, מהווה, לטעמה של העירייה טעות יסודית.
אין בעובדה שהמגבלה היא התחייבות המוטלת לפי ההסכם על העירייה כדי להוביל לקביעה שהעמותה רשאית לעשות ככל העולה על רוחה בנוגע לפעילות במקום.
לא זו בלבד שפסק הדין מרוקן מתוכן את זכות הבעלות של העירייה בנכס, אלא שהוא מאשר לעמותה להעניק את זכות השימוש בנכס לצד ג' ("הרבצת תורה") לצורך פעילות שלא הוגדרה בהסכם בין העירייה לעמותה ובניגוד להסכם זה (כשלא ידוע מה התמורה שהעמותה מקבלת בגין הענקת זכות זו בנכס).
לא.נטען עוד, שבית משפט קמא התעלם מזכותה הקניינית של העירייה גם באשר לאפשרות לבצע שינויים מהותיים בנכס.
העמותה ביצעה, כך נטען, עבודות בנייה והריסה בנכס, ובכלל זה הריסת קירות, שבירת ריצוף, הריסת החצר ושינוי חזות המבנה לפי צרכי "הרבצת תורה" העושה שימוש בנכס כמעון וגן ילדים, ללא הסכמת העירייה, שהיא בעלת זכויות הקנין בנכס.
עבודות אלה נעשו תוך התעלמות מהעירייה וללא קבלת אישורה המקדים, ורמיסת זכות העירייה בנכס, כאילו היו העמותה ו"הרבצת תורה" בעלות הנכס.
העירייה כבעלת הזכות הקניינית היא, כך נטען, היחידה הרשאית לקבוע איזה שינויים יבוצעו בו ואין העמותה רשאית לעשות בנכס כרצונה כאילו היא הייתה בעלת הנכס.
לב.העירייה חוזרת על טענתה שהעמותה אינה פעילה מזה שנים בשים לב להצהרותיה ודו"חותיה שהוגשו לרשת העמותות.
מוסיפה העירייה, שהעמותה התחייבה בפני רשם העמותות לחדש את פעילותה – אך התחייבות זו לא בוצעה, וגם כיום, כך נטען, אין העמותה מנהלת פעילות כלשהי, לא בכלל, ולא בנכס בפרט. פעילותה היא ההרשאה שנתנה לעמותת "הרבצת תורה" להפעיל את גן הילדים והמעון בנכס, ללא כל זכות (כך לטענת העירייה).
לג.לטענת העירייה ביקשו ממנה העמותה ותלמוד התורה להעביר את בית הספר למבנה חדש וגדול יותר בעיר כדי לאפשר לתלמוד התורה לקבל מספר רב יותר של תלמידים ולפיכך בנתה העירייה מבנה חדש וגדול ברחוב ברדיצ'בסקי לצורך העברת תלמוד התורה.
לטענת העירייה כחלק בלתי נפרד של הסכם זה הוסכם בין העירייה, העמותה ותלמוד תורה, שעם העברת תלמוד התורה למבנה החדש והגדול תוסר ההגבלה אותה קיבלה על עצמה העירייה באשר לפעילות בנכס, וכי העירייה תוכל לעשות בנכס כל שימוש שהוא.
תלמוד התורה "תורה תמימה" עבר מן הנכס ביום 31.8.08 למבנה החדש ברחוב ברדיצ'בסקי ומי שהיה אז מנהל בית הספר, הרב רוטנברג, מסר את מפתחות הנכס לידי נציג העיריה, אך העמותה התעקשה, בניגוד להסכמות בין הצדדים, להמשיך לעשות שימוש בנכס ולנהוג בו מנהג בעלים.
העירייה החליפה את המנעולים בנכס, ואזי פנתה העמותה לבית משפט השלום וניתן ביום 5.9.08 צו מניעה זמני מכוחו התאפשר ל"הרבצת תורה" להפעיל בנכס את המעון וגן הילדים (לטענת העירייה שלא כדין). פעילות זו אינה מבוצעת על ידי העמותה, והרי "הרבצת תורה", כך נטען, היא אינה תלמוד תורה או ישיבה ואינה שייכת לזרם החינוך העצמאי.
לד.ההליך נשוא הדיון כאן נפתח לאחר שהעמותה סירבה לפנות את הנכס למרות מכתב העירייה מיום 24.8.10 בו נדרשה העמותה לפנות את הנכס בין היתר נוכח מעבר תלמוד התורה מהנכס למבנה החדש שברחוב ברדיצ'בסקי.
נטען, כי בית משפט קמא שגה משדחה את טענת העירייה לפיה בהתאם להסכם בין העירייה לעמותה, עם בניית המבנה החדש והעברת בית ספר תלמוד תורה שפעל בנכס למבנה החדש אותו הקימה העירייה ברחוב ברדיצ'בסקי – ויתרה העמותה על זכויותיה על פי הסכם 1965 לפיו מוגבלת העירייה להשתמש בנכס למטרת תלמוד תורה או ישיבה של זרם החינוך העצמאי – של אגודת ישראל, בלבד.
לטענת העירייה היא הוכיחה כי זכות העמותה על פי ההסכם לנהל בית ספר לתלמוד התורה בנכס ללא התערבות העירייה, פקעה, ולמעשה הועברה, ביחד עם העברת תלמוד התורה, לנכס שברח' ברדיצ'בסקי.
לה.טוענת העירייה, שעם הקמת בית הספר החדש על ידי העירייה במימון מיליוני שקלים מכספי משלמי המסים, מילאה העירייה אחר התחייבותה כלפי העמותה להקים בית ספר תלמוד תורה של זרם אגודת ישראל ולכן על העמותה לסלק את ידה מן הנכס.
היה ברור וידוע לצדדים כי העמותה לא תקבל שני בתי ספר, ו"השתלטות" העמותה, כך לטענת העירייה, על הנכס נשוא הדיון, היא עשיית עושר ולא במשפט של העמותה על חשבון העירייה.
העברת זכות הבעלות במבנה על ידי העמותה לעירייה הייתה מתוך רצון שהעירייה תגדיל את המבנה ותאפשר פעילות של תלמוד תורה בנכס. מסיבה זו בנתה העירייה את המבנה החדש ברחוב ברדיצ'בסקי ואפשרה לבית ספר תלמוד תורה לעבור לנכס החדש והגדול שם. משאפשרה העירייה לבית הספר תלמוד התורה לעבור לנכס החדש עמדה העירייה בהתחייבותה כלפי העמותה לפי הסכם 1965, ובכך מיצתה העמותה את זכויותיה בנכס ולכן היה על בית משפט קמא, לטענת העירייה, לקבוע שהעירייה זכאית לממש את זכות הבעלות והשימוש בנכס ללא מגבלות ולעשות בו שימוש לפי צרכי העיר.
לו.לטענת העירייה, שגה בית משפט קמא משקבע, שיש בכוחה של העמותה לאפשר לגוף תורני שאינו נמנה עם זרם החינוך העצמאי של אגודת ישראל (או בשם אחר של אותו זרם) לנהל בנכס מוסד חינוכי.
קביעה זו מרוקנת מתוכן את זכות הקניין של העירייה.
לטעמה של העירייה, טעה בית משפט קמא בפרשנותו לסעיף 4 של הסכם 1965, שמטרתו הייתה למנוע התערבות העירייה כבעלת הנכס בתכני הלימוד של תלמוד התורה, קביעת זהות המורים וכו', אך אין בכך כדי לגרוע מזכותה הקניינית של העירייה בנכס ובכלל זה קביעת זהות הגוף שיעשה שימוש בנכס.
משעסקינן בזכויות קנייניות והגבלתן אין מקום לפרשנות מרחיבה של הוראות חוזיות אלא להיפך.
טוענת העירייה, שבית משפט קמא שגה במסקנתו לפיה "זכות הניהול" של העמותה מאפשרת לעמותה להעניק את השימוש בנכס לכל גורם על פי שיקול דעתה הבלעדי, תוך התעלמות מזכות הבעלות של העירייה, ובכלל זה הזכות לביצוע שינויים בנכס.
מדובר לטעמה של העירייה, בפרשנות מוטעית של ההסכם. המשמעות והפרשנות של הסכם 1965 היא שהעירייה היא הבעלים של הנכס לכל דבר ועניין והמגבלה שקיבלה על עצמה העירייה לפיה השימוש בנכס מיוחד לתלמוד תורה או ישיבה של זרם החינוך העצמאי של אגודת ישראל אין בה כדי לרוקן את זכות הבעלות שלה בנכס מכל תוכן כעולה מקביעת בית משפט קמא.
אין העמותה רשאית להעניק את הנכס לכל גורם שהוא, שכן היא אינה בעלת הזכות הקניינית.
לעירייה נתונה הפררוגטיבה לקבוע למי יושכר הנכס או יינתן השימוש בו.
לז.מוסיפה העירייה, שהיא בעלת הזכות הבלעדית לקבוע מה ייבנה בנכס, כיצד יתוחזק הנכס ואילו שיפורים או שיפוצים יבוצעו בו.
קיום הפעילות של "הרבצת תורה", גוף שלא נבחר על ידי העירייה, נוגד את ההסכם ומרוקן מתוכן את זכות הבעלות של העירייה בנכס.
טוענת העירייה, שהקביעות בפסק הדין שגויות ומאפשרות למעשה לעמותה לעשות כרצונה בנכס תוך ריקון בעלותה של העירייה בנכס מתוכן.
העירייה, כך נטען, כבעלת הזכות הקניינית, היא היחידה הרשאית לקבוע איזה שינויים יבוצעו בנכס ואין העמותה רשאית לעשות בנכס כרצונה כאילו היתה בעלת הנכס. העירייה הציגה לבית משפט קמא צילומים והוכיחה, כי העמותה ביצעה עבודות בניה והריסה בנכס, לפי צרכי "הרבצת תורה" העושה שימוש בנכס כמעון וכגן ילדים, ללא הסכמת העירייה. עבודות אלה נעשו תוך התעלמות מן העירייה וללא קבלת אישורה המוקדם, כאילו העמותה ו"הרבצת תורה" הן בעלות הנכס.
מוסיפה העירייה, שאין לעמותה זכות להתעשר על חשבון העירייה ותושבי העיר, ובית משפט קמא טעה (בסעיף 44 לפסק דינו) משקבע כי הנטל להוכיח שהשימוש שעושה העמותה בנכס מנוגד להסכם מוטל על העירייה.
לנוכח הסכם 1965, זכאית העירייה להעניק את השימוש בנכס למי שהיא חפצה ואם תסבור העמותה שהשימוש מפר את המגבלה אותה קיבלה על עצמה העירייה מוטל הנטל על העמותה, ולא להיפך.
לח.לטענת העירייה, שגה בית משפט קמא משקבע כי הענקת זכות השימוש בנכס לצורך מעון יום מטעם משרד התמ"ת עולה בקנה אחד עם המוסכם בסעיף 4 של ההסכם.
סעיף 4 להסכם קובע את תכני הלימוד והעניינים האדמיניסטרטיביים של בית הספר.
עצם העובדה שמעון היום של "הרבצת תורה" מפוקח על ידי משרד התמ"ת לא הוכחה על ידי המשיבה והיא אינה מעלה או מורידה לענייננו ואין בה כדי להכשיר את הפעילות בנכס.
בפעולות אלה יש משום השתלטות העמותה על הנכס, רמיסת זכויות העירייה בנכס, והתעלמות מזכויות הבעלות שלה. אם ייגרם נזק כלשהו לשוהים במבנה, יפנה מי שנפגע בתביעת נזיקין לעירייה כבעלת הנכס, למרות שלא ניתנה לעירייה זכות לאשר את הבנייה או את השיפוץ או לפקח על בטיחות הבנייה.
לט.בית משפט קמא שגה משקבע, כי השימוש שנעשה כיום בנכס על ידי "הרבצת תורה" לצורך מעון יום וגן ילדים תואם את הסכם 1965, ומכאן שאין לסלק את ידה של העמותה ושל עמותת "הרבצת תורה" מהנכס. הרי בית משפט קמא קבע, כי הגוף הנקרא "הרבצת תורה" אינו שייך לזרם החינוך העצמאי. הפעילות המתבצעת בנכס על ידי "הרבצת תורה" נוגדת את הסכם 1965 הן משום שהשימוש בנכס אינו לתלמוד תורה או ישיבה, והן משום ש"הרבצת תורה" אינה של זרם החינוך העצמאי של אגודת ישראל, כי אם עמותה פרטית שכתובתה באשדוד והיא מפעילה במקום מעון יום וגן ילדים לגילאים החל משלושה חודשים ועד שלוש שנים. מעון יום או גן ילדים אינם "תלמוד תורה" או "ישיבה", ויש בכך משום הפרה של הסכם 1965.
מ.מוסיפה העירייה, שעמותת "רשת גני ילדים של אגודת ישראל" היא הגוף היחיד המפעיל גני ילדים בתיאום עם החינוך העצמאי. "הרבצת תורה" אינה נמנית עם זרם זה. לענין זה הוגש מכתב מנכ"ל רשת גני ילדים של אגודת ישראל ושגה בית משפט קמא משפסל מכתב זה, שנשלח לעירייה.
גם המצהיר מטעם העמותה הרב שולזינגר אישר ש"הרבצת תורה" אינה קשורה לאגודת ישראל והוא לא פנה לאגודת ישראל כדי לקבל את הסכמתה.
שגה בית משפט קמא משקבע, כי העובדה שהרב שולזינגר הוא נכדו של הרב גפן ז"ל (שייסד את העמותה), יש בה כדי להוכיח כי "הרבצת תורה", שייכת לזרם החינוך העצמאי של אגודת ישראל.
עד כאן תמצית טענות העירייה בערעור.
מא.שונה עמדת העמותה הסבורה שאין להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא, ולטעמה זהו ניסיון של העירייה לנסות לערער על פסק הדין שניתן בזמנו על ידי בית המשפט המחוזי, ואושר על ידי בית המשפט העליון.
העמותה מציינת, כי הנקודה המרכזית של התובענה והערעור הייתה השאלה "העובדתית": מה הייתה הסכמת הצדדים בהסכם שנכרת בשנת 1965. הכרעה בשאלה זו מכריעה, לדעת העמותה, את כל השאלות שבתובענה ובערעור.
טוענת העמותה, שלפי פסק דינו של בית משפט קמא, ולפניו בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון הבינו כולם, כי הסכמת הצדדים הייתה שאין לעירייה כל זכות התערבות בניהול בפועל.
העמותה מדגישה, שאין בית המשפט שלערעור נוטה להתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית אלא בודק אם בית משפט קמא טעה באופן משמעותי המחייב התערבות, ובענייננו אין מקום להתערב.
מב.באשר לטענת העירייה לפיה אין רלוונטיות לקביעת בית המשפט המחוזי שהנכס ינוהל באופן בלעדי על ידי העמותה, בטענה שלאחר שהעירייה נתנה בשנת 2008 מבנה אחר למוסד "תורה תמימה" על העמותה לסלק את ידה מן הנכס, משיבה העמותה, כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 15.8.10, ניתן מספר שנים לאחר שהעירייה כבר נתנה לחינוך העצמאי מבנה אחר, ואף על פי כן קבע בית המשפט המחוזי, חד משמעית, שזכות הניהול בנכס היא בידי העמותה.
בניגוד לטענת העירייה, כאילו החלק בפסק דינו של בית המשפט המחוזי שקבע, כי הנכס ינוהל על ידי העמותה, היה רק "הצהרה דקלרטיבית" ולא מחייבת, הרי שמעיון בפסק הדין עולה, שהקביעה בדבר ניהול הנכס היא לב ליבו של פסק הדין, ומסקנתו הייתה הפרדה בין רישום הזכויות הקנייניות לבין שאלת השימוש.
בית המשפט המחוזי בפסק דינו מיום 15.8.10 קבע את המשך ניהול הנכס בהתאם להסכם אשר בין העירייה לבין העמותה משנת 1965, ולכן יש לעמותה זכות לנהלו לפי ההסכם.
מג.מוסיפה העמותה, שבית המשפט המחוזי ידע שמספר שנים קודם לכן ניתן על ידי העירייה מבנה למוסד "תורה תמימה". זו הייתה הטענה המרכזית של העירייה בכל שלוש הערכאות שדנו בפרשה ובית המשפט המחוזי התייחס לעניין במסגרת פסק דינו, וציין שלפי עדות הרב גלאי עברה "תורה תמימה" (שהיא גוף פרטי של החינוך העצמאי שלא שייך לעמותה), עקב הצפיפות הרבה שהייתה במבנה, למבנה חדש שהקימה העירייה.
למרות זאת, קבע בית המשפט המחוזי, שניהול הנכס ימשיך להיות באופן בלעדי של העמותה.
פסק הדין של בית המשפט המחוזי (ביום 15.8.2010) בכל הנוגע לשאלה מי ינהל את הנכס הפך להיות חלוט, ובכך נוצרו השתק ומעשה בית דין.
מד.טוענת העמותה, שהעירייה לא הוכיחה את טענתה בדבר פקיעת זכותה של העמותה.
באשר לטענת העירייה לפיה נרשמת העמותה על סמך מוצגים כוזבים, וכי אין לה זיקה לא לאגודה העותומנית ולא לאגודת ישראל, ואין לה כל זכות להחזיק בנכס או לנהלו, סבורה העמותה שגם לגבי טענה זו יש השתק ומעשה בית דין. בית המשפט המחוזי ציין בפסק דינו כי העמותה היא ממשיכתה של האגודה העותומנית. בבקשה לפירוק העמותה (בקשה אותה יזמה העירייה) דחה בית המשפט המחוזי את כל הטענות בדבר פסלותה של העמותה.
מה.באשר לטענה שמוסדות הלימוד, להם מתירה העמותה לשהות בנכס, אינם מוסדות לימוד שמותר להם לשהות בנכס לפי ההסכם של שנת 1965, משיבה העמותה שההתחיבות לעניין זהות המוסדות היא רק של העירייה ולא של העמותה. דהיינו, אם ביום מן הימים תחדל העמותה מלנהל את הנכס, מתחייבת העירייה שהיא תשתמש בנכס אך ורק למוסדות תלמוד תורה. אין מדובר בהתחייבות של העמותה וכל עוד היא מנהלת את הנכס, רשאית היא לנהלו לפי שיקול דעתה.
מו.מוסיפה העמותה, שגם כיום השימושים המבוצעים בנכס עונים על התחייבות העירייה. בהסכם של 1965 לא צוין "בית ספר", כי אם "תלמוד תורה" או "ישיבה". "תלמוד תורה" הוא מונח הגדרתי של מקום לימוד תורה לילדים החל מהשנה הראשונה של גן הילדים או המעון התורני ועד לשנה האחרונה.
בכל השנים קיימה העמותה במקום גני ילדים. מאז שנת 1965 לא העלתה העירייה טענה כי אסור לקיים במקום גני ילדים. כיום לאחר שיהוי ניכר של כיובל שנים אין העירייה רשאית להעלות טענה כזו.
מציינת העמותה, שיותר ויותר פסקי דין, כך נטען, מאמצים את המושג "רצף חינוכי" (בעיקר במוסדות התורניים), דהיינו, גני הילדים ובתי הספר, הינם המשך ישיר ורציף של מדיניות חינוכית אחת.
מז.עוד טוענת העמותה, שאין לקבל את עמדת העירייה לפיה ניתן לקיים במקום רק בית ספר של "החינוך העצמאי". מציינת העמותה, שבהסכם משנת 1965 נקבע, כי ניתן לשכן במקום גם מוסד בעל "שם אחר" מאותו זרם, והכוונה, לטענת העמותה לזרם החרדי. בהסכם נכתב: "או בשם אחר של אותו הזרם או לישיבה של אותו הזרם". לחינוך העצמאי אין ישיבות, ולכן בהכרת המילה "זרם" מתייחסת ל"זרם" החרדי שבמסגרתו פועל החינוך העצמאי.
מוסיפה העמותה, כי שנים ארוכות בתי הספר שהיו בנכס לא היו קשורים בהכרח לחינוך העצמאי. כך, למשל, בית הספר "תורה תמימה", בכל שנותיו הראשונות היה בית ספר פרטי שלא קשור לחינוך העצמאי. רק בשנות ה-90 נפתח במקום בית ספר שאכן השתייך לחינוך העצמאי.
בשנת 1965 הגוף החרדי החינוכי שהיה מוכר היה החינוך העצמאי, אך מאז התפלג החינוך העצמאי לתת-זרמים במגזר החרדי ונפתחו שלוחות שונות של החינוך התורני. כאמור, המערערת למעשה השלימה במשך כל השנים עם קיומם של מוסדות אחרים בנכס.
מכל מקום, ההכרעה האם מוסדות חרדיים כאלה או אחרים נחשבים כמוסד שאליו התכוון ההסכם, היא בסמכותה הבלעדית של העמותה ולא של העירייה שהרי בהסכם משנת 1965 הותנה שכל ענייני בית הספר, בין שנוגעים לחינוך ולימוד ובין שנוגעים לענייני מינהל, יהיו בסמכותה הבלעדית של העמותה, ולא תהא לעירייה זכות להתערב בהם.
סמכות הקביעה הבלעדית במקרה של מחלוקת בענייני חינוך או מינהל, שייכת לעמותה ולא לעירייה, ואין לעמותה כל זכות להתערב בעניינים אלה.
מח.אשר לטענת העירייה, לפיה אין לעמותה זכות לבצע עבודות בנכס אלא רק לקבוע תוכנית לימודים, חוזרת העמותה על טענתה שלפי ההסכם משנת 1965, אין לעירייה כל זכות להתערב בענייני מינהל של המבנה.
מוסיפה העמותה, שעבודות להתאמת הדרישות לצורך רישוי המוסד החינוכי וכיוצ"ב, מהווים ענייני מינהל. הסכם 1965 יצר הבחנה בין ענייני חינוך ולימוד, המתייחסים לתכנים, לבין ענייני מינהל המתייחסים לשאר ענייני הניהול. לעמותה זכות לבצע עבודות התאמה כאלה ואחרות, ובפרט שהעבודות הנוכחיות נדרשו לצורך עמידה בתנאי הרישיון של המוסד החינוכי. עבודות כאלה נעשו על ידי העמותה באין מפריע מעל יובל שנים ורק עתה התעוררה העירייה לבקש, כך נטען, זכויות שלא היו לה?
מט.מוסיפה העמותה, כי בניגוד לטענת העירייה, המבנה מעולם לא היה בחזקתה של העירייה ותמיד היה בניהול העמותה או מי מטעמה, כפי שגם נקבע בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 15/08/10, פסק דין שהעירייה לא ערערה עליו.
נ.באשר לטענת העירייה שפסק הדין של בית משפט קמא מרוקן מתוכן את זכות הבעלות של העירייה, טוענת העמותה, כי מלכתחילה בהסכם בין הצדדים לא הייתה מעולם כוונה לתת לעירייה זכות התערבות כלשהיא בניהול. בפועל, העירייה אכן לא התערבה ולא ראתה עצמה רשאית להתערב.
כל מטרת ההסכם מ-1965 הייתה לאפשר לעירייה, מבחינה חוקית, לבנות תוספת של שתי כיתות, דבר שבסופו של דבר היא לא עשתה. נוהג זה, שאין לבעלים הרשום כמעט שום מעמד בנכס עצמו, נוהג בישראל במאות אלפי נכסים הרשומים בבעלות רשות מקרקעי ישראל.
נא.עוד מבקשת העמותה, לדחות את טענת העירייה, כאילו קיבלה העמותה מן העירייה שני מבנים. העמותה מדגישה, שהמבנה נשוא הדיון נרכש בכספה של העמותה, ונבנה בפועל על ידי העמותה ללא כל סיוע מצד העירייה. גם התחייבות העירייה להוסיף שתי כיתות במבנה אשר בנכס – מעולם לא בוצעה.
אשר למבנה החדש של העירייה שנמצא כיום בשימוש החינוך העצמאי: בית הספר של החינוך העצמאי הוקם כ- 40 שנה לאחר שהתאגדה העמותה. לא זו בלבד שבית ספר זה אינו קשור לעמותה, אלא אף יש יריבות בין גופים אלה.
נב.באשר לקביעת בית משפט קמא לפיה מכתב מנכ"ל רשת הגנים של אגודת ישראל נחשב כעדות מפי השמועה, מציינת העמותה, כי מדובר במכתב ללא תצהיר מגורם אינטרסנטי שלא היה צד להליכים ולכן דינו כדין עדות מפי השמועה. העירייה בחרה שלא להביא מצהיר שניתן לחקור אותו והסתפקה במכתב, ובדין קבע בית משפט קמא את אשר קבע.
העירייה יכלה הייתה להעיד בתצהיר גורמים מטעם רשות הגנים של אגדות ישראל, ומשלא עשתה כן יש בכך ראיה שאילו היה מגיע מצהיר מטעמה, היה הוא תומך בעמדת העמותה דווקא.
עד כאן תמצית טענות העמותה.
נג.באי כוחם של שני הצדדים הניחו בפנינו עיקרי טיעון ותיקי מוצגים ובישיבה שהתקיימה בפנינו ביום 05/04/16 שמענו את תמצית טיעוניהם בעל פה של באי כוח שני הצדדים.
לאחר שנתנו דעתנו לפסק דינו של בית משפט קמא, לפרוטוקול הדיון שהתנהל בפני בית משפט קמא, להודעת הערעור, למוצגים הרלוונטיים, ולטיעוניהם המפורטים של ב"כ שני הצדדים בכתב ובעל-פה מסקנתנו היא שדין הערעור להידחות.
נד.בפני בית משפט קמא הוגשו תצהיריהם של העדים מטעם העירייה: מנהל מחלקת החינוך מר יעקב טאוב (ת/1), אשר נחקר בחקירה נגדית על תצהירו, וכן מנהל בית הספר "תלמוד תורה" בקריית אתא, הרב יוסף רוטנברג (ת/2) שאף הוא נחקר בחקירה נגדית על תצהירו, כמו גם היועץ המשפטי של העירייה, עוה"ד חיים מלכא (ת/3).
בנוסף, הוגש בפני בית משפט קמא תצהירו של הרב שולזינגר מטעם העמותה (נ/1) שנחקר גם כן בחקירה נגדית על תצהירו ולאחר מכן הוגשו סיכומיהם בכתב של ב"כ שני הצדדים.
נה.לא ראינו מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות ובמסקנותיו של בית משפט קמא המבוססות על התשתית הראייתית כפי שהונחה בפניו. כידוע, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות שנעשו על ידי הערכאה הדיונית לה הייתה ההזדמנות להתרשם התרשמות בלתי אמצעית מן העדים אשר הופיעו בפניה והיינו: ע"א 3601/96 בראשי נ' עיזבון בראשי ז"ל (מיום 11.6.98), ע"א 6018/03 אוליאר נ' מסא א.א. ייזום וניהול נכסים בע"מ (מיום 27.1.07), פסקה 24, וכן ע"א 640/85 זיו קופר נ' איגוד המוסכים, פ"ד מד(1) 594.
אכן גם לכלל זה יש יוצאים מן הכלל, אך לא זה המקרה שבפנינו. בית משפט קמא דן בכל הסוגיות הרלוונטיות שעלו בפניו על פי התשתית הראייתית כפי שהונחה בפניו, ולא שוכנענו כי נפלה שגגה במסקנות המשפטיות אליהן הגיע בית משפט קמא על יסוד ראיות אלה.
נו.העירייה סבורה, שנוכח העובדה שהיא הקימה בשנת 2008 את המבנה אשר ברחוב ברדיצ'בסקי ומעבר בית הספר תלמוד תורה למבנה החדש, היא זכאית הייתה החל מיום 1.9.08 לדרוש שניהול הנכס נשוא הדיון יעבור לרשותה, שכן לטעמה הסתיימה בכך זכות הניהול שהוענקה לעמותה בהתאם להסכם 1965.
ואולם, בית משפט קמא דחה את טענתה זו של העירייה בהפנותו לאמור בהסכם 1965, הוא ההסכם לפיו קיבלה העירייה את הזכויות של החוכרת הראשית במקרקעין במקומה של העמותה.
נז.נכתב ב"והואיל" השני והשלישי אשר בהסכם 1965 כך:
"והואיל והאגודה מקיימת בבניין הבנוי על החלקה הנ"ל בית ספר של תלמוד תורה, והואיל והאגודה מעוניינת בהרחבת בית הספר הנ"ל ופנתה למועצה כדי שהאחרונה תוסיף בניין לבית הקיים, והמועצה הסכימה להקים בניין לכיתות נוספות בתנאי שזכויותיה של האגודה במקרקעין הנ"ל בתור חוכרת ראשית תועברנה לשם המועצה".
העמותה (שהייתה בזמנו "האגודה") קיבלה תנאי זה, דהיינו, שזכויותיה בנכס, כחוכרת ראשית, יועברו על שם העירייה, וכנגד זאת התחייבה העירייה כאמור בסעיף 3(א) של הסכם 1965:
"שהמקרקעין וכל מה שיבנה להבא עליהם ישמשו אך ורק למטרת תלמוד תורה של זרם החינוך העצמאי של אגודת ישראל או בשם אחר של אותו זרם, או לישיבה של אותו הזרם, וכן להדגיש זאת בשטר החכירה שבין מקרקעי ישראל והמועצה".
נח.בצדק ציין בית משפט קמא, שתמורת קבלת זכות החכירה מן העמותה ("האגודה" דאז), הסכימה העירייה שהנכס ישמש אך ורק למטרת "תלמוד תורה". בהתאם לכך אף הוסכם כאמור בסעיף 4 של ההסכם:
"הותנה בזה בפירוש כי כל ענייני בית הספר הנ"ל, בין שהדברים נוגעים לענייני חינוך ולימוד, ובין שהם נוגעים לענייני מינהל, יהיו בסמכותה הבלעדית של האגודה ומוסדות החינוך של הממשלה, ואין למועצה כל זכות להתערב בהם באיזו צורה שהיא".
נט.לנוכח האמור לעיל, לא ניתן אלא להסכים עם מסקנתו של בית משפט קמא, לפיה אין בהקמת המבנה החדש שבו מתנהל בית ספר המשתייך לזרם החינוך העצמאי, כדי להפקיע את החיוב שנטלה על עצמה העירייה בהסכם 1965, להמשיך ולקיים בנכס מוסד לחינוך תורני, כשם שאין בכך כדי להפקיע את זכויותיה של העמותה להמשיך ולהחזיק בנכס ולנהל בו מוסד חינוכי לפי ראות עיניה.
כמו כן ציין בית משפט קמא, ואף זאת בצדק, כי העובדה שהיה בכוונת העירייה להקים בנכס מתנ"ס שישמש את כלל תושבי העיר, אין בה כדי לסייע בידי העירייה שכן כוונה זו אינה עולה בקנה אחד עם ההתחייבות החוזית שנטלה על עצמה העירייה בהתאם לאמור בהסכם משנת 1965.
ס.טענת העירייה הייתה כי הוסכם בינה לבין העמותה שכנגד העברת תלמוד התורה למבנה החדש, שברחוב ברדיצ'בסקי תקבל העירייה את הניהול בנכס לרשותה החל מיום 1.9.08, ואולם, לא עלה בידי העירייה לעמוד בנטל ההוכחה הנדרש ולהוכיח שהסכמה כאמור השתכללה בינה לבין העמותה, ונטל ההוכחה בענין זה מונח היה על כתפיה של העירייה.
סא.נוסיף ונעיר, למעלה מן הדרוש, כי הדעת נותנת שאילו הייתה משתכללת הסכמה כנטען בין העירייה לבין העמותה, היה נעשה מסמך בכתב שבו הייתה העמותה מתחייבת כי לאחר מעבר תלמוד התורה לבניין שברחוב ברדיצ'בסקי תסתיים זכות הניהול של העמותה בנכס נשוא הדיון.
עובדה היא שהצדדים ראו לנכון בשנת 1965 להגדיר את זכויות הניהול של העמותה בנכס, כמצוין בסעיף 4 של הסכם 1965. אם אכן, כפי שהעירייה טוענת, הייתה זכות הניהול אמורה לחזור אליה החל מיום 1.9.08, דהיינו כ-43 שנה לאחר שנכרת בין הצדדים ההסכם משנת 1965, כי אז הדעת נותנת שהדברים היו באים לידי ביטוי בתיעוד בכתב, בוודאי הוא כך כשהעירייה, לטענתה, השקיעה כספים ומשאבים רבים בהקמת המבנה שברחוב ברדיצ'בסקי בהניחה (לגירסתה) שתלמוד התורה יעבור למבנה ואילו ניהולו של הנכס נשוא הדיון יחזור לרשותה.
סב.כעולה מעדות היועץ המשפטי של העירייה, עו"ד חיים מלכא, בעמ' 27 לפרוט' בפני בית משפט קמא:
"ש.האם היה בין העירייה ובין או (כך במקור) הנתבעת בתיק או לחילופין בית הספר שהתנהל במקום הסכם כתוב שלפיו אם בית הספר מקבל מבנה אחר בתמורה לכך העירייה תקבל בחזרה את המבנה?
ת.אני לא מכיר הסכם כזה".
סג.כמו כן מסר בעדותו העד מטעם העירייה, מר יעקב טאוב (מנהל מחלקת החינוך של העירייה), בעמ' 23-24 לפרוט':
"ש.... האם אתה ראית איזשהו הסכם כתוב בין העירייה ובין תלמוד תורה שקובע שתלמוד תורה מפנה בתמורה לכך שהעירייה נותנת לו מבנה במקום אחר?
ת.לא צריך להיות הסכם, משום שכל המבנים שייכים לעירייה. לא ראיתי.
ש.האם אתה באופן אישי עשית הסכם שבעל פה בין עמותת תלמוד תורה בית יהודה, ובין העירייה בזמן הפינוי?
ת.לא. אני לא עושה הסכמים".
סד.עוד ובנוסף, מקובלים עלינו גם כל שאר קביעותיו ומסקנותיו של בית משפט קמא. כפי שצויין בפסק דינו של בית משפט קמא, העמותה היא חליפתה של האגודה שהייתה צד להסכם משנת 1965, וזאת כעולה הן מפסק דינו של בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ש. שטמר) מיום 15.8.10 (ה"פ 6593-11-08) והן כעולה מפסק דינו של בית המשפט העליון בערעור שהוגש על פסק דינו הנ"ל של בית המשפט המחוזי, דהיינו ע"א 7231/10 (מיום 17.10.12). מכאן, שהזכויות שהוענקו לאגודה בנכס נשוא הדיון הן הזכויות שיש כיום לעמותה בנכס.
עוד מסכימים אנו עם קביעתו של בית משפט קמא, כי העירייה מעולם לא קיבלה את החזקה בנכס, וזו נותרה בידי האגודה (ובהמשך בידי העמותה) והיא זו שקובעת מי יקיים פעילות חינוכית בנכס ומה סוג הפעילות שתתקיים.
סה.בהתייחס לטענת העירייה, על כך שהיא השקיעה כספים להרחבת המבנים שהוקמו בנכס, וכן דאגה לתחזוקתם, הרי המענה לכך הינו שבסעיף 4 להסכם 1965, נקבע, כי ענייני בית הספר יהיו בסמכותה הבלעדית של העמותה, ומוסדות החינוך של הממשלה, בכל הנוגע לענייני חינוך ולימוד ובכל הנוגע לענייני מינהל. צוין במפורש: "ואין למועצה כל זכות להתערב בהם באיזו צורה שהיא".
לכן, המסקנה המוצדקת היא שהעובדה שהעירייה השקיעה לטענתה כספים ומשאבים בהרחבת מבנים שהוקמו בנכס אין בה כדי לגרוע מן הזכות שענייני הניהול הן בפן החינוכי והן בפן המנהלי של המוסד החינוכי אשר בנכס, יהיו בסמכותה הבלעדית של העמותה, כפי שנקבע מפורשות בהסכם 1965.
סו.העירייה אף טענה, כי העמותה הודתה שהיא אינה מנהלת את הנכס, הואיל ובמכתב שנשלח לרשם העמותות נאמר כך:
"האגודה החזיקה בנכס אשר הקרקע שמתחתיו הוחכרה מהמינהל בעבר הרחוק".
אלא שטענה זו של העירייה, הועלתה אף בהליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי (ה"פ 6593-11-08) ונדחתה, וזאת משקיבל בית המשפט המחוזי את הסברו של הרב שולזינגר מטעם העמותה, דהיינו, שהמילים "בעבר הרחוק" נוגעות לזכות החכירה שנרכשה זה מכבר, ואין להן קשר לעצם הזכות להחזיק בנכס, זכות שנותרה בידי העמותה. קביעה זו אכן אושרה על ידי בית המשפט העליון.
סז.עוד ובנוסף מקובל אף עלינו שנוסח הסכם 1965 מאפשר לעמותה לנהל את הפעילות החינוכית בנכס באמצעות גופים אחרים המשתייכים לזרם החרדי. וכאמור בסעיף 3(א) של הסכם 1965:
"ישמשו אך ורק למטרת תלמוד תורה של זרם החינוך העצמאי של אגודת ישראל או בשם אחר של אותו זרם, או לישיבה של אותו הזרם..." (ההדגשה שלנו)
לכן, עצם העובדה שגופים אחרים של הזרם החרדי עשו שימוש בנכס בהסכמת העמותה אין בה משום חריגה מן המוסכם בין הצדדים לפי ההסכם של שנת 1965, ואין איפוא לראות בהתנהלות זו של העמותה, משום ויתור על ניהול הנכס.
סח.גם הפרסום לפיו מעון היום שתוכנן בנכס, הינו מטעם משרד התמ"ת, אין בו משום חריגה או ויתור מצד העמותה, שהרי בסעיף 4 של ההסכם נכתב, שהדברים הנוגעים לענייני חינוך ולענייני מינהל יהיו בסמכות בלעדית של העמותה "ומוסדות החינוך של הממשלה", ומכאן שמעון יום מטעם התמ"ת עולה בקנה אחד עם האמור בסעיף 4 הנ"ל.
סט.העירייה טענה, בין היתר, כי העמותה הפרה את החוזה משאיפשרה לגוף שאינו נמנה עם זרם אגודת ישראל לנהל בנכס גן ילדים. עיון בסעיף 3 של הסכם 1965 מלמד שעסקינן בהתחייבות שנטלה על עצמה העירייה כלפי העמותה, דהיינו, ההתחייבות מצד העירייה הייתה שהמקרקעין וכל מה שייבנה עליהם ישמש אך ורק למטרת תלמוד תורה של זרם החינוך העצמאי של אגודת ישראל, או בשם אחר של אותו זרם, או לישיבה של אותו זרם, משמע, התחייבות זו חלה בהתאם להסכם 1965 על העירייה, ואין היא בגדר מגבלה שנטלה על עצמה העמותה.
לכן, אין העירייה רשאית להלין על כך שהאמור בסעיף זה איננו מקוים, שכן ההתחייבות היא במפורש לפי סעיף 3(א) של ההסכם מצד המועצה (כיום העירייה) כלפי האגודה (כיום העמותה). כפי שמסביר בית משפט קמא, בסעיף 41 לפסק דינו, הייתה העמותה מעוניינת להבטיח בדרך זו כי ויתורה על זכות החכירה בנכס לא יפגע בהמשך פעילות בית הספר לתלמוד תורה במקום.
אין בידינו אלא להסכים עם בית משפט קמא שהואיל וענייני הניהול נותרו בידי העמותה, והיא היחידה הרשאית לקבוע בכל נושא הנוגע לחינוך ולמינהל, הרי שאף יש בכוחה לאפשר לגוף תורני שאינו נמנה עם זרם החינוך העצמאי של אגודת ישראל (או שם אחר של אותו זרם) לנהל בנכס מוסד חינוכי.
ע.העירייה הלינה בטיעוניה גם על כך שבית משפט קמא הגדיר את המכתב שצירף עורך דין מלכא לתצהירו כעדות מפי השמועה והכוונה היא למכתב שנעשה על ידי מנכ"ל "רשת גני ילדים של אגודת ישראל" ולפיו עמותה זו היא הגוף היחיד המפעיל גני ילדים בתיאום עם החינוך העצמאי, ומכאן, כך לטעמה של העירייה, הפרה העמותה את הסכם 1965 בכך שמסרה את השימוש בנכס לידי גוף שאיננו חלק של החינוך העצמאי של אגודת ישראל.
עא.בין אם היה מקום לדחות את המכתב בגדר "עדות מפי השמועה" ובין אם לאו, הרי רשאי היה בית משפט קמא להעדיף לעיצומו של עניין את דבריו של העד מטעם העמותה, הרב טוביה שולזינגר, שאמר בעמ' 33 לפרוט':
"אגודת ישראל שנחתם איתה חוזה בשנת 65' המשמעות (כך במקור) החינוך החרדי. החינוך החרדי במשך 50 השנים האלה היו התפתחויות רבות והכל נקרא אגודת ישראל. אם זה החינוך העצמאי, אם זה הרבצת תורה, הרבצת תורה מקיימת חלק מהפעילות במוסדות של החינוך העצמאי, הכל מוגדר תחת הכותרת של אגודת ישראל. כמו שקוראים לכל המפלגות הציוניות. יש גוף של החינוך החרדי שנקרא אגודת ישראל".
כפי שציין בית משפט קמא בפסק דינו (סעיף 45), הרי גרסתו של הרב טוביה שולזינגר – לא נסתרה, דהיינו, החינוך העצמאי התפלג לתת זרמים במגזר החרדי, וקיימות שלוחות שונות במסגרת "הזרם החרדי", ולכן עצם העובדה שהגוף אשר העמותה מוסרת לו את השימוש בנכס שייך לזרם החרדי, די בה כדי לקיים את האמור בסעיף 4 של הסכם 1965.
עב.סוגיה נוספת שעלתה בטיעוני הצדדים היא טענת העירייה בדבר עבודות שמבצעת העמותה במבנה (אם כאלה הטעונות היתר בניה, ואם לאו) מבלי לפנות כלל לעירייה קודם לכן וליידע אותה על דבר ביצוע העבודות, טיב העבודות המבוקשות, והשפעת עבודות אלה על המבנה (סעיף 51, סעיף 55 לסיכומיה של העירייה בפני בית משפט קמא, וכן סעיף 62).
עג.בית משפט קמא בפסק דינו העיר בסיפא, כי הבקשה לסעד זמני שיאסור על ביצוע עבודות בנכס נדחתה בעיקרה, וממילא אין מקום להעניק סעד זה לאחר שעבודות הבנייה הסתיימו.
העמותה מצידה טענה בסיכומיה בפני בית משפט קמא (סעיף 11) כי לפי הסכם 1965 (סעיף 4) כל ענייני בית הספר, בין דברים הנוגעים לענייני חינוך ולימוד, ובין ענייני בית הספר הנוגעים לענייני מינהל, יהיו בסמכותה הבלעדית של העמותה "ואין למועצה כל זכות להתערב בהם באיזו צורה שהיא".
לטענת העמותה תיקון צינור הביוב או הקמת מחיצה פנימית בבית הספר או הגדלת פתח או התאמת דרישה לרישיון של המוסד החינוכי, כגון שירותים מותאמים לגני ילדים וכיוצ"ב, מהווים ענייני מינהל לכל הדיעות. לטעמה של העמותה, ענייני המינהל מתייחסים לענייני הנהלה פיזית ולכן ההחלטה אם לתקן צינור ביוב היא החלטה של הנהלה וזכותה של העמותה, כך נטען, לבצע עבודות התאמה כאלה ואחרות, ובפרט שהעבודות הנוכחיות נדרשו לצורך עמידה בתנאי הרישיון של המוסד החינוכי.
בנוסף ציינה העמותה בסעיף 11(ו) של סיכומיה בפני בית משפט קמא, כי עבודות מסוג זה נעשו על ידי העמותה באין מפריע למעלה מיובל, והיא תוהה מדוע מתעוררת עתה העירייה לבקש זכויות שמעולם לא היו לה?
עד.סבורים אנו, שאכן האמור בסעיף 4 להסכם 1965 לפיו ענייני בית הספר הנוגעים לענייני מינהל יהיו בסמכות בלעדית של העמותה "ואין למועצה כל זכות להתערב בהם באיזו צורה שהיא", מתיר לעמותה לבצע עבודות תחזוקה, ובכלל זה עבודות הדרושות לצורך עמידה בתנאים להמשך קבלת רישיון לפעול כמוסד חינוכי, בהתייחס למבנה הקיים, ואין לראות בהן משום הפרה של הסכם 1965, או משום פגיעה בזכותה של העירייה כחוכרת לדורות של הנכס.
בהקשר זה נציין, כי חובתה של העמותה לוודא שהנכס יהא בעל רישיון לפי הוראת כל דין על מנת לפעול כמוסד חינוכי.
ואולם, יובהר, שאין העמותה רשאית לבצע עבודות בנייה, מעבר לאמור לעיל, מבלי לקבל את אישורה המוקדם של העירייה.
עה.לסיכום:
לא שוכנענו שנפל פגם בקביעותיו העובדתיות ובמסקנותיו המשפטיות של בית משפט קמא ולפיכך אנו מורים על דחייתו של הערעור.
המערערת תשלם למשיבה שכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪ (כולל מע"מ).
מזכירות בית המשפט תעביר את סכום שכר הטרחה שקבענו לעיל מתוך הפיקדון שהפקידה העירייה – המערערת (ככל שהפקידה) לידי ב"כ העמותה – המשיבה, עבור המשיבה.
יתרת הפיקדון, ככל שתישאר כזו, תוחזר על ידי מזכירות בית המשפט לידי ב"כ העירייה – המערערת, עבור המערערת.
ניתן היום, ג' סיוון תשע"ו, 09 יוני 2016, בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא את העתקי פסק הדין לידי ב"כ של שני הצדדים.
|
|
|
|
|
|
|
י' גריל, שופט בכיר [אב"ד]
|
|
ס' ג'יוסי, שופט
|
|
ע' ורבנר, שופטת
|