1.הגב' רחל וייסמן (להלן – המנוחה) עבדה בעיריית חולון (להלן – העירייה) החל מיום 22.7.1973 כעובדת קבועה , הזכאית לפנסיה תקציבית.
2.המנוחה חלתה במחלה קשה. בתקופה האחרונה לעבודתה, מצבה לא אפשר לה להמשיך לעבוד, והחל מסוף חודש אוגוסט 2011 שהתה בביתה וקיבלה תשלום מימי מחלה צבורים שעמדו לזכותה.
3.ביום 8.11.11 פנתה המנוחה לעירייה בבקשה לפרוש, ולקבל פיצויי פרישה במקום פנסיה. (העתק הפניה צורף כנספח ג' לתצהיר התובעים).
בעקבות פנייתה של המנוחה, ביקשה העירייה במכתבה מיום 15.11.11 את אישורו של משרד הפנים לשלם למנוחה פיצויי פיטורים מוגדלים במקום פנסיה. (נספח ד' לתצהיר התובעים).
4. ביום 17.11.11 הודיעה העירייה למשרד הפנים כי הסטאטוס האישי של המנוחה הינו "רווקה וערירית, ואין לה משפחה ". (נספח ה' לתצהיר התובעים).
במכתבו מיום 24.11.11 אישר מר ישראל שפיצר, מנהל אגף כוח אדם ושכר ברשויות המקומיות דאז במשרד הפנים, כי העירייה תשלם למנוחה פיצויי פיטורים לפי שיעור 100%. האישור הותנה בקבלת תצהיר מהמנוחה לפיו היא מוותרת על זכויותיה הפנסיוניות לטובת פיצויי פיטורים. (האישור צורף כנספח ו' לתצהיר התובעים).
למרבה הצער, יומיים קודם לקבלת האישור, ביום 22.11.11 נפטרה המנוחה.
5.התובעים הינם יורשיה של המנוחה על פי צוואה (צו קיום צוואה צורף כנספח א' לתביעה). בכתב תביעתם דורשים התובעים לקבל לידם את סכום פיצויי הפיטורים אותם ביקשה המנוחה מהעירייה בסך של 301,000 ₪ או לחילופין לקבל את הקצבה המהוונת של המנוחה.
טיעוני התובעים
6.התובעים טוענים כי במועד פטירתה של המנוחה כבר הסתיימו יחסי עובד- מעביד בינה לבין הנתבעת והיא הייתה זכאית לקבל את פיצויי הפיטורים. משכך, לטענתם, הפיצויים הם חלק מעיזבונה במועד פטירתה ולכן הם כיורשיה זכאים לקבל מהעירייה את סכום פיצויי הפיטורים.
7.לשיטת התובעים התנאי בו הותנה אישורו של משרד הפנים- הגשת תצהיר על ידי המנוחה לפיו היא מוותרת על תשלום פנסיה כנגד תשלום מהוון של פיצויי הפרישה, אינו מהותי ולמעשה כבר מומש, שכן כבר בפנייתה לנתבעת מיום 8.11.11 הצהירה על כך המנוחה כשביקשה לקבל את פיצויי הפרישה במקום פנסיה.
8.התובעים מבהירים כי אינם תובעים בתור "שאירים" של המנוחה אלא כיורשים של "נכס" אשר במועד הפטירה היה כבר חלק מהעיזבון.
טיעוני הנתבעת
9.לטענת הנתבעת המדובר בתביעה חסרת בסיס, כאשר בראש ובראשונה היא נעדרת תובעים, באשר התובעים טוענים כי הינם עיזבון המנוחה וכי מכוח זכאותם על פי צוואתה הם נכנסים בנעליה על מנת שבית הדין יקבע מועד סיום יחסי העבודה בין המנוחה לבין העירייה. הלכה פסוקה היא כי העיזבון אינו אישיות משפטית ומשכך אינו יכול להיות בעל דין בהליך משפטי.
התובעים לא פרשו בפני בית הדין אישורים כי הינם היורשים היחידים של המנוחה. עוד נמנעו מלגלות כי עלולים להיות דורשים או יורשים נוספים למנוחה. בהעדר מנהל עיזבון ובהעדר אישור האפוטרופוס הכללי לא יכלו כלל להגיש תביעה זו.
10.לגופו של עניין טוענת הנתבעת כי במועד פטירתה הייתה המנוחה עובדת העירייה מן המניין וטרם התגבש מועד פרישתה. ברירת המחדל לפיכך, הינה תשלום קצבה לשאיריה של המנוחה, אולם בהתאם לחוק הגמלאות התובעים אינם נחשבים לשאיריה של המנוחה והינם יורשים על פי צוואה ולכן אינם זכאים קבל את קצבתה של המנוחה מכוח חוק הגמלאות.
11.יתרה מכך, אישור משרד הפנים לתשלום הותנה בקבלת תצהיר מהעובדת, שבינתיים הלכה לעולמה, מכאן כי זכותה לקבלת פיצויי פיטורים לא השתכללה.
עמדת המדינה
12.התובעים אינם זכאים לקבל את פיצויי הפיטורים שהמנוחה ביקשה לקבל במקום הפנסיה התקציבית שזכאית לה, היות ולא השתכללה זכותה של המנוחה לקבל פיצויי פיטורים במקום פנסיה.
13.אישורו של מר שפיצר, הינו אישור חריג ביותר אשר ניתן במטרה לעשות חסד עם המנוחה. במתן החסד לא הייתה שום כוונה להעבירו לתובעים, שהינם יורשים מכוח צו ירושה.
למעלה מכך, האישור היה מותנה בקבלת תצהיר המנוחה. למרבה הצער, האישור ניתן אחרי פטירתה של המנוחה, ועל כן לא היה ויתור מפורש מצד המנוחה על זכויותיה הפנסיוניות.
משהאישור ניתן לאחר פטירת המנוחה, וממילא הכסף לא התקבל על ידה, הרי שלתובעים אין זכות לקבל את אותם כספים.
14.היות והזכות לקבל פיצויי פיטורים במקום פנסיה, לא השתכללה אצל המנוחה, ברירת המחדל בעניינה הינה תשלום קצבה ל"שאיריה" בהתאם לחוק הגמלאות. התובעים אינם שאירי המנוחה אלא יורשים על פי צוואה ולא זכאים לקצבה של המנוחה מכוח חוק הגמלאות.
תצהירים ועדויות
15.מטעם התובעים הוגש תצהיר עדותה של הגב' חנה שיינה קסל, בת דודתה של המנוחה שהיא אחת הזוכים על פי צוואת המנוחה ואחת מהתובעים בתיק.
מטעם הנתבעת הוגש תצהירו של מנהל משאבי האנוש בנתבעת מר בני אברהם.
דיון והכרעה
16.תחילה נדון בטענה המקדמית שהעלתה הנתבעת באשר להעדר כשרותם של התובעים להגיש את כתב התביעה דנן.
ברע"א 6590/10 עזבון המנוח פואד אשתייה ז"ל ואח' נ' מדינת ישראל - משרד הביטחון (28.5.2012) עמד בית המשפט העליון על כך שעיזבון אינו יכול להיות בעל דין באומרו:
"פעמים רבות, וכך אירע גם בענייננו, מוגשות לבתי המשפט תביעות בהן מצוין כי התובע הוא עיזבונו של אדם שהלך לעולמו. במקרים אחרים מוגשת תביעה נגד עיזבון. תביעות כאלה הינן פגומות. זאת משום שעיזבון אינו אישיות משפטית, ומשכך אינו יכול להיות בעל דין בהליך משפטי כלשהו".
בהמשך פסק הדין, עמד בית המשפט העליון על זהות מי שרשאי להגיש את תביעת התלויים ואת תביעת העיזבון, תוך הבחנה בין מקרה בו מונה מנהל עיזבון לבין מקרה בו לא מונה מנהל עיזבון. עת לא מונה מנהל עיזבון, על "תביעת עיזבון" להיות מוגשת על ידי כל היורשים או בהסכמתם של כל היורשים.
17.בענייננו התובעים הינם יורשיה של המנוחה מכוח צוואתה, ומקום שלא מונה מנהל עיזבון הם אלה הרשאים להגיש את תביעת העיזבון.
שעה שניתן צו לקיום צוואתה של המנוחה, יש להניח כי נתמלאו כל הוראות חוק הירושה אשר יש לקיימן בטרם הינתן הצו, לרבות הודעה על כך ברבים, קביעת זמן להגשת התנגדויות ובחינת הבקשה לקיום הצו על ידי הרשם לענייני ירושה.
18.על פי סעיף 71 לחוק הירושה צו קיום הצוואה כוחו יפה כלפי כל העולם.
בהתאם לצוואת המנוחה (אשר כאמור ניתן צו לקיומה), התובעים הם היורשים היחידים לכל רכושה של המנוחה, מכל סוג שהוא למעט דירתה ורכב מסוג טויוטה אשר הזכויות בהם, ובהם בלבד, הועברו לאחרים. מכאן, שלא יכולה להיות מחלוקת כי במידה ויקבע שבעת פטירת המנוחה השתכללה זכותה לקבלת פיצויי הפיטורים, הרי שהתובעים הם אלה שזכאים לקבל סכום זה כיורשים עפ"י הצוואה. אין צורך בפרשנות הצוואה לשם כך ולא נדרשת הסכמת היורשים האחרים לצורך הגשת התביעה דנן.
19.כבר בשלב זה ייאמר כי התביעה הוגשה מתוקף היותם של התובעים יורשיה של המנוחה על פי צוואה ואין התובעים טוענים להיותם שאיריה. התובעים אף מאשרים כי גם לשיטתם אין הם זכאים לזכויות בכספי המנוחה מכוח סעיף 5 לחוק פיצויי פיטורים וממילא אינם זכאים לזכויות בקצבת המנוחה מכוח היותם שאירים, ובהתאם לחוק הגמלאות.
הנה כי כן, לא מצאנו כי יש מקום לדחות את התביעה בשל העדר סמכות עניינית.
20.האם במועד הפטירה השתכללה זכות המנוחה לפיצויי הפיטורים? על מנת להשיב לשאלה זו יש לקבוע האם קודם לפטירתה הסתיימו יחסי עובד- מעביד בין המנוחה לבין הנתבעת.
כאמור, ביום 8.11.11 פנתה המנוחה בכתב אל הנתבעת בבקשה כדלקמן:
" אני, רחל וייסמן שעובדת במנהל ההנדסה מעוניינת לפרוש מהעבודה ולקבל פיצויי פרישה במקום פנסיה. בקשתי זו נובעת בשל מחלת הסרטן עמה אני מתמודדת, והצורך שלי בטיפולים רפואיים שאינם נמצאים בסל הבריאות ועולים כסף רב. לפיכך, אבקש בכל לשון של בקשה, לדון בבקשתי לפנים משורת הדין ולאשר לי פיצויים מוגדלים".
לטענת התובעים המכתב מהווה הודעת פרישה מהשירות בעירייה, קרי סיום יחסי העבודה באמצעות התפטרות ובקשה לקבל זכויות כספיות מהוונות חלף פנסיה וזאת אף בהינתן העובדה שבמועד כתיבתו, התובעת לא עבדה בפועל כבר חודשיים.
מכאן לשיטתם, יש לראות ביום 8.11.11 את מועד סיום יחסי עובד –מעביד ולכל המאוחר יש לקבוע כי מועד סיום יחסי העבודה השתכלל ביום 15.11.11 המועד בו נשלח מכתב העירייה למשרד הפנים , המהווה הודעת הסכמה לבקשת המנוחה.
21.התובעים מוסיפים כי העובדה שאישור משרד הפנים ניתן יומיים לאחר פטירתה של המנוחה אינה משנה עובדה זו, מאחר שהאישור לא היה אישור לפרישה אלא אישור לבקשתה הכספית של המנוחה ויש לראותו כחל במועד סיום היחסים. עוד הם טוענים כי הדרישה לקבלת תצהיר מאת המנוחה על ויתור זכויותיה הפנסיוניות (אשר הועמדה על ידי משרד הפנים כתנאי לקבל האישור), אינה מהותית שכן המנוחה ממילא הצהירה על כך במסגרת המכתב שלעיל כאשר ביקשה לפרוש מהעבודה ולקבל פיצויי פרישה במקום פנסיה.
22.עמדת הנתבעת מנגד היא כי במועד פטירתה, המנוחה הייתה עובדת העירייה מן המניין וטרם הגיעו לסיומם יחסי העבודה בין הצדדים. לפיכך לא השתכללה זכותה לקבלת פיצויי פיטורים, מה גם שטרם ניתן אישור משרד הפנים לבקשת המנוחה.
23.במחלוקת שנפלה בין הצדדים, סבורים אנו כי יש לקבל את עמדת הנתבעת, הנתמכת גם בעמדת המדינה.
לטעמנו אין לייחס למכתבה של המנוחה מיום 8.11.11 מה שאין בו. מדובר בהודעה על רצון לפרוש מהעבודה ובקשה לקבל פיצויי פרישה במקום פנסיה. עצם כתיבת המכתב אין בו כשלעצמו להביא את סיום יחסי העבודה לידי סיום. אין במכתב הודעה על סיום יחסי העבודה.
תוכן המכתב אינו מלמד על פרישת המנוחה מהרגע בו נשלח לנתבעת, אלא על עצם בקשתה לאשר לה פיצויי פרישה במקום גמלה. לשם סיום יחסי העבודה נדרש אקט מפורש, זאת שעה שהמנוחה לא נקבה במועד פרישה או התפטרות , ולא הוצג בפנינו כל מסמך הנוקב במועד כלשהו כמועד סיום העבודה והמוקדם למועד פטירתה.
ההיפך הוא הנכון. הוכח בפני בית הדין כי הנתבעת שילמה שכר או דמי מחלה למנוחה עד למועד פטירתה וגם לאחריו, בשל פטירתה בחלק האחרון של החודש, דבר המלמד כי לא נותקו יחסי עובד – מעביד בין המנוחה לעירייה. (תלושי שכר נספח ב' לתצהיר הגב' קסל, המפרטים ניצול ימי מחלה).
24.מעבר לכך כי בקשתה של המנוחה לא הייתה לקביעת מועד פרישה אלא לקבלת אישור כי במידה ותרצה לפרוש תוכל לקבל פיצויי פרישה במקום גמלה, לצרכיה הרפואיים, הרי שהעברת הנושא לאישור משרד הפנים מלמדת כי גם אם הייתה בקשת פרישה הייתה זו מותנית באישור משרד הפנים, אישור מסויג שניתן רק לאחר פטירתה של המנוחה.
25.התובעים מבקשים לראות במועד בו העבירה הנתבעת את בקשת המנוחה לאישור משרד הפנים כמועד חלופי לסיום יחסי העבודה , שכן לטענתם העברת הבקשה למשרד הפנים מלמדת על הסכמת הנתבעת לבקשת המנוחה. טענה זו אין בידינו לקבל. הנתבעת הינה גוף מתוקצב לפי חוק יסודות התקציב, וככזו היא אמורה לפעול בהתאם להוראות הגופים הרלוונטיים במשרד הפנים, ואסור לה לבצע חריגות בתשלום שכר ו/או תשלום גמלה לעובדיה. לכן העובדה כי העירייה העבירה את בקשתה של המנוחה לאישור משרד הפנים, אין לראות בה כהסכמה לבקשה.
26.במקרה בו המנוחה לא הייתה הולכת לעולמה, וכל עוד בקשתה לא אושרה והיא לא חתמה על תצהיר ויתור, הרי שלכל היותר במידה והייתה מעוניינת לפרוש מהעבודה, הייתה פורשת בהתאם לכללי חוק הגמלאות, בהיותה מבוטחת בפנסיה תקציבית. אין גם לשלול מצב בו, במידה והבקשה הכספית הייתה נדחית, הייתה חוזרת בה המנוחה מכוונתה לפרוש.
27.זאת ועוד, על פי הפסיקה, בפנסיה תקציבית מכוח חוק, האיסור להיטיב עם אדם זה או אחר נובע ממהותו של החוק, הקובע נורמה דו-קוטבית: אין הפרט רשאי לוותר על הזכות ואין הרשות הממונה על ביצוע החוק רשאית ליתן יותר מהקבוע בחוק או במסגרתו ומכוחו (דב"ע מב/7-1 מרדכי גזית נ' נציב שירות המדינה, פד"ע יג 406). במסגרת תגובתה הבהירה המדינה כי אישורו של מר שפיצר ניתן כאישור חריג ביותר, במטרה לעשות חסד עם המנוחה, אשר בפנייתה מיום 8.11.11 הסבירה כי היא נזקקת לכסף על מנת לממן טיפולים רפואיים שאינם נמצאים בסל הבריאות. במתן האישור לא היתה כל כוונה להעביר את "החסד" לתובעים, שהינם יורשים מכוח צוואה.
יש לזכור כי המנוחה הייתה זכאית לפנסיה תקציבית, שבה לא נדרשה להפריש משכרה לצורך הפנסיה. היכולת הפיננסית של הפנסיה התקציבית תלויה בחוסן הכלכלי של הגוף המשלם, וזאת להבדיל מפנסיה צוברת, אשר מבוססת על הפרשות שוטפות של העובד ושל המעביד. אי תשלום פיצויי הפיטורים על ידי הנתבעת לתובעים סמוך לאחר פטירת המנוחה אינו מהווה פגיעה בקניינה של המנוחה ואינו מהווה התעשרות שלא כדין.
משהאישור ניתן לאחר פטירת המנוחה, ולפני שסכום פיצויי הפיטורים התקבל על ידה, הרי שלתובעים אין זכות לאותם כספים.
28.זאת ועוד. אישור משרד הפנים אף הותנה בקבלת תצהיר מאת המנוחה ולפיו היא מוותרת על זכויותיה הפנסיוניות לטובת פיצויי פיטורים. אכן, כפי שטוענים התובעים, המנוחה הביעה את רצונה זה במכתב פנייתה אל הנתבעת מיום 8.11.11, אולם הבעת רצון זו אינה שוות ערך לתצהיר אשר נדרש כי ייחתם כדין לאחר שעורך דין שיחתים את העובדת יסביר לה את משמעות הבחירה והשלכותיה העתידיות, שכן מדובר בהחלטה משמעותית ביותר.
סיכום
29.התובעים לא הצליחו להוכיח כי נותקו יחסי עובד מעביד עם המנוחה במועדים הנטענים שקדמו למועד פטירתה. כל עוד לא אושרה המרת הגמלה בפיצויים, הרי שהמנוחה נותרה מבוטחת בפנסיה תקציבית ושהתה תחת משטר חוק הגמלאות. הוראות חוק הגמלאות אינן מאפשרות הורשת הפנסיה התקציבית למי שאינם שאירים, ואין חולק כי התובעים אינם שאיריה של המנוחה.
בנסיבות אלה ומן הנימוקים שפורטו לעיל, דין התביעה להידחות.
התובעים יחד ולחוד ישאו בהוצאות הנתבעות ובשכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5,000 ₪ לכל אחת מהנתבעות תוך 30 יום מקבלת פסק הדין.
ניתן היום, כ"ו ניסן תשע"ו, (04 מאי 2016), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.
|
|
|
|
|
מר איתן קירשנר
נציג ציבור (מעסיקים)
|
|
שמואל טננבוים, שופט
סגן נשיא
|