ה"פ 56508-11-14 מטאנס ואח' נ' הראל חברה לביטוח בע"מ ואח'

האם עיקולים שהוטלו בחייו של מבוטח על כספים שנצברו לזכותו מכח פוליסת ביטוח מנהלים, פוקעים עם מותו של המבוטח, כך שכספי הביטוח מגיעים למוטבים על פי הפוליסה? ובפרט, האם יש לערוך הבחנה בין רכיב הריסק לבין רכיב החסכון?

זו השאלה העיקרית המצריכה הכרעה בתביעה שלפני.

המבקשת 1 (להלן:"המבקשת") היא אלמנת המנוח מטאנס מיכאל (להלן:"המנוח"). המבקשות 2-5 הן בנותיו.

המשיבים 2-8 הם נושיו של המנוח, אשר עוד בחייו הטילו עיקולים על כספים שנצברו לזכותו בפוליסות ביטוח מנהלים. בעלת הפוליסה הינה חברה, שהמנוח היה בעל מניותיה ומנהלה – מטאניס מיכאל חברה לבניין ועבודות אבן בע"מ (להלן:"החברה").

החברה, המצויה בפירוק, צורפה להליך, לבקשת מפרקה, מאחר שלטענתה עומדת לה זכות קיזוז מכספי הפוליסות, בשל חוב של המנוח לחברה.

המבקשות עותרות למתן פסק דין הצהרתי לפיו הן הזכאיות היחידות למלוא סכומי הביטוח (פיצויי פיטורים ותגמולים) לפי פוליסות ביטוח מנהלים שמספריהן 208905301 ו- 98081015 בהן בוטח המנוח אצל המשיבה 1 (להלן:"הראל").

לטענתן, זכויותיהן מכח שתי הפוליסות גוברות על זכויותיהם של כלל נושי המנוח, לרבות המשיבים 2-8, אשר לזכותם הוטלו עיקולים על שתי הפוליסות במסגרת הליכים משפטיים נגד המנוח.

עוד טוענות המבקשות, כי העברת הכספים שביצעה הראל, מפוליסה מספר 208905301, בעקבות צו למימוש עיקול שהוטל על ידי לשכת ההוצאה לפועל במהלך שנת 2013, בוצעה שלא כדין, ובניגוד להוראות הפוליסה. המבקשות עותרות למתן צו עשה אשר יחייב את הראל להעביר אליהן את כל סכומי הפוליסות ובכלל זה את הסך של 27,015 ₪ שהועבר, לטענתן בטעות, בשנת 2013.

המשיבים 4, 5, ו- 8 מתנגדים לבקשה. על טענותיהם ונימוקיהם אעמוד בהרחבה במהלך הדיון. המשיבה 9, החברה, מתנגדת אף היא מנימוק שונה.

הראל הודיעה כי אינה נוקטת עמדה במחלוקת בין המוטבים לנושים. ביחס לטענה המועלית נגדה, טוענת הראל כי העברת כספי הפוליסה נעשתה על ידיה, כדין, בהתאם להחלטת ראש ההוצאה לפועל.

יתר המשיבים לא הגישו תגובה להמרצת הפתיחה.

בעלי הדין הגיעו להסכמה דיונית לפיה פסק הדין יינתן לאחר הגשת סיכומי טענות הצדדים בכתב, ללא צורך בשמיעת ראיות.

דיון והכרעה:

בהתאם להחלטה מיום 8.12.14 המציאה הראל, בהודעתה מיום 25.12.14, מידע ביחס לפוליסות הביטוח נושא התובענה, כמפורט להלן:

פוליסה מספר 208905301 – תכנית מנהלים כולל כספי פיצויים.

מועד תחילת הביטוח – 1.12.00

מוטבים בהתאם להצעת הביטוח: "האישה והילדים".

סכומים:

חסכון – 169,639 ₪

פיצויים - 128,197 ש"ח

בפוליסה אין כספי ריסק.

פוליסה מספר 98081015 – תכנית מנהלים כולל כספי פיצויים.

מועד תחילת הביטוח – 1.5.97.

מוטבים בהתאם להצעת הביטוח: ג'דה מטאנס, אשתו של המבוטח

הפוליסה מסולקת החל מינואר 2001.

סכומים:

חסכון – 47,487 ₪.

פיצויים – 22,311 ₪.

בפוליסה אין כספי ריסק.

מועדי האירועים הרלוונטים לצורך הדיון, הינם כמפורט להלן:

בתאריך 31.1.12 פוטר המנוח מעבודתו בחברה שבשליטתו.

בתאריך 15.10.12 ניתן צו פירוק נגד החברה (בתיק פר"ק 1341-07-12).

בתאריך 25.11.12 ניתן אישור פקיד השומה על פטור מניכוי מס במקור לסכום פיצויי הפיטורים.

ביום 27.3.13 מלאו למנוח 65 שנים (יליד 27.3.48).

בתאריך 30.1.14 הלך המנוח לעולמו.

עיקול הזכות לתגמולי ביטוח – האם מדובר בזכות עתידה?

בסיכומיהן, העלו המבקשות, לראשונה, טענה לפיה לא ניתן היה כלל לעקל את הזכות לקבלת תגמולים מכח פוליסות ביטוח המנהלים, שכן הפוליסות בבעלות המעסיקה, ולצורך העברת זכויות בהן נדרשת הסכמתה. על פי הטענה, מאחר שזכות זו קשורה בפעולה חיצונית שאינה בשליטת המבוטח, אין מדובר בזכות עתידה אותה ניתן לעקל בהתאם לסעיף 43 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז – 1967, שכן הפסיקה מורה כי זכות עתידה הניתנת לעיקול הינה רק זכות שהתגבשותה בעתיד וודאית.

הטענה מהווה הרחבת חזית אסורה ודי היה בכך על מנת לדחותה, אולם דינה להידחות אף לגופה.

לתמיכה בטענה, מפנות המבקשות לפסק הדין בבש"א 8991/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' אלכסנדרוביץ רבקה גיטל (16.7.07) (להלן:"פס"ד אלכסנדרוביץ") שם הביע כב' השופט רם וינוגרד דעתו כי ספק אם הזכות לקבלת תגמולים עקב פטירת מבוטח, במסגרת ביטוח חיים, הינה זכות עתידה הניתנת לעיקול, לאור העובדה שלא קיימת וודאות כי מקרה הביטוח יתרחש. הדברים נכתבו כאמרת אגב, שכן הטענה לא הועלתה על ידי בעלי הדין.

עמדה שונה הובעה על ידי בית המשפט העליון, כב' השופט דנציגר, ברע"א 2083/12 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' ניצה פדן (1.9.13) (להלן:"פס"ד פדן"). על פי עמדתו, ניתן לעקל זכויותיו של מבוטח בפוליסת ביטוח חיים, שכן אף שאין, כמובן, וודאות כי יקרה מקרה הביטוח, שהוא מות המבוטח לפני גיל 65, ברוב המקרים זכויותיו של המבוטח בפוליסה תתגבשנה ביום מן הימים, ומשכך ניתן להטיל עליהן עיקול, אשר יתפוס את זכויותיו של המבוטח רק ככל שאלה תתגבשנה בעתיד (שם בסעיפים 17-19 לפסק הדין).

מכל מקום, במקרה הנדון, אין מדובר בכספי ריסק אלא בכספי חסכון ופיצויים כך שאין ספק כי היתה וודאות להתממשותם ביום מן הימים (ככל שלא יקרה מקרה הביטוח של מות המבוטח עד גיל פרישה), ולפיכך לא היתה כל מניעה להטיל עיקולים על זכויות המנוח על פי הפוליסות.

בנוסף, כפי שטענו המשיבים, צווי העיקול הוטלו על הכספים בפוליסה כדין, בהתאם להחלטת ראש ההוצאה לפועל, והחלטות אלה לא נתקפו, ולפיכך בעינן עומדות.

לחלופין, טוענות המבקשות, כי זכויות המנוח על פי הפוליסות לא התגבשו טרם פטירתו, ולכן לא היה לעיקולים כל תוקף.

דין הטענה להידחות, אך בטרם אנמק את מסקנתי אציין כי אף המבקשות עצמן מבססות את עילת התובענה שלהן על הטענה לפיה: "הנתבעים 2-8 לא פעלו למימוש העיקולים בדרך המקובלת בחייו של המנוח, כאשר הפוליסה היתה ניתנת לפדיון" (סעיף 9 להמרצת הפתיחה), כך שטענתן זו עומדת בסתירה לנטען בהמרצת הפתיחה.

מועד התגבשות הזכות לפיצויי פיטורים

לשון סעיף 5 לחוק פיצויי פיטורים תשכ"ג – 1963 מורה כדלקמן:

"(א) נפטר עובד, ישלם המעביד לשאיריו פיצויים כאילו פיטר אותו..."

פטירתו של עובד במהלך קיומם של יחסי עבודה, היא המקימה זכות לפיצויי פיטורים לשאיריו (דב"ע נז 3-101, 3-98 שמילוביץ נ' בית חולים בלומנטל בע"מ). במקרה הנדון אין תחולה לסעיף 5 לחוק פיצויי פיטורים, שכן ביום פטירת המנוח, 30.1.14, לא שררו בין החברה למנוח יחסי עובד מעביד. אלה הגיעו לסיומם עוד ביום 31.1.12.

מאחר שאין חולק כי המנוח נפטר כשנתיים לאחר מועד סיום יחסי עובד מעביד עם החברה, וכי היה זכאי לכספי הפיצויים עם סיום עבודתו בחברה, אין כל קשר בין פטירתו לבין זכאותו לפיצויי פיטורים.

עוד טוענות המבקשות, כי לאור לשונו של סעיף 26 לחוק פיצויי פיטורים, לא ניתן היה להטיל עיקול על כספי פיצויי הפיטורים שבפוליסות.

לטענת המשיבים מדובר בהרחבת חזית אסורה, שכן הטענה לא הועלתה בהמרצת הפתיחה.

אכן, מקובלת עלי הטענה כי מדובר בהרחבת חזית אסורה, שאין להתירה.

עם זאת, למעלה מן הצורך אציין כי גם לגופה של הטענה, יש לדחותה.

סעיף 26א(1) לחוק פיצויי פיטורים מעניק הגנה מפני עיקול לרכיב הפיצויים בפוליסת הביטוח, אולם הגנה זו חלה רק עד למועד בו ניתן לממש את רכיב הפיצויים, היינו – רק כל עוד לא הסתיימו יחסי העבודה בין המבוטח לבין מעסיקו. עם סיומם של יחסי העבודה, רשאי המבוטח לממש את הכספים שהופקדו לטובתו בפוליסת הביטוח ככספי פיצויים, וממועד זה ואילך לא חלה עוד הגנת החוק על רכיב הפיצויים וניתן לעקלו (ראו: בר"ע(ת"א) 2662/04 גל קור המרכז המקצועי למיזוג אויר בע"מ נ' קרו מקפת – מרכז לפנסיה ותגמולים א.ש. בע"מ (23.12.08)).

בתאריך 1.1.2012 פיטרה החברה את המנוח, במכתב פיטורים החתום על ידי המנוח עצמו, בצירוף חותמת החברה.

הודעת החברה, המעסיק, בדבר פרישתו של המנוח מעבודה נחתמה על ידי החברה בתאריך 10.2.12, וטופס ההודעה הוגש על ידי המנוח למשרד פקיד השומה בעכו ביום 10.2.12.

לבקשת המנוח, המבוטח, ניתן לו ביום 25.11.12 אישור פקיד השומה בדבר פטור מניכוי מס במקור על כספי הביטוח.

מכאן, שהמנוח והחברה החלו לפעול לשם פדיון הכספים, אך התהליך לא הושלם.

אני קובעת, אם כן, כי זכותו של המנוח לפדיון כספי הפיצויים קמה עם פיטוריו, בתאריך 31.1.12.

מועד התגבשות הזכות לפדיון כספי החסכון בפוליסות

לטענת המבקשות, במסגרת הצעת הביטוח והפוליסה לא התייחסו הצדדים למועד הזכאות לגמלה (גיל פרישה), לפיכך, בנסיבות העניין מועד הזכאות נקבע על פי סעיף 10(א) לחוק גיל פרישה 2004 היינו לגבר – גיל 67. המבקשות מפנות לכך שבדו"חות השנתיים צוין כי גיל הפרישה הינו 67 (שני דו"חות שנתיים המסומנים נספח יב' לסיכומים).

אין לקבל את הטענה. הדו"חות השנתיים עליהם מבססים המבקשות את טענתן אינם מגדירים את מועד תחילת הזכאות לגמלאות. הנתון המצוין בהם הינו גיל פרישה מוערך, רק לשם המחשת ה"גמלה הצפויה המבוססת על חסכון מצטבר לקצבה" כלומר, מה יהיה שווי הקצבה הצפויה, בהנחה שהמבוטח יחל לקבלה בגין 67 (מובן שלמבטחת אינטרס להניח כי זהו גיל הפרישה על מנת להציג קצבה צפויה גבוהה יותר).

מועד הזכאות לגמלה בביטוח מנהלים, יכול להיות מוקדם לגיל הפרישה הקבוע בחוק, אם כך נקבע בתנאי הפוליסה, המבטאים את הסכמת הצדדים לחוזה הביטוח.

מעיון בטופס הצעת הביטוח אשר צורף להודעת הראל ולסיכומי המבקשות, לפוליסה שמספרה 98081015, עולה כי בסעיף פרטי הפוליסה (סעיף ד' להצעה) נכתב שתקופת הביטוח הינה עד גיל 65.

לפיכך, לכל המאוחר היה המנוח זכאי לכספי החסכון בפוליסה זו עם הגיעו לגיל 65 ביום 27.3.13 ולא כטענת המבקשות בגין 67 (אליו לא הגיע המנוח). כלומר, הזכות לקבלת סכום הפיצויים קמה למנוח עוד בחייו.

עם זאת, למעשה, הזכות לקבלת כספי הפיצויים בפוליסה זו קמה למנוח עוד לפני הגיעו לגיל 65.

על פי הודעת הראל, שניתנה בהתאם להחלטתי מיום 13.7.15, בפוליסה שמספרה 98081015 היה זכאי המנוח לכספי החסכון החל מיום סיום יחסי העבודה עם החברה - זאת בהתאם לתנאי הפוליסה, אשר צורפו לתצהיר המשלים של גב' אמה דואק.

מועד סיום העסקתו של המנוח היה בתאריך 31.1.12 ולפיכך החל ממועד זה רשאי היה המנוח לפדות גם את כספי החסכון בפוליסה שמספרה 98081015.

הראל הבהירה כי הכספים לא נפדו, משום שלא התקבלו "מסמכי עזיבת החברה".

גם ביחס לפוליסה שמספרה 208905301 היה המבוטח רשאי לפדות את כספי החסכון עם סיום העסקתו, בתאריך 31.1.12. בנוסף, אף לולא הסתיימו יחסי העבודה בתאריך זה, מועד תום תקופת הביטוח היה ממילא 1.12.12.

בתאריך 2.9.12 הודיעה הראל למבוטח כי בתאריך 1.12.12 חל מועד תום תקופת הביטוח בפוליסה זו (נספח א' להודעת הראל). בהחלטתי מיום 13.7.15 התבקשה הראל להבהיר, מדוע אם כן צוין בדו"חות הכספיים שנשלחו למנוח כי תום תקופת הביטוח הינה בחודש דצמבר 2017.

בתצהירה המשלים הבהירה גב' דואק, כי מועד תום תקופת הביטוח על פי פוליסה זו הינו אכן 1.12.12 וכי העובדה שבדו"ח הכספי צוין חודש דצמבר 2017 כמועד תום הביטוח נובע מהארכה מיכונית טכנית בלבד, לצורך ביצוע תשלום ככל שיידרש.

משמע, גם בפוליסה זו קמה למנוח הזכות לפדות את כספי הפיצויים עוד בחייו, עם סיום יחסי העבודה עם החברה, או לכל המאוחר בתאריך 1.12.12.

המסקנה העולה מהדברים היא, כי עובר למותו, היה המנוח רשאי לפדות את מלוא הסכומים שנצברו לטובתו בפוליסות הביטוח.

האם סעיף 147 לחוק הירושה חל על כספי החסכון והפיצויים? 

סעיף 147 לחוק הירושה מורה כדלקמן:

"סכומים שיש לשלם עקב מותו של אדם על פי חוזה ביטוח, על פי חברות בקופת קיצבה או בקופת תגמולים או על פי עילה דומה, אינם בכלל העזבון, זולת אם הותנה שהם מגיעים לעזבון".

על פי לשון הסעיף, סכומים המגיעים למוטב עקב מותו של אדם, אינם נכללים בכלל נכסי העזבון, כלומר נושי המנוח אינם רשאים להיפרע מהם.

נשאלת השאלה, אלו סכומים ייחשבו סכומים שיש לשלם "עקב מותו של אדם"? האם יהיה זה רק סכום ה"ריסק", כלומר סכום הביטוח לו זכאי המוטב במקרה של מות המבוטח, או שמא גם כספי החסכון והפיטורים, שנצברו לטובת המבוטח בפוליסה.

לטענת המשיבים, משהובהר כי הפוליסות אינן כוללות מרכיב של ריסק, והכספים היו ניתנים לפדיון עוד בחייו של המבוטח, אין לומר כי מדובר בסכומים שיש לשלם עקב מותו של אדם, על פי חוזה ביטוח, ולפיכך אין תחולה לסעיף 147 לחוק הירושה.

השאלה נדונה לאחרונה בפסק הדין בעניין ניצה פדן הנ"ל.

לצורך הכרעה בשאלה, עמד כב' השופט דנציגר על משמעות המונח "סכומים שיש לשלם עקב מותו של אדם" תוך סקירתה של פסיקה קודמת בנדון, ביחס להבחנה בין כספי ביטוח הריסק, לבין כספים שהיו ניתנים לפדיון עוד בחיי המבוטח, וכך הוא מסכם את הנקודה:

בעבר התעוררה השאלה מהם אותם סכומים שיש לשלם "עקב מותו" של אדם, אשר לא יהיו חלק מעזבונו? זאת, בין היתר בשל ההבדל שבין מקורות התגמולים השונים המנויים בסעיף 147 לחוק הירושה אשר מאפייניהם אינם בהכרח זהים, שכן חלקם ניתנים לפדיון עוד בחייו של אותו אדם. בשאלה זו ניתנה הכרעה בע"א 477/79 עזבון בכר נ' בכר (לא פורסם, [פורסם בנבו], 27.7.1981) (להלן: עניין בכר), במסגרתו קבע השופט (כתוארו אז) מ' שמגר כי לעניין סעיף 147 אין להבחין בין כספים שהסיבה היחידה לשלמם היא פטירתו של המנוח לבין כספים שיכול היה לפדות עוד בחייו אך בסופו של דבר משולמים עקב פטירתו [ראו: דודי שוורץ "כספי ביטוח-חיים, קופות-גמל ודומיהם כמשאבים מלבר לעיזבון" עיוני משפט יח 236, 244-243 (1993)]. כנגד קביעה זו נשמעה ביקורת מצד מלומדים שגרסו כי על אף שהיא מקדמת מדיניות סוציאלית המגשימה את התכלית שבבסיס המקורות הכספיים מהם משולמים הכספים, הרי שיש בה כדי לפגוע בנושי המנוח (שאינם בהכרח נושים מחוץ למשפחה) והיא עומדת בסתירה לתפיסה הירושתית בדבר נכסיו של אדם לאחר פטירתו [ראו: שמואל שילה פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 כרך שלישי 400-399, 405-402 (2002) (להלן: שילה)]. עם זאת, ובייחוד בשל העובדה שאין כל מתח בין הוראת סעיף 147 לחוק הירושה לבין הוראת סעיף 13 לחוק חוזה הביטוח כפי שיבואר בהמשך, לא מצאתי כי קיימת הצדקה לסטות במקרה דנא מן ההלכה שנקבעה בעניין בכר, וזאת כל עוד לא שונה נוסחו של סעיף 147 לחוק הירושה (במאמר מוסגר, אציין כי במסגרת סעיף 816(ב)(1) להצעת חוק דיני ממונות, התשע"א-2011, ס"ח 712, מוצע למעשה לסייג את ההלכה שנקבעה בעניין בכר). יוצא מכך, שכספים שיש לשלם על פי חוזה ביטוח עקב מותו של אדם, אינם חלק מעזבונו של אותו אדם ובהתאם לכך לא ניתן לגבות מהם את חובות העזבון (שילה, עמ' 400). (שם, בסעיף 11 לפסק הדין – ההדגשה אינה במקור ע.ו)

בפסק הדין מגיע השופט דנציגר למסקנה שאין לסטות מההלכה שנקבעה בנושא על ידי בית המשפט העליון, בעניין עזבון בכר לפיה:

"אין להבחין בין כספים שהסיבה היחידה לשלמם היא פטירתו של המנוח לבין כספים שיכול היה לפדות עוד בחייו אך בסופו של דבר משולמים עקב פטירתו".

(ההדגשה אינה במקור. פסק הדין לא פורסם ואינו מופיע במאגרי המידע – ע.ו).

הבחנה זו, בין סכומים שניתן היה לפדותם בימי חייו של המנוח לבין סכומים שטרם התגבשה זכותו של המנוח בהם, אין לה מקום על פי הלכת בכר. על פי אותה הלכה אלה גם אלה ייחשבו לכספים שיש לשלמם עקב מותו של המבוטח, מכח חוזה הביטוח – כמשמעות המונח בסעיף 147 לחוק הירושה, שכן המילים "עקב מותו של אדם" המובאות בסעיף 147 לחוק, אינן באות לצמצם את תחולת הסעיף לכספים שהעילה היחידה לתשלומם היא פטירתו של אדם.

ודוק: על פי הלכת בכר, לא רק שאין מקום להבחין בין כספי ריסק לכספי פיצויים או חסכון,

אלא שאין מקום אף להבחין בין כספי חסכון שלא היו ניתנים לפדיון בחיי המבוטח, לבין

כספי חסכון שהיו ניתנים לפדיון בחייו.

ראו גם פסק דינו של כב' השופט רם וינוגרד בבש"א(י-ם) 8991/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' אלכסנדרוביץ רבקה גיטל (16.7.07), המבוסס אף הוא על הלכת עזבון בכר, בו נקבע כי:

"עם מותו של אדם "מיטהרים" כל הכספים הכלולים בפוליסה לביטוח חיים, הן אלה שעניינם ברכיב הריסק והן אלה שעניינם ברכיבי התגמולים או הפיצויים. אלה גם אלה אינם נכללים בעזבון, והנשייה של נושי המנוח אינה עוקבת אחר כספים אלה עוד."

לפיכך, טענת המשיבים לפיה, אין ללמוד לעניין הנדון מפסק דין פדן, מאחר שבמקרה שלפני כספי הפיצויים והחסכון היו ניתנים לפדיון בימי חייו של המבוטח, אינה יכולה להישמע, ואין בה להכריע את המחלוקת שלפני.

במאמרו של דודי שוורץ "כספי ביטוח חיים, קופות גמל ודומיהם כמשאבים מלבר לעזבון" עיוני משפט יח (תשנ"ד) 235, 243) משווה שוורץ בין גישתו של כב' השופט שמגר בעניין בכר לבין גישתה של כב' השופטת נתניהו בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 686/80 קינן נ' מנהל מס עזבון פ"ד לז(3) 545 (15.8.83). באותו פסק דין דן בית המשפט בסוגיה אחרת, שעניינה פרשנות הסיפא של סעיף 3(א)(4) לחוק מס עיזבון, ופסק כי כספי קופת גמל שהיו נזילים בחיי המבוטח, אינם כספים המשולמים "בפטירת הנפטר", באשר הנפטר היה זכאי להם בחייו, ולפיכך דינם של כספים אלה הוא כשל כל נכס עיזבון אחר, העובר ליורשים והכפוף לחובות העיזבון.

מסקנתו של שוורץ במאמרו הנ"ל הינה כי ההבדל בין הגישות אינו בהתייחסות לביטוח חיים לעומת התייחסות להסדרי גמל, אלא בשאלת הנזילות של הכספים וגמילת הזכות לכספים בחיי המבוטח (שם בעמ' 245).

המחבר מבהיר, כי בעניין קינן לא נדונה פרשנותו של סעיף 147 לחוק הירושה אלא פרשנות סעיף 3(א)(4) לחוק מס עזבון, אך סבור כי אין מניעה עקרונית לאנלוגיה בין השניים במישור המהותי (שם בה"ש 38).

לטעמי, לא ניתן להסתמך על פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין קינן, לצורכי פרשנותו של סעיף 147 לחוק הירושה. על אף שבשני המקרים נדרש בית המשפט לפרשנות מונח דומה, השיקולים בפרשנותו של כל אחד מסעיפי החוק שונה. מאחר שמדובר בפרשנות לסעיף חוק שונה, אין מדובר בפסקי דין סותרים באותה סוגיה.

מכל מקום, בעניין פדן, סבר השופט דנציגר כי אין לסטות מהלכת עזבון בכר, המאזנת בין מטרת סעיף 147 לחוק הירושה, לבין זכויותיהם של נושים שהטילו עיקולים על כספי החסכון, על רקע מאפייניו של העיקול.

פסק הדין בעניין פדן אינו מהווה הלכה, שכן הינו דעת יחיד - אם כי לא לגופה של הסוגיה. יתר חברות ההרכב נמנעו מלדון בסוגיה מהטעם שהנושים לא היו צד להליך, ודחו את בקשת רשות הערעור מטעם זה בלבד. בכך, למעשה, הגיעו לאותה תוצאה אליה הגיע השופט דנציגר והעניקו לאלמנה את תגמולי הביטוח מבלי שנשמעה עמדת הנושים.

חרף העובדה שאין מדובר בהלכה, עניין לנו בפסק דין מפורט ומעמיק של שופט בית המשפט העליון, אשר ביקש להסדיר את הסוגיה, וככזה, סבורתני שיש בו להנחות את בתי המשפט הדיוניים עד להכרעה חד משמעית בנושא, קל וחומר כאשר נדבך מרכזי בפסק הדין מבוסס על הלכת בכר שאף היא לא שונתה עד כה.

ראוי להפנות בעניין זה לדבריו של כב' השופט ר.אמיר בה"פ (כ"ס) 527/00 מדינת ישראל נ' מוסטפא חאסן אבו עאמר ואח' (5.2.01):

"...הלכה פסוקה" או "תקדים" איננה יכולה להיות החלטה של דן יחיד בבקשת רשות ערעור, כפי שהראיתי לעיל...ככלל, ראוי שבימ"ש נמוך ילך בעקבות פסיקה, אפילו לא מנחה ולא מחייבת, של ערכאות בכירות ממנו – משום המבנה הנורמטיבי של מערכת שיפוט היררכית, משום הכבוד לערכאות הבכירות, ומשום וודאות וצפיות המשפט. אך אין במדיניות ראויה זו לגבור על חובה שבדין, בשאלות שיורדות לשורש הדברים, בעניינים קוגנטיים".

תזכיר חוק דיני ממונות (חלק הירושה) התשס"ו – 2006, שהוצג על ידי משרד המשפטים בשנת 2006 מבהיר כי לדעת מנסחיו, דווקא ראוי לערוך הבחנה בין כספי ה"ריסק" שהזכות לקבלם אכן נולדת אך עם פטירת המבוטח ואין הם משקפים בעיקרם זכויות של המבוטח, המוריש עצמו, לבין כספים המגלמים צבירת נכסים ממש, ככספי החסכון בפוליסה לביטוח חיים או כספים שנצברו בקופת גמל לתגמולים. לדעת מנסחי התסקיר אין הצדקה כי על כספים אלה יחולו דינים שונים מדיני הירושה הכללים, ועל פי הצעה זו רק כספי ה"ריסק" שבפוליסה ימשיכו ליהנות מחסינות. משמע, כספי החסכון יכללו בעזבון המבוטח (ראו הפניה לתזכיר בספרו של ירון אליאס דיני ביטוח חלק א' עמ' 615).

תזכיר הצעת החוק מהווה, אולי, רמז לשינוי חקיקה צפוי, אך לפי שעה, לאור הפסיקה אותה סקרתי לעיל, אין מקום לסטות מהלכת עזבון בכר.

היחס בין סעיף 147 לחוק הירושה לבין סעיף 13 לחוק חוזה הביטוח.

בתי המשפט נדרשו לא אחת, לשאלה מה היחס בין סעיף 147 לחוק הירושה תשכ"ה – 1965 לבין סעיף 13(א) לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981 המורה כדלקמן:

"קביעת מבוטח שאינו המוטב, אין בה כדי למנוע מן המבוטח להעביר או לשעבד את זכויותיו על פי החוזה, או כדי למנוע מנושי המבוטח לעקל זכויות אלה, והכל כל עוד לא קרה מקרה הביטוח. אולם אם היתה קביעת המוטב בלתי חוזרת, יהיו העברה ושעבוד של זכויות המבוטח טעונים הסכמת המוטב בכתב, ונושי המבוטח אינם רשאים לעקל זכויות אלה."

במקרה הנדון, אין חולק כי קביעת המוטבות על פי הפוליסה לא היתה בלתי חוזרת.

בפסק דינו, סוקר השופט דנציגר שלוש גישות שונות העולות מפסיקת בתי המשפט הדיונים ביחס לתחרות בין סעיפים אלה.

גישה אחת, אותה ניתן למצוא בפסק דינו של כב' השופט בר אופיר בבר"ע (מחוזי ת"א) 200842/98 קורן נ' כהן (17.9.97) גורסת כי מאחר שסעיף 13 לחוק חוזה הביטוח מאוחר לסעיף 147 לחוק הירושה, והינו דין ספציפי, ניתן לעקל כספים המגיעים על פי פוליסת ביטוח חיים, ועם מות המבוטח, יוכלו נושיו למנוע את העברת הכספים למוטבים. בפסק דין קורן לא נעשתה הבחנה בין כספי הריסק לכספי החסכון, ובשל כך נמתחה על פסק הדין ביקורת רבה.

במספר פסקי דין מאוחרים יותר של בית משפט השלום, נפסק כי יש להבחין בין רכיב החסכון לרכיב הריסק, באופן שסעיף 147 לחוק הירושה חל רק על כספי הריסק, אולם באותם פסקי דין לא נזכר פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין בכר, ולפיכך לא נומקה הסטייה מההלכה שנקבעה בו.

ראו: בר"ע (מחוזי חי') 1341/05 קיפניס נ' בנק הפועלים (13.2.2006); ה"פ (הרצ') 1887-07-07 ברלר נ' אילון חברה לביטוח בע"מ (13.2.2007).

על פי הגישה שניה, הבאה לידי ביטוי בפסק דינו של כב' השופט רם וינוגרד בעניין אלכסנדרוביץ הנ"ל, סעיף 147 לחוק הירושה גובר, ועם פטירת המבוטח עוברים הכספים ישירות למוטב, ללא תלות בעיקולים.

כאמור, בפסק הדין בעניין אלכסנדרוביץ הנ"ל, המבוסס על פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין עזבון בכר, סבר כב' השופט רם וינוגרד כי אין להבחין בין כספי הריסק לכספי החסכון, וכי על אלה כמו על אלה, חל סעיף 147 לחוק הירושה.

פרשנות כזו, עולה לטענתו בקנה אחד עם המדיניות השיפוטית בעניינים סוציאליים, העומדת בבסיס סעיפי חוק נוספים שמטרתם להוציא ממסת נכסיו של נפטר נכסים מסוימים שתכליתם להבטיח את ביטחונם הסוציאלי של התלויים בנפטר (ראו גם סעיף 27 לפס"ד פדן).

כך נפסק גם בה"פ (ת"א) טני עמר נ' הפניקס חברה ישראלית לביטוח בע"מ (7.7.2008) תוך סקירת הביקורת על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבר"ע 200842/98 קורן נ' כהן (1999) ופסיקת בתי משפט השלום המאוחרת לה.

על פי הגישה השלישית, יש להבחין בין כספי הריסק המגיעים למוטבים, לבין כספי החסכון, שאם הוטל עליהם עיקול, תגבר זכותם של הנושים.

השופט דנציגר סבור, כי אין צורך להכריע בין הגישות השונות, משום שאינו מוצא כל התנגשות בין סעיף 147 לחוק הירושה לבין סעיף 13 לחוק חוזה הביטוח:

"...ואולם, סעיף 147 לחוק הירושה עוסק במערכת היחסים שבין העזבון לבין מוטבים אחרים ואינו מתייחס כלל לסוגיית עיקולם או שיעבודם של נכסים שהוטלו על נכסי המנוח בעודו בחיים. אמנם לסעיף 147 השפעה גם על נושים בלתי מובטחים או לא רצוניים של המנוח, שכן אלו לא יוכלו להיפרע מנכסים שהסעיף מוציא מגדרי העיזבון, אלא שבמקרה בו הוטלו על נכסים הקשורים במנוח עיקולים או שעבודים, אין נפקות מיוחדת דווקא לסעיף 147 לחוק הירושה. לכן, את תחולתו והיקפו של סעיף 13 לחוק חוזה הביטוח יש לבחון אך ביחס להוראות אחרות בחוק חוזה הביטוח וביחס לדין הכללי בסוגיית העיקול, ובמנותק מהוראות סעיף 147 לחוק הירושה. לכך אפנה כעת".(סעיף 14 לפסק הדין).

סעיף 147 אינו עוסק בעיקולים שהוטלו על נכסי המנוח בעודו בחייו, ואת תחולתו של סעיף 13 לחוק חוזה הביטוח, והפרשנות שיש ליתן לו, יש לבחון על פי דיני הביטוח, פרשנות פוליסת הביטוח והדין הכללי בדבר עיקול.

על פי הניתוח עד כה, כספי החסכון בפוליסת ביטוח החיים שהיו זמינים לפדיון על ידי המבוטח עוד בחייו, אינם חלק מהעזבון והם שייכים למוטב.

נשאלת השאלה האם זכותו של המוטב גוברת גם על זכותם של נושים שהטילו עיקול על הכספים בחיי המבוטח?

התחרות בין זכויות המוטב לבין זכויות המעקלים

כאשר נקבע בפוליסה מוטב שאינו המבוטח, לתקופה שלאחר מותו של המבוטח, עם פטירתו של המבוטח הזכות לתגמולי הביטוח היא למוטב, כך בהתאם לסעיף 12(א) לחוק חוזה הביטוח.

מסקנה זהה עולה גם מלשונן של מרבית פוליסות ביטוח החיים, ובמקרה הנדון מסעיף 8 לתנאים הכלליים בפוליסה מספר 208905301 וסעיף 9 לפוליסה מספר 98081015, לפיהם במות המבוטח, יש לשלם את כספי החסכון למוטב על פי הפוליסה.

השופט דנציגר עמד על התחרות בין זכותו של מי שהטיל עיקול על כספי הפוליסה, בחיי המבוטח, לבין זכותו של המוטב על פי הפוליסה לאחר מותו המבוטח, וסיכם אותה באופן הבא:

"לאור האמור לעיל, נראה כי כאשר נקבע מוטב שאינו המבוטח לתקופה שלאחר מותו של המבוטח, עם פטירתו של המבוטח, הזכות לתגמולי הביטוח היא למוטב כמצוות סעיף 12(א) לחוק חוזה הביטוח, וזאת, גם אם הוטלו עיקולים על זכויותיו של המבוטח, שכן הזכות לתגמולי הביטוח איננה זכותו של המבוטח עוד" (ראו סעיף 20 לפסק הדין בעניין פדן).

"...כל עוד לא מומש העיקול בדרכים המקובלות, לא השתנה מצב הזכויות המהותיות של המבוטח וצדדים שלישיים על פי הפוליסה. לכן, הוראות פוליסת הביטוח ממשיכות לחול וכך גם הסיכוי (או הסיכון) כי בקרות מקרה הביטוח של מות המבוטח, ישתנה מצב הזכויות על פי הפוליסה" (סעיף 23 לפסק הדין).

בסופו של דבר, המסקנה אליה מגיע השופט דנציגר בעניין פדן הינה כי:

"כל עוד לא מומש העיקול בדרך המקובלת, בחייו של המבוטח, כאשר הפוליסה היתה ניתנת לפדיון, עם קרות מקרה הביטוח של מות המבוטח, הזכות המהותית לתגמולי הביטוח הינה של המוטב על פי הפוליסה, והכל לפי הוראות חוזה הביטוח וכמצוות סעיף 12 לחוק חוזה הביטוח" (סעיף 26 לפסק הדין).

על פי גישה זו, במועד מותו של המבוטח, על בית המשפט לבחון האם התגבשו זכויותיו על פי הפוליסה, והאם הספיקו הנושים לממש את העיקולים שהוטלו על זכויותיו, שכן כל עיקול שלא מומש נסוג מפני זכותם של המוטבים על פי הפוליסה.

לטעמי, מדיניות שיפוטית ראויה במקרה הנדון, מחייבת התחשבות גם בבטחונם הסוציאלי של התלויים במבוטח. יש לזכור כי לא רק במקרה של פטירה לפני גיל הפרישה נועדו הכספים (כספי הריסק) לכלכל את המוטבים. במקרה של פטירה לאחר גיל הפרישה, נועדו כספי החסכון להוות מקור פרנסה למבוטח ולבת זוגו, בתקופה שלאחר פרישתו, ובלא מעט מקרים, רק לאחד מבני הזוג יש חסכון פנסיוני.

לפיכך, פרשנות שונה מזו שנעשתה בעניין פדן, היינו פרשנות המעניקה עדיפות לעיקולים אף שלא מומשו טרם הפטירה, על פני זכותו של המוטב, עלולה להוביל לכך שכספים שחסך מבוטח לצורך מחייתו, ומחייתה של אשתו לאחר גיל פרישה, לא יוותרו בידי האלמנה, וזו עלולה לעיתים להישאר ללא חסכון פנסיוני כלשהו. בכך יחטיא המכשיר הפיננסי הקרוי ביטוח מנהלים את מטרתו.

ככלל, ברוב המקרים כספים המצויים לזכות המבוטח בידי חברת הביטוח ביום מותו, פשיטא שלא מומש העיקול שהוטל עליהם. למעשה, במקרה הרגיל, בו יספיקו הנושים לקבל לידיהם את כספי הביטוח לאחר מימוש צו העיקול, טרם פטירת המבוטח, לא יתקיים כלל דיון בנושא, שכן פעולת המימוש הושלמה, טרם פטירת מבוטח, היינו בטרם קמה למוטבים הזכות.

הסוגיה עשויה להגיע לדיון משפטי רק במקרים בודדים, כמו המקרה הנדון, בהם הכספים לא הגיעו לידי הנושים, טרם פטירת המבוטח, בין משום שהמבטח לא מילא אחר צו המימוש, ובין מסיבה אחרת.

אדון להלן בהליכים שננקטו על ידי כל אחד מהנושים שלפני.

מועד מימוש העיקולים והחלטת המימוש בתיק ההוצאה לפועל 17-15706-12-8

עילת התובענה, לטענת המבקשות, נסמכת על כך שהנושים לא פעלו למימוש העיקולים בחיי המנוח, ולפיכך "הפסידו" את זכותם לפעול למימוש העיקולים, לטובת המוטבים שנקבעו בפוליסות הביטוח למקרה של מות המבוטח.

הטענה מבוססת על פסק הדין בעניין פדן, לפיו:

"יוצא מכל זאת, כי כאשר מדובר בפוליסת ביטוח חיים בה נקבע מוטב שאינו המבוטח לתקופה שלאחר מות המבוטח, ואירע מקרה הביטוח של מות המבוטח בטרם מומשו העיקולים שהוטלו על זכויות המבוטח על פי הפוליסה, הרי שלפי הניתוח לעיל הזכות המהותית לתגמולי הביטוח הינה של המוטב. במצב זה נכנס לפעולה הכלל לפיו העיקול שהוטל על זכויות המבוטח על פי הפוליסה אינו תופס עוד את אותם כספים שאין למבוטח זכות בהם" (סעיף 24 לפסק הדין).

בתאריך 24.12.12, טרם פטירת המנוח, ניתנה על ידי ראש ההוצאה לפועל בכפר סבא החלטת מימוש בתיק 17-15706-12-8 במסגרתה הורתה רשמת ההוצל"פ להראל להעביר את הכספים המעוקלים "כדי שיעור כלל העיקולים שהוטלו אצלו בתיקי ההוצאה לפועל, בצירוף רשימה של העיקולים שהוטלו אצלו על נכסי החייב/ת בתיקי ההוצאה לפועל".

בעקבות החלטת המימוש, העבירה הראל ללשכת ההוצאה לפועל רק את סכום החוב באותו תיק, בסך של 27,039 ₪.

לטענת המבקשות, העברת הכספים שביצעה הראל בעקבות אותה החלטה נעשתה שלא כדין, משום שבאותו מועד טרם התגבשו זכויות המנוח בכספים.

טענה זו דינה להידחות שכן כפי שקבעתי לעיל, כל הכספים שנצברו לזכות המנוח בפוליסות היו ניתנים לפדיון כבר ביום 31.1.12.

עוד טוענות המבקשות, כי החלטת המימוש מיום 24.12.12 אינה יכולה להועיל למשיבות, שכן כפי שנפסק על ידי כב' השופט דנציגר בפרשת פדן, כל הליך עיקול צריך להסתיים בהליך מימוש, ומחזיק לא אמור לייחס החלטת מימוש לעיקול אחד כאילו שמתייחסת בנוסף לעיקול אחר.

עיינתי היטב בפסק הדין בעניין פדן ולא מצאתי התבטאות בנדון. איני סבורה כי הטענה יכולה להישמע.

החלטת המימוש בתיק ההוצל"פ בכפר סבא, שניתנה בתאריך 24.12.12 ברורה וחד משמעית, ולפיה על הראל להעביר לקופת ההוצאה לפועל את כל הכספים שהמוחזקים בידיה, תוך פירוט כל העיקולים שהתקבלו בידיה עד אותו מועד. ההחלטה לא נתקפה על ידי המנוח, אף שמן הסתם נודע לו עליה, שכן בעקבותיה מומש סכום של 27,039 ₪ שהוביל לסגירת התיק בלשכת ההוצל"פ בכפר סבא.

אין הכרח כי החלטת המימוש תינתן בכל אחד מתיקי ההוצאה לפועל בנפרד, שכן על פי סעיף 76 לחוק ההוצאה לפועל, יש לחלק כספים שהתקבלו בעקבות החלטת מימוש אחת, בין כלל הנושים בתיקי ההוצל"פ השונים.

ראו לעניין זה: רע"א 467/99 קל בניין בע"מ נ' עבד יזבק בע"מ פ"ד נד(2), 230 (31.5.2000) ולפסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ת. שרון נתנאל) בבר"ע (חי') בנק לאומי לישראל בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (7.9.08).

העובדה שהחלטת המימוש לא בוצעה על ידי הראל, אין בה כדי לפגוע בזכויותיהם של הנושים שהעיקולים שהטילו על כספי המנוח מומשו באותה החלטה, שכן מועד המימוש הינו מועד מתן החלטת המימוש, ולא מועד העברת הכספים אל קופת ההוצאה לפועל.

המשיבה 4

המשיבה 4, פעלה במסגרת תיק הוצל"פ שמספרו 02-14003-12-7 אשר נפתח בתאריך 20.2.12 לביצוע שטר החוב עליו חתם המנוח לטובתה, וביצעה עיקולים במסגרת תיק ההוצל"פ.

צו העיקול שהוטל על ידי המשיבה 4 היה צו עיקול שהוטל על פי חוק ההוצאה לפועל, בהתאם לסעיף 81א(א) לחוק.

בשל הגשת התנגדות לביצוע השטר, עוכבו ההליכים בתיק ההוצאה לפועל של המשיבה 4, אך העיקולים לא בוטלו. ב"כ המנוח, עו"ד מוראני, הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה לבטל את העיקולים, אך בית המשפט דחה את בקשתו וקבע כי יישארו בעינם (החלטה מיום 27.9.12 בת"ט 44120-03-12 נספח ו' לסיכומי המשיב 4).

לטענת המבקשות, אין לראות את המשיבה 4 כנושה, משום שהעיקול שהטילה על כספי הפוליסות היה עיקול זמני.

לטענת המשיבה 4, הטענה מהווה הרחבת חזית אסורה, משלא הועלתה בהמרצת הפתיחה, בה נטען כי המשיבה 4 הינה נושה לכל דבר.

בסיכומיהן טענו המבקשות כי "לאחר קבלת תשובת הנתבע 4 התברר כי העיקול אשר הוטל מטעמה הינו בגדר עיקול זמני." הטענה אינה יכולה להישמע, שכן ב"כ המבקשות ייצג את המנוח בתיק ההוצאה לפועל, פעל בשמו להגשת ההתנגדות לביצוע השטר, ואף הגיש בקשה לביטולם של אותם עיקולים.

אמנם, הטענה לא נטענה בהמרצת הפתיחה, אך מדובר בטענה משפטית, ועל מנת להתמודד עמה לא נדרשו בעלי הדין להביא ראיות מטעמם. לפיכך, משניתנה למשיבה 4 הזדמנות להשיב לטיעון המשפטי בסיכומיה, אין מקום לדחות את הטענה מטעם זה בלבד שלא נטענה בהמרצת הפתיחה. בנוסף, כבר בהמרצת הפתיחה טענו המבקשות כי זכותם גוברת על זכות המשיבה 4 שלא הספיקה לממש את עיקוליה, וזהו ממילא לב ליבה של הטענה.

מהודעת הראל, עולה כי במועד קבלת החלטת המימוש הכללית בתיק הוצל"פ כפר סבא, היה רשום בספריה העיקול בתיק ההוצאה לפועל של המשיבה 4 (ראו הודעת הראל מיום 1.3.15 והנספח לה).

בהתאם לסעיף 108 לתקנות ההוצאה לפועל, הליכים שננקטו טרם המצאת צו עיכוב הביצוע יישארו בתוקפם אלא אם נקבע אחרת.

להשלמת התמונה יצוין כי בתאריך 28.5.13 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי, לפיה בהסכמת הצדדים, תועבר ההכרעה במחלוקת בין הצדדים להכרעת המפרק הזמני של החברה, עו"ד פריצקי.

בתאריך 28.4.15 הועברה אל הצדדים טיוטת הכרעתו של המפרק, ממנה עולה כי בדעתו לקבל את עמדת התובעת, המשיבה 4.

כספים שהגיעו אל לשכת ההוצאה לפועל על פי צו עיקול זמני, שעדיין לא אושר על ידי בית המשפט אין לחלקם בין הזוכים טרם יאושר (בג"צ 42/64 בנק הפועלים נ' יו"ר משרדי ההוצאה לפועל פ"ד יח(3) 120; בר אופיר הוצאה לפועל הליכים והלכות חלק שני, בעמ' 567).

לפיכך, זכותן של המבקשות גוברת על זכותה של המשיבה 4, משום שבמועד מתן החלטת המימוש בתיק ההוצל"פ בכפר סבא, טרם הוכרעה תביעתה, כך שממילא לא יכלה המשיבה 4 להשתתף בחלוקת הכספים המעוקלים, אף אם היו מועברים במלואם ללשכת ההוצאה לפועל.

אמנם, פסק דין פדן אינו מהווה הלכה, ולכאורה ניתן להעלות על הדעת אפשרות שבבוא בית המשפט העליון לדון בסוגיה פעם נוספת, יקבע כי די בהטלת העיקול, אף אם טרם מומש, על מנת להפקיע את זכותם של המוטבים בכספי המנוח, אם נפטר לאחר הטלת צו העיקול. ניתן לכאורה גם לקבוע כי אף אם הוטלו על הכספים צווי עיקול זמניים, גוברים הם על זכותם של המוטבים. עם זאת, אני סבורה כי עמדה כזו, לא תוכל להתקבל. הנימוק לכך נעוץ בעצם טיבו וטבעו של העיקול מחד גיסא, ובמהותה של פוליסת הביטוח מאידך גיסא.

נפסק זה מכבר שעקול אינו מקנה למעקל זכות מהותית בנכס (בר"ע 178/70 בוקר נ' חב' אנגלו ישראלית לניהול ואחריות, פ"ד כה(1) 121).

וכי:

"כל עוד לא נסתיימו הליכי ההוצאה לפועל, מעמדו של הנושה המעקל אינו מקנה לו כל זכות מהותית בנכס המעוקל. זהו סעד דיוני בלבד שבא לייחד נכס מסוים לצורך הליכי הוצאה לפועל, ולמנוע את בעל הנכס מלהוציא את המעוקל מרשותו או מלשעבדו לאחר"

ע"א 542/85 המועצה הישראלית ליצור נ' אתא חברה לטקסטיל בע"מ ואח' פ"ד מב(4), 559; ד. בר-אופיר, הוצל"פ: הליכים והלכות (מהדורה 3) עמ' 94.

בפסק דין פדן עמד בית המשפט על משמעות העיקול ועל ההבדל בין שלב רישום העיקול לשלב מימושו באופן הבא:

לגבי אופיו של העיקול כפעולה דיונית נקבע כי, בניגוד למשכון, אין מדובר בזכות מהותית המעניקה לבעליה מעמד קנייני מועדף, אלא ב"שימת יד" דיונית לצורך הבטחת פירעון חוב (עניין אלוני, עמ' 588; ע"א 189/95 בנק אוצר החייל נ' אהרונוב, פ"ד נג(4) 199, 242 (1999) (להלן: עניין בנק אוצר החייל); לרנר, עמ' 20). מטרותיו של העיקול גם הן נבחנו בפסיקה ונקבע כי העיקול בא לעכב דיספוזיציות בנכס לצורך הפעלת לחץ על החייב לקיים את חיובו (עניין בנק אוצר החייל, עמ' 242). תכונה זו של העיקול מורכבת משני שלבים – רישום העיקול ומימושו (ראו לעניין זה: לרנר, עמ' 20). שלב רישום העיקול מכוון למנוע דיספוזיציות בנכס לצורך הפעלת הלחץ על החייב וכדי למנוע את הברחת הנכס ואילו שלב מימוש הנכס הוא שמאפשר את גביית הכספים המגיעים לנושה בבוא העת. יוצא, אם כן, כי משהוטל עיקול על נכס אך הנכס טרם מומש, אין בכך כדי לשנות את טיב זכויותיו של החייב או של צדדים שלישיים בנכס.

(סעיף 22 לפסק הדין. ההדגשה אינה במקור – ע.ו.)

מאחר שהזכות אותה מקנה העיקול, הינה זכות דיונית בלבד, ממילא לא ניתן לגזור ממנו זכות מהותית כלשהי.

במקרה של פטירת המבוטח, אין מדובר בהעברה רצונית של הכספים המעוקלים, אלא בהעברה על פי כללי הפוליסה, המתבצעת עם מות המבוטח. לפיכך, כל עוד לא מומש העיקול, קיים ה"סיכון" שהזכות המהותית ביחס לכספי הפוליסה תשתנה, עם מות המבוטח.

מאחר שבמועד הגשת ההתנגדות והעברת הדיון לבית המשפט, הפכו העיקולים לעיקולים זמניים, הרי שכל עוד לא הוכרע ההליך המשפטי בפסק דין, לא ניתן היה ממילא לממש את העיקול, ומשלא מומש העיקול, גוברות זכויותיהן של המבקשות על זכותה של המשיבה 4.

המשיבה 8

במועד שבו ניתן צו המימוש בתיק ההוצל"פ בכפר סבא, בתאריך 24.12.12, היה רשום אצל הראל צו עיקול זמני שהטילה המשיבה 8 על כספים המגיעים למנוח בת"א 37365-07-12 (ראו הודעת הראל מיום 1.3.15 והנספח לה). לפיכך, העיקול הזמני שהטילה המשיבה 8 לא ניתן היה למימוש במועד מתן החלטת המימוש בתיק ההוצאה לפועל בכפר סבא.

מאוחר יותר, בתאריך 9.1.13 פתחה המשיבה 8 תיק הוצאה לפועל נגד המנוח על סך 1,219,372 ₪ (תיק מספר 17-01469-13-0). במסגרת תיק ההוצאה לפועל הטילה המשיבה 8 עיקולים על נכסי המנוח, לרבות כספים שנצברו לזכותו בפוליסות נושא התובענה.

העיקול בתיק ההוצל"פ הוטל בתאריך 4.4.13.

לטענת המשיבה 8, עקב העובדה שבעלת הפוליסות הינה החברה, שנקלעה להליכי פירוק ולעיכוב הליכים, נמנעה ממנה האפשרות לממש את העיקולים.

לסיכומים, צירפה המשיבה 8 ראיה לכך שתשובת הראל היתה כי העיקול נרשם אולם כספים בבעלות המעביד, ולא ניתן להעבירם משום שהם כפופים לצו פירוק.

בתאריך 22.7.13 הגיש המנוח בקשה לאיחוד תיקים, ובגינה עוכבו הליכי הגביה בתיק ההוצאה לפועל. לטענת המשיבה 5, בכך מנע ממנה המנוח את האפשרות להמשיך לפעול למימוש העיקולים.

אין לקבל טענה זו של המשיבה 5, אותה מעלה גם המשיבה 4, שכן עצם קיומו של תיק איחוד לא היה מונע מימוש העיקולים. אם היו המשיבות פועלות בשקידה, "מגלות" את העובדה שהעיקול תפס כספים ועומדות על מימוש העיקול, לא היה ראש ההוצאה לפועל נמנע ממימוש העיקולים בשל איחוד התיקים, בפרט כאשר המנוח לא הצהיר על זכויותיו על פי הפוליסה. בהתאם לסעיף 74י' לחוק ההוצאה לפועל תשכ"ז – 1967 – בחקירת יכולת ניתן היה להמציא פרטים על הכספים שנתפסו בעיקול ואלה היו ממומשים ללא ספק.

נסיבות נשייתה של המשיבה 8 מעלות לדיון את השאלה מה הדין מקום בו נושים הטילו עיקול על כספי המנוח שהיו ניתנים לפדיון בחייו, וביקשו לממש את העיקול, אלא שמחמת אילוצים שאינם בשליטתם, ולעיתים אף בשל פעולות שנקט המבוטח עצמו, לא הצליחו להשלים את המימוש.

לכאורה, ניתן לטעון כי ראוי שבמקרה כזה, לא תימנע מהנושה האפשרות להשלים את מימוש העיקול גם לאחר פטירת המבוטח. עם זאת, כפי שפירטתי לעיל, אני סבורה כי מסקנה כזו אינה אפשרית, מאחר שאינה עולה בקנה עם עצם טיבו ומהותו של העיקול, שאינו אלה זכות דיונית נמוכה בדרגתה לזכותו המהותית של המוטב.

מכל מקום, במקרה הנדון לא הגישה המשיבה 8 בקשה לאישור העיקול ולא התמודדה עם הטענה לפיה הכספים אינם ניתנים למימוש, ועובדה זו פועלת לחובתה.

לאור האמור, גם בעניינה של המשיבה 8, לא ניתן לקבוע שזכותה גוברת על זכיות המוטבים על פי הפוליסה.

המשיבה 5

טענת המבקשות לפיה תיק ההוצאה לפועל של המשיב 5 נסגר, נמצאה לא נכונה.

ב"כ המשיבה 5 הבהיר בסיכומים מטעמה, כי תיק ההוצאה לפועל שמספרו לא נסגר בלשכת ההוצאה לפועל, אלא במשרדיו של בא כח המשיבה 5 בלבד, מטעמי חסכון בהוצאות מיותרות. לסיכומים צורף פלט מרשומות ההוצאה לפועל המעיד כי התיק פעיל.

מהודעתה של הראל עולה כי העיקול שהטילה המשיבה 5 היה רשום אצלה בעת קבלת החלטת המימוש, ולפיכך תקפה החלטת המימוש ביחס לעיקול זה.

בנוסף, המשיבה 5 הגישה בקשה למימוש העיקולים בתיק ההוצאה לפועל שפתחה נגד המנוח (תיק 02-25396-12-0) בתאריך 11.11.12 ובקשה נוספת בתאריך 16.1.13. ראש ההוצאה לפועל נעתר לשתי הבקשות, והורה להראל, בהחלטות מיום 12.11.12 ו- 17.1.13 להעביר את כספי העיקול, אך מסיבה שלא התבררה לא פעלה הראל לביצוע ההחלטות.

לפיכך, המשיבה 5 היא היחידה מבין המשיבים שהספיקה לממש את צו העיקול שהטילה על כספי המנוח, וזכותה גוברת על זכויותיהן של המבקשות.

מועד הזכאות לגמלאות והשלכתו על חוקיות העברת הכספים על ידי הראל

לטענת המבקשות, רק לאחר קבלת תשובת הראל התברר לה כי בתאריך 20.1.13, בטרם הגיע המנוח לגיל 67, העבירה הראל מתוך כספי תגמולי העובד סך של 27,105 ₪ לאור החלטת המימוש שניתנה בתיק 17-15706-12-8 בתאריך 24.12.12.

כפי שפירטתי לעיל, על סמך נתוני הפוליסות, כפי שהובהרו בתצהיר המשלים מטעם הראל בתאריך 7.9.15, כספי הפיצויים והחסכון היו ניתנים לפדיון בשתי הפוליסות, במועד קבלת החלטת המימוש, ביום 20.1.13 ולפיכך דין הטענה להידחות.

מכל מקום, החלטת המימוש בוצעה והפכה חלוטה, משלא נתקפה על ידי המבוטח בחייו.

לפיכך, אני דוחה את טענת המבקשות לפיה מימוש העיקול בהתאם להחלטה מיום 24.12.12 היה שלא כדין.

טענות החברה – המשיבה 9

הראל הודיעה כי הפוליסות בבעלות החברה, וכי בהתאם לתנאי הפוליסה, לא ניתן לממש את כספי הפוליסות ללא אישור החברה, מסמכי עזיבה והעברת הבעלות בפוליסה לידי המבוטח המנוח.

לטענת החברה, מאחר שהבעלות בפוליסה טרם עברה למבוטח, המנוח, ומאחר שהמנוח נותר חייב לה חוב בסך 80,603 ₪ עומדת לה זכות קיזוז הקודמת לזכויות המבוטח או יורשיו.

לטענת המבקשות, בתאריך 10.2.12 הגישה החברה טופס הודעה על פרישתו של המנוח מעבודתו אצלה לשלטונות המס (טפסים 161 ו- 161א' נספח י' לסיכומים) ובתאריך 25.11.12 אישר פקיד השומה את קבלת הטפסים והפיק אישורים בדבר פטור מניכוי מס במקור.

לפיכך, לטענת המבקשות, עם משלוח ההודעה הנ"ל והפקת האישורים לשלטונות המס, וויתרה החברה על בעלותה בפוליסה, וכל שנותר לה הוא לשלוח הודעה בהתאם למבטחת. לטענת המבקשות, לא ברור מדוע לא השלים המנוח את העברת הפוליסה על שמו, אולם ביחסים שבין החברה למנוח, לא יכולה החברה לחזור בה מהסכמתה זו.

עוד טוענות המבקשות, כי לא עומדת לחברה זכות קיזוז כלשהי, שכן בהתאם לסעיף 5 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג – 1963 פיצויי הפיטורים אינם חלק מהעזבון, וישולמו לשארים, כהגדרתם בחוק. לטענת המבקשות, סעיף 26 לחוק פיצויי פיטורים מונע אף הוא את זכות הקיזוז.

טענת המבקשות ביחס לאפשרות לקזז מפיצויי הפיטורים אינה יכולה להישמע, שכן כספי הפיצויים היו "נזילים". עם זאת, אין לקבל את טענות החברה מטעמים אחרים.

טענת החברה בדבר חוב שחב לה המנוח, הינה טענה המצריכה הכרעה שיפוטית. החברה אינה אוחזת בפסק דין המצהיר על חוב כאמור. לטענת המבקשות, דווקא החברה היא שחייבת למנוח חוב בגין פיצויי פיטורים, שכן הסכום שנצבר לטובתו כפיצויי פיטורים בפוליסת ביטוח המנהלים אינו מגיע כדי מלוא הפיצויים המגיעים לו בגין כל שנות עבודתו. טענה זו ראויה להתברר.

ברור כי במסגרת הליך זה, לא ניתן להכריע בטענה עובדתית זו, המוכחשת על ידי המבקשות, כאשר הסמכות העניינית לדון בטענה נתונה לבית הדין לעבודה.

אזכיר כי לא מונחת בפניי תביעה מצד החברה, וכי החברה ביקשה להצטרף להליך על מנת להציג את התנגדותה לסעד המבוקש על ידי המבקשות, סעד הצהרתי לפיו זכויותיהן על פי הפוליסה גוברות על זכויות נושיו של המנוח.

לפיכך, אין כל יריבות, במסגרת התובענה שלפניי, בין המשיבים 2-8, נושי המנוח, לבין המפרק, המייצג את אינטרס נושיה של החברה.

אין חולק, כי הודעה למבטחת בדבר ויתור על הבעלות בפוליסות לא שלחה החברה להראל.

עם זאת, החברה חתמה על המסמכים הנדרשים לצורך פדיון פיצויי הפיטורים שהמנוח היה זכאי להם החל ממועד פיטוריו.

נשאלת השאלה, האם מעמדה של החברה, כבעלת הפוליסה, מקנה לה זכות לחזור בה מכוונתה לאפשר למנוח לפדות את כספי הפיצויים.

המונח "בעל פוליסה" אינו מופיע בחוק חוזה הביטוח, אף שהוא שגור בפי העוסקים בתחום הביטוח, בעיקר בפוליסות ביטוח מנהלים (ראו: ירון אליאס דיני ביטוח חלק א' עמ' 125-128).

בתי המשפט פסקו לא אחת כי זהותו של המבוטח נקבעת על פי זהות משלם הפרמיה, אם כי על פי אחת הגישות יש מקום להבחין בין הרכיבים הסוציאליים של הפוליסה, הכוללים את רכבי הפיצויים ואת רכיב התגמולים, לבין רכיביה הביטוחיים של הפוליסה. לפי גישה זו, נוכח האופי ה"סוציאלי" של ביטוח מנהלים, יש להניח כי העובד הינו "מוטב בלתי חוזר" לעניין הרכיבים הסוציאליים של הפוליסה, ומוטב רגיל (לא מבוטח) לעניין הרכיבים הביטוחיים (ראו: ת"א(חי') 5512/94 דוריד נ' המגן חברה לביטוח בע"מ וספרו של אליאס שם בעמ' 127).

לאור אופיה של פוליסת ביטוח המנהלים, סבורתני, כי די היה בחתימתה של החברה, בעלת הפוליסה, על המסמכים הנדרשים לצורך פדיון פיצויי הפיטורים, על מנת ל"שחרר" את כספי הפיטורים לידי המבוטח. לשם פדיון פיצויי הפיטורים לא היה הכרח בהעברת הבעלות בפוליסה לידי המבוטח.

במישור דיני הביטוח, אין לחברה, כבעלת הפוליסה, זכות לחזור בה מהחלטתה "לשחרר" את כספי הפיטורים לעובד. אולם גם אם זכות זו קיימת לה, כלפי העובד, אין היא יכולה לממש אותה כעת, לאחר שהזכות לפיצויי פיטורים התגבשה, ואלה "נתפסו" על ידי מעקל. החברה אינה רשאית עוד להחזיר לעצמה את הכספים שהפקידה בפוליסה עבור המבוטח, שיש לראותו, למעשה, כמוטב כלתי חוזר.

במקרה הנדון, גילתה החברה דעתה, בעצם חתימתה על טופס 161 המופנה אל רשויות המס, בו ציינה במפורש את סכום הפיצויים העומד לרשות המנוח בפוליסות הביטוח נשוא התביעה, כי היא מאפשרת למנוח לפדות את סכום הפיצויים. הסכמה זו, כשהיא ניתנת ביחס לרכיב סוציאלי, אין זה ראוי לאפשר לחברה חזרה ממנה, לאור הגישה הרואה בעובד מוטב בלתי חוזר ביחס לרכיבים הסוציאליים.

לסיכום:

כאמור, המסקנה אליה הגעתי הינה כי כספי הפיצויים והחסכון היו ניתנים לפדיון בשתי הפוליסות, במלואם, טרם פטירת המנוח, וכי למרות זאת, חל עליהם סעיף 147 לחוק הירושה, היינו הם אינם חלק מהעזבון.

בהמשך, קבעתי כי בתחרות בין זכויות המוטב על פי הפוליסה לבין זכויות הנושים, גוברת זכותם של הנושים שהספיקו לממש את העיקול טרם הפטירה, ובמקרה הנדון גוברת זכותה של המשיבה 5 בלבד.

החלטת המימוש של ראש ההוצאה לפועל בכפר סבא, בתאריך 24.12.12 כללה את כל העיקולים שהיו בני מימוש במועד זה, אך העיקול שהטילה המשיבה 5 היה באותה עת צו העיקול היחיד בר המימוש.

לאור כל האמור לעיל, אני מורה כדלקמן:

הנתבעת 1, הראל, תעביר את הכספים שנתפסו בצו העיקול בתיק הוצל"פ 02-25396-12-0 עד גובה החוב בתיק ההוצאה לפועל של המשיבה 5, אל קופת ההוצאה לפועל, לשם העברתם אל המשיבה 5.

ביחס למשיבות 4 ו- 8, אני מקבלת את התובענה, וקובעת כי זכויותיהן של המבקשות, המוטבות על פי הפוליסה, גוברות על זכויותיהן של המשיבות 4 ו- 8 ולפיכך יתר הכספים המצויים בידי הראל, בשתי הפוליסות, יועברו לידי המבקשות, בהתאם לחלקיהן בכל אחת מהפוליסות.

התובענה ביחס למשיבה 1 בכל הקשור להעברת הכספים שביצעה בעקבות החלטת המימוש נדחית.

טענות המשיבה 9, החברה, באמצעות מפרקה, נדחות אף הן.

התובענה נגד המשיבים 2,3,6 ו- 7 מתקבלת בהעדר הגנה.

המשיבות 4 ו - 8 תישאנה בשכר טרחת המבקשות בסך 10,000 ₪ כל אחת.

המבקשות תישאנה בשכר טרחת המשיבה 5 בסך 5,000 ₪ ובשכר טרחת המשיבה 1 בסך 3,000 ₪.

ניתן היום, כ"ה כסלו תשע"ו, 07 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.