השופט א' רובינשטיין:
א. בפנינו פרשה טראגית, שבה רצחה אם, במצב נפשי קשה, את בנה בן השנה. נקבע בבית משפט זה, כפי שיתואר להלן, כי יש להחיל עליה את הוראת סעיף 300א(א) לחוק העונשין שעניינה עונש מופחת. בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים דר, שיף והורוביץ) גזר עליה בעקבות זאת ביום 28.6.06 שמונה עשרה שנות מאסר, שראשיתן ביום 7.12.01. הערעור מופנה כלפי חומרת העונש.
ב. (1) על פי כתב האישום שבעובדותיו הודתה המערערת, גמלה בלבה החלטה להמית את בנה, תחילה על-ידי ניסיון להצית בלון גז, אחר כך הצתת שמיכות, ולבסוף סכין שבו דקרה את הילד 3 פעמים בבטנו העליונה משמאל באיברים פנימיים, ולאחר מכן כיסתה פניו בכרית, וכך הלך לעולמו.
(2) בראשונה הורשעה המערערת ברצח על-ידי בית המשפט המחוזי, (הנשיא לינדנשטראוס והשופטים ג'ובראן ודר) דחה - לאחר חקירת מומחים - את טענתה לענישה מופחתת לפי סעיף 300א(א), ודן אותה ביום 10.12.03 למאסר עולם. בית המשפט ציין, עם זאת, כי המדובר בטרגדיה של אשה צעירה, שחוותה מסכת חיים קשה, תוך שניסתה לבנות חיים משלה אך "לא עמדה בלחצים והרגה את פרי בטנה".
(3) בערעור בבית משפט זה הוחלט בהסכמה - ביום 7.3.05 - על-ידי המשנה לנשיא חשין והשופטים ריבלין ועדיאל, כי ועדת שלושה פסיכיאטרים תחוה דעתה לעניין סעיף 300א(א). לאחר השלמות ודיונים ניתן בהסכמה ב-23.5.06 פסק דין מפי השופטים ריבלין, לוי ועדיאל, בו נתקבל הערעור והוחל סעיף 300א(א). התיק הוחזר לבית המשפט המחוזי לגזירת הדין.
(4)(א) כאן המקום לציין, כי לנגד עיניהם של בית משפט זה בהכרעתו עמד מקבץ חוות דעת של ועדת שלושת הפסיכיאטרים - כולם בכירי השירות הפסיכיאטרי (ד"ר מ' קליאן פסיכיאטר מחוז ירושלים - יו"ר, ד"ר מרילנה לבן - פסיכיאטר מחוז המרכז וד"ר איגור ברש סגן פסיכיאטר מחוז המרכז). בחוות דעת מאוגוסט 2005 תואר בהרחבה כי המערערת גדלה במשפחה רב-בעייתית באום אל פחם, תוך אלימות פיסית של ההורים כלפי ילדיהם וביניהם, ונסיונות לניצול מיני על-ידי גברים לרבות האב; משנפטר האב הואשמה המערערת בקירוב קיצו בשל האשמות מיניות שהעלתה. גם בהמשך, משעזבה את משפחתה ועבדה בעבודות מזדמנות, הוטרדה לדבריה מינית והיתה קרבן לניצול. בנה נולד לה (לאחר הפלה אחת בהריון קודם) כחד הורית ללא זיהוי אב, והיא השתכנה בשכונה יהודית דתית. לפי דיווחי טיפת חלב השתדלה לטפל בתינוק אך היתה מדוכאת ותשושה, ופיתחה חששות פן יילקח ממנה הילד. בהסתכלויות פסיכיאטריות תוארה כבעלת אישיות גבולית ואלמנטים דכאוניים, כזקוקה להשגחה ומצויה בסיכון אבדני. לאורך הזמן, בעת מאסרה, התלוננה על אי שקט ושמיעת קולות פוקדניים, ואובחנה כסכיזופרנית.
(ב) מסקנת הועדה לאחר בדיקה היתה כי המדובר באשה הלוקה בהפרעה נפשית חמורה; היא הבינה את הפסול שבמעשיה, אך במועד הרצח "חלה שחיקה בכוחותיה הנפשיים מנגנוני הריסון העצמי שלה (שהיו פגומים עוד טרם עשיית המעשה) כשלו במידה שפגעה ביכולתה להימנע מביצועו...".
(ג) בהבהרה מיום 1.12.05, בעקבות שאלה מבית משפט זה, נאמר על ידי הפסיכיאטרים כי "בשיקול מאזן ההסתברויות, להערכתנו האפשרות כי יכולתה של הנאשמת להימנע מעשיית המעשה הוגבלה במידה ניכרת, סבירה יותר מהאפשרות שלא התקיימה בה הגבלה ניכרת כאמור".
(ד) במסמך מפורט נוסף, מיום 20.4.06, במענה לשאלות הפרקליטות, חזרה הועדה הפסיכיאטרית בשקלול על מסקנתה, כי המערערת היתה אחראית למעשיה, אך בשל עומק הפסיכופתלוגיה האישיותית ותחושת הרודפניות והמצוקה - סביר להניח שהוגבלה יכולתה להימנע מעשיית המעשה יותר מהאפשרות האחרת. צוין בין השאר, כי בשנת התפקוד האחרונה של המערערת (טרם הרצח) נוצר מצג שווא של שיפור תפקודי. צוינו גם הירידה במצבה בשנות הכלא, אבחון מחלת הנפש והאשפוזים.
(ה) כאמור, נקבעה בבית משפט זה הנחיית ענישה מופחתת.
(5) בית המשפט המחוזי, בבואו לגזור את הדין, ולאחר ששמע גם את העובדת הסוציאלית ד"ר נילי בר סיני שטיפלה במערערת זמן רב, ציין, כי עם כל ההבנה ומצוקותיה של המערערת, "נותרה העובדה האיומה שהיא רצחה ילד, רצח אכזרי... קדושת ערך החיים והצורך לשמור עליהם, מחייבים אותנו להפחית בענישה, מקום שגם יסוד לענישה מופחתת, במידה מוגבלת, בהתחשב בנסיבות מיוחדות".
ג. בערעור נטען, כי בית המשפט המחוזי לא ייחס משקל די הצורך להידרדרות במצבה הנפשי של המערערת בשבועות שקדמו לרצח, שעה שדווקא התעניינות גורמי הרווחה בה הפחידה אותה ויצרה תמונת מציאות מעוותת. הוטעם מצבה הנפשי הקשה של המערערת בכלא, וכן בדידותה - בחמש שנות מעצר ומאסר זכתה לשישה ביקורים בלבד. נטען, על פי פסיקה קודמת, כי העונש שנגזר במקרים אחרים היה פחות מזה שנגזר כאן, ועל כן יש מקום להפחתה ניכרת בעונש.
ד. (1) בפנינו הוסיפה הסניגורית המלומדת וטענה, כי במקרים אחרים של הריגת ילד על-ידי אדם נדונו הנאשמים לעונשים שלא עלו על 12-10 שנים מאסר. המערערת היתה משוכנעת, כך נטען, שייטלו ממנה את ילדה, ומכאן הרקע הנפשי למעשה; הובן כאילו מצבה השתפר, אך המצב היה אחר. ועוד, בדידותה נתעצמה שכן גם העובדת הסוציאלית שהיתה, כאדם יחיד, בקשר עם המערערת בכלאה - פרשה מן השירות.
(2) באת כוח המדינה ציינה כי המדובר בתיק קשה וטראגי, אך אין מי שיזעק את זעקתו של הילד הנרצח. אכן, רמת הענישה במקרים של ענישה מופחתת אינה אחידה, ובכל תיק נגזר הדין לפי נסיבותיו - והעונש שניתן כאן מצביע על הצורך בגמול ובהדגשת ערכם של חיי אדם.
ה. עיינו בפסיקה שצורפה, והכוללת מקרים שבהם נטלו אמהות את חיי ילדיהן בנסיבות נפשיות קשות. עסקינן בפרשיות עצובות שבמרביתן, בסופו של יום (גם כשהחלו כתיקי רצח) היתה ההרשעה בעבירת הריגה) (פרט למקרה אחד). בת"פ (ת"א) מדינת ישראל נ' צביה לב (לא פורסם) (השופט - כתארו אז - אבן ארי) שמה אם קץ לחיי בנה בן ה-16 שסבל מפיגור כבד אשר הוגדר כאוטיזם; היא נדונה למאסר שנה אחת. בתפ"ח (ת"א) 153/93 מדינת ישראל נ' נועה כהן הורשעה אם ברוב דעות (השופטים לוי וברלינר) ברצח בנה בן התשע ביריה, וזאת לאחר מספר נסיונות אבדניים ורקע נפשי; השופטת קפלן-הגלר בדעת מיעוט תמכה בהרשעה בהריגה. בגדרי ערעור בבית משפט זה הסכימה הפרקליטות להמיר את העבירה בהריגה (ע"פ 6551/93 נועה כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם), השופטים חשין, קדמי וטירקל) בעקבות זאת גזר עליהם בית המשפט המחוזי שבע שנות מאסר. בע"פ 75/04 פלונית נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 70, קיפחה אם את חיי תינוקה בן ארבעה וחצי חודשים, באותו עניין היו גלגולים אחדים - הרשעה בבית המשפט המחוזי ברצח וקביעת עונש מופחת לפי סעיף 300א(א), גזר דין של שתים עשרה שנות מאסר בבית המשפט המחוזי, המרת העונש בהריגה בבית משפט זה, ולבסוף גזר דין של 10 שנים בבית המשפט המחוזי, שערעור עליו נדחה כאן. בפסק הדין המפורט בערעור דנה השופטת (כתארה אז - ביניש) בתופעה של המתת ילדים בידי הוריהם (Filicide) ובמיוחד בידי אמותיהם וראו האסמכתאות דשם. בע"פ 4147/06 פלונית נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) הורשעה אשה שהמיתה את בנה התינוק בעבירת רצח אך בנסיבות של סעיף 300א(א). בית המשפט המחוזי גזר שבע שנות מאסר, ובית משפט זה דחה ברוב דעות ערעור על כך. השופט לוי ציין כי בית המשפט המחוזי ביקש את נוסחת האיזון ש"היתה חייבת לתת ביטוי לכלל האוניברסאלי בדבר קדושת החיים, ולסלידה העמוקה שיש לכל בר דעת מהמתתו של עולל בידי הורה... מנגד, לא נכון ואסור להתעלם מן המצוקה האנושית אליה נקלעה המערערת" (שהיתה צעירה רווקה ממוצא בדואי שהרתה לבן דודה וחששה לחייה). השופטת ברלינר הצטרפה לכך, ואילו המשנה לנשיאה ריבלין סבר כי הנסיבות שבהן נמצאה המערערת מצדיקות מאסר של חמש שנים.
ו. עינינו הרואות כי עסקינן בנושא קשה עד מאוד, וברי כי גזירת הדין בו קשה כשאול. המערערת הורשעה לפי הודאתה ברצח בנה; ואין מושגים הסותרים זה את זה ערכית ואנושית באופן חד וכואב כמו אם, מקור החיים והעידוד לאדם ("כאיש אשר אמו תנחמנו" ישעיהוס"ו, י"ד) מזה - ורצח פרי בטנה מזה. המערערת היא שנתנה לבנה חיים, והיא שנטלה אותם באופן אכזרי; אלא שעשתה כן מתוך הפרעה נפשית, שלא היתה מחוורת לרשויות הרווחה, אף שטיפלו בה בתשומת לב, בטרם האסון - אך הלכה והתבררה עוד ועוד לאורך השנים שחלפו, ואובחנה כמחלת נפש. דברים מעין אלה אינם בגדרי הבלתי אפשרי; ראו בהקשר אחר קביעת ענישה מופחתת לפי סעיף 300א(א) , בין השאר בהתבסס על הידרדרות במהלך המאסר, ע"פ 5510/01 אסתר מיכאלי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם). צדק בית המשפט קמא בהדגישו את קדושת החיים; צדקה הפרקליטה המלומדת בהדגישה את זעקתו האילמת של הקרבן, הילד בן השנה, מקברו; על כן אין מנוס מענישה משמעותית ברף גבוה. ועם זאת אין חולק כי אין להתעלם מהסיטואציה הנפשית הקשה שאשה בודדת זו, מנותקת ממשפחה, מן החברה בה גדלה, נמצאה ונמצאת בה. איננו סבורים כי יש מקום להרחיק מטה עד לסדרי הגודל של מאסר שהציעה הסניגורית המלומדת, וזאת חרף המקרים שהוצגו בפנינו, ואכן כל מקרה לנסיבותיו. עם זאת, בשקלול הנסיבות והפסיקה הקודמת באנו לכלל מסקנה, שיהא נכון להקל במידה מסוימת עם המערערת ולהעמיד את עונשה על חמש עשרה שנות מאסר בפועל מיום 7.12.01, וכך אנו מחליטים. הערעור מתקבל איפוא בהתאם.
ניתן היום, י"ג בחשון תשס"ח (25.10.07).