דינו של "נכס מעורב"

השופט ישעיהו שנלר, אב"ד:

1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה (כב' השופט נצר סמארה), מיום 10.12.14 (תמ"ש 30672-11-11), אשר קיבל באופן חלקי תביעה רכושית שהגיש המערער כנגד אשתו דאז, היא המשיבה.

בנוסף, ערעור על החלטתו של בית משפט קמא - מיום 27.7.13 - בעניין אופן ניהול ההתמחרות של מכירת דירת מגורי הצדדים (להלן: החלטת ההתמחרות).

רקע עובדתי וההליך בפני בית משפט קמא

2. בכתב התביעה שהגיש לבית משפט קמא, עתר המערער לקבלת פסק דין הצהרתי הקובע כי מחצית מכל רכוש הרשום על שם המשיבה ואשר נצבר במהלך חיי נישואיה עמו שייך למערער - ובפרט מחצית מהזכויות בדירת המגורים של הצדדים (להלן: דירת המגורים), הרשומה על שם המשיבה בלבד, לרבות רישומו כבעלים של מחצית הזכויות בה.

3. הצדדים נישאו בשנת 2001 ונולדו להם שלוש בנות - הגדולה ילידת שנת 2003, והקטנות (תאומות) ילידות שנת 2005 (להלן: הילדות). לטענת המערער, "לאורך כל שנות הנישואין התנהלו הצדדים בהרמוניה ושיתוף מלא, הן בנשיאה במטלות הבית וגידול הקטינות והן בכל הנוגע להתנהלותם הכלכלית" [סעיף 7 לכתב התביעה].

ביחס לדירת המגורים שנרכשה בשנת 2005 - סמוך ללידת התאומות - נכתב מפורשות בכתב התביעה כי "עסקינן בדירה אשר נרכשה במהלך חיי הנישואין של הצדדים, מכספים משותפים של הצדדים, והלוואת משכנתא אשר נטלו הצדדים לצורך רכישתה!" [סעיף 16 לכתב התביעה - ההדגשות במקור] וכן כי "בתביעה זו, עסקינן בדירת מגורים, אשר נרכשה על ידי שני הצדדים יחדיו, במהלך חיי הנישואין, מכספים משותפים לצדדים, ולא בדירה אשר אחד הצדדים היה בעליה בטרם התחתנו הצדדים!" [סעיף 26(ה) לכתב התביעה - ההדגשות במקור]. ובהמשך לדברים אלה, נכתב כי: "רוצה לומר, כי ניסיון הנתבעת להלך אימים על התובע, ולטעון כי אין לו זכות בדירת המגורים, וכי רק היא הבעלים של הדירה, היות ולא טרחה לרשום את הנתבע [כך במקור!] כבעלים במשותף יחד עמה, הינו ניסיון נואל וחסר תום לב בעליל, לנשל התובע מזכויותיו הקנייניות בדירת המגורים..." [שם, ההדגשה במקור].

כמו כן, אוזכרו בכתב התביעה נכסים פיננסיים הרשומים על שם המשיבה בלבד - חשבון עו"ש, פיקדונות קצרי מועד (פק"מ), תיק ניירות ערך ועוד. ביחס לנכסים אלה נטען הן כי הם מהווים "רכוש משותף" של הצדדים - והן כי המשיבה הבריחה מהם כספים.

4. בכתב ההגנה (המתוקן) בבית משפט קמא הודגש, כי - בניגוד מוחלט לאמור בכתב התביעה - דירת המגורים רשומה על שם המשיבה בלבד "וכי רישום זה נועד היה לשקף את הבנתם והסכמתם הברורה כי נכס זה שייך ל[משיבה] באופן בלעדי, מאחר והוא נרכש מכספה שלה ומכספי הוריה" [סעיף 24 לכתב ההגנה, וראו גם סעיפים 12, 36 ו-58 לכתב ההגנה], לרבות נוכח מימוש דירה שנרכשה עוד לפני נישואיה.

לטענת המשיבה, נרכשה דירת המגורים על ידה בלבד, ביום 18.7.05, תמורת 900,000 ₪. לטענתה, המקור למימון התמורה מכספיה שלה עוד טרם הנישואים וכן מתשלומים של הוריה. עיקר המימון, בסכום של כ-477,000 ₪, התקבל ממכירת דירה שנרכשה על ידה עוד בשנת 1995, שש שנים לפני נישואי הצדדים (להלן: דירת המשיבה מלפני הנישואין) - באמצעות המחאות שנרשמו לפקודת המשיבה בלבד, ואף הופקדו בחשבון עו"ש על שמה בלבד.

בנוסף, מומנה עלות דירת המגורים באמצעות הלוואה מהורי המשיבה - בסך של 165,000 ₪. הלוואה זו אמנם הועברה לחשבון העו"ש המשותף של הצדדים - אך נטען כי זה שימש כ"צינור" בלבד לרכישת הדירה בידי המשיבה. עוד פדתה המשיבה, לשם מימון עלות הדירה, חשבונות פק"מ "שהיו רשומים על שמה עוד בטרם הנישואין" בסך של כ-146,000 ₪ [סעיף 19 לכתב ההגנה]. יתרת מחיר הדירה מומנה מגרירת משכנתא מדירת המשיבה מלפני הנישואין, אשר שולמה בעיקרה על ידי אבי המשיבה.

לטענת המשיבה, המערער השתתף בסך של 42,000 ₪ בלבד מהתמורה, בתוספת "סכומים מסוימים" ששילם המערער לאביה על חשבון החזרי המשכנתא.

משכך, אין יסוד לטענה כאילו דירת המגורים נרכשה מכספים משותפים, ולא בכדי נרשמו הזכויות על שם המשיבה בלבד, נוכח הבנתם והסכמתם של הצדדים כי הדירה שייכת לה בלבד.

למען הזהירות, התבקש בית משפט קמא לעשות שימוש בסמכותו לפי סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון) - ולהורות כי הזכויות בדירת המגורים לא תאוזנה בין הצדדים, ולכל הפחות לקבוע את האיזון באופן שהמערער יהיה זכאי ל-30%, הן מכוח הסכמה שהמערער חזר בו ממנה והן נוכח התנהגותו החמורה. בכל מקרה, התבקש בית המשפט לקבוע כי ניתן יהיה לקזז חוב המזונות לילדות שנצבר.

5. בפסק הדין הקצר והתמציתי, הציג בית משפט קמא את טענות הצדדים באופן שהמערער טוען כי בהיעדר הסכם ממון בין הצדדים, הרי לפי חוק יחסי ממון חלה החזקה שדירה שנרכשה במהלך הנישואים מכספים משותפים לצדדים, תחולק בחלקים שווים. כך גם טענת המערער כי הייתה כוונת שיתוף במלוא הזכויות בדירת המגורים, והראיה לכך כי התשלומים לרכישת דירת המגורים בוצעו מהחשבון המשותף.

מנגד, בהתייחס לטענות המשיבה ציין בית משפט קמא, כי נוכח מו"מ לפשרה בין הצדדים ורצונה של המשיבה בגט, הסכימה המשיבה שהמערער יהיה זכאי ל-30% מהתמורה ואילו המשיבה ל-70%. לשיטת המשיבה, הסכום שהמערער יקבל ישמש לו לקורת גג וחלק מהסכום יוותר בידה להיוון תשלום מזונות ומדור, הואיל והמערער אינו מצליח לשאת בנטל המזונות.

6. בכל הקשור לשאלת מקור הכספים לתשלום התמורה, קיבל בית משפט קמא את עמדת המשיבה. בהתאם, לפי חישובו של בית משפט קמא, פחות מ-25% מתמורת הדירה מומנה מכספים משותפים. על כן, בהתאם לנתונים אלה היה זכאי המערער, אם היינו בוחנים את הדברים באספקלריה של שותפות עסקית, ללא יותר מ-13% מהתמורה. בהקשר זה קבע בית משפט קמא, כי החשבון המשותף של הצדדים שימש כ"צינור" בלבד להעברת הכספים למוכר הדירה, אך אין בכך כדי להעיד על כוונת שיתוף ברכישת הדירה.

אולם, בבוא בית משפט קמא לקבוע את אופן חלוקת התמורה, קבע כי יש להביא בחשבון את תרומתו של המערער במציאת הדירה ושיפוצה, כך גם שסייע למשיבה להקים עסק מהבית וטיפל בשלוש הבנות הקטנות בשעת עבודתה, ובנוסף תמך בה כאשר היו לה קשיים בריאותיים וכי למערער אין נכסים והכנסתו נמוכה. שיקול נוסף, כלשונו של בית משפט קמא, הברחת סך של 100,000 ₪ על ידי המשיבה מהחשבון המשותף והעברתו לאביה, ללא ידיעתו ואישורו של המערער.

מנגד, בכף השניה של המאזניים, כך בית משפט קמא, יש להביא בחשבון שהדירה נקנתה ברובה מכספים נפרדים של המשיבה שמקורם אינו בנישואים, וכך גם שהמשיבה מגדלת לבד את הילדות ומפרנסת אותן, משום שהמערער אינו משלם כלל מזונות ומדור עבור הילדות.

משכך, מצא בית המשפט לנכון להורות ולקבוע, לפי הוראת סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, על פירוק השיתוף בדירה ובהתאם על חלוקה באופן שהמערער יהא זכאי ל-35% מתמורתה (לאחר שהוסכם על מכירתה) ואילו המשיבה ל-65% ממנה.

עוד הוסיף בית משפט קמא ביחס לחלוקת הזכויות במיטלטלין שנרכשו במשותף כי המערער יכין שתי רשימות של המיטלטלין, ולמשיבה תינתן זכות הבחירה ביניהן, תוך הדגשה כי הרשימות לא תכלולנה את המיטלטלין שהמשיבה רכשה לבדה. כך גם התייחס בית משפט קמא לזכויות אחרות שנצברו.

תמצית טענות הצדדים

7. בערעור נטען כי שגה בית משפט קמא "עת קבע באופן שרירותי ובלתי-מוצדק, כי התמורה שתתקבל בגין מכירת דירת מגורי הצדדים תחולק באופן בלתי-שווה בין הצדדים". בהקשר זה טען המערער כי "לאור הראיות שהונחו בפניו, היה עליו [בית משפט קמא] להיעתר לתביעתו של המערער, וכתוצאה מכך לקבוע כי התמורה ממכירת הדירה תחולק שווה בשווה", וכן כי "הקביעות העובדתיות של כב' בית משפט קמא בכל הנוגע ליחס ההשקעה בדירת המגורים שגויות לחלוטין...".

עוד נטען בערעור כנגד קביעתו של בית משפט קמא בפסק דינו ביחס לחלוקת הזכויות במיטלטלין, שלא על דרך של הערכת שווי המיטלטלין על ידי שמאי. כמו כן, נטען כנגד החלטת ההתמחרות הן בפן הדיוני בקשר לקבלת אותה החלטה והן לגופה (כפי שיפורט להלן).

8. מנגד, תמכה המשיבה בכל אשר נקבע על ידי בית משפט קמא - בפסק דינו ובהחלטתו האמורה. בטיעוניה הודגש כי רכישת דירת המגורים מומנה בעיקר ממכירת דירת המשיבה מלפני הנישואין ומכספים נוספים של המשיבה ושל משפחתה - ומיעוטה בלבד מ"כספים משותפים". כל זאת על בסיס "נתונים כלכליים מוסכמים", כפי שקבע בית משפט קמא.

אף ביחס לחלוקת הזכויות במיטלטלין ואופן ניהול ההתמחרות של דירת המגורים תמכה המשיבה בקביעותיו של בית משפט קמא.

דיון והכרעה

9. הכלל העיקרי בשאלת רכוש בני זוג בעת פקיעת נישואין - על הסייגים שנקבעו לו - קבוע בסעיף 5(א) לחוק יחסי ממון:

"עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה - פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט -

(1) נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין;"

עוד נקבעו בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון "סמכויות מיוחדות" של בית המשפט בקשר עם חלוקת הרכוש:

"ראה בית המשפט או בית הדין נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, רשאי הוא, לבקשת אחד מבני הזוג - אם לא נפסק בדבר יחסי הממון בפסק דין להתרת נישואין - לעשות אחת או יותר מאלה במסגרת איזון המשאבים:

...

(2) לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה,
אלא לפי יחס אחר שיקבע בהתחשב, בין השאר, בנכסים עתידיים, לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג;"

10. במקרה דנן אין חולק כי לאור מועד נישואי הצדדים חלות הוראותיו של חוק יחסי ממון. משכך, בחינת המסגרת הדיונית, עולה כי מעת שדירת המגורים נרכשה במהלך תקופת הנישואין, הרי נכללת היא במסגרת האיזון. אולם, ככל שחל החריג, דהיינו כי מדובר על נכס שהיה למי מבני הזוג עוד טרם הנישואין או שהתקבל במתנה - אזי נכסים שכאלו לא יכללו במסגרת האיזון. ודוק: מעת שנכס נרכש בתקופת הנישואין, על פניו אין משמעות לרישום הנכס על שם אחד מבני הזוג. יתר על כן - הנטל להוכחת החריג, ככל חריג, נופל לפתחו של הטוען לקיומו. בלשון אחרת, מעת שהדירה נרכשה בתקופת הנישואין הרי יש לאזנה - חרף רישומה על שם אחד מבני הזוג בלבד, אלא אם יוכיח אותו בן זוג מדוע אין לעשות כן.

בכך שונה המקרה דנן מאותם מקרים אשר נדונו בפסיקה ועניינם קביעה כי יכול ובעת שקיים החריג, כגון שמדובר על דירת מגורים אשר נרכשה ונרשמה על שם אחד מבני הזוג עוד טרם הנישואין, עדיין ניתן יהיה להוכיח שהייתה כוונת שיתוף בנכס הספציפי ובאופן שהזכויות בנכס משותפות - אולם במקרה שכזה נטל הראיה על הטוען לשיתוף ספציפי.

וכך נקבעו הדברים ב-בע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני (26.12.12) (להלן: פרשת אלמונית):

"הנה כי כן, על בן הזוג שמבקש שיוקנו לו מחצית הזכויות בדירת המגורים שרשומה על שמו של בן הזוג האחר, מוטל להוכיח - מעבר לקיומם של חיי נישואין משותפים, אף אם ממושכים - קיומו של "דבר מה נוסף" שיעיד על כוונת שיתוף בנכס הספציפי. מעיון בפסיקה עולה כי במרבית המקרים בהם קיבלו בתי המשפט את טענת השיתוף, הוכח כי בוצעו השקעות כספיות בנכס מצדו של בן הזוג הטוען לשיתוף והשקעות אלה היוו "דבר מה נוסף" המעיד על כוונת השיתוף..."

ובהמשך לכך הובהר בפסק הדין כי המדובר ב"השקעה כספית רצינית שאינה בטלה בשישים".

וראו גם: עמ"ש (ת"א) 13313-12-11 נ. א. ע. ר. נ' נ. א. ע. (26.2.14), אשר דחה כוונת שיתוף. ומנגד - עמ"ש (חיפה) 23200-04-12 פלונית נ' פלוני (1.7.12).

11. כאמור, בענייננו ניתן לראות את דירת המגורים כ"נכס מעורב" - דהיינו כי, מצד אחד, הדירה נרכשה בעת הנישואין, אולם חלק ניכר ממימונה הינו תחליף של דירת המשיבה טרם הנישואין, וחלק מקורו אכן בכספים משותפים.

בנסיבות שכאלו ניתן היה לבחון את השאלות הבאות, ככל שהיו מתעוררות ונדונות: ראשית, כוונת שיתוף ספציפית בדירת המשיבה, אשר שימשה למגורים עוד טרם מכירתה. שנית, כוונת שיתוף בדירת המגורים בעת רכישתה - חרף המקורות הכספיים שעיקרם מדירת המשיבה. שלישית, הפרדה בין אותם כספים חליפיים - דהיינו: שמקורם בדירת המשיבה - לבין הכספים המשותפים, אותם יש לאזן. רביעית, אופן האיזון בהתחשב באמור - לרבות שאלה של שיתוף קנייני או חלק איזוני בלבד.

לא למותר לציין כי לאור אשר פורט לעיל, היה מקום גם להידרש לשאלת נטל ההוכחה בכל אחת מהחלופות האמורות.

12. טרם שנידרש לנסיבות דנן, מהראוי להעיר אודות השימוש שעשה בית משפט קמא בהוראת סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון. ראשית, לכאורה, המערער לא עתר להפעלת האמור בסעיף זה - אלא דווקא המשיבה. המערער עתר לרישומו כבעלים של מחצית מהזכויות בדירת המגורים, ואילו המשיבה עתרה להותרת רישומה היא כבעלים יחיד של הזכויות וללא איזונן - ורק לחילופין טענה להחלת הסעיף האמור.

שנית, לכאורה, אין תחולה בענייננו להוראת סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, בכל הקשור לקביעת זכויותיו של המערער בדירת המגורים, בהתאם להשקעותיו באותה דירה או להשקעות המשיבה בה. וראו השיקולים לעשיית שימוש בסעיף זה וכן גם כי השימוש בו ייעשה במשורה: בע"מ 2045/15 פלוני נ' פלונית (21.5.15); בע"מ 8206/14 פלונית נ' פלוני (14.4.15); בע"מ 7272/10 פלונית נ' פלוני (7.1.14); בג"צ 4178/04 פלוני נ' בית הדין הרבני לערעורים, פ"ד סב(1) 235 (2006).

אכן, יכול ואם בית משפט קמא היה מגיע למסקנה כי הוכחה כוונת שיתוף, ניתן היה לשקול - נוכח אשר פורט בפסק הדין - חלוקה שונה של הזכויות, דהיינו הגדלת חלקה של המשיבה. אולם לא כך נטען, כי שיפורטו עתה הנסיבות דנן.

13. המערער ציין בכתב תביעתו אודות תום לב והתנהלות בתום לב המצופה בכל הקשור ליחסים הרכושיים בין בני זוג. אולם, יש לתמוה, אם להתבטא בלשון המעטה, הכיצד הסתיר המערער בכתב תביעתו את קיומה של דירת המשיבה, אשר אין חולק שנרכשה טרם נישואי הצדדים, כך גם מכירתה לשם מימון דירת המגורים, ומנגד ציין כי דירת המגורים נרכשה מכספים משותפים, זאת ותו לא. ודוק, לא מדובר בהתנהלות בחוסר תום לב בלבד - אלא בהתנהלות אשר בגינה מנוע המערער לטעון כאילו הייתה כוונת שיתוף ביחס לדירת המשיבה, מעת שלא מצא לנכון להזכירה. יתר על כן, המערער גם לא יכול לטעון טענות הקשורות לחילופי זכויותיה של המשיבה - דהיינו, זכויותיה בדירתה ו"המרתם" לזכויותיה בדירת המגורים. לכל האמור יש להוסיף את קביעותיו של בית משפט קמא.

14. בענייננו אף המערער עצמו אינו חולק כי רכישת דירת המגורים - בסך של 900,000 ₪ - מומנה בעיקרה ממכירת דירת המשיבה מלפני הנישואין, בסך של כ-477,000 ₪. די אם נפחית מעלות דירת המגורים את תמורת דירת המשיבה מלפני הנישואין - שהיא "נכס חיצוני" שאין למערער כל זכות בו, בהתאם להוראת סעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון - ונקבל כי נותרו 47% בלבד מזכויות הבעלות בדירת המגורים לחלוקה בין שני בני הזוג. בהתאם להוראת סעיף 5(א) רישא לחוק יחסי ממון יהא המערער זכאי במקרה זה ל-23.5% בלבד מהזכויות בדירה, שיעור נמוך מזה שפסק לו בית משפט קמא.

ויוער, כי בחישוב זה לא נלקחו בחשבון ההלוואה בסך 165,000 ₪ מהורי המשיבה ופדיון חשבונות פק"מ אשר היו רשומים על שם המשיבה מלפני הנישואין בסך 146,407 ₪ (סכום אשר המערער טען כי אינו בגדר רכוש של המשיבה בלבד - אך טענה זו לא התקבלה על ידי בית משפט קמא). התחשבות, ולו חלקית, בנסיבות אלו תפחית את החלק בזכויות בדירת המגורים להם יכול והיה זכאי המערער.

15. עוד יודגש כי בית משפט קמא קבע, בפן העובדתי, כי לא התקיימה בין הצדדים כוונת שיתוף ביחס לדירת המגורים. יתר על כן - עצם רישומה של הדירה על שם המשיבה ובכוונת מכוון, נוכח מקורות המימון, מחזקת את קביעתו של בית משפט קמא בנושא זה. כך גם עמדה המשיבה בנטל המוטל עליה בהוכחת קיומו של החריג בכל הקשור לזכויות בדירת המגורים, וכפי שנקבע על ידי בית משפט קמא.

למעלה מהנצרך נציין כי אין חולק שהצדדים בענייננו היו נשואים זה לזה כ-10 שנים בלבד - וספק אם יש בכך כדי להוות "חיי נישואין משותפים, אף אם ממושכים" (פרשת אלמונית). יתרה מכך, אף המערער לא טען אלא להשקעות כספיות חלקיות בדירת המשיבה מלפני הנישואין (טענה שלא הועלתה במסגרת כתב התביעה בבית משפט קמא) ובדירת המגורים - בעיקר בנשיאה מסוימת בנטל החזרת המשכנתא (כאשר כל טענה עובדתית מעבר לכך נדחתה על ידי בית משפט קמא) - ואין בכך כדי להרים את הנטל בדבר "השקעה כספית רצינית".

יתר על כן, גם אם נבחן את השיקולים השונים אשר היו יפים בפרשת אלמונית, ובמיוחד אותם אלו שפורטו על ידי כב' השופט עמית, ניווכח כי אין מקום לקביעה כאילו במקרה דנן יש לראות את המערער כזכאי למחצית מהתמורה בגין הדירה.

16. לבסוף נציין, בעניין דירת המגורים, כי בסופו של יום המחלוקת בין הצדדים נסובה על 15% מהתמורה - וזאת לאחר שבית משפט קמא העניק למערער 35% ממנה, ובנסיבות שיכול ולא היה מקום לפסיקה שכזו, נוכח כל אשר פורט. עם זאת בהיעדר ערעור מצד המשיבה, כמובן שלא נתערב בתוצאת פסק הדין.

ודוק, התוצאה בסופו של יום עשתה "חסד" עם המערער, לרבות גם בחובות שנצברו בנושא מזונות הילדות. על כן אין לשנות מהתוצאה, גם אם היינו נדרשים לטענת "ההברחה" של אותם 100,000 ₪, כאשר חלקו של המערער רק מחצית מסכום זה.

סיכומם של דברים כי דין הערעור בעניין המרכזי של חלוקת זכויות הבעלות בדירת המגורים - להידחות.

17. ומכאן לעניינים הנוספים שהוכרעו על ידי בית משפט קמא. ראשית, לא מצאנו טעות אשר יש להתערב בה בקביעתו של בית משפט קמא כי חלוקת הזכויות במיטלטלין תיעשה בדרך של מתן זכות בחירה למשיבה מתוך שתי רשימות אותן יכין המערער - ולא על דרך של הערכת שווי המיטלטלין על ידי שמאי, כדרישת המערער. וראו תמ"ש (טבריה) 12643-03-11 נ. י. נ' ש. י. (6.11.13):

"לעניין אופן החלוקה קובע סעיף 10(ב) לחוק המיטלטלין, כי פירוק שיתוף במיטלטלין יעשה בהסכמה בין השותפים ובאין הסכמה על פי צו בית משפט. בנסיבות מקרה זה, הדרך הצודקת והיעילה לצורך הפירוק היא על ידי חלוקה בעין. אין מקום להערכת שווי רהיטים וציוד חשמלי ביתי שנרכשו לפנים שנים רבות. אם לוקחים בחשבון הבלאי שעבר על המיטלטלין רק מיום הפרידה מדובר הרי בשלוש שנים. ואם נתחשב בעובדה שרוב המיטלטלין נושאים ותק גדול יותר, נמצא למעשה כי כל ניסיון לערוך פירוק שיתוף בשווי אינו יעיל ויפגע באשה (המעוניינת להישאר עם המיטלטלין)."

יוער כי טוב עשה המערער שלא חזר על הטיעון בנושא המיטלטלין במסגרת הדיון בפנינו.

18. הטענה האחרונה של המערער היא כנגד החלטת ההתמחרות, בה נקבע כי בהתמחרות בעניין דירת המגורים תעמוד למשיבה הזכות להשוות את ההצעה הגבוהה ביותר - ומבלי שתהא חייבת "להתחרות" ככל מציע.

לא בכדי הפנה המערער לאשר נקבע ב-תמ"ש (ראשל"צ) 39730/04, בש"א (ראשל"צ) 2703/07 פלוני נ' פלונית (20.11.07), אודות הקושי במתן אפשרות לאחד מבני הזוג "להשוות" את ההצעה הגבוהה ביותר, מול האפשרות כי יתחרה ככל מציע אחר, תוך הפניה לפסיקה כי במקרה של הוראה על פירוק שיתוף שוב לא חלה הוראת סעיף 101 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969. דומה כי בסוגיה זאת, ובעת שעסקינן בבני זוג, טרם נאמרה המילה האחרונה. אולם, אין אנו נדרשים להכרעה בשאלה זאת במקרה דנן, לרבות הטענות הדיוניות שטען המערער בדבר אופן קבלת ההחלטה.

כל זאת, מאחר שבסמוך לאחר הגשת הערעור אישר בית משפט קמא את רכישת הזכויות בדירת המגורים על ידי המשיבה (ואין חולק על כך) - אולם לא הוגש ערעור על אישור זה, לרבות שלא הוגשה בקשה לתיקון הערעור ולמעשה מדובר במעשה עשוי. יתר על כן, גם לא ניתן בזמנו צו לעיכוב ביצוע הליכי ההתמחרות וגם בא כוח המערער (בדיון בפנינו) ציין שאכן לא ראה לנכון להשיג "פעמיים". כך גם, דומה כי אין מקום עתה "לפתוח" מחדש את ההתמחרות וכל הקשור לפירוק השיתוף.

סוף דבר

19. לאור כל האמור הייתי מציע לחבריי לדחות את הערעור, על כל חלקיו, הגם שלאו דווקא מטעמי בית משפט קמא.

המערער ישלם למשיבה, שכ"ט עו"ד בסך כולל של 20,000 ₪.

המזכירות תעביר את הסכום האמור למשיבה באמצעות בא כוחה מהפיקדון שהופקד על ידי המערער, וככל שתיוותר יתרה היא תוחזר למערער באמצעות בא כוחו.

כל סעד זמני או ארעי, ככל שתקף במועד מתן פסק דין זה, אשר ניתן לבקשת המערער - בטל, וככל שמדובר בכספי תמורת דירת המגורים שהופקדו, הרי יש לפעול ביחס אליהם, בהתאם לתוצאות פסק דין זה.

השופט ד"ר קובי ורדי, סג"נ:

אני מסכים.

השופט חגי ברנר:

אני מסכים.

הוחלט בהתאם לפסק דינו של השופט שנלר.

המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לבאי כוח הצדדים.

ניתן היום, כ' כסלו תשע"ו, 2 בדצמבר 2015.